סוגיא של דם בתולים

דף סד: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וניסת ב"ש אומרים נותנין לה ד' לילות ופרש"י נותנין לה ד' לילות לשמש ואפי' רואה אמרינן דם בתולים הוא, ע"כ. ויש לדקדק בכוונת רש"י בזה שפי' דנותנין לה היינו לשמש ושוב הוסיף דואפי' רואה וכו', הרי לכאורה הכל אחד דהיינו שאם ראתה בשעת תשמיש אמרינן דדם בתולים הוא. ועי' ברש"ש מה שכתב בזה, ועי' בסד"ט בסי' קצג' (ס"ק א' בסו"ד) מה שכתב לדקדק כדברי הראשונים דאפי' בשיעורא דמתניתין נאסרת היא מיד, ע"ש, וצ"ע בזה, ועי' מה שכתבנו בזה לקמן. (ובר"ן באמת הגי' דאפי' רואה, ע"ש, ואפשר לומר לדידיה דהכל אחד, ודו"ק.)

הגיע זמנה לראות ונשאת... וב"ה אומרים עד מוצאי שבת ארבע לילות ופירש הר"ן דכיון שהגיע ימי הנעורים אין פתחה צר כ"כ ומסתמא בד' לילות חיתה המכה, ע"כ. ומבואר מדבריו דלעולם הוי אותה דין תליה של לא הגיע זמן לראות דעד שחיתה המכה, ורק דבנערה אמרינן דאחר ד' לילות מסתמא כבר חיתה המכה. ולולי דבריו היה אפשר לומר באו"א, דכיון שהגיע זמנה מצוי בה דמים טפי, לכך חיישינן בה טפי דדם נדה הוא, ולכך רק ד' לילות תלינן דדם בתולים הוא ומשום דהויא תליה אלימתא טפי, וכמו שהבאנו בסמוך מהחת"ס דרובא דרובא דם בתולים הוא, ע"ש בדבריו.

והנה עי' בתוס' הרא"ש לעיל דף יא. דנקט (בצד ראשון) דהא דבחיתה המכה תו לא תלינן בדם בתולים היינו דוקא אחר ד' לילות, אבל בחיתה המכה בתוך ד' לילות אכתי תלינן בד"ב. ולכאורה היינו משום דד' לילות הויא תליה אלימתא וכדברי החת"ס הנ"ל. וע"ש עוד שהוכיח כן ממה שאמרו ב"ה דבהגיע זמנה לראות נותנין לה ד' לילות, ולא חילקו שם בין אם חיתה המכה או לא, ומשמע דבד' לילות לעולם תולין, ע"ש. אולם לפי פי' הר"ן הנ"ל דהשיעור דד' לילות בנערה הוא רק משום דמסתמא עד אז לא חיתה המכה, אפשר דבאמת אינה תליה אלימתא טפי מתליה דעד שחיתה המכה דקטנה, אלא דהוא הגבלה דבנערה בודאי בהכי כבר חיתה המכה וכנ"ל, ולפ"ז אפשר דהיכא דידעינן דחיתה המכה מקמי הכי תו לא תלינן, וצ"ע בזה.

ממאי מדקא מפליג בסיפא בין ראתה בין בשלא ראתה וכו' ועי' בתוס' הרא"ש שהק' דאפשר דסיפא דמתניתין קאי גם על הרישא, וע"ש שתי' דכיון דבלא ראתה מקילינן טפי בלא הגיע זמנה לראות א"כ אפי' בשראתה אינו מסתברא להשוותם, ע"ש. (וע"ע ברש"ש ובהגהות הרד"ל מה שכתבו בזה.) ואפשר לפקפק קצת בדבריו, ואפשר דתלוי במאי דכתבנו לעיל לפרש החילוק שבין הגיע זמנה ללא הגיע זמנה בב' אופנים אם הוא מטעם דבהגיע זמנה מצוי דם טפי או משום דאמרינן דבהכי כבר חיתה המכה וכסברת הר"ן, ע"ש, ודו"ק.

עד שתחיה המכה... אלא כל זמן שהרוק מצוי בתוך הפה מחמת תשמיש ופרש"י שרואה מחמת תשמיש, וכן מבואר יותר בדבריו בכתובות (דף ו. בד"ה עד שתחיה המכה) וז"ל כל זמן שאינה משמשת בלא דם לא חיתה המכה, ע"ש. והיינו דאם פסקה פעם מלראות מחמת תשמיש, אמרינן דחיתה המכה ותו לא אמרינן דהוי מדם בתולים, והיינו כדברי ר' גידל לעיל דף יא: ע"ש. אלא דלפ"ז צ"ע באמת מאי אשמועינן ר' גידל, ומאי קאמר לא שנו אלא שלא פסקה מחמת תשמיש וכו', והרי זה גופא הוא דקאמרי ב"ה דאינה תולה בדם בתולים אלא עד שחיתה המכה, ועי' בתוס' הרא"ש לעיל שם שכבר עמד ע"ז.

אלא דנראה דקושיא זו תלויה במאי דפליגי הראשונים בדברי ר' גידל אי קאי דוקא ע"ד ב"ה דמתניתין דנותנין לה עד שחיתה המכה או גם ע"ד ב"ש דנותנין לה רק ד' לילות. דיעויין שם בדברי רש"י שפי' דר' גידל קאי ע"ד ב"ה, וכ"כ להדיא התוס' הרא"ש שם (בצד ראשון) דאם חיתה המכה תוך ד' לילות אכתי תלינן בדם בתולים, ע"ש. וכ"כ המאירי כאן (בד"ה והמשנה הראשונה בא"ד), ע"ש בדבריו.

אולם עי' בתוס' בסמוך (בד"ה ר"א אמר טהורה) שהקשו מהא דר' גידל על דברי ר' אסי דבבעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצאה דטהורה (וכן הקשו לעיל שם בד"ה שלא פסקה בסו"ד), ע"ש. ובפשטות מבואר דנקטו דר' גידל קאי אפי' בד' לילות, וכבר עמד בזה בחת"ס לעיל שם שכתב דלפ"ד רש"י שם מיושבת קושיית התוס', ע"ש. (אלא דיש לדקדק דהתוס' הרא"ש שם ג"כ הק' מר' אסי וכדברי התוס', ע"ש, וצ"ע.) וכ"כ בתוס' הרא"ש הנ"ל בצד השני דיל"פ דר' גידל קאי גם על ד' לילות.

וכן הביא במאירי הנ"ל בשם גדולי המחברים, ע"ש, וכוונתו לדברי הרמב"ם בהי"ט שהביא הא דנותנין לנערה ד' לילות הייינו דוקא כשלא חיתה המכה, ע"ש, ועי' במ"מ שם דהרמב"ם יליף לה מקטנה, ומבואר דאף בקטנה אם חיתה המכה תוך ד' לילות לא תלינן עוד. (אולם עי' בחת"ס בד"ה כל דנתקשה מהו מקורו של הרמב"ם לענין נערה, ומשמע דל"ל כדברי המ"מ, ואפשר דס"ל דהרמב"ם נקט דוקא בנערה, וא"כ צריך לחלק בזה בין נערה לקטנה, וצ"ע בזה. אולם ע"ע בדבריו בסמוך לענין ברייתא דרבי, ודו"ק.)

