דרשני:טעמי המצוות לפי הרמב"ם (Yairm210)

^[1]במשנה בברכות כתוב "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך, על טוב יזכר שמך, מודים מודים - משתיקין אותו." הגמרא מפרשת בעניין "על קן ציפור": "חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשות, וחד אמר: מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות".

ושואלים אנו: אז מה אם עושה מידותיו רחמים? הרי הקב"ה 'אל רחום וחנון'? וכי אנחנו בעצמינו לא דורשים טעמים למצוות? ואולי להיפך - אם ראוי להשתיק מי ש'נותן טעם' למצווה, אולי יש בעיה עקרונית בכל שאנחנו מנסים להבין טעמים של המצוות של הקב"ה ואינינו מקבלים אותם כגזירות, וכי מי אמר שנכווין אנו לדעתו?

שיטת הרמב"ם

מפרש הרמב"ם בפירושו למשנה: 'משתקים אותו, מפני שהוא תולה טעם זאת המצווה בחמלת הקב"ה על העוף, ואין הדבר כן, שאילו היה מדרך הרחמנות לא ציוה לשחוט חיה או עוף כלל, אבל היא מצווה מקובלת אין לה טעם'.

לכאורה, הרמב"ם מציג טענה לוגית נגד הטעם שהוצע. זה לא שיש בעיה עקרונית בלנסות להבין את מצוותיו של הקב"ה, אלא שלפחות יהיה בזה הגיון פנימי, כי אחרת זה וודאי לא הטעם. אבל אם כן, איך יכול המדרש (בראשית רבה פרשה ו' פסקה א') ללמוד מהפסוק הזה ש"כשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה"? אלא שכותב הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' פרק כ"ו) שיש 2 דעות בין החכמים - אלו שאומרים שיש טעמים למצוות, ואלו שאומרים ש"כך עלתה במחשבה לפניו", ויש פה רק רצון אלהי ללא תועלת מכוונת.

ולאחר כמה פרקים (פרק מ"ח) הוא בעצמו נותן טעם לשילוח הקן, ואומר שם "ואל תקשה עלי באמרם ז"ל:'האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וגו' - כי הוא לפי אחת משני הדעות אשר זכרנום - רצוני לומר: דעת מי שחושב שאין טעם לתורה, אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני". כלומר, לפי הדעה שנותנים טעם למצוות, לא היינו שונים בכלל את המשנה לעיל. הרמב"ן, לעומת זאת, מסביר מפורשות כפי שתחילה הבנו את הרמב"ם - שהמשנה לא חולקת על עצם דרישת הטעם, אלא על הטעם הספיציפי הנדרש, כפי המדרש בשם רב על שחיטה: "לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות". לקב"ה לא אכפת מהציפור, אכפת לו מהאדם!

הטעם לדרוש טעמי המצוות

אז למרות שדעותיהם חלוקות הן בהסבר המשנה והן בהסבר שילוח הקן, הצד השווה שביניהם הוא שדורשים טעמי המצוות. אבל למה? האם זה רק "להגדיל תורה ולהאדירה"?

הרי נפסק להלכה כר' עקיבא ולא כר' ישמעאל, כלומר: שאיננו דורשים טעמא דקרא. ככי מי הוא בעל היוהרה שיאמר שהוא הבין את ככוונתו של הבורא במצווה זו מתוך דבריו, ויאמר "אף כי ציוונו כך, עולה מדבריו שציוונו עבור סיבה מסויימת, ובהיעדר הסיבה יעדר החיוב". אמנם אנחנו מנסים להבין את דברי הקב"ה ולעשות לפניו נחת רוח אף בדברים שלא ציוונו, אבל אם דבר שעולה מתוך דבריו סותר את דבריו המפורשים - כגון, שאין איסור לישא שתי אחיות אם אין הם צוררות זו לזו - מי נתן לנו היתר זה לעבור על דבריו המפורשים, מתוך שאנו בקוצר שכלינו מבינים את כוונתו בצורה מסויימת?

אומר לנו הרמב"ם, ובעקבותיו באופן מפורט יותר הרב דסלר ב'מכתב לאליהו', שטעמי המצוות אינם הסיבה למצווה, הסיבה למצווה הוא כי הקב"ה ציוונו ותו לא. אלא מה כן? אומר לנו הרב דסלר, כדי לחבב עלינו את המצוות כדי שנעשה אות בחשק, מתוך הבנה, ולא כאנשים שכפו עליהם לעשות דבר שהם לא מבינים. אם כן, אנו דורשים טעמי מצווה כדי לקיים את אותה מצווה בצורה יותר מהודרת.

הרמב"ם, לעומת זאת, מקשר את זה לנושא הרבה יותר רחב - אהבת ה'.

כותב הרמב"ם בסוף הלכות תשובה: "אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעינו, וכפי הדעת תהיה האהבה, אם מעט - מעט, ואם הרבה - הרבה. לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו, כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה." מה כתוב בהלכות יסודי התורה? "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ - מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה..."

כלומר, "השמיים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע", הסתכל בבריה ותוכל להבין ממנה את בוראה!

אך בספר המצוות (עשה ג - מצוות אהבת השם), כותב הרמב"ם: "היא שציונו באהבתו יתעלה. וזה שנחשוב ונתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה, וזאת היא האהבה המחוייבת. ולשון ספרי: לפי שנאמר "ואהבת את ה' אלהיך", איני יודע כיצד אוהב את המקום? תלמוד לומר: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם"

כלומר, מצוותיו, מאמריו, ופעולותיו. מה הוא מצפה ממך, מה הוא אמר, ומה הוא עשה.

אם כן, "החכמות ותבונות המודיעים לו את קונו" כולל גם חכמות הטבע, המלמדים את הבורא דרך פעולותיו, וגם לימוד התורה (דבר ה') והמצווה. יוצא אם כן, שבלימוד טעמי המצוות אדם זוכה להכיר יותר את קונו, וכך להגיע גם לאהבת ה'!

והרמב"ם נשאר עקבי בדבריו, שהרי אמר בהלכות יסודי התורה שהוא ורצונו אחד הם. אם כן, ככל שאני מתעמק ומבין יותר את רצונו, כך אני וכה להבין יותר אותו יתברך!