דרשני:דין לכם בנרות חנוכה (Zvi Ryzman)

דין 'לכם' בנרות חנוכה ונרות שבת

שותפות אכסנאי בנתינת פרוטה בהדלקת הנרות

א. במסכת שבת (כג, א) מבואר דינו של האכסנאי [אורח] בהדלקת נרות חנוכה: "אמר רב ששת, אכסנאי חייב בנרות חנוכה. אמר רב זירא, מריש כי הוינא בי רב [כאשר הייתי בישיבה], משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא [הייתי משתתף בפרוטה עם האכסנאי]. בתר דנסיבי איתתא, אמינא השתא ודאי לא צריכנא [לאחר שנשאתי אשה, שוב איני צריך להשתתף פרוטה] דקא מדלקי עלי בגו ביתאי". אדם המתארח אצל אחרים בימי החנוכה, ויש מי שמדליק עבורו נרות חנוכה בביתו, אינו צריך להדליק במקום שמתארח. אבל אם אין מי שידליק עבורו נרות חנוכה בביתו, הוא צריך לתת פרוטה כדי להיות שותף בנרות החנוכה שמדליק בעל הבית המארח.

דין זה נפסק להלכה בדברי הרמב"ם (הלכות חנוכה פ"ד הי"א) "אורח שמדליקים עליו בתוך ביתו, אינו צריך להדליק עליו במקום שנתארח בו. אין לו בית להדליק עליו בו, צריך להדליק במקום שנתארח בו ומשתתף עמהם בשמן". ובשו"ע (או"ח סי' תרעז סעי' א) "אכסנאי שאין מדליקין עליו בביתו, צריך לתת פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בשמן של נר חנוכה". וצ"ע שינוי הלשון בדברי הרמב"ם שלא הזכיר שיש לו להשתתף בפרוטה, כמובא בסוגיא וכפי שפסק השו"ע, אלא כתב בסתמא: "ומשתתף עמהם בשמן".

וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק ג) שגם במקום שהאורח לא נתן פרוטה לבעל הבית, אלא בעל הבית נתן לאורח מעצמו חלק מהשמן שמדליקים בו את הנרות, צריך להקנות לו את חלקו בשמן בקנין גמור, כדבריו: "והוא הדין אם בעל הבית מקנה לו חלק בשמן במתנה שרי, דהוי כמשתתף בפרוטה, ומכל מקום אם יש לאכסנאי נר נכון יותר להדליק בעצמו". ובשער הציון (ס"ק ט) שם: "ולכאורה הכוונה באחד מדרכי הקנין ולא באמירה בעלמא".

בסוגיית הגמרא ובדברי רבותינו הראשונים על אתר, לא נתבררה משמעות נתינת הפרוטה של האכסנאי, וצ"ע מאיזה טעם האורח צריך להיות שותף בנרות החנוכה שמדליק בעל הבית שמארחו.

דין 'לכם' בנרות חנוכה

ב. והנה בסוגיית הגמרא במסכת פסחים (לח, א) מפורש דין 'לכם' באכילת מצה, נטילת אתרוג, והפרשת חלה. והיינו, שהמצה והאתרוג שיוצאים בהם ידי חובת המצוה, וכן העיסה שמפרישים ממנה חלה, צריכים להיות בבעלות האדם. ומעתה יש לדון, האם גם בהדלקת נר חנוכה נאמר דין 'לכם', שהנר צריך להיות בבעלותו של מי שמדליק אותו, כדי שיצא ידי חובת ההדלקה.

ולכאורה נראה מדברי הר"ן, שגם בנרות חנוכה נאמר דין 'לכם'. הר"ן מבאר את הכלל - אימתי אומרים בנוסח ברכת המצוות "על" [כגון בברכת "על ביעור חמץ"], ואימתי "ל" [כגון בלבישת טלית "להתעטף בציצית"] וז"ל: "תירוצא דמילתא, שיש לנו שני מיני מצוות, מצוה שעל כרחו יש לו לקיימה בעצמו ואי אפשר להפטר ממנה על ידי אחרים, כתפילין וציצית וישיבת סוכה ודומיהם. ובאלו ובדומיהם הכל מודים שצריך לברך עליהם בלמ"ד, לפי ששימוש הלמ"ד מורה שהמצוה מוטלת עליו. ויש מצוה אחרת שאע"פ שמוטלת עליו, אפשר להפטר ממנה על ידי אחר כביעור חמץ ומילה ופדיון הבן ודומיהן. ומצוות הללו כשהן נעשות על ידי אחר, הכל מודים שאותו אחר מברך עליהן בעל".

ומחילוק זה נמצא שבמצוות שהאדם יכול לקיים על ידי שליח, מברך בלשון "על", ולפיכך הקשה הר"ן: "ומיהו איכא למידק בהאי כללא, דהא הדלקת נר חנוכה שאפשר לעשותה על ידי שליח, ואפילו הכי מברכים עליה להדליק". ותירץ: "ואיכא למימר, דכיון דאמרינן דצריך לאשתתופי בפריטי, כיון שאינו יוצא אלא בשל עצמו, הרי אין מצוה זו יכולה להתקיים על ידי אחר". ומשמע מדברי הר"ן, שהסיבה שיש צורך בשותפות האכסנאי בפרוטה בנרות החנוכה, נובעת מהחיוב שהנרות יהיו שלו. וללא השותפות בבעלות על הנרות, האורח אינו יוצא ידי חובת ההדלקה כיון שהנרות אינם שלו, ולכן אין כל תועלת בהדלקת בעל הבית כשליחו של האכסנאי. ואי לכך, הדלקת נרות חנוכה היא בעצם מצוה שאי אפשר לקיימה על ידי שליח [ודומה במהותה לציצית ותפילין], ומסיבה זו נוסח הברכה הוא "להדליק נר חנוכה".