ועכ"פ לפירוש זה ל"ק קושית התוס' הרא"ש בכלל, דר' גידל אתא לאשמועינן דגם בד' לילות אי פסקה מלראות מחמת תשמיש תו לא תלינן בדם בתולים, והתוס' הרא"ש שהק' כן קאי רק לשיטתו שם (כצד ראשון), ופשוט. (ושו"ר שכ"כ גם בשו"ת אבנ"ז סי' ריט', ע"ש.)

שם והנה בעיקר קושית התוס' הרא"ש, לכאורה יש לומר עוד ע"פ גי' הרי"ף (וכן נראה גי' הרמב"ם פ"ה הכ"ד) דגרס בדר' גידל דאם פסקה מחמת תשמיש וראתה שלא מחמת תשמיש טמאה, ומשמע דמיירי דוקא בראתה שלא מחמת תשמיש, אבל אם חזרה וראתה מחמת תשמיש אכתי תלינן בדם בתולים, ע"ש. (ולפ"ד פשוט דל"ק קושית התוס' מדר' אסי דהרי ר"א מיירי דוקא בראתה אח"כ מחמת תשמיש, וכ"כ בערל"נ שם, ע"ש.) ולכאורה מוכח לדידהו דדין זה דר' גידל לאו היינו הא דקאמרי ב"ה דעד שתחיה המכה, דהרי אחרי שחיתה המכה פשוט דתו לא תלינן בד"ב בכלל. אלא דא"כ צ"ע לדידהו מה החילוק באמת בין פסקה להא דחיתה המכה.

ועי' בחידוד הלכות שם שכתב בדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דר' גידל קאי אדב"ש דתוך ד' לילות, וקאמר דאם פסקה מחמת תשמיש בתוך הד' לילות טמאה (וכמו שכתבנו בדעת התוס'), אלא דס"ל דהיינו דוקא בשראתה אח"כ שלא מחמת תשמיש ולא בראתה מחמת תשמיש, ע"ש בדבריו. (וע"ע בדבריו בסד"ט סי' קפז' ס"ק כט' מה שכתב בזה.) אלא דפשטות דברי הרי"ף מורים דמפרש דר' גידל קאי אדב"ה דחיתה המכה, ועי' בחידוד הלכות שם שכבר עמד ע"ז והביא מדברי המרדכי שמבואר דמפרש דקאי אדב"ה, ע"ש, וצ"ע.

אלא דבאמת פשוט דלהרי"ף ולהרמב"ם לשיטתייהו ל"ק כלל דהרי פסקו כרב דעד שחיתה המכה היינו כל זמן שנוחרת, ולא כדברי שמואל דהויא כל זמן שרואה מחמת תשמיש, וא"כ ל"ק כלל די"ל דהא דפסקה לילה אחת מיירי בזמן שאכתי נוחרת ואכתי לא חיתה המכה, ומ"מ אשמועינן ר' גידל דאי פסקה תו אינה תולה מה שראתה אח"כ שלא מחמת תשמיש, דאי לאו דפסקה הוי תלינן אפי' מה שראתה שלא מחמת תשמיש, ודו"ק. (וכן נראה לפרש בדברי הר"ן שביאר זה דהרי"ף והרמב"ם הביא לתרוויהו, ע"ש בדבריו.) אלא דאף דבהכי א"ש פסק הרי"ף והרמב"ם לשיטתייהו, מ"מ א"א להעמיד דברי ר' גידל דוקא אליבא דרב ולא כשמואל דהרי משמיה דשמואל קאמר לה, ועוד דמייתינן בהמשך הגמ' שם ברייתא כוותיה דר' גידל, וא"כ ק' לשמואל איך תתפרש הברייתא.

ונראה דאפשר די"ל באו"א, דלעולם הרי"ף והרמב"ם באמת מפרשי דקאי אדב"ה, והא דשאני פסקה מחמת תשמיש מהא דחיתה המכה, נראה לבאר ע"פ מה שמבואר בדברי התוס' לעיל דר' גידל קאי אפי' באופן שראתה מיד למחרת, וכן יש לדקדק מדברי רש"י שם. ולפ"ז י"ל דזהו החילוק שבין פסקה להא דחיתה המכה, דהרי היכא דראתה למחרת יש לדון דאכתי חשיבא כראתה מחמת תשמיש, וכמו שכתבו התוס' בסוגיין דתלינן גם הראיה דיום ולילה דלמחרת בדם בתולים, ובע"כ דאמרינן דגם ראיה זו מחמת תשמיש היתה, וא"כ י"ל דבזה לא סגי שתיחשב כחיתה המכה. ולפ"ז ניחא דכיון דפסקה באמת לא הוי כחיתה המכה ממש, כיון דאכתי ראתה מחמת תשמיש, א"כ אפשר דניחא דאכתי מצי לתלות בדם בתולים כל זמן שראתה אח"כ בשעת תשמיש, וצ"ע בזה.

ולפ"ז אפשר דיש מקום ליישב קושית התוס' הרא"ש גם לשיטת רש"י ותוס', דאי לאו דר' גידל הו"א דכיון דהיכא שראתה בשעת תשמיש גם הראיה דלמחרת טהורה וכמו שכתבו בתוס' כאן, ובע"כ דגם ראיה זו הוי חלק מהראיה דמחמת תשמיש, א"כ הוי מקום לומר דאפי' כשלא ראתה בשעת תשמיש ממש וראתה רק ביום המחרת, מ"מ אכתי הוי בכלל רואה מחמת תשמיש והויא עדיין הרוק מצוי בתוך הפה. וע"ז אשמועינן ר' גידל דמ"מ כיון שפסקה ולא ראתה בשעת התשמיש עצמה הוי הוכחה שחיתה המכה ותו לא מצינן לתלות בדם בתולים, ודו"ק.

אלא דאכתי יש לדקדק בדברי הרי"ף במאי דהוסיף אחר שהביא דברי רב דתולין כל זמן שנוחרת, (וקודם שהביא דברי ר' גידל) וז"ל משמשת וראתה דם מחמת תשמיש, אינה משמשת וראתה דם מחמת נדה הוא, ע"ש. וצ"ב בכוונתו מה הוסיף בזה דלכאורה היינו הדין השני של ר' גידל דעבר עליה לילה אחת, והביאה בסמוך, ע"ש, וצ"ע. שו"ר בשו"ת הב"ח (סי' פג') שכבר עמד ע"ז, וע"ש שכתב עפ"ז דבר חדש בדעת הרי"ף דכוונתו בזה להביא דברי שמואל דכל זמן שרואה מחמת תשמיש לא חיתה המכה, וס"ל דרב אינו בא לחלוק ע"ד שמואל אלא להוסיף עליו דאפי' אם פסקה מחמת תשמיש מ"מ כל זמן שנוחרת אכתי תלינן בד"ב, ע"ש בדבריו. (וע"ש שכתב שכן מדוייק גם בלשון הרמב"ם בריש הכ"ד, ע"ש, וכן מבואר גם בדברי המ"מ שציין מקורו של הך דין הוא מהא דשמואל, וכ"כ הט"ז בסי' קפז' ס"ק יז', ע"ש, ודו"ק.)

