דרשני:ביטול מצווה בשב ואל תעשה (הרב יוסף אפריון)

המאמר סוכם על ידי תלמידים על בסיס שיעורי הרב

הגמרא בדף פט, הביאה מח' בין רבה לרב חסדא, האם בי"ד מתנים לעקור דבר מהתורה:

רב חסדא – חכמים עוקרים דבר מן התורה. רבה – אין חכמים עוקרים דבר מן התורה^[1].

הביאה הגמרא ראיה שניתן לעקור דבר מהתורה, מברייתא: אין תורמין מן הטמא על הטהור^[2], ואם תרם, בשוגג - תרומתו תרומה, במזיד - לא עשה ולא כלום.

מה הכוונה ב"לא עשה ולא כלום"?

רב חסדא – לא עשה ולא כלום כל עיקר.^[3] רב נתן ברבי אושעיא – לתקן את השירים, אבל תרומה הוי.^[4]

שורש המחלוקת, היא האם ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה. רב חסדא אומר שעוקרים, ורבה מסביר את שיטת רב נתן ברבי אושעיה ואומר שלא יכולים לעקור. לאחר השקלא וטריא של הגמרא מתבררת שיטת רבה. רבה מודה במקומות מסוימים, שבהם לא נחשב עוקר דבר מן התורה- כ'שב ואל תעשה', 'הפקר ב"ד הפקר', 'אפקעינהו' ו'מגדר מילתא'. וצריך להבין מהם כל המקרים שבהם מודה רב חסדא, האם זוהי עקירה אבל עקירה "מתונה" שמותר לעקור לשיטת רבה, או שזה בכלל לא נחשב עקירה.

הראשונים דנו בעניין דומה ברחבי הש"ס, ונזכיר בקצרה את חלקם. למשל, בקריאת שמע של ערבית שזמנה עד שיעלה עמוד השחר, וחכמים תיקנו לקרוא עד חצות. האם לשיטת חכמים מי שקרא אחר חצות עשה במעשהו משהו? רבנו יונה במקום אומר, שלשיטת חכמים לא יצא אותו אדם ידי חובת קריאת שמע מדאורייתא.

כמו כן, נחלקו הר"ן ובעלי התוספות במסכת סוכה, על המימרא בנוגע ל'יושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית' ; "לא קיימת מצוות סוכה מימיך"- האם לא קיימה מדאורייתא, או רק דרבנן. שיטת בעלי התוספות, בדומה לרבנו יונה בברכות, שלא קיים מצוות סוכה מדאורייתא לעולם. אמנם הר"ן שם אומר שלא קיים את המצווה בהידור, אבל כן יצא מדאורייתא.

שו"ת הר צבי, מביא מחלוקת במסכת סוכה על מי שעושה סוכה על גבי בהמה. רבי יהודה אומר שלא יוצא ידי חובתו, כיוון שחכמים תיקנו לא לעלות בבהמה בשבת ולכן סוכה זו לא ראויה לשבעה. רבי מאיר אומר שסוכה זו כשירה, שאף על פי שאסרו חכמים מן התורה מותר. אם כן, רוצה בעל שו"ת הר צבי לומר, שמחלוקת תנאים זו היא בעצם מחלוקת על האם עקירת חכמים היא עקירה גמורה, ולכן מדאורייתא אסור לעשות כך, או שאין עקירתם גמורה.

אם כן, ראינו בסוגיה מחלוקת ראשונים. רבנו יונה ובעלי התוספות לשיטתם, שחכמים עקרו את הדבר לגמרי, והר"ן לשיטתו שאין זו עקירה גמורה. ויש הרוצים לתלות מחלוקת זו אף במחלוקת תנאים.

וא"כ רבה ש"הודה", שניתן לבטל את המצווה בשב ואל תעשה, תהיה מחלוקת האם זה נעקר מהתורה ומהתורה נחשב שלא קיים את המצווה, או שנאמר שעדיין חלה עליו החובה לקיים את המצווה ורק הוא לא נענש כי הוא ישב לוא עשה כלום.

מהלך הגמרא

דם מרצה על הקורבן, ואף כאשר הוא טמא, מרצה בעזרת הציץ. אומרת הגמרא^[5] שכאשר אדם זרק דם טמא, בשוגג- הורצה, אך במזיד- גזרו רבנן שלא ירצה. מבארת הגמרא, שאמנם הבעלים נתכפרו ע"י זריקת הדם הטמא במזיד, אך אסור לאכול את בשר הקורבן. מקשה רב חסדא- אם כן, מצינו שעוקרים דבר מהתורה- שמדאורייתא כהנים אוכלים את הבשר ובעלים מתכפרים, ומדרבנן לא צריך לאכול את הבשר והכפרה נעשית מאליה^[6].

