דרשני:הקדמה (Zvi Ryzman)

בס"ד

הקדמה

וימים אלו הן הנקראין חנוכה, והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים, והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.

כל שחייב בקריאת המגילה חייב בהדלקת נר חנוכה.

(רמב"ם הלכות חנוכה פ"ג הלכה ג-ד)

חנוכה ופורים נזכרים בנשימה אחת במשנה: "אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים בחנוכה ובפורים" (תענית טו, ב). "בחנוכה ובפורים [נשים] מענות ומטפחות בזה, וזה לא מקוננות" (מועד קטן כח, ב). דברים אלו ואחרים משותפים בין ימים אלו, אשר מכוחם סידר הרמב"ם את הלכותיהם בכפיפה אחת - 'הלכות חנוכה ומגילה'. ואף בסידור התפילה, נקבע להם מטבע משותף של הודאה בתיקון תפילת 'על הניסים', הנאמרת בימים אלו.

חנוכה ופורים שהם ימים טובים מדרבנן - יסוד הדינים השווה ביניהם הוא חובת ההלל וההודאה לבורא עולם על הניסים והנפלאות שהיו בימים ההם ובזמן הזה.

יסוד זה של חובת הודאה ושבח להקב"ה, מהווה את התשתית לשירתי וזמירותַי 'מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי', על הטוב שחנני והזכות הגדולה שנפלה בחלקי להעלות על מזבח הדפוס ולהוציא לאור את חלק ו' - הששי - של ספרַי 'רץ כצבי', ובו שיעורי עיון ומשא ומתן בהלכה בענייני חנוכה ופורים.

*

הספרה 'שש' שהיא בגימטריה ו', מסמלת את ו' החיבור (עי' במהר"ל, גור אריה שמות כא, א), ואף חנוכה ופורים מסמלים חיבור.

השפת אמת (תרמ"ד ד"ה איתא) כתב, שחנוכה הוא בבחינת תורה שבעל פה, וכן מובא בספר מגן אברהם על התורה (פרשת מקץ) כי "כשם שחג השבועות הוא זמן קבלת התורה שבכתב, כמו כן חנוכה הוא זמן קבלת התורה שבעל פה".

ובמגילת אסתר (ט, כז) נאמר: "קיימו וקבל[ו] היהודים", ולמדו מכך חז"ל (שבת פח, א) שבמעמד הר סיני אמנם אמרו כל העם "נעשה ונשמע", אולם קבלתם היתה רק על תורה שבכתב, ואילו קבלת התורה שבעל פה היתה בעל כרחם, שכפה עליהם הר כגיגית. ורק לאחר ישועת הפורים, גרם הנס הגדול לקבלת התורה מחדש באהבה ובלב שלם, וקבלה זו של התורה כללה גם את התורה שבעל פה.

קבלה מחודשת זו נלמדת מהאות ו' במלה "וקבלו", שמבדילה בין הקריאה בלשון רבים [קבלו] לכתיבה בלשון יחיד [קבל], ובאה ללמד שרק משה רבנו [היחיד] קבל את התורה שבעל פה בהר סיני ולימדה את בני ישראל, ואילו בימי מרדכי ואסתר, קבלו כל היהודים [רבים] את התורה מחדש, כאיש אחד ובלב אחד, הן את התורה שבעל פה והן את התורה שבכתב.

הרי לנו, כי המשותף בין חנוכה ופורים הוא החיבור בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה.

*

והנה מצד שני, יש הבדל בין חנוכה ופורים.

המשנה ברורה (סי' תער ס"ק ו) הביא את דברי הלבוש שביאר את דברי הרמ"א (שם) מדוע "לא קבעו החכמים את ימי החנכה למשתה ושמחה אלא להלל ולהודות", וז"ל: "דלא קבעו כאן לשמחה כמו בפורים, כי בפורים היה הגזירה להשמיד ולהרוג את הגופות שהוא ביטול משתה ושמחה, ולא את הנפשות שאפילו המירו דתם ח"ו לא היה מקבל אותם. לכך כשהצילם הקב"ה ממנו קבעו להללו ולשבחו ית' גם כן על ידי משתה ושמחה. משא"כ במעשה דאנטיוכוס שלא גזר עליהם להרוג ולהשמיד רק צרות ושמדות כדי להמיר דתם [כמו שאנו אומרים להשכיחם תורתך ולהעבירם מעל חוקי רצונך]. ואם היו ישראל מכניעים להם להיות כבושים תחת ידם ולהעלות להם מס וחוזרין לאמונתם ח"ו לא היו מבקשים יותר אלא שהגביר הקב"ה יד ישראל ונצחום. לכך לא קבעום אלא להלל ולהודות לבד, כלומר כיון שהם רצו למנוע אותנו מזה לכפור בדתו ח"ו ובעזרתו ית' לא הפיקו זממם וגברה ידינו לכך אנו מודים ומשבחים לו על שהיה לנו לאלהים ולא עזבנו מעבודתו".

