דרשני:השתתפות אבל בשמחה ויציאתו מביתו כדי שינחמוהו (Zvi Ryzman)

סימן יח

השתתפות אבל בשמחה ויציאתו מביתו כדי שינחמוהו

פרק א: השתתפות אבל בשמחת נישואי קרוביו

פרק ב: דין 'מקצת הלילה ככולו' ביום האחרון של ימי השבעה

פרק ג: גדר שבעת ימי האבלות המתחילים לאחר חול המועד

פרק ד: שינוי מקום לצורך ניחום על ידי בני מקומו

כאשר ישבתי שבעה על אבי מורי ז"ל בביתו בתל אביב, החלטתי לשוב ללוס אנג'לס ביום האחרון של השבעה, כדי לאפשר לקרובי וידידי המתגוררים שם, לקיים את מצות ניחום האבלים, וכן בכדי שאוכל לשוב לעבודה במפעל מייד בתום ימי השבעה ללא עיכוב נוסף.

בגלל הפרשי השעות בין תל אביב ולוס אנג'לס, יצאתי מבית האבלים בתל אביב בליל היום השביעי של ימי השבעה, והגעתי ללוס אנג'לס בבוקר היום השביעי, שם ישבתי שבעה עד לאחר תפילת שחרית.

בטרם צאתי מהארץ, שמע על תכנית זו, ידידי ורעי מימי לימודינו בישיבת חברון, רבי עובדיה ברוידא, ראש ישיבת כפר חסידים, בעת שבא לניחום אבלים, ודעתו לא היתה נוחה מכך, משום שבשו"ע (יו"ד סימן שצג סע' ב) נפסק: "אַבֵל שבוע הראשון אינו יוצא מפתח ביתו אפילו לשמוע ברכות חופה או ברכות המילה". ומה גם שבעת הנסיעה לארה"ב, מאחר ואמצא בחברת אנשים רבים בשדה התעופה ובמטוס, הרי שיש איסור בדבר, כי עיקר הלכה זו שאין האבל יוצא מהבית היא כדי שלא יתערב עם הבריות ויסיח דעתו מן האבלות.

בו במקום הסברתי לרב ברוידא את הנימוקים ההלכתיים להחלטתי, וסיפרתי לו שמן השמיים זכיתי לעסוק בלימוד סוגיא זו חודשיים לפני פטירת אבי מורי ז"ל, בעקבות מעשה שהיה, פטירתו של הר"ר צבי בן הר"ר אביגדור דב ויזל ז"ל, אַבִיו של ידידי הר"ר ברוך פרץ (ברני) ויזל, אשר נפטר ביו"ט ראשון של חג הסוכות התשס"ט. ההלוויה התקיימה ביום א' של חול המועד סוכות, ומכיון ונפסק בשו"ע (או"ח סימן תקמה; יו"ד סימן שצט סע' ב) שבמקום שעושין יו"ט שני של גלויות הוא עולה לאחד מימי השבעה, ומונה מאחר הרגל עוד ששה ימים בלבד - התחיל מנין השבעה ביום רביעי כ"ג תשרי, והסתיים כעבור שבוע, ביום שלישי בבוקר. דא עקא, איתרע מזלו של ידידי ברני, וחתונת בנו נקבעה להיערך ביום שני בלילה, אור ליום שלישי - בליל היום השביעי של ימי השבעה.

בשעת מעשה, ביררנו עם בני החבורה את פרטי ההלכות בדין השתתפות אבל בשמחת נישואי קרובים בליל היום השביעי של ימי השבעה - האם רשאי להיות בסעודה, ומה הדין בריקודים, ואלו בגדים ילבש. וכן ההלכה בדין 'מקצת היום ככולו' בליל היום השביעי של ימי השבעה.

ממוצא הדברים ניתן גם המענה להיתר היציאה מבית האבל לנסוע למקום אחר לשבת שבעה, כפי שיבואר להלן.

איסור השתתפות אבל בשמחות - בשעת הסעודה

א. סימן מיוחד בשו"ע יורה דעה מוקדש לבירור פרטי הלכה זו - סימן שצ"א.

בפתיחת הסימן (סעיף א) נאמר באופן כללי "אבל אסור בשמחה". וביתר פירוט נאמר בסעיף ב', שאבל על אביו ואמו אסור להיכנס לבית המשתה כל י"ב חודש.

בדברי הרמ"א (שם) מובא: "ובחבורת מצוה, כגון שמשיא יתום ויתומה לשם שמים ואם לא יאכל שם יתבטל המעשה, מותר לאחר שלושים, אבל תוך שלושים אסור לכל סעודת מצוה שבעולם. אבל סעודת מצוה דלית בה שמחה, מותר ליכנס בה, כגון פדיון הבן או סעודת ברית מילה, מותר לאכול שם אפילו תוך שבעה, ובלבד שלא יצא מפתח ביתו". ומסיים הרמ"א: "והמנהג שלא לאכול בשום סעודה כל י"ב חדש אם הוא חוץ לביתו, ובתוך הבית מקילין שאוכל בביתו בסעודת ברית מילה וכ"ש בשאר סעודות שאין בהם שמחה, אבל בסעודת נישואין יש להחמיר, כן נ"ל".

ומבואר בדברי הרמ"א שנהגו שאין האבלים משתתפים בסעודת מצוה המתקיימת מחוץ לביתם במשך כל י"ב חודשי האבלות על פטירת אביו או אמו. ואילו בסעודות מצוה המתקיימות בבית האבל, מקילים בסעודת ברית מילה ופדיון הבן [וכל יתר סעודות שאין בהם שמחה] - מלבד סעודת נישואין, שיש להחמיר מלקיימה אף בתוך ביתו.

אמנם הרמ"א (שם סע' ג) פותח פתח להשתתפות אבל בסעודה אם יהיה "שמש" [מלצר - waiter] בשעת הסעודה: "יש מתירין לאבל לאכול בסעודת נשואין או ברית מילה עם המשמשין, ובלבד שלא יהא במקום שמחה כגון בבית אחר. ויש אוסרין, וכן נוהגין. רק שהאבל משמש שם אם ירצה, ואוכל בביתו ממה ששולחין לו מן הסעודה".

השתתפות אבל בשמחות - שלא בשעת הסעודה

ב. לענין השתתפות אבל בשמחה שלא בשעת הסעודה, כגון בחופה, כתב המחבר (שם סעיף ג) וז"ל: "ליכנס לחופה שלא בשעת אכילה לשמוע הברכות, יש מתירין, ויש אוסרין, אלא עומד חוץ לבית לשמוע הברכות".

והרמ"א הוסיף: "וכן נוהגים באשכנז ובמדינות אלו. וכל זה בבית שעושין החתונה שאוכלין ושותין ושמחין שם, אבל בחופה שעושין בבית הכנסת שמברכין שם ברכת אירוסין ונישואין ואין שמחה כלל, מותר מיד אחר שבעה (הגהות מיימוני). ויש אוסרין עד שלשים (שם בשם ראבי"ה), וכן נראה לי. ויש מקומות שמחמירין להיות האבל עומד כל י"ב חדש חוץ לבית הכנסת לשמוע הברכות (הגהות במהרי"ל).

בהמשך דברי הרמ"א מבואר אופן נוסף להתיר לאבלים להשתתף בשמחת נישואין: "ומכל מקום נראה דאבל יכול לברך ברכת אירוסין ונישואין תחת החופה שבבית הכנסת. וכן יוכל להכניס חתן כדרך ארצנו ששני אנשים מכניסין החתן תחת החופה, ויכול ללבוש קצת בגדי שבת בשעה שמכניסין, ובלבד שיהא אחר שלושים, וכן נוהגין".

ומתבאר בדברי הרמ"א שבתוך השלושים אין לאבל להשתתף בשמחות [בשעת הסעודה ואף שלא בשעת הסעודה]. ומשמע שגם ההיתר להשתתף בסעודה בתפקיד "שמש" לא נאמר בתוך השלושים.

השתתפות אבל בשמחת קרוביו בתוך ימי השלושים

ג. עד עתה הבאנו את הכללים בדיני השתתפות אבל בשמחות בתוך השלושים ובתוך י"ב חודש, ויש לברר האם פני הדברים כן, כאשר הנדון הוא השתתפות האבלים בשמחת קרוביהם.