ואמנם רבי צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים, דייק מדברי הר"ן (מקראי קודש, חנוכה סימן כא) שגם בהדלקת נר חנוכה נאמר דין 'לכם', שהנר צריך להיות בבעלותו של מי שמדליק אותו, כדי שיצא ידי חובת ההדלקה: "ובדברי הר"ן האלו אמרתי להרה"ג ראי"מ סלמון מחארקוב, שנתקשה בדין זה דנר חנוכה שיוצא בהשתתפות בפרוטה מנא לן דין זה דהשתתפות בפרוטה מועיל, הא המצוה היא הדלקת הנר, אבל מה ענין שותפות לכאן. ואמרתי לו על פי דברי הר"ן שההשתתפות היא כדי שתהא ההדלקה משלו, דבנרות חנוכה בעינן 'לכם".

והוסיף הגרצ"פ בביאור הדברים: "והטעם דבעינן 'לכם', יש לומר משום דעיקר הדלקת הנר הוא בשביל הנס שנעשה בהדלקת המנורה שלא היה בה שמן אלא ליום אחד, ולכן התקנה היתה שיהא לו חלק בשמן של ההדלקה, דומיא דמנורה שהשמן היה מתרומת הלשכה, שהיה בזה חלק לכל ישראל. ומהאי טעמא מספיק רק השתתפות בפרוטה, ואינו צריך שיהא הכל שלו, דלא עדיף משמן המנורה, דאינו צריך רק חלק כל שהוא".

אולם דבריו צ"ע, כי לכאורה בשמן המנורה לא היה לכל אחד ואחד מישראל אפילו שווי של פרוטה, ועם כל זאת היה די בכך לכל אחד בישראל להיחשב כמשתתף בשמן המנורה. וזאת כנראה הסיבה מדוע הרמב"ם לא הזכיר שיש לו להשתתף בפרוטה, אלא כתב בסתמא "ומשתתף עמהם בשמן", ובזה דומה שותפות האכסנאי בנרות החנוכה לשותפות כלל ישראל בשמן המנורה בבית המקדש. אולם לפי פשטות הסוגיא וכן מלשון השו"ע "צריך לתת פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בשמן של נר חנוכה", נשמע שאינה דומה שותפות האכסנאי בנרות החנוכה לשותפות כלל ישראל בשמן המנורה בבית המקדש, שכן בבית המקדש היה לכל אחד חלק קטן בשמן של המנורה, ואילו בחנוכה יש צורך לפחות בחלק בשווי של פרוטה, ואי אפשר ללמוד דין 'לכם' בחנוכה מנרות המנורה כפי שביאר הגרצ"פ פרנק, וצ"ע.

זאת ועוד, למרות שבדברי הגרצ"פ נתבאר הטעם מדוע נאמר דין 'לכם' בנרות חנוכה, עדיין צ"ע מה המקור לדין זה, וכפי שתמה אבי מורי ז"ל בספרו שיטות בהלכה (סימן יח) "יש להבין מה משמעות נתינת הפרוטה, אי נימא דבכך קונה האכסנאי מעט שמן ורק אז יוצא ידי חובה, דבעינן בנר חנוכה לכם שיהיה שלכם, אם כן צריך לדעת מה המקור להלכה זו בחנוכה. דאמנם יש הלכה כזו בארבעת המינים דסוכות, אבל לכך יש מקור בתורה דכתיב ולקחתם לכם".

ועוד הקשה: "ואם אמנם נאמר דגם בחנוכה בעינן 'לכם', אם כן קשה איך עושה הפרוטה שהשמן יהיה שלו, הרי השמן יקר הרבה יותר ואיך קונה אותו בפרוטה, וצ"ע.

הדלקת נרות חנוכה בשמן גזול

ג. הנפקא מינה אם נאמר דין 'לכם' בנרות חנוכה, היא בנדון הדלקת נרות חנוכה בשמן או נרות גזולים.

המשנה ברורה (סי' תרעג ס"ק ב) הביא להלכה את ספקו של השואל ומשיב (ח"א מהדורא תליתאה סימן שמט) "שמן הגזול צ"ע אי כשר לנר חנוכה", ולא הכריע בזה. ובספר שלמי תודה (חנוכה סימן כ) כתב רבי בן ציון פלמן, רב ביהמ"ד נחלת משה בבני ברק, שספק זה תלוי בשאלה האם נאמר דין 'לכם' בנרות חנוכה: "יש לומר ששמן גזול פסול לא רק בגלל מצוה הבאה בעבירה, אלא גם מחמת הדין שלא הוי 'לכם'. ובמשנה ברורה כתב בשם שו"ת שואל ומשיב דשמן הגזול צ"ע אי כשר לנר חנוכה. ועי"ש [בשואל ומשיב] שדן לפסול משום מצוה הבאה בעבירה, אלא שנסתפק מצד שינוי מעשה, עי"ש. ולפי דברי הר"ן דבעי שלכם בשמן, בלאו טעמא דמצוה הבאה בעבירה נמי אינו יוצא בשמן גזול, משום שאינו שלו, ושמן בעי שלכם".