אלא דיעויין בסד"ט (סי' קצ' ס"ק עז' בד"ה ותו) דהק' על הב"ח דלפ"ד איך יפרש רב הברייתא דלעיל (דף יא: דמפורש כדברי ר' גידל) דקאי על דינא דמתניתין דתלינן בקטנה עד שחיתה המכה (דהיינו דעדיין נוחרת לפי' רב), וקאמר דאם פסקה מחמת תשמיש לא תלינן עוד, ומבואר דלא סגי בחד מהם לחוד. ועי' בחת"ס כאן (ד"ה כל בא"ד) מה שכתב ליישב בזה.

שםובעיקר המחלוקת רש"י ותוס' עם הרי"ף והרמב"ם אי בפסקה אכתי תלינן בדם בתולים מה שראתה אח"כ בשעת תשמיש, נראה לבאר סברת פלוגתתם דהרי בדברי רש"י שם מבואר דהיכא דפסקה הוי רגלים לדבר דחיתה המכה, ע"ש, וא"כ אפשר דמחמת כן לא תלינן אפי' מה שראתה בשעת תשמיש בדם מכה.

אולם בדעת הרי"ף נראה דאיכא למימר להיפוך, דהרי יעויין בדברי הר"ן שמבאר מה שכתב הרי"ף דכל זמן שלא פסקה מחמת תשמיש תלינן בד"ב אפי' מה שראתה שלא בשעת תשמיש, וביאר הר"ן הטעם דכיון דכל פעם ששימשה ראתה, אמרינן דודאי אכתי לא חיתה המכה. וא"כ י"ל דלדידיה אין הביאור דהיכא דפסקה מחמת תשמיש הוי רגלים לדבר דכבר חיתה המכה אלא רק דחסר בהודאי שאכתי לא חיתה, וס"ל דכל זמן שלא ידעינן בודאי שלא חיתה לא תלינן בד"ב דם שראתה שלא בשעת תשמיש, אבל מה שראתה בשעת תשמיש אכתי תלינן עד דידעינן דחיתה המכה, ודו"ק. (שוב הראוני בשו"ת אבנ"ז בסי' ריט' שכבר עמד בכעי"ז, דמלישנא דמתניתין משמע דעד דידעינן דחיתה המכה תלינן, ואילו ללישנא דשמואל משמע חהיפוך דבעינן לידע דהויא עדיין הרוק מצוי בתוך הפה, ע"ש בדבריו.

והנה מדברי הר"ן הנ"ל מבואר להדיא שמפרש בדעת הרי"ף דהיכא דפסקה אינה תולה מה שראתה אח"כ שלא בשעת תשמיש אפי' אם ראתה אז גם בשעת תשמיש. והביאור הוא כנ"ל דאינה תולה מה שראתה שלא בשעת תשמיש אא"כ הוא ודאי שלא חיתה המכה וזה תלוי במה שראתה בכל פעם ששימשה, לאפוקי היכא דפסקה פעם דתו אינה תולה מה שראתה שלא בשעת תשמיש. והארכתי בזה רק משום ששמעתי אלו שמפרשים שיטת הרי"ף באו"א, דהא דכתב דאין תולין מה שראתה שלא בשעת תשמיש אינו אלא לגבי מה שראתה אחר תשמיש זו שפסקה בו ומשום דהרי חזינן דבעילה זו לא גרמה לראות מהמכה, אבל היכא ששימשה אח"כ וראתה בו בשעת תשמיש, אז הדר תלינן אפי' מה שראתה שלא בשעת תשמיש זו. אולם מדברי הר"ן מבואר להדיא כמו שכתבנו וכנ"ל.

גם מדברי החידוד הלכות (לעיל דף יא:) דמוקים כל דברי הרי"ף והרמב"ם דוקא תוך ד' לילות אבל לאחר ד' לילות מודים דתו אינה תולה בכלל וכדעת רש"י, מבואר דס"ל דגם לשיטתם הוי כהוכחה שחיתה המכה, ורק דתוך ד' לילות דהויא תליה אלימתא תולין בה מה שראתה בשעת תשמיש כיון דמוכחא טפי דמחמת המכה קאתי, ודו"ק.

שם עי' בתוס' שכתבו דהא דתולה בדם בתולים היינו אפי' בראתה ביום שאחר תשמיש ואפי' בלילה שלאחריו, אבל אם ראתה ביום השני תו אינה תולה בדם בתולים וטמאה וכדא"ר גידל לעיל שם דאם עבר עליה לילה אחת בלא תשמיש טמאה, ע"ש.

והנה לעיל הבאנו צד בראשונים דהדין ראשון של ר' גידל דפסקה מחמת תשמיש לא קאי אלא ע"ד ב"ה דחיתה המכה, אבל תוך ד' לילות אפי' אי פסקה מחמת תשמיש מ"מ כשראתה אח"כ מחמת תשמיש אכתי תלינן בדם בתולים (וכמו שביאר בחת"ס הנ"ל דבד' לילות תלינן טפי דרובא דרובא דם בתולים הם). ולפ"ד יל"ע אם זה נאמרה גם לגבי הך דינא דאינה תולה ביום השני, דהרי אפשר לומר דגם לענין זה בד' לילות תלינן טפי שהם מדם בתולים, או דהתם שאני דא"א לומר שהיתה מחמת התשמיש, וצ"ע בזה.

ועי' בתו' הרא"ש בהמשך דבריו שם שהוכיח מהמשך הגמ' דהא דנשתנה מראה קאי גם בד' לילות, וכתב דלענין זה ליכא סברא לחלק בין תוך ד' לילות לאחר ד' לילות, ע"ש. ולכאורה כוונתו דהשינוי מראה מוכיח בודאי דאינו דם בתולים ולכך אפי' בד' לילות לא תלינן בהו. אולם לענין עבר לילה אחת נראה דאכתי אפשר להסתפק דתולין בה, דהרי התם ליכא הוכחה דאינו דם בתולים אלא דלא מסתברא לן לתלות כ"כ זמן אחר התשמיש, וא"כ אפשר דבד' לילות אכתי תלינן בהו, ודו"ק.

אלא דיעויין בדברי התוס' לקמן דף סה: (בד"ה וכולן ששופעות) שכתבו דלדברי לוי דבסמוך דשימשה בימים הפסידה לילות, אם שימשה בלילה אינה תולה מה שראתה אח"כ ביום דמחמת תשמיש אתא, ע"ש. ולפ"ד צ"ל דהא דהביאו כאן מר' גידל (דף יא:) דתולין כל מה שראתה יום ולילה אחר התשמיש, היינו דוקא לגבי התליה דעד שחיתה המכה אבל בתליה דד' לילות לא תלינן אלא מה שראתה באותה עונה ללוי, וכ"כ בסד"ט בסי' קצ' (ס"ק עז') בא"ד, ע"ש. ומבואר דס"ל דד' לילות דנערה גרע מעד שחיתה המכה דקטנה. (ולכאורה אתיא רק לפי מה שכתבנו לעיל לדקדק בשיטתם דס"ל דחיתה המכה הוא אפי' תוך ד' לילות, דאילו לשיטת התוס' הרא"ש לכאורה הוא סברא הפוכה, ודו"ק.) וע"ע במה שהבאנו עוד מזה בסמוך בפלוגתא דרב ולוי מהחידוד הלכות.

