דרשני:סוגיא דדם חימוד (דף סו.) (קונטרס)
|
בסוגיא דדם חימוד
דף סו. אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב שבעה נקיים ופרש"י שמא מחמת תאות חימוד ראתה דם, וכעי"ז פירש ביבמות (דף לז: בד"ה שבעה נקיים) וז"ל שמא מחמת חימוד פירסה נדה בשעה שנתפייסה, ע"ש. ומשמע מלשונו שם דחיישינן שמחמת חימוד תראה דם נדה ממש שטומאתו דאורייתא, ודו"ק. ובאמת מצינו דנחלקו הראשונים בגדר הדין דדם חימוד, אי הדם חימוד עצמו דם טמא הוא דהויא דם נדה, או דהדם חימוד עצמו טהור, ורק דגזרו עליה כדם (עי' או"ז סי' שסא'), או משום חשש שמא נתערב בה דם נדה. (וע"ד הפלפול הוי אפש"ל דתלוי בזה סברת ר' חנינא דדוקא בגדולה שכבר ראתה דם נדה חששו, ואהדר ליה רבינא דלאו בהכי תליא כיון דמחמת חימוד הוא, ודו"ק.)
ויעויין בדברי הרשב"א בדף כ: (בד"ה האי דם חימוד הוא) שהביא די"מ דדם טהור הוא, והרשב"א פליג עלייהו מכח סוגיא דידן דצריכה לישב עליה ז' נקיים, ומבואר דדם טמא הוא, ע"ש. אולם עי' בחי' הר"ן שם שמיישב שיטת הי"מ וז"ל ול"נ דאפשר דאי קים לן ודאי דדם חימוד הוא טהור והאי דצריכה לישב ז"נ משום דאגב חימוד מתעוררים דמיה ואע"פ שדם חימוד טהור, אפשר שנמשך אף דם נדות עמו, עכ"ל, והיינו כצד שני הנ"ל. ועי' בחי' חת"ס שם משכ' עפ"ד הר"ן.
ובעיקר החשש דדם חימוד, עי' בט"ז (ס"ק א') שהביא מהמ"מ שאינו אלא מדרבנן דכיון דלא הרגישה ליכא טומאה דאורייתא, וביאר הט"ז שם דנכלל הוא בגזירת כתמים שגזרו עליהם טומאה אף שלא הרגישה, וע"ש שמיישב עפ"ז קושיתו מיהודה ותמר. אולם עי' בסד"ט (ס"ק יב') שכתב דבלא"ה י"ל דאינו אלא מדרבנן, דמדאורייתא מוקמינן לה אחזקת טהרה. (ואפשר דיש נפ"מ בין פירושים באופן שיש להסתפק שנתערב לה ההרגשה בהרגשה אחרת וכדלעיל דף נז:, ודו"ק. וכן ראיתי אח"כ בס' בדי השלחן בביאורים, ע"ש בדבריו.)
ולפ"ד המ"מ אפשר ליישב ע"ד הפלפול הא דאיתא לקמן (דף סט:) ב"ש אומרים כל הנשים מתות נדות, וס"ד בגמ' שם (דף עא.) דטעמייהו משום דביעתותא דמלאך המות מרפיא, ע"ש. ומדוקדק מדמרי רש"י שם (בד"ה אלא טעמייהו) דלהאי הויא חשש דאורייתא, ע"ש. ולפ"ד המ"מ י"ל דהתם גרע מנדו"ד דדם חימוד דמסתברא דהתם לא ידעינן אי ארגשה או לא, ודו"ק.
והנה עי' בחוו"ד (סי' קצב ס"ק א') שחידש דדחשש דדם חימוד אינו אלא בנישואין ולא בבעילת זנות, ובהכי מיישב קושית הט"ז הנ"ל, ע"ש. ואף דהוא חידוש, מ"מ לפ"ד יש לפרש סוגית הגמ' ביומא (דף יח:) במאי דמתרצינן יחודי בעלמא הוו מיחדי, ע"ש. ולפ"ד החוו"ד יל"פ דר"ל שלא היה ע"י נישואין, ושו"ר שכבר קדמני בזה ברש"ש שם, ע"ש.