ביאור הדברים, הפוסקים נחלקו האם אדם שמקיים מצוה [שחיובה מדרבנן] הבאה בעבירה, יוצא ידי חובת המצוה בדיעבד, יעו' בביאור הלכה (או"ח סי' תנד סע' ד ד"ה אין אדם) שכתב: "ולענין מרור אם יוצא בדיעבד בגזול, דעת הכנסת הגדולה בשם מהרי"ו דיצא, והפרי חדש חולק עליו, דאתקוש מצה ומרור להדדי, כמבואר בפרק כל שעה. ועיין בשאגת אריה (סימן צד) דדעתו דגם במצה גזולה הפסול הוא משום מצוה הבאה בעבירה (והיא גם כן דעת הלבוש). ולהכי גבי מרור דאינו אלא מדרבנן, הוי ליה מצוה הבאה בעבירה בדרבנן, דלדעת המחבר [או"ח סימן תרמט סע' ה; בנדון פסול גזול בארבעת המינים לאחר היו"ט ראשון] יוצא בדיעבד, וכן כתב במקור חיים, עי"ש. אכן לדעת הרמ"א שם בהג"ה שכתב שאנו נוהגים כהפוסקים דסוברים דגם בדרבנן מצוה הבאה בעבירה פסול, בודאי גם במרור לא יצא".

ומעתה, כאשר מדליק נרות חנוכה בשמן או נרות גזולים, זוהי מצוה דרבנן הבאה בעבירה, שלדעת המחבר יצא בדיעבד, ולדעת הרמ"א לא יצא ידי חובה. נמצא כי לפי הר"ן שנאמר דין 'לכם' בנרות חנוכה, גם לדעת המחבר שבהדלקת נר חנוכה בשמן גזול אין פסול בדיעבד מדין מצוה הבאה בעבירה, עדיין אינו יוצא ידי חובה אפילו בדיעבד היות והשמן אינו שלו, שהרי בנרות חנוכה יש דין 'לכם'.

הדלקת נרות בשמן שנקנה מקטן

ד. ידידי רבי אברהם שלזינגר, אב"ד ג'נבה, דן בשו"ת באר שרים (ח"ה סימן סב) בנפקא מינה נוספת אם נאמר דין 'לכם' בנרות חנוכה: "במה ששאל לדעתי באותן שמנים הנמכרים ע"י קטנים הניתן להם מישיבתם על מנת למכור להרווחת כספי הישיבה, האם כשר להדלקה. דהנה שיטת הר"ן בפסחים ז' ע"א דשמן חנוכה בעינן לכם וז"ל, דאינו יוצא אלא בשמן של עצמו וכו' וראיה דצריך להשתתף בפרוטה, ע"כ. הרי דנר חנוכה בעי לכם. ובכן יש לעיין היאך יכולים לצאת בשמן כזו הנלקח מהקטנים, הלא קטן אינו יכול להקנות מהתורה וממכרו אינו ממכר".

כוונתו לסוגיית הגמרא במסכת בבא מציעא (נט, א) שמדין התורה אין הקטן יכול לקנות ולהקנות, ורק מתקנת חכמים "משום כדי חייו", דהיינו שיוכל לקנות ולמכור כדי להתפרנס, חלים קנייניו, כדברי הרמב"ם (הלכות מכירה פכ"ט ה"א) "שלשה אין מקחם מקח ואין ממכרם ממכר דין תורה, החרש השוטה והקטן, אבל חכמים תיקנו שיהיה החרש והקטן נושא ונותן ומעשיו קיימים משום כדי חייו". ולפי זה דן הרב שלזינגר, היות ומהתורה קטן אינו יכול לקנות ולמכור, הרי אם בנרות חנוכה גם נאמר דין 'לכם', נמצא כי שמן שנקנה מקטן אינו 'לכם' מהתורה, ולא ראוי להשתמש בו להדלקת נר חנוכה.

אולם דבריו צ"ע, שהרי גם אם השמן שנקנה מקטן אינו 'לכם' מהתורה, עדיין מצות הדלקת נר חנוכה היא רק מדרבנן. ומכיון שמתקנת חכמים יכול הקטן לקנות ולהקנות, מדוע שלא יקנה וגם יַקְנה את השמן, וגם יחשב 'לכם' מדרבנן, ויוכל להדליק בשמן זה, וצ"ע.

דין 'לכם' בשותפות - האם צריך בעלות בשווי פרוטה

ה. ונראה כי התוספות אינם מסכימים עם החידוש הנלמד מדברי הר"ן, שבנרות חנוכה נאמר דין 'לכם'.

במסכת סוכה (כז, ב) נחלקו רבי אליעזר וחכמים, האם אדם יוצא ידי חובה במצות סוכה כשמתארח בסוכת חברו: "רבי אליעזר אומר, כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חברו, דכתיב (ויקרא כג, מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, משלכם, כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חברו, דכתיב (דברים טז, יג) חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים, משלך. וחכמים אומרים, אף על פי שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חברו, אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חברו, דכתיב (ויקרא כג, מב) כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת, מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת".

ומבואר בדברי חכמים, שרק בגלל הלימוד מהפסוק "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", יכול כל אחד לצאת ידי חובת המצוה כשיושב בסוכת חברו, ואילולא הלימוד, לא היו יכולים כל ישראל לשבת בסוכה אחת, ונחלקו רש"י ותוספות בביאור הדברים. רש"י פירש את הלימוד מהפסוק "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, דמשמע סוכה אחת לכל ישראל, שישבו בה זה אחר זה, ואי אפשר שיהא לכולן, דלא מטי שוה פרוטה לכל חד אלא על ידי שאלה". כלומר, אילולא הלימוד מהפסוק, כאשר אין הנאה בשוה פרוטה, אין זה נחשב 'לכם', ולכן אילו היו יושבים כל ישראל בסוכה אחת, ולכל אחד לא היתה הנאה בשיעור שוה פרוטה [כי אין הנאה של שוה פרוטה בישיבת כל ישראל בסוכה אחת], לא היו יוצאים ידי חובת המצוה, כי אין זו ישיבה בסוכה "משלך".