ובפרי צדיק (חנוכה אות ט) הוסיף: "לענין סעודה שיהיה מצוה לענג את הגוף, לא יתכן רק בפורים שהיה הנס גם לגוף שמורה שחביב לפני השי"ת גופי ישראל שיש בהם קדושה. ועל כן תקנו בו מצות סעודה לענג גם את הגוף. מה שאין כן בחנוכה שרצו רק להשכיחם תורתך. אף שגדול מן ההורגו, מכל מקום הנס היה רק לנשמות ישראל ולא לגוף. והוא רק שמחה בדברי תורה שזכו לאור תורה שבעל פה ביתר שאת ועל זה לא תקנו משתה דאיתא (פ"ז דאבות) כך דרכה של תורה פת במלח תאכל כו', והיינו עמלי תורה שבעל פה דאיתא (מדרש תנחומא נח ג) שכל מי שאוהב תענוג אינו יכול ללמוד תורה שבעל פה לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה".

נמצאנו למדים כי למרות המשותף בין חנוכה ופורים, שהם מועדים שקבעום חכמים בהלל והודאה. הרי שלכל אחד מהם יחודיות משלו. חנוכה מסמל את ההודאה על ההצלה הרוחנית, בעוד שפורים עיקרו הודאה על ההצלה הגופנית. ולכן בפורים שהגזירה היתה להשמיד להרוג ולאבד את הגוף, שהוא ביטול המשתה והשמחה - לאחר שנעשה הנס ונצלו מגזירה זו, קבעו להלל ולשבח על ידי משתה ושמחה. אך בחנוכה שעיקרה הגזירה היתה שמד רוחני, לא קבעום אלא להודות ולהלל בלבד.

ומעניין כי גם המצוה העיקרית שנתחדשה בחנוכה - הדלקת הנרות בשמן זית זך על ידי הכהנים, מסמלת את החכמה האלקית שמכוחה נלחמו החשמונאים את מלחמתם הרוחנית ביוונים ובמתיוונים. ואילו בפורים - המצוות שנקבעו זכר לנס ההצלה הן בענייני הגוף: משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודת פורים.

אולם יתכן כי אדרבה, היא הנותנת, בקביעות ימי החנוכה והפורים ביקשו חז"ל ללמדנו על חשיבות החיבור בין רוחניות לגשמיות. שהרי לא תיקנו חז"ל אלא שני ימים טובים אלו בלבד. ומעתה יתכן שקביעות זו באופן שכל אחד מהם מיוחד על ענין בפני עצמו, חנוכה על ההצלה הרוחנית, ופורים על ההצלה הגופנית – אך לשניהם מכנה משותף, הודאה והלל להקב"ה, נועדה להשריש בנו את ההתבוננות ששני דברים אלו לא יפרדו זה מזה, ואל לו לאדם לחשוב כי בידו לחיות חיי גוף ללא רוחניות, או חיי רוח ללא שמירת הגוף וביסוס התנאים המאפשרים לעליה רוחנית. אלא הדרך הראויה היא בו' החיבור בין תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ובין הרוחניות והגשמיות, וכמאמר חז"ל (אבות פרק ג משנה יז) "אם אין קמח, אין תורה. אם אין תורה אין קמח".

דרך זו הונחלה כמסורת בבית אבי מורי שליט"א, שהיה חוזר ומדגיש השכם וערב כי ה"ספרא" וה"סייפא" ירדו כרוכים לעולם. ואף אני משתדל בכל כוחותי להנחיל מסורת זו לבני ביתי וצאצאַי, ידידַי ושומעי לקחי.

ואולי בכך נוכל להבין מדוע יש בחנוכה ופורים שש מצוות: בחנוכה – הדלקת הנרות ואמירת הלל. בפורים – קריאת המגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודת פורים. שש הוא המספר המרמז את ו' החיבור, שהוא כאמור, עניינים של ימי החנוכה והפורים, לחבר בין תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ובין הרוחניות והגשמיות.

והדברים משלימים למבואר בספר שם משמואל (תולדות תרע"ג) בשם אביו האבני נזר מסוכטשוב, שה"אות ו' היא אות השפעה". כאשר חנוכה ופורים על שש מצוותיהם שלובים זה בזה, הרי שיש בכך פתח להשפעה, כי החיבור האמיתי של רוחניות וגשמיות, קמח ותורה, הוא כלי הקיבול והצינור לשפע ברכה והצלחה ממרומים.