בשו"ע (יו"ד סימן שצב סע' ג) נפסק: "מי שלא קיים מצות פריה ורביה ושידך אשה, ואחר שהכין צרכי חופה מת אחי המשודכת, מותר לכנסה ולבא עליה אחר שבעה". ובגליון המהרש"א כתב בשם כנסת הגדולה: "ורשאי האב ליכנס לחופת בתו ובלבד שלא יאכל בסעודת החתן". ומפורש בדבריהם שיש להקל לאב האבל על פטירת בנו [אחי המשודכת] להשתתף בחופת בתו הנערכת מייד לאחר השבעה - דהיינו בתוך השלושים.

הטעם להקל לאבלים להשתתף בשמחת קרוביהם מבואר בשו"ת מהרשד"ם (יורה דעה סימן רב) בתשובה לשאלה האם מותר לאחים האבלים על אמם בתוך שנת האבל [לאחר שלושים] "לאכול בבית החופה עם החתן [שהוא אחד מהאחים] בתוך ימי החופה", על פי דברי הרמב"ם (הלכות סוכה פ"ו ה"ג) שחתן וכל השושבינים וכל בני החופה פטורים מן הסוכה" (ומקורו במסכת סוכה כה, ב). וביאר הרב המגיד שהסיבה לכך היא משום "צער החתן", דהיינו מה שהחתן מצטער שלא יוכלו כל בני החופה להיכנס לסוכה.

ומכך הסיק המהרשד"ם: "דמצינו למדים בנדון דידן דמותרים האחים להיכנס לחופת אחיהם בתוך השנה, שאין לך שובינין ובני החופה גדולים מהם [ויהיה צער לחתן אם לא ישתתפו בחופתו]. והדברים קל וחומר, ומה מצות סוכה דאורייתא דחינן כי היכי דלא ליצטער חתן, אבלות י"ב חודש דהוי קל שבקלים על אחת כמה וכמה".

ומסיים המהרש"ם שאפילו בתוך השלושים מותר לאבל להשתתף בשמחת קרוביו, כי האיסור להיכנס לבית הנישואין נאמר "דווקא לאנשים שאינם מבני החופה, אבל האנשים שהם בני החופה נראה בעיני דפשיטא דשרי לכולי עלמא, כל שכן דאיכא דס"ל שאפילו תוך ל' יום מותר לאכול בסעודת חתן וכלה אפילו כל איניש דעלמא. ואם כן די לנו שנחמיר באיניש דעלמא כהרמב"ן והרא"ש ז"ל, אבל באנשי החופה הקרובים אל החתן ואל הכלה מותרים, שהוא יום טוב שלהם, ואין להם להצטער וליתן צער לחתן".

ומפורש בדברי המהרש"ם שמותר לאבלים להשתתף בשמחת נישואי אחיהם בתוך השלושים - כי הצער שעלול להיגרם לחתן [או לכלה] כתוצאה מכך שקרוביו לא יהיו בשמחתו, מהווה סיבה להתיר להם להשתתף בשמחה.

וכן דעת שו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סימן קעט) שהתיר לרב המסדר חופה וקידושין ולשושבינים שאינם קרובים לחתן ולכלה, וכן לקרובים ["אב ואם של החתן או של הכלה או אחיהם ואחיותיהם"] להשתתף בשמחת קרוביהם "אפילו תוך שלושים, רק לאחר שבעה מייד".

השתתפות אבל בסעודת נישואי קרוביו

ד. הנה כי כן, גם לאחר שנוכחנו לראות כי מותר לאבלים להשתתף בשמחת קרוביהם אפילו בתוך השלושים, דנו הפוסקים האם מותר גם להשתתף בסעודת הנישואין.

לעיל [אות ב] הבאנו את דברי הרמ"א שהתיר לאבל "להכניס חתן כדרך ארצנו ששני אנשים מכניסין החתן תחת החופה, ובלבד שיהא אחר שלושים" [ולפי המבואר לעיל, התירו של הרמ"א להיות "שושבין" רק לאחר השלושים, הוא מכיון שהשושבין אינו נמנה על קרובי החתן או הכלה, שהרי קרובי החתן והכלה מותרים להשתתף בשמחת נישואי קרוביהם גם בתוך השלושים].

על דברי הרמ"א, הביא הט"ז (סי' שצא סע' ד) את דברי הב"ח שכתב: "ונראה דכל שכן שיש להתיר לאבל על שאר קרוביו תוך שלושים להכניס החתן, דטפי יש להתיר תוך שלושים על שאר קרוביו מתוך י"ב חודש על אביו ואמו". וכתב הט"ז על דברי הב"ח: "ונ"ל דלא התירו אלא להכניס החתן תחת החופה, אבל לא להיכנס לאכול על סעודת החתונה. דהא אפילו במשיא יתום ויתומה לא התירו לאכול הבסעודה אם לא בדרך שאם לא יהיה שם יתבטל המעשה, והא ודאי דמשיא יתומה הוה כמו אביה וטפי הוה מסתבר להתיר מאותו שמכניס החתן תחת החופה, כנ"ל, שלא כקצת שנוהגים להקל בזה".

בבאר היטב כתב על דברי הט"ז: "ויש נוהגים להיות מן המשמשים על הסעודה ולאכול אחר כך עם המשמשים אחר גמר הסעודה, וזה אין למחות בידם. אבל להסב על השלחן כשאר בעלי הסעודה ראוי למחות". וכעין זה הביא בחידושי רעק"א מדברי הגהות בית לחם יהודה על גליון השו"ע: "דהמנהג בפולין שהשושבין הולכין גם לאכול אלא שבתחילה משמשין קצת". והפתחי תשובה (סימן שצא ס"ק ז) הביא בשם הפנים מאירות (ח"ג סימן לז) "דאותם הנוהגים להקל לאכול שם יש להם על מה שיסמוכו".

מכל מקום, דברי הט"ז והחולקים עליו האם אבל רשאי להשתתף בסעודת שמחת קרוביו בתוך השלושים נאמרו בנדון אבלות על שאר קרוביו, ולא בנדון אבלות על אביו ואמו תוך שלושים, שהיא חמורה יותר. וצ"ע האם גם באבלות על אביו ואמו בתוך השלושים התירו לאבל להימצא בסעודה בתפקיד של "שמש".

* * *

אמנם, בתוך ימי השבעה לכאורה עדיין לא מצאנו כל היתר להשתתפות אבל בשמחות, וזאת מפאת ההלכה המפורשת בשו"ע (יו"ד סימן שצג סע' ב) ש"אַבֵל שבוע הראשון אינו יוצא מפתח ביתו, אפילו לשמוע ברכות חופה או ברכות המילה".

השתתפות אבל בשמחת קרוביו בתוך ימי השבעה

ה. רבי משה פיינשטיין התיר להורים להשתתף בחופת ילדיהם גם בימי השבעה, כמבואר בדבריו בכמה מקומות בשו"ת אגרות משה. וכדי לברר את פרטי ההלכות וחילוקי הדינים בזה, נביא את דבריו.

היסוד להיתר הוא דברי גליון מהרש"א (סימן שצב סע' ג; הובא לעיל אות ג) שכתב: "רשאי האב ליכנס לחופת בתו ובלבד שלא יאכל בסעודת החתן". ודברי הגליון מהרש"א (סימן שצא סע' ב) שהביא דברי הראנ"ח בתשובת מים עמוקים, וז"ל: "ועובדא בא לפני שהיתה אמו של החתן אבלה, והבן לא רצה לישא אם לא תהיה האם שושבינות ועל הנישואין מפני איזה טעם שנתן לדבריו, והתרתי מפני שלא קיים עוד מצות פרו ורבו, ועי' סי' שצב סע' ב. ועי' כנסת הגדולה על הטור סוף סימן שצב, דהיכא שמותר לו לכנוס משום הפסד, יכול האב לכנוס לחופת בתו אע"פ שהיא נערה, ובלבד שלא יאכל שם".