שם והנה בעיקר הדין דעבר עליה לילה אחת תו לא תלינן בדם בתולים, עי' בסד"ט בסי' קצ' (ס"ק עז' בד"ה בהגהות פרישה בא"ד) שנתקשה בדעת הרמב"ם שהשמיט להאי דינא ופסק סתם דתלינן בדם בתולים עד שחיתה המכה, ע"ש בדבריו.

והנה אף דודאי קשיא האיך השמיט דין זה המפורש בברייתא, אולם אפשר די"ל קצת ע"פ מה שנראה לדקדק דהרמב"ם באמת לא הזכיר כלל בכל ההלכות דהא דתולין בד"ב מיירי בראתה מחמת תשמיש (וכמו שפרש"י לעיל דף יא: וכן בכתובות דף ו.), אלא פסק סתם דכל דם שרואה עד שחיתה המכה, וכן בנערה פסק בסתם דהרי היא מותרת לבעלה ד' ימים ביום ובלילה אע"פ שהדם שותת, ולא הזכיר כלל דמיירי דוקא בששימשה בלילות אלו. ורק בסו"ד בהכ"ד הזכיר בסתם דהרואה מחמת תשמיש טהורה, ומשמע דכל השיעורים שהביא קודם לזה אינם תלויים בזה דמחמת תשמיש.

ולכאורה מבואר מזה דהרמב"ם ס"ל דהא דתולין בד"ב אינו תלוי כלל במה שראתה מחמת תשמיש, אלא דלעולם תלינן כל דם שתראה תוך הזמנים האלו דמחמת מכת הבתולים אתו. (ואפשר דזה תלוי בשיטתיה דפסק כרב בנוחרת, ודו"ק.) ואפי' השיעור דד' לילות אפשר לומר דס"ל שהוא רק שיעור שמצוי שימשך הדם מכח המכה דמעיקרא ואינו שיעור של בעילות שתולין הדם שתראה בהן. (ולפ"ז צ"ל דס"ל ללוי דמה ששימשה בימים גורמת שהבתולים ישירו מהר, ודו"ק. והא דפסק בהכ"ד דדוקא הרואה מחמת תשמיש תולין, י"ל בזה כמו שפי' הב"ח (שו"ת סי' פג') שהבאתי לעיל שפי' דכוונת הרמב"ם בהכ"ד הוא לדינא דשמואל דכל זמן שהרוק מצוי בתוך הפה תלינן, וס"ל להרמב"ם דרב לא פליג בזה אלא דהוסיף דגם בנוחרת תלינן וס"ל דבחדא מינייהו סגי, ובהכ"ד מיירי בדאינה נוחרת ומ"מ כל שעדיין רואה מחמת תשמיש תלינן בו, ע"ש בדבריו.

ולפ"ד אפשר לומר דלכך בכל ההלכות סתם הרמב"ם דתולין כל דמים שתראה, דס"ל דלדעת רב אינו תלוי כלל במה שראתה מחמת תשמיש דכל זמן שנוחרת וידעינן דאכתי לא חיתה המכה תלינן כל דם שתראה. ודוקא בהכ"ד דמיירי בשאינה נוחרת עוד ותלינן רק משום דעדיין לא פסקה לראות מחמת תשמיש, אז ס"ל דהתליה תלוי במה שראתה בשעת תשמיש, ודו"ק. ולפ"ז אפשר דיש ליישב גם קושית הסד"ט הנ"ל, די"ל דס"ל דלדעת רב התנאי דעבר עליה לילה אחת היינו רק היכא דתלינן מכח דאכתי לא פסקה מחמת תשמיש, דבזה הוא דתולין רק מה שראתה מחמת תשמיש, ואפשר דזהו מאי דפסק בהכ"ד דאין תולין אלא מה שראתה בעת תשמיש, ואכתי צ"ע בזה.

א"ר שמואל ב"י לדידי מפרשא לי מיניה דרב וכו' ועי' בתוס' (בד"ה כל זמן בסו"ד) שפירשו דרב מחמיר טפי משמואל וס"ל דאפי' זה שתולה הראיה דלמחרת בדם בתולים דמחמת תשמיש הוא היינו רק כשנוחרת באותו יום, ע"ש, והיינו דדוקא בכה"ג אמרינן דהדם אכתי הוי מחמת המכה. אולם עי' בתוס' הרא"ש (בד"ה כ"ז בסו"ד) שפי' דרב להקל אתא דס"ל דאפי' כשראתה ביום השני מצי לתלות בדם בתולים אם היא נוחרת, ע"ש בדבריו.

ולכאורה היה מקום לפרש דברי רב בעוד או"א (אמצעית), דכוונתו לומר דכל זמן שהיא עדיין נוחרת, כל מה שראתה מחמת תשמיש באותו תקופה תלינן בדם בתולים דהרי חזינן דאכתי לא חיתה המכה, ומ"מ לא בעינן שתהא נוחרת באותו יום, ומאידך גיסא אפשר דלא מהני לתלות גם מה שראתה ביום השני, ודו"ק.

והנה בעיקר שיעורא דרב דכל זמן שהיא נוחרת, יש לציין מה שראיתי בסד"ט (סי' קצ' ס"ק עז' בסו"ד) דבודאי אין הכוונה דבעינן דכל פעם שתעמוד או תשב בקרקע לעולם תראה דם, אלא הכוונה הוא רק דכל פעם ששימשה כשעמדה ביום המחרת היתה רואה אבל בשאר הימים אפי' כשעומדת לא בעינן שתראה, ע"ש בדבריו, ולכאורה הוא מילתא דפשיטא.

שם והנה בעיקר דברי התוס' הנ"ל, עי' בשו"ת מהר"ם פאדוה (סי' י') שדקדק מדבריהם דס"ל דכל השיעורים דמתניתין הם לענין לתלות מה שראתה אח"כ שלא בשעת תשמיש, אולם גם אחרי השיעורים האלו אכתי מצי לתלות מה שראתה בשעת תשמיש דמחמת מכה הוא (ובלבד שהיא מרגשת צער), ע"ש בדבריו. אלא דלכאורה ק' ע"ד דהרי לפי שמואל דשיעור דעד שחיתה המכה היינו כשהיא פוסקת מלראות מחמת תשמיש א"כ פשוט דהשיעור נאמר גם לגבי מה שראתה אח"כ בשעת תשמיש, וכמואר להדיא בדברי התוס' לעיל, וא"כ דוחק לומר דלשמואל מיירי מתניתין גם לגבי אם ראתה בשעת תשמיש ולרב מיירי דוקא לענין ראתה שלא בשעת תשמיש.

ואפשר די"ל לפ"ד דבאמת כוונתו לדקדק מדברי התוס' דגם השיעור דשמואל דכל זמן שהרוק מצוי בתוך הפה אין הכוונה דכל זמן שהיא תמיד רואה בשעת תשמיש וכמו שפירשו שא"ר והוי גדר בכמה תשמישין יכול לתלות בד"ב, אלא דהפי' בדברי שמואל הוא דכל זמן שמצוי שיהיה נמשך דם מחמת תשמיש תלינן דמחמת תשמיש הוא והוי ד"ב. ובזה פירשו התוס' דהוי יום ולילה משעת התשמיש וכדהביאו ממימרא דר' גידל דעבר עליה לילה אחת. ונמצא דגם שיעורא דשמואל הוא שיעור באורך הזמן שאפשר לתלות דהדם מחמת תשמיש אתא, ולעולם לא מיירי כלל לענין לתלות דם שרואה בשעת תשמיש אחרת, ודו"ק. (אלא דאכתי תיקשי דא"כ נמצא דב"ה לא דיברו מענינא דב"ש דאמרי ד' לילות, והיינו ודאי בעיקרו שיעור במנין תשמישין, וצ"ע.)