*

בשבח והודאה להשי"ת, הנני זוכה להגיש לפני הקהל הרחב את ספרי זה אשר הינו אסופת שיעורים ומאמרים בענייני חנוכה ופורים' שמסרתי בשנים האחרונות לבני החבורה, בשיעורים הקבועים בביתי מספר פעמים בשבוע. ובהזדמנויות נוספות, במקומות אחרים, בתי מדרש, ישיבות וכוללים, ברחבי הארץ והעולם, שזכיתי למסור בהם שיעורים, תמידין כסדרן ומוספין כהלכתם.

הכנת השיעור, מסירתו, ולאחר מכן העלאתו על גבי הכתב, הדורשים כוחות מרובים, הם הם אמירת ההלל וההודאה וקיום משתה ושמחה, על הטוב והחסד שגמלנו. דברים, שהם כאמור, מהותם של ימי החנוכה והפורים. ומה טוב איפוא, לחבר אל ימי חנוכה והפורים, הודאה אישית זו, להודות ולהלל ולשמוח, ואין שמחה אלא בתורה שבעל פה ושבכתב.

<< מכאן ואילך מועתק מלה במלה מההקדמה לרץ כצבי – ירח איתנים>>

*

ספר זה, עם כל ספרי ושיעורי - יוצאים אל הפועל הודות לרעייתי הדגולה והיקרה, אצילת הנפש ועדינת הלב, ברכה - בטי תחי', המיוחדת להפליא בטוב לבה, במסירות נפשה ובשלימות הראויה לציון, ואשר אושרה ושאיפתה להיות תמיד בשמחה. בהקרבתה הרבה לאפשר את לימוד התורה והרבצתה, ובפרט בשיעורים הרבים המתקיימים בין כתלי ביתינו, באהבת תורה ובמאור פנים - ראויים לה דבריו של רבי עקיבא (כתובות סג, א) "שלי ושלכם - שלה". אשת חיל, מנשים באהל תבורך.

"ומתלמידי יותר מכולם" – הוקרתי העמוקה וברכותי מקרב לב, לכל ידידי שומעי השיעורים שליט"א, שבזכותם נתבררו ונתלבנו כל דברי ההלכה והמחשבה שבספרים שלפנינו, היטיבה ה' לטובים בברכה עד בלי די, בבריאות ואושר, מנוחת הנפש והרחבת הדעת.

*

בהדרת כבוד ומורא אזכיר את אבי מורי שליט"א, הממשיך בכל מרצו להנהיג את משפחתינו בתורתו ופקחותו. וחמותי מורתי תחי', המפורסמת בעדינותה ובאצילותה, ומתמידה בעצותיה הנבונות והמחכימות ובהתמסרותה לנו ולכל צאצאיה.

ולהבדיל בין חיים לחיים, נזכור את מורי חמי, איש דגול מרבבה ואציל נפש, אוהב חסד ומרבה להיטיב, אוהב ספר וחסיד בכל רמ"ח איבריו, ראש וראשון לכל דבר שבקדושה, הרה"ח ר' אהרן יעקב קורנווסר ז"ל. ונזכור את אימי מורתי, האשה החשובה רודפת צדקה וחסד, מרת הלינה שיינדל ע"ה. שניהם היו הורים ומורים, מלמדים ויועצים, ודמותם מלווה אותנו תמיד.

תפילתי, שזכות האבות והאמהות תעמוד לבני הזוג הצעיר לבנות בית נאמן בישראל באושר ובשלוה. ואזכה, בצוותא עם רעייתי, לרוות נחת מכל צאצאינו היקרים הי"ו, שלא תמוש התורה מפינו ומפיהם ומפי זרע זרעם עד עולם, מתוך בריאות ושמחה.

הוקרתי העמוקה לידידי היקרים, אנשי אשכולות מלאי חכמה תבונה ודעת: הרב דוד אברהם מנדלבוים, הרב יעקב יהודה זילברליכט, הרב זאב קרימלובסקי והרב יונה הוכמן, שסייעוני בעריכת הספר. יבורכו ממקור עליון ברוב הצלחה וכל טוב, ותשרה השכינה עליהם ועל משפחתם כל הימים מתוך נחת והרחבה.

בהודאה על העבר ובבקשה על העתיד, יעזור השי"ת ואזכה לראות את כל שיעורי בהלכה ובאגדה יוצאים לאור עולם, בבריות גופא ונהורא מעליא.

לוס אנג'לס, כסלו תשס"ט צבי רייזמן