אולם התוספות (שם ד"ה כל האזרח) פירשו: "כיון דכתב 'לך', למעוטי דשותפין משמע, כדמוכח בראשית הגז (חולין קלו, א) גבי תרומה וחלה ופאה וטובא דקא חשיב התם. ואפילו אתרוג נמי דכתיב ביה 'לכם' לשון רבים, אמרינן ביש נוחלין (בבא בתרא קלז, ב) האחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית ונוטלו אחד מהם ויוצא בו אם יכול לאוכלו, כגון דאיכא אתרוג כיוצא בו לכל חד וחד יצא, ואם לאו לא יצא. ד'לכם' משמע שיהא כולו, שלו ולא מקצתו". לדעת התוספות, כאשר נאמר דין 'לך' או 'לכם' [כגון בסוכה ובאתרוג], פירוש הדבר שאין יוצאים ידי חובה גם בשותפות, אלא צריך שכל הסוכה או כל האתרוג יהיה שייך למי שרוצה לצאת בו ידי חובה. וזהו הטעם שאילו היו יושבים כל ישראל בסוכה אחת בשותפות, לא היו יוצאים ידי חובת המצוה, ונצרך ללמוד מהפסוק "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", שאדם יוצא ידי חובה בסוכת חברו.

ומפורש איפוא, כי החידוש הנלמד מדברי הר"ן שבנרות חנוכה נאמר דין 'לכם', אינו עולה בקנה אחד עם דברי התוספות, שהרי לפי התוספות, אדרבה, אם יש צורך בדין 'לכם' בנרות חנוכה, האכסנאי אינו יכול להשתתף עם בעל הבית בנרות, כי אז שניהם לא יצאו ידי חובה, שהרי אין קיום דין 'לכם' בשותפות.

ו. ואמנם רק לפי רש"י, גם שותפים יוצאים ידי חובת קיום מצוות אשר נאמר בהם דין 'לכם', אם יש לכל אחד מהם הנאה בשיעור שוה פרוטה.

אך כבר העיר המנחת חינוך (מצוה שכה אות יא) כי לפי רש"י "בהרבה מצוות דבעינן שיהיה שלו, כגון מצה ולולב ודומיהם, צריך שיהיו שוה פרוטה, דבלאו הכי אינו יוצא אם אינו שוה פרוטה, דלא מיקרי לכם. ולפי זה, לדבריו לא מצינו ידינו ורגלינו, והיאך יוצאים אנחנו מצות ארבע מינים במדינה זו דערבה מצויה מאד, ובד או שני בדין ערבה אין שוה פרוטה בשום אופן בכל מדינה זו. וכל מין מארבעת המינים פסולים בשאול, אם כן היאך אנו יוצאים ידי חובה במדינה זו ביום ראשון של חג בארבעת המינים".

ועוד הקשה המנחת חינוך: "וגם להבין סברת רש"י, למה לא הוי פחות משוה פרוטה 'לכם', דהא בודאי שלו דאסור לגזול הימנו, דכל שהוא אסור לגזול מהתורה. אם כן אמאי לא נקרא 'לכם', הא יש לו בעלים. וגם במצה צריך לדקדק שיהיה הכזית שוה פרוטה, דשוה פרוטה היא חצי שעורה כסף צרוף, וכזית מצה אינו שוה כל כך במדינותינו. אם כן ח"ו אין ישראל יוצאים ידי חובת מצה בלילה ראשונה, ולא ראינו ולא שמענו מי שידקדק בזה, ולא מצאתי בשום פוסק קדמון או אחרון שיביא זה. וצ"ע מאד שלא הרגישו בזה המפרשים והפוסקים בפרט במצוה דאורייתא".

ומכאן ברור, שלפי הבנת המנחת חינוך בשיטת רש"י, גם בשותפות האכסנאי בשמן של בעל הבית, יש צורך לדקדק שתהיה לשניהם הנאה מהשמן בשיעור שוה פרוטה.

ז. אולם העמק ברכה (סוכה אות כא) ביאר את שיטת רש"י באופן אחר מהמנחת חינוך: "ולענ"ד נראה דודאי גם רש"י מודה דבעלים על פחות מפרוטה מקרי בעלים, ושפיר מקרי שלכם בכל דבר דבעינן שלכם. וכוונת רש"י אינה אלא לומר דדוקא בשותפים, אם נימא דגם בשל שותפות יוצאים משום החלק שיש לה בה, בזה הוא דבעינן שיהא לו בה שוה פרוטה. אבל אם אין לו בה אלא פחות מפרוטה, לא מסתבר דיהא מקרי על ידי זה שלכם, כיון דעיקר הדבר אינו שלו".

לדעת העמק ברכה, לפי רש"י יש לחלק בין עשיית מצוה לבדו, שיוצא ידי חובה גם בהנאה בפחות משוה פרוטה, לבין עשיית מצוה בשותפות, שאז צריך הנאה בשיעור פרוטה כדי שהדבר יחשב שלו. וכן מבואר בשו"ת שערי דעה (סימן ד) שהסביר את החילוק: "דכשהדבר שייך רק לו לבדו לא משגחינן כלל אם יש בו שוה פרוטה, שהרי גם חשיבות המצוה ומה שיוצא בו עדיף על השווי מצד עצמו. אך לענין כל ישראל ישבו בסוכה אחת, שפיר פירש רש"י דכל שאין לו שוה פרוטה לא הוי שלו. ואף דמצות ישיבת הסוכה מצוה שוה יותר, מכל מקום כיון שבלא סיוע האחרים וממונם אין בידו לקיים מצוה דישיבת סוכה זו בממונו לבד, לא נוכל לצרף שווי קיום המצוה משל אחרים לאוקמי [להעמיד] ברשותו ושיהיה נקרא על ידי זה 'לכם'. ומשום הכי בעינן שיהיה בו קנין עצמו שוה פרוטה מצד עצמו. דלא דמי למקום שיכול לקיים המצוה על ידי ממונו לבד, אף שאין בו שוה פרוטה, שיצרף לזה חשיבות המצוה ויחשב לכם".