שם והנה בדין זה של ז' נקיים דדם חימוד נחלקו הראשונים. די"א (רשב"א) דאינה צריכה לא הפסק טהרה ולא בדיקה בז' נקיים, וי"א (רמב"ן וראב"ד) דא"צ הפס"ט אבל צריכה בדיקה בז' נקיים, וי"א (רא"ה) דצריכה הפס"ט ובדיקת ז' נקיים, וכפי שיתבאר.
דהנה יעויין בדברי הראב"ד (שער הספירה והבדיקה סי' ג' דין יב') שהוכיח מעובדא דרבינא דבדם חימוד א"צ הפסק טהרה, וע"ש בתו"ד שביאר הטעם לזה וז"ל ונ"ל דודאי כן הוא דבתביעת נישואין לא בעינן הפסק טהרה, והטעם מפני שאינה ראיית ודאי אלא ספק, א"נ קים להו לרבנן דדם חימוד דבר מועט וכמי שהפסיקה בטהרה דמיא וכו', ע"ש.
והיינו שהזכיר בזה שני סברות, או משום דכיון דאינה אלא חשש ראיה לכך לא דיינינן לה כרואה ממש שצריכה הפס"ט כיון שהיא בחזקת רואה ומעיינה פתוח, ועוד ביאר דאפי' אי נימא דגם היא צריכה בעצם הפס"ט מ"מ כיון דקים להו לרבנן דדבר מועט הוא ובודאי פסקה הו"ל כאילו הפסיקה בטהרה ממש, ודו"ק. וע"ע ברמב"ן (הל' נדה פ"ג הי"ב) שג"כ נקט דא"צ הפס"ט, וביאר כסברא השניה של הראב"ד שאין ראיית חימוד אלא ראיה קטנה לשעתה לפיכך א"צ לבדיקת הפסק, ע"ש, וכן הובא סברא זו בר"ן (ד:), ע"ש בדבריו.
אולם יעויין בדברי הרשב"א בתורה"ב (ה:) שכתב וז"ל ומסתברא דא"צ לא הפס"ט ולא בדיקה כלל בימי הספירה... אלא כל שהמתינה ז' ימים אחר תביעה הר"ז טובלת וטהורה שהרי זו לא ראתה כלל ודי לך אם אתה חושש שמא ראתה ופסק הדם מיד ולא שתאסור אותה ברואה ודאית שמעיינה פתוח, ואע"פ שאמרנו צריכה שתשב ז"נ לא נקיים ספורים בפנינו... אלא כל שלא הרגישה בדם תוך שבעה נקיים קרינן להו, ע"ש.
אולם ע"ע בהמשך דבריו שהביא דברי הראב"ד והרמב"ן הנ"ל דס"ל דאף דא"צ הפס"ט מ"מ צריכה לבדוק בז"נ. והרשב"א מקשה עלייהו מכח ממ"נ וז"ל שאם עשינו אותה כרואה דעלמא לבדיקת שבעה אף היא צריכה הפסק טהרה דשמא לא פסק הדם ביומו, ואם אינה צריכה הפסק טהרה וכודאי הפסיקה בטהרה משוית לה או שאין אתה מחמיר עליה להחזיקה כרואה אלא בשעת חימודה בלבד אף אנו נאמר שהיא בחזקת טהרה כל שבעה וכו', ע"ש. וכוונתו לשני הסברות שהזכיר הראב"ד בתו"ד בטעמא דא"צ הפסק טהרה וכנ"ל, ועל שניהם מקשה מכח ממ"נ דמ"ש בדיקה מהפס"ט, ודו"ק.
