גיל הנישואין

גיל הנישואים[עריכה]

מובא בגמרא בקידושין (דף כ"ט:): "בן עשרים שנה ולא נשא אישה - כל ימיו בעבירה. בעבירה סלקא דעתך? אלא, כל ימיו בהרהור עברה...". רואים מהגמרא שאע"פ שזמן החיוב של כל המצוות הוא גיל שלוש עשרה, בכל זאת, יכולה להידחות מצוות הנישואין עד גיל עשרים, ומאידך אין לדחותה מעבר לגיל זה. במאמר זה ננסה לבאר את טעם הדבר, חילוקי הדינים במצבים השונים, ואת דעת הפוסקים בעניין.

טעם האיסור לדחות את הנישואים לאחר גיל עשרים[עריכה]

המאירי מפרש, שכיוון שכבר "התמיד" בהרהורים מעבר לגיל עשרים, גם אחרי שהוא יתחתן הוא לא יינצל מההרהורים, אלא אם כן הוא מהיחידים שיכולים לשלוט בהרהורים גם אם הם כבר חזקים מאוד. ה"מעשה רוקח" מוסיף לבאר, שדווקא מגיל עשרים, כי בגיל זה ההרהורים מתחזקים ושולטים באדם יותר.

שיטת הרמב"ם בגיל הנישואים[עריכה]

הרמב"ם (בפרק ט"ו מהל' אישות הלכה ב') כתב: "האיש מצווה על פריה ורביה... ואימתי נתחייב במצווה זו - מגיל שבע עשרה. וכיוון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה, הרי זה עובר ומבטל מצוות עשה. ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה, והיה מתיירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות עבור אשתו ויבטל מן התורה, הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצווה פטור מן המצווה, וכל שכן בתלמוד תורה". בלשון הרמב"ם בגרסה הרגילה כתוב שאדם מתחייב במצווה בגיל שבע עשרה, אך המגיד משנה מביא עוד גרסה - "...מבן שמונה עשרה..." וכותב שיותר נראה לו כמוה, כי כך גם כתוב במשנה באבות (בפרק ה' משנה כ"א): "בן שמונה עשרה לחופה". לעומתו, הבית יוסף (מובא בשינויי נוסחאות, בהוצאת פרנקל) בהעתיקו את לשון הרמב"ם, הוא הביא גרסא: "מגיל שש-עשרה או מבן שבע עשרה", ומסביר המעשה רוקח (על הרמב"ם), שגיל שש עשרה או שבע עשרה, תלוי ברמת בגרותו הנפשית של כל אדם. ב"ח (שם) למד בדעת הרא"ש שדווקא אם אין לו כסף לפרנסה מותר לו שלא לישא אשה גם אחרי גיל עשרים, ואם יש לו כסף לפרנסה, גם אם הוא לומד, צריך לישא עד גיל עשרים, הרמב"ם לעומתו סובר שגם במקרה שהנישואין יפריעו ללימוד קצת (גם לא מבחינה כספית), אדם יכול לדחות את נישואיו לאחר גיל עשרים, וכך נראה לדייק מלשונו: "ויבטל מן התורה". על הרמב"ם שואל "הנחל איתן" - הרי קיי"ל שמצוות לימוד תורה דוחה מצווה אחרת רק אם את המצווה האחרת אפשר לעשות ע"י אחרים, ולפי זה איך הרמב"ם פוטר לומדי תורה מנישואין עד גיל עשרים מהטעם שהעוסק במצווה פטור מן המצווה? והוא עונה, ששאר העולם - יפרה וירבה במקומו, יוצא מדבריו, שמצוות פרו ורבו היא מצווה שמוטלת על כל העולם, ועל כל אחד ואחד בתור חלק מהעולם, וזה לא מצווה שמוטלת מעיקרא על כל אחד בפני עצמו, וכ"כ בשו"ת "ציץ אליעזר" (חלק ד', סימן ט"ז, פ"ב). שואל בעל שו"ת חקרי לב (אבה"ע ס"א) על הרמב"ם, למה אם אדם שעבר את גיל עשרים וטרם נשא אשה עובר בעשה, הרי בהמשך חייו הוא יוכל עוד לפרות ולרבות? ומתרץ, שמכיוון שהאדם תמיד בחזקת חי (ואפילו ביום המיתה יש את החזקה הזאת, כמו שכתב הרמב"ם בהל' דעות), א"כ אף פעם הוא לא יגיע למצב שהוא יכול לעבור על העשה הזה (גם לא כשהוא מת, כי גם אז הוא בחזקת חי, וכדלעיל) - לכן צריך לומר שיש זמן קבוע, שמי שעובר אותו ולא נושא אשה - עובר על העשה, ועוד מתרץ פרשת המלך (על הרמב"ם), כיוון שהוא עכשיו מצווה על המצווה הזאת והוא דוחה אותה, לפי הרמב"ם זה נחשב כאילו הוא מבטל עשה . הרשב"א (בשו"ת הרשב"א, ח"ד סי' צ"א) כתב שמי שנשבע שלא ישא אשה (גם אחרי גיל עשרים) שבועתו חלה, וזה לא נחשב כאילו הוא נשבע לבטל מצווה (ואז אין שבועתו חלה), ורואים מפה שהרשב"א חולק על הרמב"ם, וסובר שמי שלא נושא אשה, גם אחרי גיל עשרים - הוא לא עובר בעשה.