אולם מה שנסתייע בהמשך דבריו מדברי הר"ן שכתב דאם ראתה אח"כ בשעת תשמיש תלינן בד"ב, אינו נראה כלל, דהרי לפי המבואר בדברי הר"ן לפנינו, הך מימרא קאי על הדין דעבר עליה לילה אחת דמה שראתה אח"כ אין תולין בד"ב דההיא ודאי לאו מחמת מכה קאתי, וע"ז קאמר דמ"מ מה שראתה אח"כ בשעת תשמיש שפיר תלינן דהרי אין לנו ראיה כלל דכבר חיתה המכה. אולם באופן דכבר חיתה המכה וכגון באינה נוחרת לרב או לאחר ד' לילות בנערה דאמרינן דמסתמא כבר חיתה המכה (וכמו שפי' הר"ן), בזה לעולם אימא לך דתו לא תלינן אפי' מה שראתה בשעת תשמיש, ופשוט.

אולם עיקר הדין שכתב שם ליישב המנהג דלא אסרינן אשה לבעלה ע"י מה שראתה בשעת תשמיש אפי' אם ראתה כן כמה פעמים דאכתי תלינן במכה, כן מבואר בב"י (ס"ס קפז') דלעולם תלינן בד"ב לענין שלא להחזיקה כרואה מחמת תשמיש, וכ"פ להלכה בשו"ע שם, ע"ש. (אולם עי' ברמ"א שם שהביא מהמהר"ם פאדוה הנ"ל דהיינו דוקא בעדיין מרגשת כאב, ע"ש.) וע"ע בדבריו לעיל שם בריש הסי' שכתב לדקדק כן מדברי רש"י בסמוך (בד"ה הרואה דם), ע"ש.

ולכאורה הביאור בזה הוא דאף דלענין שלא תהא טמאה בראיה זו מחמירין כהברייתא דרבותינו שהיא טמאה, מ"מ שאני לענין להחזיקה כרואה מחמת תשמיש כיון דרק מיעוטא דמיעוטא דנשים הויין בחזקת לראות מחמת תשמיש וכמו שהביא שם בע"כ אמרינן דחדא מינייהו ד"ב שלא להוציאה מרובא דרובא דעלמא, ודו"ק. אלא דשו"ר בשו"ת משאת בנימין (סי' מז') שכתב ביאור אחר בדברי הב"י עפ"ד הרשב"א דמחלק בין איסור עולם לאיסור שעה, ע"ש בדבריו.

על גבי כולם ורואה.. בידוע שחיתה המכה וביארו בתוס' דאף דבכה"ג ליכא הוכחה שחיתה המכה שהרי תמיד ראתה, מ"מ כוונת הגמ' דבידוע שיש לתלות שחיתה המכה ולכך לא תלינן עוד בדם בתולים, ע"ש בדבריהם.

ולכאורה צ"ע שהרי מזה שראתה אף בע"ג כרים וכסתות אינו מוכח אלא שרואה גם דם נדה ואין כל ראיותיה מדם הבתולים מחמת המכה, אבל למה זה גורם שאינה יכולה לתלות מה שראתה בשעת תשמיש שהיא דם בתולים. ומ"ש מהיכא שראתה ביום שני דטמאה דודאי לאו מחמת המכה הוא ודם נדה הוא, ומ"מ כשרואה אח"כ מחמת תשמיש טהורה וכמו שמפורש וכמו שכתב הר"ן, וכ"כ בתוס' הרא"ש כאן (וכן בדבריו לעיל דף יא:), וכ"כ הב"י בסוף סי' קפז', וצ"ע בזה. (ובעיקר דבריהם, ע"ש שהוכיחו כן ממעשה דרבי דנתן לה ד' לילות תוך יב' חודש, והיינו דמסתמא ראתה ביניהם שלא מחמת תשמיש, ופשוט.)

איתמר שימשה בימים רב אמר לא הפסידה לילות ולוי אמר הפסידה לילות וכו' ולכאורה הביאור הפשוט בהא דהפסידה לילות היינו דתשמישין דיום מנכין מהחשבון דד' לילות דתולין הדם שתראה כששימשה בהן בד"ב, וכן הביא החידוד הלכות כאן מהמרדכי, ע"ש.

ונר' לבאר המחלוקת דרב ולוי, דהנה זה פשוט לכ"ע דאם בא עליה וחזר ובא עליה מיד דאין זה מוריד מהחשבון, ובע"כ דאינה תלוי בהביאות לחוד אלא גם בהזמן, ומאידך גיסא הרי פשוט דאינו תלוי בזמן לחוד שהרי כתבו התוס' (מכח הגמ' דבסמוך) דד' לילות היינו אפי' מפוזרות. (ועי' בהגהות הרד"ל ע"ד התוס' לקמן דף סה:) ובע"כ דאיכא איזה צירוף ביניהם.

ולכאורה הגדר הוא דהבעילות הם המסלקים הבתולים, אלא דכל הבעילות שעושה בסמוך להדדי פועלים כחדא לענין זה. וזהו דפליגי רב ולוי, דרב סבר דכל הבעילות של תוך מעל"ע חשיבי כחדא, ולוי סבר דכל הבעילות שבתוך עונה אחת הווין כחדא, אבל בעונה שניה הויא כבר גורם אחרת, ודו"ק.

אלא דעי' בחידוד הלכות בתח"ד שכתב לפרש הא דהפסידה לילות באו"א, דהכוונה הוא דהיכא דשימשה ביום וראתה בעונה שאח"ז בלילה, לא תלינן אותה ראיה בד"ב, דלא תלינן בהתשמיש אלא מה שראתה באותה עונה של התשמיש לחוד ולא מה שראתה בעונה שניה. וע"ש שציין לדברי המהרש"א ע"ד התוס' לקמן (דף סה:) דנקטו התוס' שם דפליגי רב ולוי אי תלינן גם מה שראתה בעונה שאחרי תשמיש, ע"ש, ומשמע מדברי המהרש"א דמפרש לפי דבריהם דמפרשי כן הא דהפסידה לילות. (אולם עי' ברש"ש ע"ד התוס' שם, וע"ע בס' בית מאיר בחי' בסופו מה שכתב בזה, וכן הראוני בס' חוסן ישועות, ע"ש.)

ולכאורה לפ"ד מאי דמפרש לוי למתניתין דמאי לילות עונות, היינו דמפרש דד' לילות הוא שיעור זמן שתולין בו את הראיות, ורב יליף ממאי דתנן עד מוצ"ש דהיינו לילה ויומו עמו, ולוי פליג דלילה היינו העונת לילה דוקא ולא היום שלאחריו. (וכן מבואר מדברי המהרש"א שם דהדין לילה הוא הזמן תליה, ע"ש, ודו"ק.)

איתמר בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם ר' חנינא אמר טמאה... דאם איתא דהוי דם בתולים מעיקרא הוי אתי וכו' ועי' בר"ן וז"ל הלכך אמרינן דדם נדות הוא זה, והאי דלא אשתכח דם בתולים אפשר שהיה מועט ונסתר בשכבת זרע או שנבעלה קודם לכן, ע"כ.