ובישוב סברת הראב"ד נראה דתליא בשני הסברות. דהנה בשלמא אי נימא כסברא ראשונה שלו דאינה אלא ספק ראיה ולכך א"צ הפס"ט, אפשר לומר דס"ל דזהו סברא מסויימת לענין הפס"ט דאשה בעלמא כיון שמעיינה פתוח והויא בחזקת רואה אינה יכולה להתחיל בספירת ז"נ עד שתפסיק בטהרה לברר שאינה עוד בחזקת רואה, ולענין ס"ל דבדם חימוד כיון דהויא רק ספק ראיה אין לה אותה חזקת רואה ולכך יכולה להתחיל לספור בלי הפס"ט, ומ"מ ס"ל דבדיקה בז"נ ודאי צריכה דאל"ה ל"ח ז"נ בכלל, ודו"ק. (ועי' מה שכתבנו בסמוך בביאור שיטת הרשב"א בזה.) אולם לפי הסברא השניה דהוי אומדנא דבודאי פסקה מלראות, ועי"ז הויא כאילו הפסיקה בטהרה ממש, א"כ ודאי צ"ב למה לא סגי בזה גם שתיחשב כאילו בדקה, וצ"ע.
ואפשר די"ל בזה דבר חדש דס"ל להראב"ד דהא דבעינן בדיקה בז"נ, אינו משום דבעינן יותר בירור שכבר נפסק הדם, (דלזה ודאי הוי סגי בבדיקת הפס"ט או בהאומדנו בנדו"ד) אלא דיסוד הבדיקה בשבעה נקיים הוא מצד הספירת ז"נ עצמה דהבדיקה היא האופן שסופרת על ידה ימים נקיים. ולפ"ז מובן שפיר דאף אם אית לן אומדנא דכבר נפסק הדם, מ"מ לא סגי בזה לענין קיום של ספירת ימים נקיים, דלזה בעינן בדיקה ביומו דוקא וכנ"ל. ולפ"ד נמצא דהראב"ד והרשב"א אזלי לשיטתייהו בזה וכמו שהארכנו לקמן (דף סט. בסוגיא דבדיקת ז"נ) אם החיוב בדיקה הוא כדי להחזיקה בטהרה או מצד הספירת ז"נ, ע"ש, ודו"ק.
שם והנה בשיטת הרשב"א עצמו דא"צ לא הפס"ט ולא בדיקה ז"נ, לכאורה צ"ע דא"כ מאי אהני לן מה שיושבת ז' ימים ובמה נתקיימה בזה שבעה נקיים. ועי' ברא"ש (סי' ד') בתו"ד שכבר עמד בכע"י וז"ל שם ואינה ראיה כלל דא"כ אפי' ישיבת ז' אין כאן כלל ומה תועלת יש בהמתנת ז' ימים, ע"ש.
ובישוב סברת הרשב"א לכאורה צ"ל דס"ל דבאמת עצם המתנת ז' ימים שלא ראתה בהן ג"כ הויא קצת בירור שכבר פסק הדם, דאחרי שעברו ז' ימים מיום הראיה תו לא בעינן למיחש מחמת הך ראיה שהיא תמשיך לראות. ודוקא ברואה ודאית שמעיינה פתוח הצריכו ז' ימים נקיים ספורים בפנינו, דבהכי הויא בירור טפי דנפסק הדם, אבל הכא אין אנו צריכים לבירור זו. ומ"מ מבואר מדבריו שם דהא דא"צ בדיקה אינו מטעם אומדנא שכבר פסק הדם וכסברא השניה של הראב"ד, אלא הוא מטעם דהויא רק ספק ראיה וכסברא הראשונה הנ"ל. והא דקאמר דם די לנו אם אתה חושש שמא ראתה ופסק הדם מיד וכו', היינו רק דלא תיקנו לחוש בה לראיה גמורה וכרואה ממש (דא"כ גם בדיקת ז"נ היתה צריכה), אבל אין כוונתו דאיכא אומדנא דכבר נפסק הדם מיד, ודו"ק.