שיטת השו"ע בגיל הנישואים[עריכה]

בשולחן ערוך (אבן העזר, סימן א', סעיף ג') כתב: "מצווה על כל אדם שישא אשה בגיל שמונה עשרה, והמקדים לישא בן שלוש עשרה - מצווה מן המובחר, אבל קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות, בשום עניין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה, ומי שעברו עליו כ' שנה בלא אשה ואינו רוצה לישא - בי"ד כופין אותו לישא אשה, (הג"ה, בזמן הזה נהגו שלא לכוף...)" ובבאור כפיה זו כתב המעשה רוקח בשם הר"ן, שהכוונה היא שמלקים אותו או עד שיסכים, או עד שתצא נפשו, (כמו שאר המצוות עשה). המעשה רוקח מסביר, שבתחילת הזמן הראוי לקידושין - הרמב"ם והשו"ע לא חולקים, ושניהם מסכימים שאפשר לישא אשה מגיל שלוש עשרה, כמו שכתב השו"ע בפירוש, אלא שהרמב"ם סובר שעדיף להתחתן מגיל שבע עשרה, (או שלפי הגרסאות שש עשרה / שמונה עשרה), או שאז החיוב כפול. הבית יוסף מעיר, שכל מה שאמרו שמותר לדחות את גיל הנישואים - זה דווקא אם אין לו הרהורי עברה, אבל אם יש לו הרהורים – בכל מצב חייב להתחתן עד גיל עשרים.

הבדל בין שיטת הרמב"ם לשיטת הטור[עריכה]

הפרישה מבאר, שמה שכתב הטור: (אבה"ע, סימן א', סעיף ג') ש"מי שא"א לו ללמוד תורה... אינו חייב לישא בשנת העשרים", היינו שאינו חייב לישא אשה דווקא "בשנת העשרים", כדי שלא יחשבו שמי שלומד, פטור לעולם מפריה ורביה, אלא רשאי ללמוד גם לאחר גיל עשרים ולאחר מכן ישא אשה. לעומת זאת, בדעת הרמב"ם, כתב הבית שמואל (סק"ה), שכל עוד שהאדם לומד, גם אם זה כל ימי חייו - הוא פטור ממצות פריה ורביה (רק אם אין לו הרהורים, וכדלעיל), ולא קשה על השיטה הזאת ממה שהקשה הרא"ש - שלא מצינו עוד אנשים שפטורים לגמרי ממצוות פרו ורבו חוץ מאנשים כבן עזאי שלא נשא אשה כל ימיו, כי היה לו חשק עצום לתורה, ופה זה כי האדם רוצה ללמוד עוד קצת, כי אנשים כבן עזאי - פטורים לגמרי, אך גם מי שעוד לא הגיע למדרגה של בן עזאי - פטור לזמן בלתי מוגבל, ועוד אפשר לתרץ, שאנשים כבן עזאי פטורים גם יהיה להם כסף לפרנס אשה, אך אדם רגיל, אם יש לו כסף לפרנס אשה, גם אם הוא רוצה ללמוד - אסור לו לדחות (עפ"י מש"כ פרשת המלך). לעומת הבית שמואל, האגרות משה (אבה"ע ח"ג סכ"ח) הבין בדעת הרמב"ם כפרישה. רע"א (בחידושיו על מסכת קידושין), כתב, שכל מה שהפרישה כתב - היה בימיהם, שהיה גבול לכמות שהיה צריך לידיעת התורה, אך בדורנו, שאין גבול לכמות שצריך ללמוד - אפילו הפרישה סובר שמותר ללמוד כל ימי חייו ולא להתחתן, אך עפ"י מש"כ הגר"ש וואזנר (שו"ת שבט הלוי, ח"ג, סי' קע"ג) אפשר לומר שבדורנו ידחה את נישואיו רק עד שילמד את הש"ס ואת ההלכות הנצרכות .