אף שדברי המהרש"א נאמרו בנדון חופה לאחר השלושים [כמבואר לעיל אות ג], לדעת האגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קסט) שייך טעם ההיתר גם בתוך השבעה, וז"ל: "הנה בדבר אבי הכלה או אבי החתן שהיה אבל תוך שבעה ששמעו ממני שהאב מותר לילך לחופת בתו ולחופת בנו, אשר כתב ידידי שיש שתמהים על זה ורוצה לידע המקור. הנה הוא מכנסת הגדולה הובא בגליון מהרש"א (יו"ד בסימן שצא ובסימן שצב) שכתב דיכול האב ליכנס לחופת בתו, וכוונתו כשהאב הוא האבל מותר ליכנס לחופת בתו. ובסימן שצ"א שכתב דהיכא שמותר לו לכנוס משום הפסד, איירי ששניהם אבלים משום דמתה האם שהכלה ואביה הם אבלים שהיתר הנישואין הוא משום הפסד, ופשוט שהוא הדין שמותר לכנוס לחופת בנו. והטעם פשוט דצער גדול כזה שלא להיות על חופת בתו ובנו שעדיף הוא מהפסד ממון, דהרי חזינן שהרבה הוצאות מוציא האב לבא על חופת בתו ובנו, אין לך דבר האבד גדול מזה, שמותר אף בתוך שבעה".

מבואר בדבריו כי טעם ההיתר להשתתפות הורים בנישואי בניהם הוא משום שהצער הגדול שיש לחתן ולכלה ולהורים כאשר ההורים אינם משתתפים בשמחת החתונה "עדיף מהפסד ממון", ומותר כדין מלאכה בדבר האבד שמותר לאבל לעשותה אפילו בתוך שבעה, כמו שכתב הרמ"א (יו"ד סי' שפ סע' ה) "ויש אומרים דאם לא יוכל לעשות על ידי אחרים והוא דבר האבד מותר לעשות האבל בעצמו, ולאחר שלשה ימים הראשונים יש להקל ואפילו תוך ג' והוא הפסד מרובה".

רבי משה חזר על דבריו ביתר ביאור בתשובה נוספת (אגרות משה או"ח ח"ד סימן מ אות טז) וז"ל: "בדבר אבי החתן שהוא אבל ששמע כתר"ה שהוריתי שמותר ללכת לחתנות בנו, הנה מפורש זה בגליון מהרש"א סימן שצ"ב סק"ג דרשאי האב לכנוס לחופת בתו, ופשוט שהוא הדין לבנו. והטעם פשוט דלהאב ולאם הוא להיות על חתונת בנם ובתם שוה למעשה כמה אלפים, שהרי לבד שרובא דרובא פעמים עושה האב כל החתונה לבת, וכן אם נזדמן עושה כל החתונה לבנו שהוא עולה הרבה. הרי עצם להיות על החתונה הרי נוסעים מכאן לארץ ישראל ואיפכא אף אנשים שלא אמידי, וגם אינשי שאין מרויחין אלא בצמצום לפי מה שצריכים וצריכים ללוות מאחרים, שמזה חזינן שהוא שוה להם הוצאות גדולות האלו שעולין לאלפים, וברור שאף אם היו ההוצאות יותר גדולים נמי היו נוסעים. וסך כזה אף לעשיר נחשב הפסד מרובה שהיו מתירין לו לעשות מלאכה אף בעצמו כשאי אפשר לו על ידי אחרים אף בתוך ג' ימים הראשונים כדפסק הרמ"א (יו"ד סימן שפ סעי' ה). ואף שבמלאכה צריך לעשות בצנעא כדאיתא בש"ך (שם ס"ק ו) הוא מחמת שלא ידוע לעלמא שהוא דבר האבד לו, ואף שידוע שהוא דבר האבד לא ידוע שאי אפשר לו לעשות זה ע"י אחרים, אבל ללכת לחתונת בנו ובתו ידוע לכו"ע צורך הגדול שיש לאב ולהאם בזה ששוה לאלפים הרבה, וגם לא נישום זה בממון כלל. שלכן הוא טעם ברור להתיר להם אף בג' ימים ראשונים".

ולאור האמור, מוסיף רבי משה (יו"ד ח"ב סימן קסט) בהמשך לדבריו הנ"ל: "אבל אבלים האחרים כאח ואחות אין הצער גדול כל כך, ואין להתיר. וכן מש"כ ובלבד שלא יאכל שם, הוא משום שהאכילה הוא שמחה נוספת ובשביל זה ליכא להאב צער גדול כשלא יתירו לו לאכול, לכן אוסר דאין להחשיב זה כדבר האבד. וכן פשוט שגם להאם יש להתיר כשהיא אבלה על חופת בנה ובתה. והראנ"ח שהביא גליון מהרש"א בסימן שצ"א שלא התיר לה אלא כשבנה החתן לא רצה לישא אם לא תהיה האם שושבינות, אולי פליג, דהכנסת הגדולה משמע שמתיר בכל אופן אף שלא יתבטלו הנישואין משום צער האב, ולדינא יש למיזל באבלות בתר המיקל. ולהטעם שבארתי אין חילוק בין תוך שלשים לתוך שבעה, דדבר האבד מותר אף תוך שבעה".

[ולפי זה דברי מהרשד"ם [הובא לעיל אות ג] שצער הנגרם לחתן כתוצאה מאי השתתפות אחיו בחתונתו הוא סיבה להתיר את השתתפותם בשמחה רק לאחר השלושים, אינם סותרים את דברי האגרות משה, שהרי אכן ההיתר להשתתף בשמחת נישואין בתוך השבעה הוא רק בצער גדול, כשהאב או האם אינם משתתפים בשמחה "אבל אבלים האחרים כאח ואחות אין הצער גדול כל כך ואין להתיר" בתוך השבעה, אלא רק בתוך השלושים].

פרטים נוספים בדין השתתפות הורים אבלים בשמחת נישואי ילדיהם בתוך ימי השבעה

ו. האגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קעא) הוסיף פרטים בדין השתתפות אב בחתונת בנו בתוך השבעה, ולאחר שהביא את דברי הגליון המהרש"א הנ"ל, כתב: "ולכן מותר להוליך את בתו לחופה, וגם המנגנים בכלי שיר יוכלו לנגן, דהחתן והכלה אין צריכים למעט שמחתם שהיא מצוה בכל עניני שמחה להיות בנישואין, וגם לא נתווסף לאב שמחה במה שינגנו יותר מעצם החתונה, שרק מזה שמח האב".

עוד כתב שם בענין השתתפות האב בסעודת הנישואין: "בדבר האכילה שאיתא שם בגליון מהרש"א ובלבד שלא יאכל, נראה שהכוונה לאכול בתור אורח קרוא לסעודה אבל אכילה כדרך שאוכלים המשרתים לא שייך לאסור, דאין זה אכילה דשמחה. ולכן טוב שיאכל שלא במקום קבוע, אלא איזה מין במקום זה ואיזה מין במקום אחר, שיהא ניכר שהיא רק אכילה בעלמא. דכל הטעם שלא יאכל אינו משום דהאכילה בעצמה היא השמחה, דהא אדרבה חזינן שמצד האכילה היה לן להתיר דבסעודת מצוה מותר כשהיא מצוה דלית בה שמחה כדאיתא ברמ"א, אלא שהיא מצד השמחה דנישואין שמושך איסור אף להאכילה, וכיון שמותר להיות שם מצד הנישואין, ממילא איזה איסור שייך באכילה. אלא על כרחך צ"ל שהוא להיכר שלא ישכח שהוא אבל, ועל כן הוא רק באכילה כדרך הקרואים ולא באכילה בעלמא כדרך המשרתים".

וסיים רבי משה: "ובמקום שהדרך שהאב יושב אצל החתן, רשאי לישב שם אף כשאומרים שהשמחה במעונו, אבל טוב שהוא לא יהיה המברך אלא מהעונים".