שם והנה השיטה השלישית בזה הוא שיטת הרא"ה בבדה"ב שם (ה:) דס"ל דצריכה גם הפס"ט וגם בדיקת ז"נ, אלא דהוסיף שם דמ"מ איכא קולא בדם חימוד יותר מרואה ממש, דאילו ברואה ממש קי"ל דא"א להפסיק בטהרה ביום ראשון של הראיה דהוחזק מעיינה פתוח לכל אותו היום, אבל הכא לא אמרינן כן אלא כיון דלא ידעינן ודאי דחזאי אלא חשש דם חימוד הוא, ובדקה ומצאה טהורה אמרינן אפי' אותה דחזאי ודאי דם מועט הוא וכיון דפסקה פסקה, ע"ש.
אולם עי' ברשב"א שם במשמה"ב דמקשה עליו דלפי סברתו דמהניא ההפס"ט אפי' ביום הראשון דמעיינה פתוח משום דסמכינן עליו לאגלויי דדם מועט הוא וודאי פסקה, א"כ כ"ש דנסמוך ע"ז לשאר הימים, ואי חיישינן דלמא איתוספו עלה דמא, א"כ כ"ש ביום ראשון, ע"ש בדבריו. וכוונתו על הדרך קושייתו על הראב"ד הנ"ל על הצד דהוא מטעם אומדנא שפסק הדם, וצ"ע בישוב דעת הרא"ה.
שם והנה ברא"ש יש לו שיטה מחודשת בביאור הדין דדם חימוד. דע"ש שהביא שיטת הרמב"ן והראב"ד שפירשו דא"צ הפס"ט אבל בדיקה כל שבעה צריכה, וכתב עלה וז"ל ולדעתם אני מסכים דחיישינן בכל יום שמא תראה, דיותר שהיא קרובה לזמן החופה יותר לבה הומה ומשתאה ותדיר חיישינן שמא מחמת חימוד תראה, ולכך הזכיר רבא בדבריו ז"נ לא מחמת חומרא דר' זירא אלא אפי' קודם שנהגו חומרא דר"ז, אלא ז"נ דקא אמר רבא שיהו נקיים בבדיקה דבכל יום חיישינן שמא מחמת חימוד תראה, עכ"ל.
ונראה לפרש בדבריו, דהך סברא דבכל יום חיישינן שמא תראה אהני לן בתרתי. חדא דמה"ט צריכה שתשב שבעה נקיים, והטעם הוא משום דאיכא חששא אלימתא שתמשיך לראות ולכך צריכה יותר בירור שלא ראתה והוא ע"י בדיקת שבעה נקיים. ולכך אפי' קודם שהחמיר ר"ז דכל רואה טיפת דם כחרדל יושבת ז"נ כדין זבה מה"ת, כבר החמירו רבנן דבכה"ג דתשב ז"נ וכנ"ל. (ומ"מ יש לדקדק מלשון הרא"ש בסו"ד דז"נ דקא אמר רבא שיהיו נקיים בבדיקה, ומשמע דכוונתו לומר דאינו בגדר ז"נ דעלמא, ועי' בחי' חת"ס שבאמת נקט בדעת הרא"ש דצריך ז' ימים עם יום הראיה, אבל הוא תמוה מתח"ד הרא"ש, ודו"ק.)
ועוד אהני לן לענין שבכה"ג הוי יותר חמור מעיקר דין ז"נ, דאילו התם מהניא בדיקה בתחילתן או בסופן, ואילו הכא צריכה בדיקה בכל יום דכל שהיא קרובה יותר חיישינן טפי. (ועי' בסד"ט מה שנתקשה בזה, וע"ע בחוו"ד בס"ק א' לענין מוך.) ועי' בב"י בסי' קצב' (סעיף א') שכתב דמ"מ נראה דאין זה אלא לכתחילה, אבל בדיעבד מהניא בפעם אחת שבדקה תוך שבעה דלא עדיפא מרואה ודאית, ע"ש. ולפי הנ"ל מובן היטב דלא תיקנו אלא שיצטרך אותו בירור שבזבה דאורייתא, ודו"ק.