ומה שכתב או שנבעלה קודם לכן, ילע"ק ממאי דמסיק לקמן לענין בועל בעילת מצוה ופורש דקאמר דאף אם לא ראתה דם אסורה דכיון דרוב נשים יש להן דם בתולים חוששין שמא ראתה טיפת דם כחרדל ולא תלינן במילתא דלא שכיחא לומר דבעל בהטיה ולא (ולכאורה צ"ל או) נבעלה קודם לכן דכיון דבחזקת בתולה היתה וכו', ע"ש, ומבואר דלא חיישינן שמא נבעלה קודם לכן, וצ"ע. וכן יל"ע ממאי דכתבו התוס' בדעת ר' אסי דמבואר דמוקמי לה באופן דידעינן שלא נבעלה קודם לכן, דרק משו"ה ס"ל דחיישינן שמא עביד כשמואל, ע"ש, וצ"ע בזה.

שאני שמואל דרב גובריה ובתוס' דס"ל דשמואל לא שכיח. ובמה שכתבו בהמשך דבריהם דמה דאמרינן בכתובות דרוב בקיאין בהטיה אין זה ביאה גמורה שתתעבר בה, כוונתם לתרץ בזה גם הסוגיא דחגיגה וגם סוגיא דידן דמשמע דמיירי בביאה גמורה, וכ"כ בתוס' הרא"ש, ע"ש, וע"ע במהרש"א. וע"ע בסד"ט בסי' קצג' (ס"ק ג' בד"ה אך בא"ד) שהאריך בזה.

ובעיקר דברי התוס' שכתבו דהטיה שכיח וכמו שהביאו מסוגיא דכתובות דרוב בקיאין בהטיה, יל"ע מזה ע"ד הרשב"א בתורה"ב (ה.) שכתב דהטיה לא שכיח והביא ראיה מגמ' דידן, ע"ש (וכ"כ הרא"ש והר"ן), ואטו נימא דהתם נמי מיירי דוקא באמר שגמר ביאתו, וצ"ע.

אולם בעיקר דברי הרשב"א התם, ג"כ צע"ק ממה שכתב (שו"ת ח"ז סי' קסא', והו"ד בב"י ריש סי' קצג') דהטעם דבועל בעילת מצוה ופרש ואין תולין במכה של בתולים, הוא משום דחיישינן שמא היטה, ע"ש, ועי' בסד"ט הנ"ל בתח"ד מה שכתב בזה.

אמר רב בוגרת נותנין לה לילה הראשון, וה"מ שלא ראתה אבל ראתה אין לה אלא בעילת מצוה עי' ברשב"א דמפרש דהא דהנ"מ שלא ראתה וכו', הגמ' מפרש לה ואינו ממימרא דרב, ובהכי א"ש הא דמנימין דבסמוך. וע"ש שהוכיח כן דאל"ה למה לא תנן לה במתניתין. ולא זכיתי להבין דלדידיה מי ניחא, הרי אכתי תיקשי למה לא תנן לה במתניתין דנפ"מ היכא דלא ראתה דבנערה נותנין לה ד' לילות לב"ה, ובבוגרת נותנין לה רק לילה אחת, וצע"ג. וע"ע במה שתי' הך קושיא לפי המסקנא, וצ"ב, ועי' בחי' הר"ן שמבאר ביתר ביאור, ודו"ק.

ובעיקר דברי הרשב"א, עי' בתוס' הרא"ש בסמוך דמבואר מתו"ד דס"ל דבאמת גם ההמשך מדברי רב הוא, וכן משמע בדברי הרמב"ן, ע"ש.

דף סה: רב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה בועל בעילת מצוה פורש ופירשו הראשונים דהיינו שהחמירו שהיא נאסרת כמו נדה אחר תשמיש זו. וכפשוטו זה נתחדש בהך חומרא דרבותינו וזהו שדקדקו להוסיף ופורש, ואילו בדינא דמתניתין לא תנן הכי, דמתניתין איירי רק לגבי הדין דמצינן לתלות בדם בתולים, וכן ביאר הבעה"מ בסוף שער הפרישה, ע"ש בדבריו.

אולם עי' ברא"ש שכתב הטעם לחומרא זו של רבותינו דכיון דבעילת מצוה לכל מסורה ואין הכל בקיאין בחילוק שיש בין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ובין הגיע זמנה... הלכך הסכימו רבותינו להשוות כולן וליתן להם דין חומרא שבחומרות דהיינו בוגרת שראתה דנותנין לה בעילת מצוה וכו', ע"ש. ומבואר להדיא בדבריו דהך חומרא דרבותינו היא אותה דין של בוגרת שראתה, ומבואר דמפרש דגם מצד עיקר דינא דבוגרת הוי צריך לפרוש אחר בעילה זו כנדה, ולכאורה הוא חידוש גדול בפשט של הסוגיא.

אלא דשו"ר דכן נראה מבואר להדיא גם בדברי הרשב"א שהק' על הגמ' דבסמוך דמקשה ר' אבא אלא מעתה בעל נפש לא יגמור ביאתו, והק' הרשב"א דלמה לא הק' על דינא דמתניתין דתינוקת שהגיע זמנה וראתה דבועל בעילת מצוה ופורש (והיינו לב"ש, ולכאורה ה"ה דק' מבוגרת שראתה לב"ה), ע"ש בדבריו. ומבואר להדיא דגם בדינא דמתניתין נאמרה הך דין דפורש אחר הביאה כנדה, דאל"ה ליכא להקשות שלא יגמור ביאתו, ובע"כ דגם הרשב"א מפרש כדברי הרא"ש הנ"ל דגם מצד דינא דמתניתין הוי צריך לפרוש.

וראיתי בסד"ט בריש סי' קצג' שכבר עמד בכל זה, וע"ש שדקדק גם מדברי הראב"ד בהשגות דס"ל כדעת הרא"ש והרשב"א, דע"ש שהשיג ע"ד הרמב"ם בהי"ט שפסק דבנערה שראתה בועל בעילת מצוה ופורש, והשיג עליו הראב"ד דהיינו כב"ש, ע"ש, ומבואר דמפרש דאליבא דב"ש באמת צריכה לפרוש מיד. וע"ש שהביא עוד דכן מבואר גם בדברי הרי"ף בכתובות, ע"ש בדבריו. אלא דמה שהביא שם לפרש לדידהו לישנא דנותנין דר"ל לשמש, ונסתייע מדברי רש"י ברישא דמתניתין דלא הגיע זמנה ב"ש אומרים נותנין לה ד' לילות ופרש"י לשמש, ע"ש, אין ראיה לכאן, דהתם פשוט דהשיעור נאמר לענין זמן התליה, ולא דנתנו לה שיעור לביאה ואח"כ נאסרה ממילא וכמו הא דבועל בעילת מצוה ופורש, ודו"ק.