וחזר רבי משה על דבריו (יו"ד ח"ב סימן קסט) בהמשך לדבריו המובאים לעיל: "ומש"כ גליון מהרש"א ובלבד שלא יאכל בסעודת החתן, הא פשוט שאין הכוונה שאסור לו ליהנות מהסעודה, דאיזה טעם יש בזה. אלא פשוט שהכוונה הוא שלא יאכל בהסעודה באופן כבוד וגדולה כדרך העלמא שיושבין הורי החתן והכלה בראש ושם נותנין להם לאכול, אלא יאכלו כשאר אינשי הנמצאים על החתונה. ואולי טוב להחמיר שלא יהיה להם מקום קבוע לאכילתם, אלא איזה מאכל יאכלו על שלחן זה ומאכל אחר יאכלו על שלחן אחר, והעיקר שלא יהיה זה בדרך כבוד וגדולה, והוא ברור שכן צריך להורות".

אמנם דברי רבי משה אינם מוסכמים, וכפי שתמה הגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה (אבילות ח"ב עמ' שדמ) על דברי רבי משה: "ונוראות נפלאתי על דבריו, כי המעיין יראה שכל דברי הגליון מהרש"א [לעיל אות ג] באו על דברי הרמ"א בשם הראב"ד שעל כל פנים מיירי דוקא לאחר שבעה. ולפי זה אין לו שום מקור כלל להתיר בתוך שבעה. ולא הותר כלל לאבל בתוך שבעה להיכנס לחופת בנו או בתו משום דבר האבד". וסיים הגר"ע יוסף: "וכן הוריתי להחמיר הלכה למעשה, רק התרתי לאבי החתן שיעמוד בחוץ וישמע הברכות ויחזור לביתו". ומבואר כי לדעת הגר"ע יוסף אין היתר לאבל להשתתף בחתונת בנו או בתו, ואף לא בחופה בלבד. אלא שרשאי לצאת מביתו ולעמוד בקרבת מקום לשמוע את הברכות, ותו לא.

גם הגרי"ש אלישיב (ציוני הלכה, אבילות עמ' תיג) לא הסכים לדברי רבי משה, והתיר להורים "להשתתף בחופה בלבד, לא בסעודה. כי כך כתבו האחרונים שמותר להורים להשתתף בחופת בנם בתוך שבעה. ולומדים זאת מ"משיא יתום ויתומה לשם שמים, מותר ליכנס שם" (יו"ד סי' שצא סע' א). אמר הגרי"ש: "אף שלדעתי יש לחלק בין שמחה של אחרים לשמחה שלהם, איך אפשר להשתתף, הרי הם מלאים בשמחה, אך האחרונים מתירים". ובנוסף, הגרי"ש התנה את ההיתר בכך ש"עליו לבוא לחופה כפי שנראה אבל, בחליצת הנעל ובבגד קרוע. אך אפשר ללבוש מעליו בגד שאינו חייב בקריעה". וכששאלוהו מדברי האגרות משה, השיב: "האגרת משה התיר לאבא בתוך השבעה אף להשתתף בסעודה. אך לדעתי אסור לאבא להיכנס לאולם לאחר החופה כלל וכלל. להשתתף בחתונה בתוך שבעה, איך יתכן, רק לעמוד בחופה מותר". ולשאלה האם יש חילוק בזה בין שלושת הימים ראשונים לשאר ימי האבלות, ענה ש"אין נפקא מינה", וכן השיב שאין הבדל בין אב לאם בזה.

השתתפות אבל בחתונת צאצאיו - למרות האיסור לאבל לצאת מפתח ביתו

ז. בדברי הפוסקים נתברר מדוע אין להורים להימנע מהשתתפות בחופת או שמחת נישואי בניהם בתוך השבעה מדין איסור אבל בשמחה. אולם גם אם מצד עצם ההשתתפות בשמחה, מותר להורים להימצא בחופת נישואי ביניהם או בקירבת מקום, אך עדיין לא נתברר מדוע אין לחשוש לאיסור שיש לאבל לצאת מפתח ביתו בתוך השבעה. ואכן כשנשאל על כך הגרי"ש אלישיב (ציוני הלכה אבילות עמ' תיב), השיב: "מותר לצאת לצורך חופת בנו", לא פירש מדוע, וצ"ע.

תשובה לשאלה זו כתב רבי משה שמואל שפירא, ראש ישיבת באר יעקב (קובץ תורני צהר, חלק ז עמ' קלז) בהתירו לאבל להשתתף בחתונת צאצאיו: "ומשום איסורא דיציאה מפתח ביתו, הנה בסימן שצ"ג סע' ב איתא, דאבל שבוע הראשון אינו יוצא מפתח ביתו אפילו לשמוע ברכות חופה או ברכות מילה. ובבאר הגולה הובאה תשובת הרא"ש דאבל חייב בכל מצות שבגופו, אבל לא במצות גמ"ח לילך לחופה. הנה ע"כ נמי כוונתו רק למצות גמ"ח בעלמא, אבל למצוה גמורה אף שאינה מצוה שבגופו, חייב [לצאת]. והרי הרמ"א (סי' שצג סע' ג) התיר למוהל לצאת כדי למול אף באיכא מוהל אחר, והתם הרי אינו חיוב דידיה שבגופו, וכהגמרא בפסחים (ז, ב) לא סגיא דלאו איהו מהיל. ואם כן גם מצות חופה דבנו ובני בניו, דהוי מצוה גמורה דידיה, גם כן מותר לצאת".

נימוק נוסף להתיר לאבל לצאת מפתח ביתו להשתתף בשמחת צאצאיו הביא הגרמ"ש, מדברי הרמ"א (סע' שצג סע' ב) "והא דאסור [לאבל] לצאת חוץ לביתו, היינו דוקא לטייל או למשא ומתן וכדומה, אבל אם שלח מושל אחריו, או שצריך לילך בדרך או לשאר דברים הצריכים לו הרבה כגון דבר האבד, מותר לו לצאת". ולפי זה כתב הגרמ"ש: "ואין לך דבר האבד גדול מזה להחסיר שמחת בנו או בתו".

הגרמ"ש הגדיל להתיר לאבל להשתתף בימי השבעה גם בשמחת נישואי נכדיו, בהסתמך על מה שכתב בערוך השולחן (יו"ד סימן שצא סעיף י) וז"ל: "והמנהג שלא לאכול בשום סעודה, כלומר לא של רשות ולא של מצוה, לחוש לשני הדעות. לדעת הראב"ד, דהאיסור הוא על מצוה, ולדעת הסמ"ג שהבאנו דעיקר האיסור הוא על רשות. ונהגו על שאר קרובים לאסור כל שלושים, ועל אביו ואמו י"ב חודש. אבל בסעודת יתום ויתומה גם לפי המנהג מותר. והנה ביארנו כל הדיעות בזה, ונלע"ד במקום ההכרח יש לסמוך על דיעות המקילות דהלכה כדברי המיקל באבל, ובשמחת בניו ונכדיו וודאי מותר".

על פי כל האמור הסיק רבי משה שמואל שפירא: "להתיר לאבל לצאת בתוך שבעה מביתו ולעמוד חוץ ממקום החופה בשעת החופה, ובתנאי שאין שם מזמוטי חתן וכלה בכלי זמר ואין רוקדים ומטפחין שם, ושירה בפה מותר".

לסיכום: בספר נטעי גבריאל (הלכות אבלות עמ' קלח) פסק להלכה כדברי האגרות משה, וסיכם את הדברים: "אב או אם כשהם אבלים תוך שבעה, רשאים להשתתף בסעודת נישואין של בניהם אף שמנגנים שם בכלי שיר, מפני שצער גדול הוא לחתן ולכלה כשהוריהם אינם משתתפים בשמחתם, ובלבד שלא יאכלו שם, וכן לא ישתתפו בריקודים, אפילו של מצוה טאנץ. וכל שכן שלא ישמעו דברי בדחנות, ולא יראו מיני שחוק וכדומה, ואסורים ברחיצה ותספורת לכבוד השמחה" [ובהערות שם הסתפק האם אשה מותרת להתקשט לכבוד שמחת החתן והכלה].

עם זאת יש להעיר, כי בדברי רבי משה התיר להורים גם אכילה בסעודת הנישואין באופן שאינה "בדרך כבוד וגדולה", והיינו שאוכלים שלא במקום קבוע", ואילו בנטעי גבריאל משמע שהחמיר שלא יאכלו כלל.