ולפי הבנה זו בדברי רש"י, בשותפות האכסנאי בשמן של בעל הבית, באמת אין צורך שתהיה לשניהם הנאה מהשמן בשיעור שוה פרוטה, וגם אם האורח השתתף בפחות משוה פרוטה, יצא ידי חובת המצוה.

דברי הפוסקים שאין דין 'לכם' בנרות חנוכה

ח. השדי חמד (מערכת חנוכה אות טו) הביא את דברי הבית יצחק (ח"א יו"ד סימן קמה אות ט) שכתב: "יש להסתפק בנר חנוכה אי בעינן לכם, דהיינו שיהיה לו דין ממון. ובש"ס משמע דבעינן שיהיה השמן שלו, דאמרינן דבעי להשתתף בפרוטה, אמנם אין שום סברא דבעי נר חנוכה שיהא שוה פרוטה. וכבר הראתי בספרי [בית יצחק] לאו"ח סי' צט אות ג' דברי התוספות רי"ד, דערבה לא בעי שיהא שוה פרוטה, והוא הדין נר חנוכה. ולענין לכם, כיון שמצינו דלולב ביום טוב שני לא בעי לכם, הוא הדין נר חנוכה".

כלומר, בהלכות לולב (או"ח סי' תרנח סע' ז) נפסק שדין 'לכם' בארבעת המינים נאמר רק ביום טוב ראשון [שחייב במצוה מהתורה] ולא בשאר ימי הסוכות [שחייב בארבעת המינים מדרבנן], ולכן "שותפים שקנו לולב או אתרוג בשותפות, אין אחד מהם יוצא בו ידי חובתו ביום הראשון, עד שיתן לו חלקו במתנה, כי "בעינן שיהא כולו שלו" (משנה ברורה שם ס"ק כט). ונמצא שבימי חול המועד סוכות, אין דין 'לכם' בארבעת המינים שחיובם מדרבנן, ואם כן הוא הדין בנרות חנוכה, אין דין 'לכם', ואין כל צורך שיהיה שוה פרוטה.

הבית יצחק הביא ראיה מדברי השער אפרים "שנסתפק באיסור הנאה, כגון בשר וחלב, אי יוצא לנר חנוכה, הואיל דמצוות לאו ליהנות ניתנו". והוכיח מדבריו: "ואי בעי לכם, ודאי אינו יוצא. ומשמע דפשיטא ליה דלא בעינן דין ממון בנר חנוכה". וביאר השדי חמד: "אם כי אין ספר שער אפרים אצלי, מכל מקום ממה שכתבו רבני האחרונים בשמו הייתי מבין שדעתו בפשיטות דלא בעי 'לכם' בחנוכה, שכתב לענין חמאה שנאסרה משום בשר בחלב הא נקטינן מצות לאו ליהנות ניתנו, והביא ראיה מדפסלינן אתרוג של ערלה משום שאין בו דין ממון, ובעינן 'לכם'. אלמא דבמצוות דלא בעינן 'לכם' שרי באיסורי הנאה, משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו. והרי זה כמבואר, שסובר דבנר חנוכה לא בעינן לכם". לדעת השער אפרים נראה שיוצאים ידי חובה בהדלקת נר חנוכה בשמן של איסורי הנאה, מכיון ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו", ובשל כך אין זה נחשב שנהנה מהאיסור. ולכאורה יש לשאול, הרי לדבר האסור בהנאה אין שווי ממוני, ולא מתקיים בו דין 'לכם'. ומוכח איפוא, כי לדעת השער אפרים והבית יצחק, אין דין 'לכם' בנרות חנוכה, ולכן יוצא בהדלקת נר חנוכה באיסורי הנאה.

וידידי הראשון לציון, רבי שלמה עמאר, הוכיח בשו"ת שמע שלמה (ח"ד או"ח סימן כא) מעצם ההלכה שאכסנאי מדליק בשותפות עם מארחו, שאין דין 'לכם' בנרות חנוכה: "אדרבה, מדין זה גופא דאכסנאי משתתף בפרוטה ויוצא ידי חובתו מוכח, דאין כאן דין 'לכם'. דהלכה ידועה היא גבי לולב ואתרוג דבעינן שיהיה שלו לגמרי, ואינו יוצא ידי חובה בשותפות, וכמו שנפסק בשו"ע (סי' תרנח סע' ז) שותפים שקנו לולב או אתרוג בשותפות אין אחד מהם יוצא ידי חובתו ביום הראשון עד שיתן לו חלקו במתנה. ועי"ש במשנה ברורה שכתב הטעם דבעינן שיהיה כולו שלו. הרי מבואר ומפורש דהשותפות אסורה באתרוג ולולב, דבעינן בהו 'לכם'. וממילא דבחנוכה שיצא בשותפות כמבואר באכסנאי, פשוט דלא בעינן בה לכם. נמצא דמעצם הדין דאכסנאי משתתף בפריטי, נלמד דלא בעינן לכם".