דוחה רבה- זה דין שונה, כי זה "שב ואל תעשה".

אם כן, גם ב"ערל, הזאה, ואזמל, סדין בציצית, וכבשי עצרת, ושופר, ולולב"^[7]- שחכמים גזרו שלא לעשותם, זה בשב ואל תעשה.

יש לדון מהו כוח חכמים ב'שוא"ת'- האם הם עוקרים או לא? בנוסף יש לחקור, כיצד זה פועל?

חקירת ה'קובץ הערות'

ר' אלחנן וסרמן ב'קובץ הערות'^[8], הביא 3 חקירות בעניין 'שוא"ת':

...והנה בהך דינא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשוא"ת ולא בקום ועשה, יש לחקור כמה חקירות:

א] מהו קום ועשה ושוא"ת. דיש לפרשו בשני פנים, אם הדבר תלוי בגוף האיסור אם הוא קו"ע או שוא"ת, או באופן העבירה עליו...

ג) ב] באיכות העקירה, אם ע"י עקירתם נעקר דין התורה לגמרי, כגון כשפטרו סדין מציצית, נעקרה מצות ציצית מסדין ונעשית טלית פטורה מן התורה, או דבאמת דין התורה במקומו עומד, והסדין חייב בציצית מן התורה גם לאחר עקירתם, אלא שהתורה נתנה להם רשות לצוות לנו שלא לקיים המצוה, במקום שיש להם טעם על זה:

ד) ג] טעמו של ד"ז, הא דמחלקינן בין קו"ע לשוא"ת, אם הדבר תלוי במדרגת חומר האיסור, דקום עשה הוא דבר חמור ואין כח בידם לעוקרו, ושוא"ת אינו חמור כ"כ ויש כח בידם לעוקרו, או דבאמת, מצד עצמו אין חילוק כלל בין קו"ע לשוא"ת, והא דמפלגינן בינייהו הוא מטעם הנ"ל, דדין התורה במקומו עומד, ומן התורה הטלית חייבת בציצית גם לאחר עקירת חכמים, וצריך להטיל בה ציצית, ולעומת זה מצוה ג"כ מן התורה לשמוע לדברי חכמים, שאסרו להטיל ציצית בסדין, ושני הדינים האלו סותרין זה את זה, ועל כן שוא"ת עדיף:

ננסה להסביר את החקירות:

1. האם עשיית האיסור, תלויה בגוף האיסור או באופן העבירה עליו?

היינו, כאשר העובר על העבירה בשוא"ת מכניס עצמו לאיסור ע"י עשייה. לדוג'- איסור "ולא ייראו פני ריקם". העובר עבירה שלא הביא קרבן, עובר בשוא"ת. אך הוא הכניס את עצמו לחיוב האיסור במעשה, ע"י כך שנכנס להר הבית.

אם נאמר שעשיית האיסור תלויה בגוף האיסור, כאן הוא עבר על האיסור בשוא"ת.

אם נאמר שעשיית האיסור תלויה באופן העבירה עליו, כאן הוא עבר על האיסור ב'קום ועשה'.

1. בשוא"ת, האם התירו(עקרו) את האיסור לגמרי, או ששוא"ת לא מתנגש עם איסורי התורה, וממילא האיסורים קיימים?

כלומר, האם אדם שיש לו סדין 4 כנפות- בעקבות גזירת חכמים שלא להטיל ציציות, יוכל ללבוש את הבגד ללא ציציות, או שעדיין אסור?

1. האם כאשר חכמים אומרים ששוא"ת עדיף על 'קום עשה', זה בגלל ש'קום ועשה' חמור יותר משוא"ת, או שהם באותה רמת חומרה רק שהתורה אמרה לעשות, וחכמים שנתנה להם סמכות דאורייתאית^[9] אמרו לא לעשות? ושני דינים אלו סותרים זה את זה, וע"כ מה תעשה- אל תעשה.

ניתן לתלות את שלושת החקירות יחד, כמו שאומר ה'קובץ'. אם נאמר שעקירת חכמים דבר מן התורה היא עקירה גמורה והמצווה איננה, צריך יהיה לפרש טעם החילוק שבין קו"ע לשוא"ת, מפני חומר האיסור של קו"ע, שהוא דבר חמור, ואין לחכמים את הכח לעוקרו, ושוא"ת, שלא חמור כל כך, יש כח בידם לעוקרו. וממילא צ"ל, שהדבר תלוי בגוף האיסור עצמו, אם הוא קו"ע או שוא"ת, ולא משנה באיזה אופן הוא עובר עליו, כי העיקר שיהיה איסור קל במהותו שחכמים יוכלו לעקור.