ואילו הגרי"ש אלישיב אסר להורים להשתתף בסעודת החתונה, אך התיר להשתתף בחופה. והגר"ע יוסף החמיר שאף בחופה אין להשתתף, והתיר לצאת לקירבת מקום החופה לשמוע את הברכות.

ובנדון השתתפות הסבים בחתנת נכדיהם בתוך שבעה, כתב הנטעי גבריאל (במדור השו"ת בסוף ספרו, עמ' תשטז) וז"ל: "ולגבי זקניו וזקנותיו, יש לעיין אם מותרים להשתתף, משום דבערוך השלחן (סי' שצא סע' י) באבלות תוך שלושים כתב דיש להסבים אותו הדין כאב ואם עצמם, ומותרים, עי"ש. אם כן גם כאן מותרים. או שיש לומר שאסורים מפני שבאבלות תוך שבעה חמור, ובפרט שאין כל כך צער כשלא משתתפים בנישואין, מפני שפעמים רבות בסבים אינם משתתפים בשמחת נישואן של נכדם מסיבות שונות. ונראה להכריע שאם החופה היא ברחוב ואין שם כלי שיר, מותר להסבים להשתתף בהחופה בבגדי שבת כראוי, וכן דעת כמה גדולי הוראה".

והגרי"ש אלישיב, לשיטתו שהתיר להורים להשתתף רק בחופה, נקט להתיר גם לסבא ולסבתא להשתתף רק בחופת נכדיהם ולא בסעודת החתונה, כמובא בשמו בספר ציוני הלכה (אבילות עמ' תטו) ולהלן סימן ?? נתבארו הדברים בהרחבה בשיעור בענין השתתפות הסבא הסבתא בשמחת נכדיהם.

פרק ב

דין 'מקצת הלילה ככולו' ביום האחרון של ימי השבעה

בספר נטעי גבריאל (הלכות אבלות עמ' קלח) כתב בהמשך דבריו המובאים לעיל: "וכשחל בליל שבעה יש להקל באכילה". ובהערות שם כתב את הנימוק לכך: "דלצורך גדול יש לסמוך על השיטות דמקצת הלילה ככולו".

מבואר בדבריו שבליל היום האחרון של ימי השבעה יש סיבה נוספת להקל בדיני אבלות - מדין 'מקצת הלילה ככולו'. ויש לברר הלכה זו, והמסתעף ממנה לפרטים רבים בדיני האבלות בליל היום האחרון של השבעה.

ח. כתב הטור (יו"ד סימן שצה סע' א) וז"ל: "כיון שעומדים המנחמין מאצלו ביום השביעי, מותר ברחיצה, דמקצת היום ככולו". כלומר, אם האבל יושב שבעה ביום השביעי שעה קלה, הרי ש'מקצת היום ככולו', והיינו ששעה קלה זו נחשבת כאילו ישב שבעה כל היום השביעי, וממילא סיים את ימי השבעה ומותר בכל הדברים שאבל אסור בהם בימי השבעה.

ובנדון 'מקצת הלילה ככולו' - האם ישיבת שבעה שעה קלה בליל היום השביעי של האבלות, נחשבת כאילו ישב שבעה כל היום השביעי [וממילא סיים את ימי השבעה כבר בלילה], מביא הטור מחלוקת בין רבותינו הראשונים: "ויש אומרים דהוא הדין נמי מקצת הלילה חשיב ככל היום [דעת הרמב"ן בספרו תורת האדם, עמ' רטו]. והר"מ מרוטנבור"ק כתב דגבי שבעה כיון שצריך ספירת שבעה לא חשבינן מקצת לילה ככל היום, אבל בשמועה רחוקה שאינו נוהגת אלא יום אחד, אם שמע בלילה חשיב ככל היום. ורבנו תם התיר בשעת הדחק לרחוץ בליל שביעי".

להלכה פסק בשו"ע כדעת המהר"ם מרוטנבורג: "כיון שעמדו המנחמים ביום השביעי מותר בכל הדברים שאסור בהם תוך שבעה דמקצת היום ככולו... שמע שמועה רחוקה בלילה, כיון דסגי בשעה אחת סלקא אפילו בלילה".

בהסבר ההלכה שאין אומרים 'מקצת הלילה ככולו' באבלות, הביא הבית יוסף את דברי הרא"ש (מועד קטן פרק ג סימן ל) "משום שבלילה לא מוכחא מילתא שנהג אבלות, שהרי דרך בני אדם לחלוץ מנעליהם בלילה, ולא ניכר שנהג אז אבלות". וכעין זה מבואר בדברי ערוך השלחן (סימן שצה סע' ב) שבשבעה לא אומרים מקצת הלילה ככולו כי "בשבעה אי אפשר להיות כן, דבעינן שיעמדו המנחמין מאצלו, וכמש"כ בסימן שע"ה, והמנחמין באים ביום ולא בלילה".

דעת הרדב"ז להקל בחלק מדיני אבלות בליל היום השביעי מדין 'מקצת הלילה ככולו'

ט. כתב בשו"ת רדב"ז (ח"ג סימן תתקפט) וז"ל: "שאלת ממני איך אני פוסק בענין מקצת היום ככולו, אי בעינן דווקא מקצת היום ולא מקצת הלילה כדעת רבינו מאיר [המהר"ם מרוטנבורג], או אפילו מקצת הלילה, כדעת הרמב"ן ז"ל". תשובה. בתוספות ריב"א מסתפק בדבר, ורשב"ם כתב דמקצת היום דווקא וטעמא לא ידענא, ורבנו תם ז"ל התיר לרחוץ מיד בלילה בשעת הדחק. הרי אתה רואה כי הלכה זו מרופפת בידם, ולפיכך אני אומר כי לענין תלמוד תורה ותשמיש המטה דאית בהו מצוה, מקצת הלילה ככל היום... אבל ברחיצה וסיכה ושאר הדברים דלית בהו מצוה אית לן למפסק כדברי המחמירים דבעי מקצת היום דוקא ולא מקצת הלילה".

מבואר בדברי הרדב"ז שבדברים שהם מצוה, שבגלל האבלות אין מקיימים אותה - כתלמוד תורה ותשמיש המטה, אזי בליל היום השביעי יש לסמוך על השיטות שמקצת הלילה ככולו, כדי שניתן יהיה לסיים את האבלות כבר בלילה ולקיים את המצוות. מה שאין כן שאר דיני אבלות, אין להקל לסיים את האבלות בלילה מדין 'מקצת הלילה ככולו'.

בשדי חמד (מערכת אבלות אות כה) הביא את דברי הפוסקים שנחלקו על הרדב"ז, ובהם החיד"א שכתב בשיורי ברכה (יו"ד סימן שצה) "וכבר פשוט המנהג דבשום דבר לא אמרינן מקצת לילה ככולה", אך סיים השדי חמד: "ובכל זאת דעתי העניה נוטה דיש להקל לעת הצורך ושעת הדחק משום מצות פריה ורביה והכל לפי מה שהוא אדם ויהיו מעשיו לשם שמים".

וכן יש ללמד ממשמעות לשון השולחן ערוך (יו"ד סי' שצה סע' א) "כיון שעמדו מנחמים מאצל האבל ביום שביעי, מותר בכל דברים שאסור בהם תוך שבעה, דמקצת היום ככולו, לא שנא מקצת יום שביעי לא שנא מקצת יום שלשים, כיון שהנץ החמה ביום שלשים, בטלו ממנו גזרת שלשים". הרי שדווקא אחר הנץ החמה אמרינן מקצת היום ככולו, אך לא קודם לכן.

דברי הפוסקים הנ"ל הובאו בספר פני ברוך (סימן כד סע' ו) שכתב: "יש אומרים דלצורך גדול אמרינן גם גבי ליל יום השביעי מקצת היום ככולו, וראה הערה". ובהערה הביא את דברי החכמת אדם (קונטרס מצבת משה, סע' ו) שהסתמך למעשה על שיטת הרדב"ז להתיר לאשה אבלה לטבול ולשמש בליל היום השביעי של ימי השבעה כשבעלה הוצרך לנסוע למרחקים. וסיים הפני ברוך, שגם מביאור הגר"א (סי' שצה סע' א) משמע שהקל בשעת הדחק כדעת הפוסקים 'מקצת הלילה ככולו'.