אלא שאם נאמר שאין דין 'לכם' בנרות חנוכה, יש לבאר את דברי הר"ן, מדוע אכסנאי צריך להשתתף בפרוטה בשמן שמדליק בעל הבית, ואילולא כן אינו יוצא ידי חובת ההדלקה כיון שהנרות אינם שלו [ולכן הדלקת הנרות היא מצוה שאי אפשר לקיימה על ידי שליח ומברך "להדליק נר חנוכה"] - והרי אין דין 'לכם' בנרות חנוכה.

ויש לפרש את דברי הר"ן בשלושה אופנים כדלקמן.

• • •

שותפות האכסנאי בשמן - כדי ליטול חלק בגוף ההדלקה

ט. הרב עמאר ביאר את הטעם לשותפות האכסנאי בפרוטה: "דחז"ל תיקנו שיהיה הנר בביתו של כל אחד ואחד, ואם ידליק נר שלו בבית שאינו שלו, אינו יוצא ידי חובה בזה, שהרי אמרו "נר איש וביתו", אלא צריך להדליק בביתו דווקא. ואע"ג דאין צריך בית קבוע, מכל מקום בעינן ביתו שגר בו עתה לפחות, כגון מי שלן במלון שהוא חייב להדליק באותו חדר שזה ביתו עתה. ומאידך אין זו מצוה שבגופו, שהרי יוצא ע"י שליח, וכן אמרו שאשתו מדלקת עבורו והוא יוצא ידי חובה. ומי שאין לו בית כלל, או אכסנאי שיש לו בית ואין מי שידליק עבורו או שנסע עם אשתו ובני ביתו להתארח אצל בעל הבית, שבכל זה אינו יכול לקיים המצוה בביתו, בזה תיקנו חז"ל שישתתף עם בעל הבית בשמן, שלפחות תיעשה הדלקה בשמן שלו. ובזה הוא דיכול בעל הבית להוציאו במצוה זו, דעל ידי ההדלקה שמדליק גם שמנו של אורח זה ועושה בזה שליחותו, בזה הוא מוציאו ידי חובה. אבל בלאו הכי אינו יוצא, דהשמן של בעל הבית והבית שלו, והוא חייב בהדלקה, ובמה יצא זה ידי חובה. אבל השתא שמשתתף עמו בשמן, נמצא דבהדלקה זו עושה בעל הבית גם שליחותו של האורח ומכוון עליו להוציאו, ויש לו חלק לא רק בשמן אלא גם בגוף ההדלקה".

ללא שותפות בשמן, הדלקת נר החנוכה של בעל הבית אינה מתייחסת לאורח, היות ואין לו בית שמחייב אותו בהדלקה, ואינו יכול לצאת ידי חובה בהדלקת בעל הבית שיהיה שליחו היות ובעל הבית מדליק לעצמו ולא עבור האכסנאי. לכן רק כאשר האורח משתתף עם מארחו בפרוטה, ההדלקה יכולה להיות מדין שליחות המתייחסת גם אליו.

ומסיים הרב עמאר: "וזה כוונת הר"ן במש"כ דאינו יוצא אלא בשל עצמו שהרי אין מצוה זו יכולה להתקיים ע"י אחר, עכ"ל. כלומר, דאם אין לו חלק בשמן זה, אין בעל הבית יכול להוציאו כמבואר לעיל, ואין מצוה זו יכולה להתקיים ע"י אחר מבלי שיהיה לו חלק כל שהוא בשמן, דבמה יוצא. ועל כן חשיבא כמו שאי אפשר לקיימה ע"י שליח, ומברכין בלמ"ד להדליק נר חנוכה. אבל כשיש לו שותפות בשמן, יכול לצאת על ידי אחר, וכמו שיכול למנות שליח שידליק לו בביתו. אך אינו דומה לשאר שליחויות שיכול לקיימם על ידי אחר לגמרי, גם בלא שיהיה לו שותפות בענין כלל. אבל אין כוונת הר"ן להצריך שיהיה השמן שלו דווקא כמו לכם דאתרוג".

אולם יש לתמוה על דבריו, שהרי אם ההדלקה היא מדין שליחות, מדוע יש צורך בתשלום הפרוטה, ואם ההדלקה אינה בתורת שליחות מה עושה הפרוטה ומה היא מועילה, ואמנם דבריו שהדלקת האכסנאי היא מדין "שליחות" אך "אינו דומה לשאר שליחויות", לא ברורים די הצורך, וצ"ע.

שותפות האכסנאי בשמן - מדיני חיוב הדלקת נר חנוכה המוטל על הבית

י. אבי מורי ז"ל חידש בספרו שיטות בהלכה [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ב] דרך אחרת בביאור הטעם להשתתפות האכסנאי בפרוטה בשמן של בעל הבית: "והנראה לי בהבנת הענין על פי הגמרא בשבת (כא, ב) ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו, הקשה הפני יהושע, דמה נשתנה מצוה זו משאר מצות שהן חובת הגוף, כלומר היכן מצינו עוד שבמצוה אחת משתתפים הרבה אנשים, אמנם יש ענין של שליחות במצוה, אבל קיימא לן דמצוה בו יותר מבשלוחו. ואלו דבריו, שאני הכא שאין הכא עיקר המצוה אלא בסמוך לרשות הרבים שהוא משום פרסומי ניסא, משום כך הטילו חובת מצוה זו כאילו היא חובת הבית, ועדיין צ"ע, עכ"ל. החידוש שלו הוא שהמיוחד במצות נר חנוכה, שפרסום הנס יהיה דרך הבית. לפיכך נתינת הפרוטה על ידי אכסנאי אינה בבחינת 'לכם', אלא זה עושה אותו כאחד מבני הבית, שהבית נעשה כשלו, ואז גם הוא עושה את פרסום הנס מפתח ביתו ולחוץ, אבל לא שהשמן נעשה שלו. והראיה, שבני הבית של המדליק הם עצמם לא צריכים לעולם להשתתף בפרוטה היות והבית שלהם". ובזה אתי שפיר שיטת הרמב"ם, שהאורח משתתף עמהם בשמן ולא מזכיר בפרוטה, מכיון שהפרוטה בין כך לא עושה את השמן שלו, ועל כן סגי שמשתתף בשמן".