והנה לכאורה קשיא ע"ד הרא"ש דכל שקרובה יותר לזמן החופה יותר לבה הומה וכו', דא"כ מ"ש דביום התביעה לא מהניא בדיקה (וכמו שהבאנו בסמוך לדעת רוב ראשונים), ואילו בשאר הימים מהני בדיקה. ועי' בפרישה (אות ג') שכבר עמד ע"ז, ותי' דא"כ אין לדבר סוף ולא חמיר מרואה דם ודאי, ע"כ. וזה ג"כ מובן על הדרך שכתבנו שלא תיקנו אלא שתצטרך אותו בירור דמה"ת, ודו"ק. (ובעיקר הקושיא, ע"ע בחי' חת"ס מה שכתב בזה.)
והנה לכאורה יש לדקדק עוד ע"ד הרא"ש, דלפי סברתו דכל שקרובה יותר לזמן החופה יותר לבה הומה וכו', דא"כ למה סגי בז' נקיים דאדרבה נימא דעד החופה תצטרך לבדוק בכל יום שמא תראה מחמת חימוד, וצ"ע. ועי' בתוס' ביומא (דף יח:) דבאמת נקטו דצריכה לבדוק בכל יום עד שתיבעל וז"ל דלעולם משתבעוה לינשא איכא לספוקי דילמא חזיא מחמת חימוד עד שתיבעל, הלכך בעינן ז"נ סמוך לבעילת מצוה וכן פי' הרשב"ם בפ' התינוקת, עכ"ל. וכן הביא הגה"מ (פי"א אות ה') בשם הרשב"ם והרוקח ובשם מו"ר בפ"ק דיומא, ע"ש בדבריו. (והיינו דברי התוס' דידן שכידוע הם מהמהר"ם מרוטנבורג רבו של הרא"ש.)
ועכ"פ לפ"ז מבואר היטב דאתיא הך שיטה כשיטת הרא"ש הנ"ל, אבל לדעת הרשב"א ושא"ר דהחשש אינו אלא שתראה בשעת חימוד לכאורה אין מקום לחומרא זו. (ועי' דברי הט"ז ע"ד הרמ"א דבסמוך.) ועי' ברמ"א (סי' קצב' סעיף ב') שהביא הך דין של התוס' ביומא, וע"ש בביאור הגר"א (ס"ק ז') שכתב דאזיל לשיטת הרא"ש המובא בסעיף א', ודו"ק.
והנה לענין הך חיוב בדיקה דאחר הז"נ עד שעה שנבעלה, יעויין בדברי הב"י (סעיף ג' בסו"ד) שכתב דנראה דכל זה לכתחילה אבל בדיעבד בבדיקה אחת ות שבעה סגי לה דלא מחמרינן בה בדיעבד טפי מנדה ודאית, ע"ש, וכ"פ הרמ"א בסעיף ב', ע"ש. ועי' בסד"ט (ס"ק ט') שכתב עפ"ד המשאת בנימין (הובא בש"ך ס"ק ז') דהיינו דצריכה לבדוק עכ"פ פעם אחת גם אחר הז"נ הראשונים אם עברו עוד ז' ימים עד שעת הטבילה. אולם עי' בחוו"ד (ס"ק ד') שכתב לחלק בין הציור של המ"ב להא דהכא, ופסק דהכא אפי' אם עברו ז' ימים בלא בדיקה מותרת, וכתב דכן הוא משמעות הרמ"א וש"פ, ע"ש. (אולם עי' בדבריו בחי' אות ד'.) וע"ע בביאור הגר"א (אות ח'), ולכאורה כוונתו כדברי החוו"ד, ויש לדחות.