דעת הרדב"ז כסניף להקל בהשתתפות אבלים בשמחת נישואי צאצאיהם

בליל היום השביעי של ימי האבלות

י. עתה מבוארים דברי הנטעי גבריאל הנ"ל במה שכתב, שכאשר חלה שמחת הנישואין בליל היום האחרון של השבעה יש להקל לאבל להשתתף גם בסעודה כי "לצורך גדול יש לסמוך על השיטות דמקצת הלילה ככולו".

והוסיף הנטעי גבריאל (במדור השו"ת בסוף ספרו, עמ' תשטז) לבאר את הנימוקים לדבריו, בהביאו את הפוסקים שהסתמכו על הכרעת הרדב"ז כדעת הרמב"ן ש'מקצת הלילה ככולו' בשעת הדחק [ביאור הגר"א, חכמת אדם, שדי חמד] וסיים: "ואם כן בנדון דידן להשתתף בחתונת בנו או בתו דאין לך שעת הדחק גדול מזה, יש לסמוך על הפוסקים ד'מקצת הלילה ככולו'. ושמעתי שהגה"ק רבי שלום משאטץ מלונדון זצ"ל בישבו שבעה על אחד מבניו רח"ל, אמר תיכף בליל השביעי שאין לו כוח לישב יותר, והתחיל מיד ללמוד שיעורין כסדרן".

וכדבריו מבואר בשו"ת שבט הלוי (חלק ה סימן קעה) שכתב: "נשאלתי בענין אב שהוא אבל בר מינן תוך שבעה, ובנו מתחתן תוך שבעה, אם ללכת לחופה, שבזה אנחנו מחמירים על פי פשטות השו"ע (סי' שצג סע' ב) דאינו יוצא לשמוע חופה. ומה שכתב הרמ"א שם דיוצא בלילה לצורך, היינו לצורך ממש, כהפסד ממון וכיוצא כבזה. מיהו נשאלתי בעובדא שהיה חופת בנו בליל שביעי של אבלות, ואיכא תרתי: חדא, יציאה בלילה, ולפעמים נקרא חופת בנו לצורך. וגם איכא לצרף דעת הרדב"ז דלמקצת דברים מקצת הלילה ככולו. ואף על גב שכתבו האחרונים דלמעשה לא קיימא לן כלל כהרדב"ז בזה, אלא כסתימת השו"ע (סי' שצה) דלכל הדברים מקצת הלילה לא נחשב ככולו, מכל מקום בנדון דידן דביסוד הדברים אין ביטול האבלות בזה, יש מקום להקל על פי הנ"ל כפי הצורך הנדון".

הרי לנו שגם לדעת הרב ואזנר יש לצרף את דעת הרדב"ז לסמוך על שיטת הרמב"ן ש'מקצת הלילה ככולו' בשעת הדחק, כסניף להקל בהשתתפות אבלים בשמחת נישואי צאצאיהם בליל היום השביעי של ימי האבלות.

ויש להוסיף כי יתכן שאף לדעת המהר"ם מרוטנבורג שאין אומרים 'מקצת הלילה ככולו, בזמנינו גם הוא יודה שהמציאות השתנתה. שהרי כפי שהבאנו לעיל, הסיבה שאין אומרים 'מקצת הלילה ככולו' היא כי "המנחמים באים ביום ולא בלילה" ולא ניכר שנוהג אז באבלות - ובזמנינו המציאות היא שבאים מנחמים גם בלילה. ואם כן, יוצא איפוא, שנוכל לצרף שיקול זה לקולות נוספות ולומר 'מקצת הלילה ככולו' לכולי עלמא.

ויש להוסיף כי יתכן שאף לדעת המהר"ם מרוטנבורג שאין אומרים 'מקצת הלילה ככולו, בזמנינו גם הוא יודה שהמציאות השתנתה. שהרי כפי שהבאנו לעיל, הסיבה שאין אומרים 'מקצת הלילה ככולו' היא כי "המנחמים באים ביום ולא בלילה" ולא ניכר שנוהג אז באבלות - ובזמנינו המציאות היא שבאים מנחמים גם בלילה. ואם כן, יוצא איפוא, שנוכל לצרף שיקול זה לקולות נוספות ולומר 'מקצת הלילה ככולו' לכולי עלמא.

אך הגרי"ש אלישיב (ציוני הלכה אבילות עמ' תיד) החמיר גם בזה, שכן לשאלה "האם מותר [לאשה שחל ליל שבת שבע ברכות של בתה הכלה בליל יום השביעי לאבלותה] להשתתף בסעודה בליל שבת, ולסמוך על הסוברים מקצת היום ככולו כבר מהלילה", השיב: "בלילה זה עדיין ממש שבעה".

פרק ג

גדר שבעת ימי האבלות המתחילים לאחר חול המועד

כאמור בפתיחת השיעור, התחלנו בבירור דיני השתתפות אבל בשמחת נישואי בנו, בעקבות פטירת אביו של ידידי הר"ר ברוך פרץ (ברני) ויזל, ושאלת השתתפותו של ברני בשמחת נישואי בנו שהיתה בליל היום השביעי של ימי השבעה.

ונראה כי בשאלה זו היה סניף נוסף להקל להשתתף בשמחה, מכיון שהפטירה היתה בחול המועד, והשבעה החלה רק לאחר החג, וכפי שיבואר.

יא. בשו"ע (או"ח סימן תקמח סע' א-ב; יו"ד סימן שצט סע' ב) נפסק: "הקובר את מתו בתוך הרגל, לא חל עליו אבלות ברגל, אלא לאחר הרגל מתחיל למנות שבעה, ונוהג בהם אבלות. במקומות שעושים שני ימים טובים, מונה השבעה מיום טוב שני האחרון אף על פי שאינו נוהג בו אבלות, הואיל ומדבריהם הוא, עולה לו מן המנין, ומונה מאחריו ששה ימים בלבד".

ויש לחקור בגדר ימי האבלות שלאחר הרגל, האם דינם ככל שבעת ימי האבלות, אלא שבמקום שיתחילו מיד לאחר הקבורה, כאשר הפטירה היתה ברגל האבלות נדחית לאחר הרגל. או שנאמר שמכיון ואין שבעת ימי האבלות מתחילים מייד לאחר הקבורה, הרי שגדרם לאחר הרגל הוא בתורת "תשלומין" לימי האבלות שהיה צריך לנהוג בשעת הרגל, ולפיכך יתכן שנוכל לפתוח פתח להקל בימי השבעה בכמה מדיני אבלות, מאחר וסוף סוף לא ראי ימי השבעה שלאחר הרגל כראי ימי השבעה שלאחר הפטירה.

ויש להוכיח ששונה גדרם של שבעת ימי האבלות שאחר הרגל, מכל גדר ימי האבלות, מההלכה שאבל אסור במלאכה כל שבעת הימים, וכתב השו"ע (סי' שצט סע' ב) וז"ל: "לאחר הרגל מתחיל למנות שבעה, ולכשיכלו שבעה למיתת המת אע"פ שעדיין לא כלו שבעת ימי האבלות, מלאכתו נעשית על ידי אחרים בבתיהם, ועבדיו עושין לו בצינעא בתוך ביתו". ובחכמת אדם (שער השמחה, הלכות אבלות, כלל קסט סוף סע' ב) הביא מדברי האליה רבה (סימן תקמח ס"ק ו) שכתב: "שותף של אבל שמת לו מת בחול המועד, ראשון מותר לעסוק בחנות מיד לאחר יום טוב".

ומפורש איפוא כי בכמה מפרטי דיני איסור אבל במלאכה, מתחיל מנין שבעת ימי האבלות מהפטירה, דהיינו מזמן הרגל עצמו. ומוכח מזה, שגדר שבעת ימי האבלות הנוהגים לאחר הרגל הם רק בגדר "תשלומין" לימי האבלות שבתוך הרגל, ואינם כגדרם הרגיל של שבעת ימי האבלות.