ובעיקר מאי דנקטו הני רבוותא דגם לפי דינא דמתניתין היכא שראתה בבית אביה נאסרת היא מיד, לכאורה י"ל הביאור בזה דהתם איכא חששא דלמא נתערב בה דם נדה, ולכך החמירו בה לאוסרה אחר הבעילת מצוה כנדה גמורה, ורק דלב"ש היינו אפי' בנערה, ואילו ב"ה ס"ל דבנערה ל"ח לדם נדה ורק בבוגרת שראתה חיישינן לה. (ולפ"ז לכאורה צ"ל דבבוגרת איכא חשש טפי לדם נדה, דאילו מצד שכבר כלו בתוליה לכאורה אין זה סברא שניחוש בה שנתערב עמה ד"ב, וצ"ע בזה. ולפ"ז י"ל דגם החילוק בין נערה לבוגרת בלא ראתה מה"ט הוא, ודלא כמו שביאר הר"ן, ודו"ק.)

ועכ"פ נראה דלדעת כל הני רבוותא המחלוקת בין ב"ה וב"ש לענין נערה שראתה אינו מענינא כלל ממאי דפליגי לענין קטנה ונערה שלא ראתה, דהרי התם עיקר פלוגתתם הוא במשך הזמן שיכולים לתלות דכל מה שראתה מחמת תשמיש הוי מדם בתולים דאכתי לא חיתה המכה. אולם הא דפליגי לענין נערה שראתה הוא דפליגי אי חיישינן שמא נתערב בה דם נדה וכנ"ל, ודו"ק.

שם והנה בגדר הך חומרא דרבותינו, עי' ברא"ש שכתב וז"ל ונ"ל דטעם לחומרא זו לא בשביל שמא יצא דם מן המקור עם דם בתולים, דלמה נחוש בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ואפי' באשה גדולה למה נחוש הא אמרינן דאפי' אשה שהוחזקה להיות רואה מחמת תשמיש אם יש לה מכה תולה במכתה ול"ח שמא יצא דם המקור עם דם מכתה, ואין לך מכה גדולה מזו שנבעלה ויצא ממנה דם בתולים, אלא טעם חומרא זו דכיון דבעילת מצוה לכל מסורה ואין הכל בקיאין בחילוק שיש בין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ובין הגיע זמנה... הלכך הסכימו רבותינו להשוות כולן וליתן להם דין חומרא שבחומרות דהיינו בוגרת שראתה דנותנין לה בעילת מצוה וכו', ע"ש.

אלא דדבריו צ"ב דהרי היא גופא אכתי תיקשי למה בבוגרת שראתה נאסרת היא מיד, ולמה לא תלינן בד"ב וכמו דתלינן במכה, ועי' בסד"ט בסי' קפז' (ס"ק כט' בד"ה אלא אי ק') שכבר עמד בזה. ואפשר די"ל בדוחק דבוגרת שראתה הוי ניחא ליה דנאסרת די"ל דגזרו בה לטמאות דם בתולים אטו דם נדה כיון שכבר ראתה ומצוי בה דמים, וכן הצד בתולים קלישא היא אצלה, אולם באינך ס"ל להרא"ש דלא שייכא הך גזירה ולכך הוצרך לומר דגזרו בה אטו בוגרת שראתה, ועדיין צ"ע בזה. (ושו"ר בהגהות רד"ל בד"ה מעשה ונתן לה רבי שכתב כעי"ז בדעת הרא"ש, ע"ש. וע"ש בכו"פ שביאר דברי הרא"ש באו"א.)

ועוד צ"ע בעיקר הדברים דנקט כאן דאין טעם החומרא מכח צד שנתערב בה דם נדה, ממה שהביא בסמוך (סי' ב') בשם ר' האי גאון ובסו"ד שם משמע דגדר החומרא דהכא הוא דהויא כספק נדה, ע"ש. וכן הק' הסד"ט בסי' קצג' (ס"ק ג' בתח"ד) מדברי הרא"ש עצמו בפ"ק דכתובות (סי' ט' בסו"ד) שכתב להדיא דטעם חומרא דהכא הוא משום שמא נתערב בה דם נדה , ע"ש. ועי' בסד"ט שם שתי' דצ"ל דכוונת הרא"ש כאן הוא רק דמשום חשש דם נדה לחודא לא הוו אסרי אולם אחר שכבר אסרו אטו בוגרת שראתה, תו גזרו לחשוש גם משום שמא נתערב בה דם נדה, ע"ש.

ולפי מה דמבואר מדברי הרא"ש כאן דעיקר החומרא הוא שהחמירו לטמאות דם בתולים ולא מצד חשש לדם נדה, ניחא מה שנקט בפשיטות בהמשך דבריו דאפי' היכא דלא ראתה דם אסורה כיון דרוב נשים יש להן דם בתולים חיישינן שמא היה שם טיפת דם כחרדל ונאבד וכו', ע"ש. (וכעי"ז כתב הר"ן כיון דהויא בחזקת בתולה, ע"ש.) ולפ"ד דהאיסור הוא מצד הד"ב עצמם ניחא, דאף דלא מצאה דם מ"מ נקטינן דודאי היה שם מכח רוב וכנ"ל, אבל אי הוי אמרינן דכל החשש הוא מצד שמא נתערב בהדם גם דם נדה, יל"ע אי הוי חיישינן להכי גם באופן שלא מצאה דם בכלל, דאפשר דאין מקום לחוש לה כיון דלא מצינו דם, ודו"ק. שו"ר בסד"ט שם שכבר עמד בזה דלטעם דגזרו על הד"ב עצמם ניחא בפשיטות טפי הא דאסורה אף בלא מצאה דם, מלפי טעמא דחוששין שנתערב דם נדה, ע"ש.

ועי' בדברי הראב"ד בסוף שער הפרישה שבאמת הביא שני דעות בזה והכריע הוא להקל ודלא כהרא"ש, ע"ש, והו"ד בהגה"מ (פי"א אות ג'), ע"ש. ואפשר דס"ל להראב"ד דעיקר התקנה הוא משום חשש דם נדה וכדמשמע מדבריו שם שהביא דברי ר' האי גאון הנ"ל, ע"ש (וכן ממה שכתב שם בסברת האוסרים אפי' היכא דלא מצא דם, ע"ש), ולפ"ז שפיר י"ל דלא גזרו כן אלא במצאה דם וכנ"ל, ודו"ק. ובביאור דעת האוסרים, ע"ש שכתב דס"ל דחיישינן דאגב צער הבתולים אתא דם החדר, ע"ש, והיינו דזה גופא הסיבה להיות חושש לדם נדה, דהדרך הוא שיגרום לדם נדה שיבוא. (אולם אפשר דיש לבאר באו"א, דכיון דחיישינן שהיה שם ד"ב וחפהו ש"ז, בע"כ דמה שלא ראתה אינו ראיה וממילא חיישינן דלמא היה שם גם דם נדה, וצ"ע בזה.)

והנה ע"ע בדברי הראב"ד שם שכתב בהא דבועל בעילת מצוה ופורש דצריך להמתין עד שימות האבר ואסור לפרוש באבר חי. ועי' בבעה"מ שם שהשיג עליו דאין לנו זה אלא במשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי, ורחוק זה מבתולה שדמיה טהורין, ע"ש, וכ"ה ברשב"א בתורה"ב (ה:) ובחי', ע"ש. ולפי הנ"ל אפשר לומר דהראב"ד לשיטתיה דהא דאסרוה בד"ב אינו מטעם סתם גזירה אטו דם נדה, אלא דאסרוה מטעם חשש שמא נתערב בה דם נדה, ולכך לענין זה החמירו בה כנדה ודאי שצריך לפרוש באבר מת. ובדעת הבעה"מ י"ל דבזה גופא פליג על הראב"ד דס"ל דבעצם הוי דם טהור ורק גזרו אטו דם נדה. (ובדרך הצחות י"ל דזהו מה שהוסיף שם אשריך שער הפרישה שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה, והיינו משום דמסיים בדין ד"ב שהן טהורין.)