שם והנה עי' ברמב"ן (הל' נדה פ"ג הי"ב) וברשב"א בתורה"ב (ה:) ובר"ן (ד:) שכתבו דאפי' אם בדקה בזמן שתבעה ולא מצאה דם מ"מ היא טמאה, דכיון דדם מועט הוא חיישינן שמא נאבד. אולם עי' בהגה"מ (נדפס בסוף ספר קדושה) שהביא מהראבי"ה (סי' קפג') דפליג ע"ז וס"ל דבדיקה מהניא, ואם לא נמצאת דם טהורה היא ובלבד שבדקה מיד ביום התביעה, ע"ש בדבריו. ועי' בב"י בריש סי' קצב' (סוף סעיף א') שהביא דבריו, ודחה אותו בשתי ידים מכח כל הראשונים הנ"ל. (אולם מה שהביא ראיה מהרא"ש, נראה דאינו ראיה כ"כ, ודו"ק. ושו"ר בסד"ט בס"ק יב' שכבר עמד ע"ז, ע"ש.)
אולם בדברי הראב"ד באמת יש מקום לדקדק קצת בזה, דע"ש שכתב דבזה חמור דם חימוד מדין וסתות, דבוסתות קי"ל דאם לא בדקה ולא ראתה ולבסוף בדקה ומצאה טהור טהורה, ואילו יום התביעה אע"פ שבדקה אחר התביעה ומצאה טהור טמאה, ע"ש. ומלשונו משמע קצת דנקט החילוק ביניהם באופן שבדקה אחר הזמן, דלגבי וסתות קי"ל דאעפ"כ מהניא הבדיקה (וכדפסק בריש שער תיקון הוסתות), משא"כ בדם חימוד דבכה"ג לא מהניא הבדיקה. ומדבריו אינו מתבאר להדיא אי ס"ל דלא מהניא הבדיקה אפי' אי בדקה בשעת התביעה ממש, וצ"ע בזה.
רבינא איעסק ליה לבריה בי ר"ח וכו' איעכב שבעה יומי בתר ההוא יומא וכו' עי' בב"י ס"ס קצב' שהביא דברי הרא"ש בכתובות (פ"ה סי' ו' בסו"ד) שהביא מכאן ראיה לשיטת הרמב"ם שכתב (איסו"ב פי"א ה"י) דבתוך ז' ימים אלו אסורה לינשא ואף דאינה אלא ספק נדה, וברא"ש שם דחה הראיה דאפשר דאינו אסור ומ"מ לא רצה לכנוס כל זמן שאינה ראויה לביאה, וכן מסיק שם להלכה דמותרת לינשא, ע"ש בדבריו.
ועי' ברמב"ם הנ"ל שבאמת חילק בדין זה בין ת"ח לע"ה דבת"ח שיודע שאסורה בתשמיש עד שתטבול מותרת לינשא תוך הז' ימים ובכך מפרש הסוגיא ביומא (דף יח:) וביבמות (דף לז:) דמשמע שהיו נושאות אותן תוך הז' ימים וכדמפורש בפרש"י שם, ע"ש. אולם עי' בראב"ד שם שהאריך להשיג עליו חדא דבריה דרבינא ג"כ ת"ח הוי, ועוד דחופה דאיסורא היכי עבדי, ועוד דהא כלה שפירסה נדה אסור להתייחד עמה, וע"ש דמפרש דבגמ' הנ"ל באמת לא היו נושאות אותן, ומ"מ חשוב פת בסלו. ועי' במ"מ שם שדחה השגתו, ובתו"ד כתב דכיון דאינו אלא איסור דרבנן ל"ח חופה דאיסורא, ע"ש ובכ"מ באורך.
ובעיקר שיטת הראב"ד דבכל אדם אסור לנושאה, עי' בדבריו בבעה"נ (סוף שער הספירה) שכתב וז"ל ואינו רשאי לכונסה לחופה עד שתטהר מפני מגעה וקרוב ישיבתה אצלו ושתיית כוס הברכה ויחוד החופה שהוא דומה לעליית המטה כי החופה יחוד הוא לביאה, ע"כ. הרי דנקט דהאיסור נישואין הוא מפאת עצם החיוב הרחקות ולא מפני שיבוא לבוא עליה, ולשיטתיה פשוא דליכא לחלק בין ת"ח לע"ה.