ואמנם בספרנו רץ כצבי - חנוכה (סימן ט) הרחבנו את היריעה בביאור חידושם של האחרונים בגדר חיוב נר חנוכה שהוא דין על הבית, ואבי מורי ז"ל הוסיף נדבך על חידוש זה, שגם שותפות האכסנאי בשמן של בעל הבית נועדה לקבל חלק בבית, כדי לקיים את מצות הדלקת "נר איש וביתו", ולא כדי להיות שותף בשמן מחמת הצורך בדין 'לכם' בנר חנוכה.

על חידוש זה, כתב ידידי רבי שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור באשדוד, לאבי מורי: "כבודו כתב לחדש שכל ענין ההשתתפות הוא כדי שיחשב לאחד מבני הבית, ולא הבנתי איך נחשב על ידי זה לבני הבית, הרי הוא משתתף בשמן ולא קונה בפרוטה חלק בדירה. ומצינו בהלכות שבת כי פת מחשיבה כאילו דר שם, אבל זה שייך רק בפת שדעתו ודירתו של אדם במקום פתו, ולא בשמן כמובן, ובפרט שזה שמן שעומד להדלקה. וגם אם כן למה צריך להשתתף דווקא בשמן. וגם לא הבנתי איך מתורץ בזה הר"מ שלא מזכיר פרוטה. ובפשטות הר"מ אומר שצריך להשתתף בשמן שזה העיקר, ואין צורך דוקא פרוטה, כי הוא יכול גם להקנות לו חלק בשמן ע"י קנין אחר".

אולם יתכן ויש להבדיל בין הלכות שבת, שהפת מחשיבה אותו כבעל הבית, לבין הלכות חנוכה, שבגלל פרסום הנס לרבים, הוא נחשב כבעלים כאשר הוא שותף בפרסום הנס.

שותפות אכסנאי בנתינת פרוטה בהדלקת נרות שבת

יא. אבא ז"ל הוסיף על פי חידושו, שגדר שותפות האכסנאי בשמן של נרות חנוכה הוא כדי לקבל חלק בבית, כי גם "בנר שבת שצריך להדליק בתוך ביתו, האורח משתתף בפרוטה ההופכת את הבית כביתו".

וכוונתו לפסק השו"ע (או"ח סי' רסג סעי' ז) "אורח שאין לו חדר מיוחד וגם אין מדליקין עליו בביתו, צריך להשתתף בפרוטה". ואמנם בדברי הראבי"ה (סימן קצט) מבוארת ההשוואה בין דין אכסנאי בנר חנוכה לדין אכסנאי בנר שבת: "וקרוב הדבר בעיני דאכסנאי משתתף בפריטי לנר של שבת כמו לנר של חנוכה אם לא מדליקין עליו בגו ביתיה". ולפי דברי אבא ז"ל, גם בנר שבת, היות וגדר חיוב הדלקת נר שבת הוא גם כן דין בבית, השתתפות האכסנאי בפרוטה נועדה לקבל חלק בבית שמתאכסן בו, כדי לקיים את מצות הדלקת נר שבת כתיקונה.

ברם הבנה זו בגדר הדלקת נר שבת אינה מוסכמת כלל ועיקר, וכפי שהרחבנו בספרנו רץ כצבי - שבת (סימן ד), כי זו שיטת ערוך השלחן (סי' רסג סעי' ה) שכתב: "נר שבת כנר חנוכה שהיא מצוה וחובה על כל אחד להדליקה, והיינו שכל משפחה חייבת בהדלקת הנר. ולכן האיש בביתו, כשאשתו מדלקת ומברכת אף שיש לו חדר מיוחד אינו צריך להדליק בברכה, שאשתו מברכת עליו ובברכתה נכללו כל הנרות שבכל החדרים". ומתבאר בדבריו, שהחיוב להדליק נר שבת אינו מוטל על הגברא [איש או אשה, או שניהם] אלא זהו חיוב על הבית, והיינו שכל משפחה צריכה שיהיה בביתה דלוק נר שבת. וכן משמע מדברי השפת אמת (שבת כא, ב שכתב בתוך דבריו בביאור גדר חיוב מצות הדלקת נר חנוכה: "ויש לעיין אי המצוה נר אחד בבית, כמו מזוזה וכמו נר שבת, דכל שהדליק לשם שבת אף שהדליק מי שיהיה די".

אולם במסכת שבת (כג, ב) אמרו חז"ל בטעם תקנת הדלקת נרות שבת: "נר ביתו וקידוש היום נר ביתו עדיף משום שלום ביתו". ופרש"י שבני ביתו מצטערים לישב בחושך, וכן פירש רש"י (שבת כה, ב ד"ה הדלקת) "דבמקום שאין נר אין שלום, שהולך ונכשל, והולך באפילה". ומשמע בפשטות, כי חיוב הדלקת הנרות הוא על ה"גברא", דהיינו על האיש או על האשה [וכפי שהבאנו שם את שיטות הראשונים והפוסקים בזה], שהרי אם חיוב הדלקת הנרות משום שלום בית כדי שלא יכשל באפילה בעץ או באבן, למאי נפקא מינה אם יש לו חלק בבית, ומהיכי תיתי שצריך להיות בעלות כלשהי בבית, וצ"ע.