אבל אם נאמר שבאמת דין התורה מצד עצמו לא נעקר כלל ממקומו, אלא שכנגד דין התורה יש לנו גם כן דין תורה שאסור לעבור על דברי חכמים, וכיון ששני הדינים האלו סותרין זה את זה, ממילא שוא"ת עדיף, ולא תלוי הדבר בקולא וחומרא, אלא כך הוא הדין, שבכל מקום ששני דברים סותרין זה את זה צריך להיות שוא"ת, ולפי"ז לא משנה גוף האיסור אם הוא קו"ע או שוא"ת, אלא באיזה אופן עוברין עליו.

ראיות

לפי רש"י^[10] משמע שבשוא"ת לא עוקרים את המצווה לגמרי, "לאו עקירה היא".

וכן פשט לשון הגמרא "וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה?". רב חסדא מביא ראיה מריצוי ציץ, ודוחה אותו רבה, שקושייתו אינה קושיה הואיל ו'שב ואל תעשה שאני'. אם רבה היה משנה דעתו שהם עוקרים- לשון הגמרא הייתה 'מודה רבה'. חוץ מזה, רבה הוא זה שאמר לא לתקוע בשבת. ופשוט שוא"ת לא נחשבת כעקירה, אלא נובעת מכוחם של חכמים בתקנתם, מתוקף מצוות "לא תסור" הניצבת אל מול מצוות התורה.

הגדרת ציצית

התוס'^[11] שאל- חכמים אמרו שלא לשים בבגד לילה ציצית כלאיים, גזירה שמא יגיע ללילה ולא יהיה מחוייב בעשה, שידחה את הלאו. אם כן, כאשר אדם ילבש בגד 4 כנפות ללא פתילות- הוא יעבור ב'קום ועשה' על איסור בגד 4 כנפות בהתעטפות שלו בבגד?

עונה תוס', שדין ציצית דין מיוחד. בציצית החיוב ציצית לא יגיע בהתעטפות של הציצית, אלא רק כאשר יהיה לבוש בציצית^[12]. ממילא, זה יהיה שוא"ת ולא 'קום עשה'. בשונה מכלאיים, שהאיסור הוא בלבישה- "לא תלבש".

ה'שאגת אריה' וה'קרן אורה' מקשים על תוס'- גם אם כשלא עובר על האיסור באותו רגע ממש של ה'קום ועשה', עדיין המעשה הוא מה שמוביל לעבור על האיסור. אם כן, העבירה על האיסור בשוא"ת נגררת מעצם המעשה, וזה נחשב שהוא בעצם עוקר בידיים? והם עונים שהחיוב בציצית הוא להטיל פתילים^[13] ממילא בשעת החיוב המחוייב הוא לא פועל, הוא לא עושה כלום נגד הציווי שלו להטיל פתילות.

אם כן, בעלי התוספות שמים דגש על דרך עבירת האדם (דרך האיסור), האם עובר בצורה של שוא"ת או בקו"ע, ולכן צריכים לומר שהמצווה היא לא בהתעטפות היהודי. אמנם הקרן אורה לשיטתו, שאין צורך שהדרך שהיהודי יעבור על המצווה יהיה בקו"ע או בשוא"ת, זה לא רלוונטי, מה שמשנה הוא שהגדרת המצווה (גוף האיסור) תהיה מצווה של שוא"ת.

סיכום

נסכם ונאמר, יש שתי דרכים בהבנת הסוגיה :חכמים מצווים את האדם לשבת ולא ולקיים דבר מן התורה, ואכן עוקרים דבר מן התורה. חכמים מצווים את האדם לא לעשות מצווה, ויש להם את כח מצוות לא תסור. אל מול כך יש מצוות התורה. בגלל שיש כאן שתי מצוות אני אומר שוא"ת. ואין הם עוקרים דבר מן התורה.

סוף סוף, יש כאן ציווי של חכמים אל מול דברי תורה, אז למה זו לא עקירה?

כיוון שיש מן התורה מצוות לא תסור, ממילא התורה נתנה כח לחכמים לתקן תקנות בכל מקום שהם רואים, ותקנותיהם כעין מצוות התורה

הערות שוליים