גניזה

חובת הטמנת דברים קדושים שאינם ראויים לשימוש, כדי שלא יתבזו.

ספר תורה שנתבלה עד שאין ראוי לקרוא בו יותר, נותנים אותו בכלי חרס וקוברים אותו בקבר תלמיד חכם, וזוהי גניזתו (מגילה כו, ב; שו"ע יו"ד רפב, י). דין זה נאמר לגבי ספר תורה שנכתב בדיו על קלף. היו בין גדולי ישראל, מעטים, שהורו לשרוף את הספרים הישנים בצנעא, כדי שלא יגיעו לידי ביזיון. אבל דעת רוב הפוסקים שאסור לשרוף ספרי קודש ישנים, אלא חובה לגונזם על ידי קבורה באופן המכובד ביותר.

מה גונזים?[עריכה]

דברי תורה שנדפסו בעיתון שרובו עוסק בענייני חול, ההלכה היא שמותר להניחם בפח, רק שיניחם באופן מכובד, כגון שיעטפם בשקית מיוחדת. הטעם לכך, שהואיל ומגמת ההדפסה של העיתון אינה לשם מטרת קודש, ואף העמוד שיש בו דברי תורה נדפס כדי שיקראו בו לזמן קצר בלבד ואח"כ יזרקו את כל העיתון, לא חלה קדושה על אותו הדף ומותר להניחו בפח. וכן כאשר עוסקים בהדפסת ספר קודש, לפני תחילת ההדפסה מדפיסים דפים לצורכי הגהה, כדי לבדוק אם ישנן שגיאות דפוס בספר. לדעת רוב הפוסקים אין באותם הדפים קדושה, הואיל ומלכתחילה נדפסו אך ורק כדי שיקראו בהם פעם אחת בלבד כדי להגיה הספר משגיאות.

בתקופה האחרונה התעוררה בעיה חדשה, דפים רבים של דברי תורה לפרשת שבוע מודפסים לכבוד שבת, ובסוף כל שבת נערמים דפים רבים, והשאלה האם חייבים לגונזם. מצד אחד דפים אלו נדפסו כדי שילמדו בהם, ולא ניתן לומר שמלכתחילה אין בהם קדושה כפי שאמרנו לגבי עיתון או דפים שנועדו להגהות. אולם מן הצד השני מלכתחילה הכוונה שילמדו בהם במשך השבת בלבד ואח"כ יניחום, ויתכן שלאחר גמר הלימוד אין בהם יותר קדושה. למעשה הדעה הרווחת היא שיש להחמיר ולגונזם, ויש פוסקים חשובים שמתירים להניחם דרך כבוד בפח או במיכלים של הועד למען החייל. והרוצה להקל יכול לסמוך על דבריהם, שכן כל זמן שלא כתובים על הדפים שמות קדושים גם האוסרים מודים שהאיסור מדרבנן. (פניני הלכה)