והנה בעיקר דברי הרמב"ם הנ"ל שכתב דתוך ז' ימים לא תינשא לה, הרי כך פסק גם בנדה דעלמא (אישות פ"י ה"ו), ע"ש, ועי' במ"מ שם וז"ל ונראין דבריהם דהא חופה משום ביאה הוא וכיון שאסור לבוא עליה ואפי' להתייחד עמה... אין ראוי שתיכנס לחופה, וכבר כתב רבינו למעלה שאין כניסת הנדה לחופה עושה נישואין, עכ"ל. ודבריו צ"ב דאדרבה אם לא מהני הנישואין פשוא דא"א לכונסה, וא"כ מה זה שהוסיף הרמב"ם כאן שלא תנשא וביאר המ"מ דהיינו שאינו ראוי שתכנס לחופה, וצ"ע. ועי' בשעה"מ קונטרס חופת נישואין (סעיף ו') מה שכתב בביאור דברי המ"מ.
ובעיקר הנידון אי איכא איסור נישואין תוך הז' ימים, עי' בדברי הרשב"א בתורה"ב (ו:) שלא הזכיר אלא איסור יחוד, אולם בדבריו שם בקצר (ד:) כתב פעמים שאפי' לא הרגישה האשה בדם... אסורה לבעלה וצריך לפרוש מאשתו עד שתשב ז"נ ותטבול. כיצד האשה שתבעוה לינשא ונתפייסה... לא תנשא עד שתשב ז"נ וכו' עבר וכנסה תוך זמן זה אסור להתייחד עמה אלא הוא ישן בין האנשים וכו', ע"ש. ומשמעות דבריו הוא שעיקר הדין הוא איסור יחוד וכן משמע מהמשך דבריו שאפי' ת"ח אסור להתייחד עמה (ולאפוקי דעת הרמב"ם הנ"ל), ורק בתו"ד הוסיף דלא תנשא. ועי' בטור בסי' קצב' (סעיף ד') שבאמת הביא דברי הרשב"א ולא הביא אלא מעבר וכנסה ולא הזכיר תח"ד שלא תנשא, ע"ש. ומשמע להדיא דס"ל דעיקר האיסור הוא היחוד, ורק אגב זה אמרו שג"כ לא תנשא, וע"ע בדבריו באה"ע (סי' סא') ובשו"ע ונו"כ שם.
וע"ע בסה"ת (סי' קט') וז"ל אם ראתה ואין פנאי להמתין יותר הנישואין החתן אסור לישן וכו', ומשמע להדיא דרק לכתחילה אסור לנושאה תוך הז' ימים אבל אין איסור בכך, ודו"ק.
והנה כל זה הוא לענין היתר נישואין, אולם לענין יחוד עצמו מצינו עוד פלוגתא דרבוותא בזה, דיעויין בסוגיא דיומא הנ"ל דמסקינן דיחודי הוו מיחדי להו, ופרש"י ואין נזקקין להן וכו', ע"ש, ומבואר דביחוד מיהת הוו מותרין. וע"ש בתוס' בשם הר"י דמקשה עליו ממאי דאמרינן בכתובות (דף ד.) דמי שפירסה אשתו נדה ולא בעל הוא ישן בין האנשים וכו', ומבואר דאסורין ביחוד, ולכך פירש הר"י שם באו"א. אולם עי' בתוס' שם דמיישב פרש"י דאפשר דהא דכתובות הוא בבחור דוקא דיצרו תקפו טפי, ע"ש בדבריהם. וע"ע בתוס' ישנים שם בשם ה"ר יוסף שמיישב קושית הר"י באו"א דדוקא בנדה דאורייתא גזרו ולא בהא דדם חימוד דאינו אלא חומרא דרבנן, ע"ש.
ועכ"פ יוצא לן כאן ג' שיטות בדין יחוד בדם בתולים, דדעת הר"י דאסור כנדה ממש, ודעת התוס' לחלק בין בחור לאלמן, ודעת ה"ר יוסף בתוס' ישנים דמותר לגמרי כיון דאינו אלא חומרא דרבנן.