ובדעת הרא"ש באמת יש לדקדק בזה שלא הק' על הראב"ד הנ"ל מסברא דהוי דם טהור וכמו שהק' הבעה"מ, והק' רק דא"כ מאי לישנא דנותנין דקאמר, ע"ש. ולפ"ד הסד"ט הנ"ל א"ש דהרי גם הרא"ש ס"ל דאחר שתיקנו אטו בתולה שראתה חזרו וגזרו מחשש שמא נתערב בה דם נדה וכמו שכתב בכתובות (וכדביאר הסד"ט שם), וא"כ י"ל דמסברא הוי ניחא ליה הצד של הראב"ד דלמעשה אסור לפרוש באבר חי כיון שחששו לדם נדה, ופשוט.

אלא דעיקר מה שכתבנו לדקדק בדעת הראב"ד דס"ל דהגזירה הוא משום חשש דם נדה, לכאורה צ"ע מדבריו לעיל בשער הפרישה (סי' א' דין כ') שהביא שם דברי הרי"ף דאין לנו דם טוהר בזה"ז, וסייע הראב"ד לדבריו מהא דדם בתולים שגזרו דבועל בעילת מצוה ופורש מיד. והוסיף הראב"ד בטעמא דכל זה כדי שלא ישתבשו בשאר דמים טמאים, ע"ש. ומשמע להדיא דס"ל דהטעם שגזרו על ד"ב הוא כדי שלא יטעה בדם טמא ולא מטעם חשש שנתערב בה דם נדה, (ואי מה"ט אפשר דלא הוי שייכא בדם טוהר) וצ"ע בדעת הראב"ד בזה, ואפשר דגם לדידיה הוי כעין צירוף וכמו שכתב הסד"ט בדעת הרא"ש, וצ"ע.

וגם בדברי הרשב"א צ"ע בזה דהרי מצד אחד מדבריו הנ"ל דהק' על הראב"ד דהוי דמים טהורים משמע דס"ל דרק גזרו בו אטו דם נדה. אולם יעויין בב"י בריש סי' קצגי' שהביא מהרשב"א בשו"ת (ח"ז סי' קסא', וכ"כ בחי' לקמן דף סו. בד"ה והלכה למעשה, ע"ש) שנתקשה בהא דהחמירו בד"ב דבועל בעילת מצוה ופורש, דלמה לא תלינן במכה ותי' שם ב' תי' או דחיישינן שמא היטה כשמואל או דשאני איסור עולם מאיסור שעה, ע"ש. ומהא דהוי ק"ל דנתלה במכה, משמע להדיא דס"ל דיסוד האיסור הוא דחששו לדם נדה ודלא כמו שכתבנו, וצ"ע.

ובעיקר הנידון בגדר החומרא דרבותינו, עי' ברא"ה בבדה"ב כב: שביאר באו"א קצת דחיישינן דלמא אתי לאחלופי או לאמשוכי בתר זמנה וכו', ע"ש.

שם עי' בדברי הרמב"ם בפ"ה שהביא לכל הדינים דסוגיין, ועי' בראב"ד בהשגות (הכ"ה) שהשיג עליו וז"ל א"א כל זה אינו למעשה ולעולם אינו בועל אלא בעילת מצוה ופורש, ע"כ. ובמ"מ כתב עלה לא היה צריך הראב"ד לכתוב ולומר דבר זה כאן שכבר ביאר רבינו כ"ז בפי"א (ה"ח), ע"ש. וע"ע במה שכתב לעיל בהי"ט בביאור שיטת הרמב"ם בזה, ודבריו צ"ב, ועי' בערל"נ מה שכתב בביאור דבריו.

אולם עי' בכ"מ (הי"ח) שהאריך לבאר דבפ"ה הרמב"ם פסק ההלכה מעיקר דינא דגמ' וס"ל דמה שהחמירו רב ושמואל כרבותינו מיירי רק בהגיע זמנה לראות וראתה אבל באינך השאירו הדין על דינא דמתניתין. ובפי"א הביא מנהג שנוהגין איסור בכל הבתולות ואפי' קטנה להיות בועל בעילת מצוה ופורש, אולם אין זה מדינא דגמ' אלא ממנהגא ובמקום שלא נהגו מנהג זה מותרת. וע"ז הוא דמשיג הראב"ד דס"ל דחומרא דרבותינו הוא בכל הבתולות ומדינא דגמ' אסירי ואינו תלוי במנהגא, ע"ש בדבריו.

ויש להוסיף ע"ז דעי' במה שהשיג הראב"ד ע"ד הרמב"ם בהי"ט דבנערה שראתה בועל בעילת מצוה ופורש, והשיג עליו הראב"ד דכב"ש הוא זה, ע"ש, ועי' בר"ן שדחה השגתו דבודאי אין כוונת הרמב"ם לפסוק כב"ש אלא כרבותינן וס"ל דלא החמירו אלא בנערה שראתה, ע"ש. אולם נראה פשוט דהראב"ד אזיל לשיטתיה דס"ל דחומרא דרבותינו נאמרה בכל הבתולות, ולכך ס"ל דבהכרח הרמב"ם שחילק בינייהו לא היתה כוונתו לפסוק כוותייהו אלא כב"ש, ולכך השיג עליו. אח"כ ראיתי שדברים אלו מפורשים בדברי השו"ת הרשב"א שהביא הב"י בריש סי' קצג', ע"ש.

ואפשר דיש להוסיף עוד ע"ד הכ"מ, דאפשר דיש לדקדק מדברי הרמב"ם בין גדר החומרא דרבותינו לבין מה שמחמירים ממנהגא בכל הבתולות. דהרי יעויין בלשון הרמב"ם בהי"ט ואם ראת דם בבית אביה ואח"כ נשאת אין לו לבא עליה אלא בעילה ראשונה ופורש ויהיה דם בתולים זה כאילו הוא תחילת נדה. אולם בפי"א הוסיף בזה"ל וכל זמן שתראה דם מחמת המכה הרי היא טמאה ואחר שיפסוק הדם סופרז ז' ימי נקיים, ע"ש. הרי דבפ"ה פסק רק דהויא כתחילת ימי נדה, והיינו דמונה עלה ז' ימים והוא (ועי' באו"ש משכ' בזה), אולם בהי"א כתב דבעי ז' נקיים.

ולפי דברי הכ"מ ניחא בפשוטו, דבפי"א מיירי בחומרא של דורות האחרונים שהם אחר תקנת ר' זירא שתיקן לישב ז' נקיים על דם טמא, ולכן כשהם באו והנהיגו חומרא בד"ב, תיקנו שתשב עלה ז' נקיים כאילו הוא דם נדה. אולם אי נימא דכוונת הרמב"ם בפי"א הוא ג"כ לחומרא דרבותינו, יל"ע למה שינה ונקט רק התם דיש בה חומרא דז' נקיים, וצ"ע.