להלכה (פסיקה מהדורות הקודמים)[עריכה]

הבן איש חי (שנה ראשונה, פר' שופטים) פסק, שטוב וראוי להתחתן מיד כשנכנס לשנתו הארבע עשרה (כשהוא בן שלוש עשרה ויום אחד), אך קודם - לא יאות. (וכ"כ השו"ע, והרמב"ם אליבא דהמעשה רוקח). יש דעה, שלפי הרמב"ם, רק אם הביא סימני גדלות שינשא (ב"י), ויש דעה, שגם אם עוד לא הגיע לגיל 13 ויום אחד - אם יש לו סימני גדלות - יכול להינשא כבר קודם (שו"ת ר"ח רפפורט). יש דעה בראשונים, שאם עבר גיל 13 גם בלי סימנים יכול להתחתן (רש"י, תוס' ורא"ש), יש דעה שלפני גיל 13 - לבד אסור, אך אם אביו מלמדו ומשיאו - מותר גם קודם (ב"ח, כנס"י), וי"א שגם אז - אסור (תורת יקותיאל). המאירי (על הגמ' בקידושין) פוסק שהזמן הראוי להינשא הוא מגיל ארבע עשרה ומעלה. לפי העתקת הבית יוסף (לעיל) את הרמב"ם כל אדם מתחייב במצווה מגיל שש עשרה או שבע עשרה, לפי הגרסה המצויה בידינו ברמב"ם - הגברים מתחייבים במצווה זו מגיל שבע עשרה, ולפי איך שהמגיד משנה מכריע בדעת הרמב"ם - אדם מתחייב במצווה מגיל שמונה עשרה, (כמו המשנה באבות, לעיל). הפלא יועץ (בספרו, בערך זיווג) כתב שאדם צריך להתחתן עד גיל עשרים.

החיד"א (במנהגי החיד"א, אבה"ע, א' , א') פסק, שעל סיבה מחוץ לגופו לא יתעכב יותר מעל גיל עשרים וארבע, וכ"כ הים של שלמה (על הגמרא בקידושין), ואם הוא יוכל ללמוד גם אחרי שישא אשה - שיתחתן קודם.

החפץ חיים, בספר המצוות הקצר (מצוות עשה מ"ג) כתב, כי תחילת חיוב הנישואין הוא בגיל י"ח שנים ואם עבר עליו עשרים שנה ולא נישא הרי זה מבטל מצווה זו. אמנם, הוא מסייג כי אם הוא עוסק בתורה ומתיירא שלא לבטלה מחמת טרדת מזונות מותר להתאחר, ולכל הפחות שלא יתאחר יותר מגיל כ"ה שנים, וכן כתב בספרו מחנה ישראל. בדומה לו כתב גם הגר"ש וואזנר (בשו"ת שבט הלוי, ח"ג סי' קע"ג) כי בדורנו אין נראה שמותר להתאחר כ"כ.

הדרכת אחרונים בני דורנו[עריכה]

בילקוט יוסף (שובע שמחות, דף י'/י"א) פסק, שבדורנו גם בחורי ישיבה שלומדים תורה, אסור שיתעכבו מלהינשא לאחר גיל עשרים, כדי שיוכלו ללמוד בקדושה ובטהרה, וכן הרב גץ, בצוואתו כתב שצריך להתחתן עד גיל עשרים ("רב הכותל", עמ' 481), וכן הרב חיים דוד הלוי (במקור חיים השלם, רל"ה, כ"ג) פסק שבשום אופן לא ישב רווק עד אחרי גיל עשרים. הרב ש"ך (מובא בספר אורחות הישיבה, עמ' ת') אמר, שמי שלומד טוב - לא יתחתן לפני גיל עשרים ושתיים, ומי שלא לומד כ"כ טוב - לא לפני גיל עשרים ואחת, כי לפני גיל עשרים ואחת אדם אינו יודע לנהל בית! החזון איש (בקובץ מבקשי תורה, ח"ב, עמ' קמ"ג) הורה, שבני ישיבה צריכים להתחתן בין הגילאים עשרים ושתיים ועשרים וארבע. ר' יחזקאל לוינשטיין (מובא באורחות הישיבה, שם) אמר, שמי שלומד טוב - לא לפני גיל עשרים וארבע. הרב אליעזר מלמד פסק בספרו פניני הלכה כי עדיף שלא לדחות את גיל הנישואין מעבר לגיל 24 ו"תבוא ברכה למי שיכול להקדים את נישואיו בלא לפגוע באופן משמעותי בלימוד התורה, השירות הצבאי וההכנה לרכישת מקצוע שמתאים לכשרונו".