ויש לכך קצת סיוע מלשון השו"ע "הקובר את מתו בתוך הרגל, לא חל עליו אבלות ברגל, אלא לאחר הרגל מתחיל למנות שבעה, ונוהג בהם אבלות". משמע שרק "מונה" את שבעת ימי האבלות, והיינו שאין כאן חלות של ימי השבעה כבכל אבלות, אלא רק "מנין" של ימי השבעה, כלומר, גדר של "תשלומין" למה שהיה צריך לשבת ברגל מייד לאחר הפטירה.

ניתן גם להסביר את הסיבה שגדר שבעת ימי אבלות שאינם סמוכים לפטירה פחוּת בחומרתו משבעה הסמוכה לפטירה, על פי ההלכה הידועה ש"אבלות יום ראשון דאורייתא" (הדעה הראשונה המובאת בשו"ע יו"ד סימן שצח סע' א), והיינו שאם המיתה והקבורה היו ביום אחד, חיוב האבלות הוא מהתורה, אך אם המיתה היתה ביום אחד והקבורה ביום אחר, חיוב האבלות הוא רק מדרבנן. ומתבאר שכאשר האבלות מתרחקת מיום המיתה, תוקפה וחיובה נחלש. ונלמד מכך, שימי שבעה המתחילים לאחר הרגל, במרחק ניכר מהפטירה, על אחת כמה וכמה, שחומרתם פחותה מעיקר דין שבעת ימי האבלות.

לסיכום: מאחר ונתברר שגדר שבעת ימי האבלות הנוהגים לאחר הרגל פחוּת בחומרתו מגדרם הרגיל של שבעת ימי האבלות, נראה לומר, שבנדון המעשה שהיה - השתתפות אב בחופת בנו בליל היום השביעי של ימי האבלות המתחילים לאחר הרגל, ודאי שניתן היה להסתמך על דעת הרדב"ז ש'מקצת הלילה ככולו', וממילא האבלות הסתיימה, והאב האבל יוכל לשמוח בחתונת בנו.

ומעתה גם לדעת המחמירים לא להסתמך על הרדב"ז ש'מקצת הלילה ככולו' בשום פנים באופן, יש לומר שיודו בנדון דידן, שהאבלות התחילה לאחר הרגל, ולכן היא פחוּתה בחומרתה מכל 'שבעה', ובכהאי גוונא שפיר מהווה דעת הרדב"ז סניף להקל בהשתתפות האב בחופת בנו.

ואם כנים הדברים, הרי שאם בהשתתפות אב בחתונת בנו בליל היום השביעי של האבלות, פסק האגרות משה שאין לו להסב בסעודה כרגיל, ובנטעי גבריאל הוסיף שאין ליטול חלק בריקודים - יתכן שבנדון שהאבלות התחילה לאחר הרגל, נוכל להקל גם בדברים אלו מכיון שחומרת ימי האבלות שהתחילה לאחר הרגל פחותה מכל 'שבעה'.

• * *

בסיום חלק זה של השיעור, אצרף את פסקי ההלכה של רבי שמואל וואזנר, גאב"ד זכרון בבני ברק ומחבר שו"ת שבט הלוי, ורבי גבריאל ציננער, מחבר הספרים נטעי גבריאל, אליהם הופנתה השאלה שעסקנו בה בשיעור זה:

בס"ד אור ליום כ"א מרחשון תשס"ט

ע"ד השאלה באחד שנפטר קרובו בחוהמ"ס, והשבעה נדחה לאחר יו"ט, ובלילה האחרון חל חתונת בנו, דבכהאי גוונא מקלים לצאת להשתתף בהחתונה כדי לשמח את החתן ולא לגרום לו צער, כפי המפורסם בשם מרן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, וז"ל בשבט הלוי מיקל בכהאי גוונא שהחתונה חל בלילה האחרון, דבכהאי גוונא יש לצרף שיטת המיקלים דבלילה כבר אמרינן דמקצת היום ככולו, אלא דבכהאי גוונא שקרובו נפטר ביו"ט צידדו להקל עוד יותר להתירו להתרחץ לכבוד החתונה כיון שכל האבלות נדחה, ובכהאי גוונא האבלות קל יותר.

והשיב ע"ז מרן הגר"ש וואזנר (שליט"א) דאמנם נכון שהאבלות קולא מעט יותר כיון שנדחה, אבל מכל מקום להלכה אין להקל להתירו להתרחץ או שום דבר יותר מבאבלות רגילה [את השאלה שלחתי ע"י שכני, חתנו הגדול הגאון ר' אברהם יעקב איצקוביץ שליט"א, רבה של שכונת רמת דוד בבני ברק].

ואסיים בברכת כל טוב סלה

ושנזכה להתבשר אך טוב

• * *

ב"ה, י"ט כסלו תשס"ט

לכבוד ידידי מקים עולה של תורה מו"ה צבי רייזמן שליט"א

אחדשה"ט באהבה רבה.

בהמשך לשיחה בינינו על הטלפון אודות שאלתו, שאחד נפטר בחג הסוכות ויושבים שבעה אחר סוכות, ובליל שבעה יש לו חתונה לאחד מבניו, אי רשאי להשתתף. והאריך מע"כ דבמקום צורך אמרינן מקצת לילה ככולו. ואמרתי לו עוד היתר, שבספרי נטעי גבריאל (אבלות ח"ב פרק קכ"ב ס"ק י"ט) כתבתי שדעת רוב הפוסקים דשמיני עצרת אינו נחשב כרגל בפני עצמו לבטל אבלות שבעה למי שנעשה אבל ברגל, מכל מקום דעת כמה פוסקים להקל, כדברי מהרש"ל סי' י' הובא במג"א סי' תקמ"ח סק"א בשם הש"ך, וכ"כ שו"ת נחלת שבעה (תלמיד הטו"ז) סי' י"ח, שו"ת תורת נתנאל לבעל קרבן נתנאל סי' ל"ט, שו"ת זרע אמת יו"ד סי' קס"ח, שו"ת תשובה מאהבה ח"ג על יו"ד סי' שצ"ט, ישועות יעקב או"ח סי' תקמ"ח סק"ב וערוה"ש או"ח תקמ"ח ס"א, וכ"כ הגר"ח פלאג'י בספר רוח חיים או"ח סי' תקמ"ח ובספרו שו"ת חיים ביד סי' קכ"ה אות צ"ט, דיש לסמוך להקל לחשוב שמיני עצרת כשבעה ימים.

ואם כן בליל שבעה ובצירוף שיטת הפוסקים הנ"ל יש להקל דרשאי לילך לחתונה במקום צורך גדול.

וכן הוריתי פעם בזקן וחולה שמת לו מת בסוכות ורצו להעלימו ממנו מפטירת אחיו, להודיע רק אחר שלושים כדי שלא יצטרך לישב שבעה, מפני חולשה, וע"י סיבה נודע לו תוך השלושים, ואם כן יצטרך לישב שבעה, והוריתי להקל לפטור מאבלות שבעה לסמוך דשמיני עצרת נחשב כשבעה, וכ"כ החכ"א כלל קס"ט ס"ב להקל במקום מצטער.

וכ"כ בערוך השלחן סי' תקמ"ח ס"א שמנהג להקל. וכ"כ גשר החיים פרק כ"ג אות ב' ס"ק י"ב דבשעת הדחק יש לסמוך על המהרש"ל ודעימיה, שגם שמיני עצרת נחשב לז' ימים.

והשי"ת יעזור שזכה לשמוע בשורות טובות ישועות ונחמות, ונזכה לאורה של חנוכה שיתגלה עם משיח צדקנו בב"א.

ידידו

גבריאל ציננער

• * *

לעומתם, ידידי רבי דוד אברהם מנדלבוים העביר את השאלה לידי הגר"נ גשטטנר, גאב"ד קרית אגודת ישראל בבני ברק, והוא השיב שאין בכוחו להתיר ללכת לחתונה בליל השביעי של האבלות, והוסיף "שהוא מילתא דתמיה לרבים להתיר כזאת, ובהלכה מצינו כיוצא בזה הלכות שאוסרים מהאי טעמא" עכ"ד.