שותפות האכסנאי בשמן - כדי ליטול חלק בגוף ההדלקה

יב. ונראה לענ"ד לבאר את דברי הר"ן בגדר שותפות האכסנאי בשמן של נרות חנוכה, בדרך נוספת.

כוונת הר"ן בדבריו "דכיון דאמרינן דצריך לאשתתופי בפריטי, כיון שאינו יוצא אלא בשל עצמו, הרי אין מצוה זו יכולה להתקיים על ידי אחר", אינה לדין 'לכם', לומר שאינו יוצא ידי חיוב מכיון שהשמן אינו שלו, אלא רצונו לומר, שיש בחנוכה חובה להדליק את הנר. וכאשר האכסנאי ממנה שליח להדליק נר חנוכה שלא בביתו, והשמן שייך לשליח, האכסנאי לא עשה כל מעשה מצוה, כי השליח הדליק בשמן שלו עבור עצמו, ובביתו של השליח [בעל הבית]. ורק בהשתתפות האכסנאי בשמן עם בעל הבית, נמצא שהוא עושה את מעשה ההדלקה עבור שניהם, ואין זה מעשה של השליח לעצמו, אלא גם מעשה הדלקה של האכסנאי. ומבואר הנוסח "להדליק נר חנוכה", כי ללא השותפות, המצוה לא יכולה להתקיים על ידי מעשה שאחר יעשה עבורו.

ואם כנים הדברים, נראה שגם בהדלקת נר שבת, על מנת לקיים את ההדלקה משום "שלום בית" כדי שלא יכשלו באפילה באבן או בעץ, כאשר רק בעלת הבית מדליקה את הנר והאכסנאי לא עשה דבר ולא השתתף בשמן, ההדלקה היא עבור ה"שלום בית" של בעלי הבית ולא ה"שלום בית" של האכסנאי. ולכן רק על ידי נתינת הפרוטה, נחשב שהאכסנאי עשה מעשה עבור הדלקת נר שבת משום "שלום בית". ולכן נקט השו"ע שהלכות נר שבת ונר חנוכה דומים זה לזה, והדמיון מתבטא בכך שגם האכסנאי צריך להשתתף כדי להראות שהוא "עושה" את המצוה.

הדלקת נר חנוכה בערב שבת לשיטת בית שמאי שאדם מצווה על שביתת כליו בשבת

יג. בספר הדרת מרדכי הקשה, לשיטת בית שמאי במסכת שבת (יח, א) ששביתת כלים אסורה מהתורה, והקשו בסוגיא על שיטתם, "גיגית ונר וקדרה ושיפוד מאי טעמא שרו בית שמאי", שהרי בית שמאי אוסרים שיֵעשה שימוש בכלים בשבת גם כשלא נעשה מעשה בפועל בשבת. ותירצו: "דמפקר להו אפקורי". לכאורה קשה לפי דברי הר"ן שצריך 'לכם' בנר חנוכה, היאך קיימו בית שמאי מצות נר חנוכה בליל שבת חנוכה, שהרי אם לא יפקירו יש איסור שביתת כלים, ואם יפקיר אין זה 'לכם', ולא מקיים את מצות ההדלקה.

ובקובץ המאור (שנה סו, כסלו תשעג, עמ' לג) הובא תירוצו של ידיד בית אבא רבי אברהם גניחובסקי, על פי דברי המנחת חינוך (מצוה לב) שכאשר יש לישראל שותפות עם נכרי בבהמה, אינו מחוייב בשביתתה "ויש לומר שבית שמאי היו מפקירים חלק מהכלי, ושותפות הפקר דומה לשותפות עכו"ם", וממילא שפיר קיימו את ההדלקה, כיון שגם בשותפות מתקיים דין 'לכם' מחד גיסא, ובד בבד אין איסור שביתת כלים, מכיון שכאשר חלק מהחפץ מופקר, אין איסור שביתת כלים בשותפות עם הפקר.

ולפי המבואר לעיל מתורצת קושיית ההדרת מרדכי בפשטות, שהרי גם הר"ן לא אמר שצריך שהשמן יהיה שלו, ואין כאן נושא שצריך בעלות על השמן. אלא רצונו לומר, שיש בחנוכה חובה להדליק את הנר, והצורך בהשתתפות האכסנאי בשמן עם בעל הבית נועד לעשיית מעשה עבור ההדלקה. ולפיכך גם בהדלקת נרות חנוכה שמפקירם לפי בית שמאי בערב שבת, יוצא ידי חובת ההדלקה, מכיון שבוודאי נעשה מעשה עבור ההדלקה.

סוף דבר: יש פוסקים שהבינו מדברי הר"ן שיש בנרות חנוכה דין 'לכם', וההדלקה צריכה להיות בשמן ששייך למי שמדליק בו, וזהו הטעם שהאכסנאי משתתף בפרוטה בשמן הבעל הבית, כדי לקיים את דין 'לכם'.

ולפי הבנתם, נתברר שיש לדון האם צריך שהשותפות תהיה בשיעור הנאה של שוה פרוטה.

אולם רבים הפוסקים שכתבו שאין בנרות חנוכה דין 'לכם', ודברי הר"ן בטעם הצורך שאכסנאי ישתתף בפרוטה בשמן שמדליק בו בעל הבית את נרות החנוכה, נתבארו בכמה דרכים, ככל האמור לעיל.