סוגיא דתקנתא דרבי וחומרת ר' זירא

דף סו. א"ר יוסף א"ר יהודה אמר רב התקין רבי בשדות ראתה יום אחד תשב ששה והוא ופרש"י כדין תורה ושמא בימי נדה הוא, ע"כ. והיינו דלולי חומרא דרבי הוי אפשר דקיימא בימי זיבה וא"צ אלא לשמור יום כנגד יום, ורבי החמיר כיון דטועות בפתחי נדה דידהו ואפשר דבימי נדה קיימי. אלא דגם על הצד דמיירי בימי נדה מ"מ נכלל בזה חומרא דבעינן לחוש שהוא תחילת ימי נדה ומה שראתה מקודם היה בימי זיבה וכמבואר בהמשך הגמ', ודו"ק.

שנים ששה והן ופרש"י לחומרא שמא ראשון סוף זוב ושני תחילת נדה, ע"ש, וכן מבואר בתוס' הרא"ש. אולם בתוס' פירשו דהוא משום חשש דשמא מה שראתה ביום ראשון היה דם טהור ואינו מן המנין, ע"ש. ועי' ברמב"ן שהביא שני הטעמים וע"ע בלשונו בהל' (פ"א הי"ז), וכ"כ בבעה"מ (תיקון הוסתות אות י'), וכ"ה בר"ן (ד.), ע"ש.

ועי' בב"ח בסי' קפג' (בד"ה משרבו הגליות) שביאר בדברי הטור שם שבאמת ג' תקנות היו. שמתחילה ראו שאין הכל בקיאין במראה דמים ולכך תיקנו לטמא כל דם, וזה נלמד מגמ' לעיל דף כ: דר' יוחנן ור' זירא ועולא לא חזו דמא, ע"ש. אלא דעל זה ראו דחומרא דאתי לידי קולא הוא דלעולם האשה התחילה למנות ז' ימי נדותה מתחילת ראייתה, ולפעמים תחילת ראייתה באמת היה דם טהור והז' ימים נמשכים אח"כ, ולכן אתא רבי ותיקן דלעולם תספור ז' ימי נדותה מיום אחרון של ראייתה והיינו ששה ימים בהדי יום אחרון זה. אלא דשוב ראו דהנשים טועות ג"כ בין ימי נדה לזיבה ופעמים שהיא תראה טיפת דם ותחשוב עליה ששה והוא, ובאמת היא באמצע ספירת ז' דזבה וסותרת ע"י אותה ראיה וצריכה לישב עוד ז"נ, ולכך תיקן ר"ז שעל כל ראיה תשב ז"נ, ע"ש.

וע"ע בט"ז (ס"ק א') שג"כ ביאר השתלשלות התקנות ע"ד הב"ח, אלא דכפי הנראה איכא חילוק קצת בדבריהם, דהב"ח פי' תקנת ר"ז שטועות בין ימי נדה לזיבה משום חשש שמא תראה טיפת דם באמצע ז"נ, ואילו מדברי הט"ז משמע דהחשש הוא מצד עיקר ראיה דג' ימים דבימי זיבה צריכה ז"נ ולא סגע בששה והן, ע"ש בדבריו. ולכאורה הפשטות הוא כהב"ח שהרי בכלל תקנת רבי היתה כבר שאם תראה ג' ימים דבעי ז"נ, ובע"כ דחששא דר"ז היתה רק מכח טיפת דם הסותרת. אולם מאידך גיסא גם דברי הב"ח צ"ע, דמשמע מלשונו דרבי לא חשש כלל שמא טועות בין נדה לזיבה, ואינו כן וכמבואר מהא דראתה ג' ימים, וצ"ע בזה.

שלשה תשב ז' נקיים ועי' ברמב"ן וברשב"א ובר"ן שכתבו דמעיקרא לא אמר ששה נקיים דבעלמא ריהטת הלשון הוא לשנות נקיים בז' ימים, אבל לעולם גם הני ששה צריכים להיות נקיים, דאי חזיא בהן צריך להתחיל ולמנות עוד ששה מהן, דלמא הך ראיה הוי תחילת ימי נדה, ע"ש. אולם עי' בתוס' הרא"ש שג"כ הק' קושיא זו ותי' באו"א קצת וז"ל דלא שייך לומר נקיים אלא כשהם ימי ספירה, ע"כ.

