הקדמה

ˮיורש סומך יורש ממיר דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר יורש אינו סומך ויורש אינו ממירˮ (ברייתא בסוגייתנו).

מסבירה הגמרא את טעמו של ר' יהודה הממעט יורש מתמורה:

ממשיכה הגמרא ומסבירה את טעמו של ר' מאיר המרבה יורש לסמיכה:

מקורות הלשונות

מקורות הלשון הראשונה: נוסח הדפוס. בראשונים: רש"י, תוספות, רבינו גרשום, אחד הראשונים, תוס' תלמיד ר"ת ב"ק לג ע"א}}{{הערה| 1|[1 , פירוש הראב"ד על תו"כ סוף פרשת בחוקותי, ילקוט ת"ת לר"י סקילי ויקרא כז. בכתבי היד: פלורנץ, מינכן, וטיקן 119, גניזה 1.

מקורות הלשון השניה: בראשונים: שטמ"ק אות ז בשם 'גירסת ספרים ישנים', כמו כן מדברי רש"י משמע שראה גירסה זו. בכתבי היד: כתב יד פריז.

מקורות לשתי הלשונות: בכתבי היד: כת"י וטיקן 120.

מקורות הלשונות בסוגיא המקבילה במנחות צג ע"א

מקורות הלשון הראשונה: נוסח הדפוס. בראשונים: מיוחס לרש"י, רש"י כת"י, תוספות, רבינו גרשום, פסקי הרי"ד.

מקורות הלשון השניה: בראשונים: תוספות בשם 'אית ספרים דגרסי'.

מקורות לשתי הלשונות: לא מצאתי.

מקורות הלשונות בסוגיא המקבילה בערכין ב ע"א

מקורות הלשון הראשונה: נוסח הדפוס. בראשונים: רש"י, תוספות, רבינו גרשום, שטמ"ק אות ג בשם תוס' ותוס' רא"ש.

מקורות הלשון השניה: בראשונים: שטמ"ק ב תמורה ב ע"א אות ז בשם ס"י.

מקורות לשתי הלשונות: לא מצאתי.

פירוש הלשונות

הלשון הראשונה מכנה את התמורה כ'תחילת הקדש', ואת הסמיכה כ'סוף הקדש'. ואילו הלשון השניה מכנה את הסמיכה כ'תחילת הקדש', ואת התמורה כ'סוף הקדש'.

הלשון הראשונה מתייחסת לסדר הקרבת הקרבן, ולפיכך מגדירה את מעשה ההמרה כתחילת הקדש ואת מעשה הסמיכה כסוף הקדש. הלשון השניה מתייחסת למהות ההקדש ולפיכך מגדירה את בהמת ההקדש הרגילה כתחילת הקדש ואת בהמת התמורה כסוף הקדש.

נעיר כי מסתבר שאין כאן שתי לשונות אלא שתי גרסאות, ורק הסופר של נוסח כתב יד וטיקן 120 הוא שבחר להציג את שתי הגרסאות כשתי לשונות.

נפקא מינה בין הלשונות

נראה שאין כאן נפקא מינה הלכתית אלא הבדל לשוני בלבד.

דיון בלשונות

הקשו הראשונים כאן על הלשון הראשונה מדברי הגמרא בנזיר (לא ע"א), המכנה הקדש רגיל כ'תחילת הקדש', ותמורה כ'סוף הקדש'. ותירצו שתמורה הינה סוף הקדש כלפי הקדש רגיל, ותחילת הקדש כלפי סמיכה (רש"י, תוס', רגמ"ה, פירוש אחד הראשונים).

יושם לב כי בשלושת הסוגיות מקורותיה של הלשון הראשונה מובהקים בהרבה ממקורותיה של הלשון השניה, ואפשר שהלשון השניה אינה אלא הגהה מסברא על פי הסוגיה בנזיר.