פרק ד: שינוי מקום לצורך ניחום על ידי בני מקומו

ממוצא הדברים שנתבארו לעיל, נסיים בתשובה שהשבתי, מדוע כאשר ישבתי שבעה על אבי מורי ז"ל בביתו בתל אביב, החלטתי לשוב ללוס אנג'לס לשבת בביתי ביום האחרון של השבעה, כדי לאפשר לקרובי וידידי המתגוררים שם, לקיים את מצות ניחום האבלים - ולא חששתי לאיסור המפורש בשו"ע ש"אַבֵל שבוע הראשון אינו יוצא מפתח ביתו אפילו לשמוע ברכות חופה או ברכות המילה".

יב. לעיל [אות ז] נתברר מדוע אין להורים להימנע מהשתתפות בשמחת נישואי בניהם בתוך השבעה מדין האיסור שיש לאבל לצאת מפתח ביתו בתוך השבעה, וזאת משום שרק למצות גמ"ח בעלמא [כגון ללכת לחופה או לשמוע ברכות מילה] אין לצאת, אבל למצוה גמורה אף שאינה מצוה שבגופו, חייב לצאת.

והנה כתב הרמב"ם (הלכות אבל פרק יד הלכה א) וז"ל: "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה... ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות".

ובספר קיצור דברי סופרים על הלכות אבלות (פרק כח סע' לב) הביא בשם ספר מעבר יבוק ש"מצוה על האבל עצמו לקבל תנחומים ולהצדיק עליו את הדין". והוסיף ביאור בשם ספר ההפלאה: "כי כשיש מצוה לברך, הרי המתברך הוא גם כן בכלל המצוה לכוין ולקבל הברכה".

לפיכך, לאור האמור לעיל שמצאנו בדברי הפוסקים לעשות סניף להקל בדיני אבלות בליל היום השביעי של ימי האבלות, על פי שיטת הרדב"ז שפסק כדעת הרמב"ן ש'מקצת הלילה ככולו' - יצאתי מבית האבלים מתל אביב לשוב לביתי בלוס אנג'לס, כדי שקרובי וידידי שנבצר מהם להגיע לישראל יוכלו לנחם אותי, ובכך הנני מזכה אותם ואותי במצות ניחום האבלים. ולצורך מצוה ודאי ניתן להסתמך על שיטת הרדב"ז, ולהקל באיסור יציאה מפתח הבית בליל היום האחרון של ימי האבלות.

לאחר סיום עריכת השיעור, יצא לאור ספר ציוני הלכה, ובו פסקי הלכות אבלות מאת הגרי"ש אלישיב, ומצאתי שנשאל (עמ' רפה) מרב קהילה שרצה שבני הקהילה יוכלו להשתתף עמו באבלו, ולכן שאל את הגרי"ש: "האם מותר לנסוע לחו"ל באמצע השבעה, להמשיך לשבת שם". והגרי"ש השיב: "הואיל ויש נסיעות לחו"ל בלילה, וכיון שלדבריהם יש צורך בכך, מותר". ובהערות (שם) ביארו את כוונת הגרי"ש: "כלומר, יצאו מביתם בלילה, ואם אפשר לכוון שגם יגיעו למקומם בחו"ל בלילה, עדיף. אולם נראה שכל זה אינו לעיכובא, וכשלא מסתדר להם בלילה, גם כן מותר, כדאיתא ברמ"א (יו"ד סי' שצג סע' ב) "או שצריך לילך בדרך", ותלוי עד כמה צריך". ומבואר איפוא, שגם אם אין זה ליל היום השביעי, התיר לצאת בשעות הלילה, וכל שכן בצירוף שיטות הפוסקים הללו, שיש להקל בדבר.

• • •

על דברים אלו, כתב ידידי רבי מרדכי לבהר, ראש הכולל בלוס אנג'לס:

בס"ד

לכבוד ידידי

איש האשכולות, צנא מלא ספרא, עוסק באורייתא תדירא

בבחינת עושה תורתו קבע ומלאכתו עראי

מוה"ר צבי רייזמן שליט"א מח"ס רץ כצבי

אחדשוכ"ט

אודות מה שהיה לנו את העונג בשיעור שמסרת בכוללנו, בנידון חתונת ויזל-שוסטר שנפטר אביו של אבי החתן באמצע חג הסוכות, והחתונה חל בליל השביעי שלאחר החג. ופסקו בנידון זה שיוכל לצרף שיטות הראשונים שמקצת הלילה ככולו להחשיבו כגמר השבעה, בצירוף דעת הגרמ"פ זצ"ל שאבל יכול להשתתף בחתונת בנו. וכתבת לבאר שמאחר שחתונה זו חלה לאחר ז' ימים של החג, דין חתונה זו, כדין שמועה קרובה שע"ז כתב הרא"ש בסוף מוע"ק דהוי כתשלומין ועל תשלומין יש להקל טפי, ויש להתיר מדין מקצת היום ככולו עם האבלות, אפילו לענין רחיצה. עד כאן תורף דבריך.

ברם בעיקר ההנחה כדבר פשוט שאבלות לאחר המועד חשיב כעין שמועה קרובה, וכמו שבשמועה קרובה הו"ל תשלומין כפי שכתב הרא"ש בסוף מועד קטן ה"נ באבלות לאחר המועד דקיל טפי ויש להקל לענין מוקצת היום ככולו. אכן לא כן אנכי עמדי. ולענ"ד נראה דאבלות לאחר המועד, חשיבא כהמשך האבלות הקודמת. דהנה נחלקו הרמב"ם והרמב"ן במת לו מת בחג אם נוהג בו אבלות שבצינעא או לא. דעת הרמב"ם (אבל פ"י ה"ג) דאין נוהג בו אבלות כלל, אפי' בדברים שביצנעא, ודעת הרמב"ן וטור וסייעתם דדברים שבצינעא עכ"פ נוהגים, וכן נפסק להלכה בס' שצט. כפי דאיתא במס' כתובות דף ד.

ונראה לבאר שיטתם דאין זה דין גרידא שלא ינהג לגמרי כיו"ט כיון שמת לו מת, אלא גם ברגל נוהג אבלות אלא שאינ"ז נחשב אבלות גמורה. וכ"כ המאירי בכתובות (דף ד) שאין זה אבלות גמורה. אבל אבלות מיהא הויא דייקא. ובמקום אחר ביארנו דברי הראשונים בזה בארוכה. ואכ"מ. ברם לעיקר הדין י"ל דאין האבלות שמתחיל למנות לאחר הרגל כשמועה קרובה. אלא הוי אבילתו נמשכת רק במועד נוהג דברים שבצינעא והמשיכו האבלות לאחר המועד. ולכן לאחר הרגל מותר במלאכה ע"י אחרים כיון שנהג בו איסור מלאכה ביו"ט. רק הדברים שלא נהגו בו עדיין, צריך הג' ימים השלמים. ולפי זה מה שלא נהג עדיין והיינו השמחה והרחיצה וכדומה צריך ד' ימים שלמים, ודונו כאבלות גמורה שאין להקל יותר מכל אבלות לענין הלכה כדברי המיקל באבל במקצת הלילה ככולו.

ועיקר השאלה בזה, האם אפשר לצרף שיטות הראשונים במקצת הלילה ככולו, הלא המה דעת הרמב"ן והנמוק"י הביאו ור"ת התיר כן בשעה"צ, ההגר"א פסק כן. וי"ל בזה הלכה כדברי המיקל באבל.

והנה דעת הברכ"י (שצה) כתב שבשום דבר לא אמרינן מקצת הלילה ככולו, וכתב החיד"א עצמו בפירשו לספר חסידים סי' ר"מ, דכל היכא שפשט המנהג לא אמרינן הלכה כדברי המיקל באבל.

ובשולחן גבוה (שם) כתב דכדאי ר"ת לסמוך עליו בשעת הדחק. והלכה כדברי המיקל באבל. ובמהריט"ץ (איזהו נשך) גם כתב הלכה כדברי המיקל באבל לענין מקצת הלילה ככולו, אלא שכבר הורה זקן.