ולכאורה הביאור בדבריו הוא דאה"נ כשיושבת ששה והן צריך להיות שלא ראתה באותן ימים דאילו ראתה צריכה צריכה למנות עוד פעם ששה ימים והוא מאותה ראיה אחרונה, מ"מ אין בזה דין נקיים, דהדין נקיים הוא שהיא צריכה לשמור ולבדוק ע"ז שיהיו נקיים, וזה הוא רק בספירת ז"נ דזבה דאיכא דין שצריכה בדיקה כדי לידע בבירור שהם נקיים, ודין זה ליתא בהני ששה ימים, ודו"ק. שוב הראוני בדברי הסד"ט לקמן בסי' קצב' (ס"ק ו') שכבר עמד בהכי, ע"ש בדבריו, ומבואר דהרא"ש כאן אזיל לשיטתיה, ודו"ק. אולם ברמב"ן כאן מבואר להדיא דבאמת צריכה הפסק טהרה ובדיקה, ומשמע דס"ל דתיקן שאלו הו' ימים יהיו נקיים ממש, וצ"ע בזה.

א"ר זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפי' רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה ז"נ ועי' בר"ן שביאר מה שהוסיף ר' זירא לחוש בב' אופנים. או שחשש דלמא תראה ראיה אחת ותחשוב שראתה רק ב' ימים ובאמת חלק ממנה היתה ביה"ש ועולה לג' ימים והויא זבה. ועוד ביאר דאפשר דחשש שמא יבואו לטעות בזבה שסופרת ז"נ דאם סתרה צריכה עוד ז"נ, וכ"כ הרמב"ן בהל' (פ"א הי"ח), ע"ש. ועי' בדברי רש"י במגילה דף כח: (ד"ה שהחמירו על עצמן) שג"כ פי' כטעם זה (וכן פירשו בתוס' שם), והוסיף עוד די"ל שחשש דלמא אירע שראתה כבר ב' ימים ולא ידעה ועכשיו הויא זבה, ע"ש, וכן מבואר בדברי התוס' הרא"ש כאן, ע"ש. וע"ע בראב"ד בבעה"נ (שער הספירה פ"א דין ג') שכתב עוד טעם לדבר דגזרו בראיה אחת אטו ג' ראיות, ע"ש.

והנה ע"ע בר"ן שביאר מאי רבותיה דר' זירא דאפי' טיפת דם כחרדל, הרי פשיטא דלענין נדה אפי' כ"ש מטמא דאורייתא, ותי' דהמ"ל דדוקא בראיה מרובה החמיר ר' זירא ומטעם שחשש דלמא באמת יצא הדם מן המקור זה אחר זה בג' ימים ורק דנשתהה בפרוזדור ואח"כ יצא ביחד, ובכה"ג באמת הויא זבה, קמ"ל ר' זירא דאפי' בכעין חרדל החמיר ולא מהאי טעמא אלא מטעמא אחרינא וכנ"ל. וכ"כ ר' יונה בברכות (כב. מדפי הרי"ף בד"ה שאפי'), ע"ש. ועי' בתוס' הרא"ש שפי' בעוד או"א, והוא ע"פ שיטתו שם דהגזירה הוא מטעם דשמא כבר ראתה ב' ימים ולאו אדעתא, ע"ש. וע"ע בר' יונה שם שהביא די"מ דהחידוש הוא דגזרו אפי' בטיפה שהוא בצבע חרדל אף שאינו מראה טמא, ור' יונה דחה דבריהם דקי"ל (לעיל דף יט.) דמראה חרדל טמאה מן הדין, ע"ש. ודבריו תמוהים דהרי לא מצינו שמראה חרדל טמא, ואדרבה לפ"ד רוב הראשונים היינו הירוק דמטהרי רבמן דהוא צהוב ואפי' כעין הזהב, וע"ע בדברינו בהסוגיא שם משכתבנו בזה.

והנה עי' בתוס' במגילה בתח"ד שם שהקשו ג"כ עד"ז על עיקר מימרא דר' זירא דאמאי קאמר שבנות ישראל החמירו ע"ע, הרי מדינא אסורה וכדתנן בר"פ יוצא דופן (דף מג.) ומטמאין בכל שהוא אפי' כעין החרדל ובפחות מכן, ע"ש. (והיינו דנקטו דזה קאי גם על דם נדה דרישא, וכ"פ רש"י לקמן שם דף מב. בד"ה ולטמא במשהו, ע"ש, אולם עי' בפיה"מ שפי' באו"א.) וע"ש בתוס' שתירצו די"ל דשמא התם לא מיירי להצריכה ז"נ אלא להיות נדה דאורייתא, עכ"ל. ולשונו צ"ב דהרי הא פשיטא דמתניתין לענין נדה לא מיירי לענין ז"נ ומאי קאמר ושמא וכו', ואם כוונתו אדר' זירא דס"ד דלא החמיר בשיעור מועט כי האי, הא גופא ק' דמהיכי תיתי לחלק וכנ"ל, וצ"ע.

אח"כ ראיתי בב"ח (ס"ס קפג' בד"ה ומה) שפי' באופן מחודש ע"פ הגמ' (דף מא:) דקאמר ר' יוחנן דבטיפה א' חיישינן דלמא מן הצדדין אתי, וה"נ בכעין חרדל באמת אינה טמאה מדאורייתא, וזה גופא הוא החומרא דבנות ישראל לחוש דלמא לאו מן הצדדין אתיא, ע"ש בדבריו. ועי' בסד"ט שם (ס"ק ד') מה שכתב בזה, וע"ע בדבריו בסי' קצ' (ס"ק צה' בד"ה ובשו"ת עה"ג) שהאריך בזה, וע"ע במה שכתבנו בזה בביאור הסוגיא בדף נב:, ע"ש. (אולם מה שהוכיח מהא דשני טיפי מרגליות לכאורה אינו מוכח, דשאני התם דמיירי במראה לובן וכדפרש"י שם, ובזה מסתפקין טפי דאתי מעלמא משא"כ במראה דם טמא שחזקתו מן המקור, וכמו שחילק הסד"ט בעצמו בסי' קפח' ס"ק ד' בא"ד, ע"ש, ודו"ק.)

שם והנה עי' ברי"ף שפסק הלכה כר' זירא מדאמרינן בברכות (דף לא.) דהויא הלכה פסוקה, ע"ש. (אולם עי' בפרש"י שם ולפירושו לכאורה ליכא ראיה, ודו"ק.) ובאמת מצינו שנחלקו הפוסקים בגדר חומרת ר' זירא להלכה, דיעויין בדברי הרמב"ן בהלכות (פ"א הי"ט) שכתב וז"ל חומרא זו שנהגו בנות ישראל הוכשרה בעיני חכמים ועשו אותה כהלכה פסוקה בכל מקוםלפיכך אסור לאדם להקל בה ראשו מעולם, עכ"ל, וכן מבואר בדברי הריטב"א, ע"ש. וכן יש לדקדק קצת מלשון הגמ' לקמן (דף סז:) דאיתא שם דהאידנא כולהו ספק זבות שווינהו רבנן וכו', ומשמע דתקנתא דרבנן הוא. (אולם בדברי מקצת ראשונים שם משמע דהיה להם גי' אחרת בגמ' ע"ש, ודו"ק.)

אולם עי' בדברי הרשב"א בתורה"ב (ד., וע"ע להלן שם ל:) שנראה דנסתפק בזה אם למעשה הוא מדין תקנה דבריהם או רק הנהגת חומרא מעצמם, וע"ע בלשון הראב"ד בבעה"נ (הקדמה לשער הכתמים בסו"ד) דמשמע דס"ל שהוא רק בגדר מנהג, וכן נראה קצת מלשון הבעה"מ (שער הספירה אות ג' בסו"ד, ובשער הטבילה אות א' בסו"ד) ע"ש, ועי' בסד"ט (סי' קצו' ס"ק יח' בסו"ד) מה שכתב על דברי הבעה"מ, ודו"ק. ועי' בשו"ת חת"ס בסי' קסה' בא"ד (בד"ה ובזה נתיישב) מה שכתב בזה דבר חדש.

היכא דאחמור אחמור היכא דלא אחמור לא אחמור ומשמע דבימי רבא עדיין לא נתפשט המנהג של חומרת ר' זירא בכל מקום, וכן דקדק הרא"ש (סי' ד' בסו"ד), ע"ש. אלא דיש לתמוה ע"ז מהגמ' לקמן דף סז: דמשמע דבימי רבא כבר נתפשט המנהג, וכמו שדקדקו שם בתוס', וכן דקדק הרא"ש בעצמו שם (הל' מקואות סי' לו'), ועי' במעדני יו"ט שם (אות ג') שכבר עמד ע"ז, וע"ש מה שנדחק ליישב, וע"ע בכו"פ בסי' קפג' (ס"ק ב') מה שכתב ליישב דברי הרא"ש באו"א.