סוגיא של מראות הדמים

דף יט, א

מתני', חמשה דמים טמאים באשה וכו'. ובגמ' ילפינן מקרא דבין דם לדם דאיכא דמים טמאים ואיכא דמים טהורים, ע"ש. והנה ידוע מה דנסתפקו האחרונים בגדר הדין טהרה דמראות טהורות, אם הוא משום דרק החמשה מראות טמאין הווין דם, ואינך מראות לא הווין חפצא דדם בכלל [וכן משמע קצת מלשון הרבמ"ם בפ"ה ה"ו, ע"ש], או דבאמת כולהו הווין דם ורק דגזיה"כ הוא דרק הני חמשה מראות דמים טמאים בנדה. ובדברי רש"י בסוגיין איכא משמעות בזה לכאן ולכאן.

ונראה דיש להוכיח כצד שני ממאי דמבואר לקמן (בע"ב) דלכ"ע גם דם ירוק בעצם הויא בכלל שם דם לענין שתיחשב משקה לגבי דין מכשירין, ואינו נתמעט אלא משום דילפינן מקרא דדם חללים דבעינן דם שהנפש יוצא בו וכדפרש"י שם. ומבואר להדיא דמצד מה דאינו אדום אינו נתמעט מלהיות בכלל חפצא של דם שנאמר בו שם משקה, ודו"ק. [וכן ראיתי אח"כ שהוכיח בחזו"א סי' קז (ס"ק ד), ע"ש.]

ונראה דאיכא נפ"מ בזה בביאור דברי הגמ' בסמוך דאמרינן מנלן דאיכא דם טהור באשה דלמא כל דם דאתי מינה טמא וכו', ע"ש. והנה אי נימא דגם דם ירוק בעצם הויא חפצא דדם, א"כ יל"פ דס"ד דגמ' דגם דם ירוק הויא דם וטמא. אולם אי נימא דדם ירוק לא הויא דם בכלל, א"כ לכאורה צריך לפרש דכוונת הגמ' הוא רק לדם במראה מימי תלתן וכדומה, ודו"ק. [וע"ע בדברי החזו"א הנ"ל בתח"ד מה שכתב בזה.]

והנה יעויין ברי"ף (ג, א) שהביא מהתו"כ וז"ל יכול כל מראה זוב תהא טמאה ת"ל דם, אי דם יכול אין לי אלא מראה אחד כשהוא אומר דמיה מלמד שדמים הרבה טמאים בה, האדום וכו', ע"ש. וע"ש בר"ן שביאר דיליף מקרא דדם דבעינן אדום וכדילפינן בגמ' מקרא דאדומים כדם, ע"ש. ולפ"ז הרי כבר מבואר בתו"כ דילפינן מקרא דבעינן מראה אדום דוקא. וא"כ הא דהביא הרי"ף בהמשך דבריו מגמ' דידן דקאמר ומנלן דאיכא דם טהור באשה דלמא כל דם דאתי מינה טמא וכו', בהכרח צריך לפרש דקאי על מראות אדומות וכמו מימי תלתן, ודו"ק.

שחור כחרת עמוק מכן טמא דיהה מכן טהור. ופרש"י עמוק שעמוק במראה שחרורית כלומר שחור יותר מחרת טמא, דיהה שנדחית מראיתו, ע"ש. אולם יעויין בראשונים שהביאו מהרשב"ם שפירש איפכא, דעמוק הוא יותר לבן וכמו דמצינו בנגעים, והראשונים שם האריכו לסתור פירושו. [ועי' מה שכתבנו עוד בזה לקמן (כ, א) לענין דיו.]

ועי' ברמב"ן שהק' על פירש הרשב"ם מהא דאמרינן לקמן לענין מראה מזוג דעמוק מכאן טמא ודיהה מכאן טהור ולפירוש הרשב"ם הרי איפכא מסתברא, ע"ש. אלא דלכאורה צ"ע דאטו לדידן מי ניחא, והרי קי"ל כבר קפרא שם דבמזוג הוי עמוק מכן טהור, ובע"כ דמזוג מילתא אחריתא אית בה דדוקא בגוונא זו טמא, וצ"ע בזה. [וע"ע מה שכתבנו בזה לקמן.]

ועי' ברשב"א שהקשה עוד על פי' הרשב"ם ממאי דאמרינן לקמן דס"ד דבשחור גם דיהה מכן טמא דאדום הוא אלא שלקה. וביאר הרשב"א דס"ד של הגמ' הוא דהאי שחור דיהה הוא משום דעדיין לא גמר להתחלף מאדום לשחור, וא"כ כ"ש דטמא. וא"כ מבואר דדיהה ר"ל לא כ"כ שחור, ע"ש.

וע"ע בתוס' הרא"ש לקמן (כ, א) שהביא מהר"ח שפי' בעוד או"א, דעמוק היינו לבן ממנו מעט ודיהה הוי לבן יותר, וע"ש בהמשך דבריו שם שסייע לפירושו מהא דדיו. [ועי' במה שכתבנו שם עוד בזה.]

גמ', בשלמא התם איכא לאפלוגי בנגעי אדם וכו' אלא הכא אי דם טהור ליכא במאי פליגי. ומשמע מלשון הגמ' דכוונתה להוכיח דגם למאי דפירש ר' אושעיא הפסוק דבין דם לדם דהיינו דאיכא שניהם דמים טמאים, מ"מ בעינן לאשכוחי בכל אחת מינייהו היכן נחלק הזקן ממרא על הב"ד באותו דם אם הוא דם טמא או דם טהור. ובהכרח דגם בדם נדה איכא דם שהוא טהור, וקאמר הזקן ממרא דהוא מאותו הדם.

והנה עי' באחרונים (חידוד הלכות, חת"ס) שנתקשו דהרי מצינו כמה פלוגתת בדיני נדה אם הוא טהור או טמא [כגון בדיני הרגשות וכדומה], ומה ההכרח דפליגי בדם טהור. ולכאורה היה נראה דכוונת הגמ' לדקדק מלישנא דקרא דפליגי בעצם הדם גופיה אם הוא טמא או טהור, ולא דפליגי בדינים צדדים. ואפשר דזהו מאי דמייתי מהני פלוגתות דנגעים, דהתםהאם אינו טמא לא חשיב נגע בכלל, וכדאמרינן לעיל דבוהק מיקרי, וצ"ע בזה.

א"ר חנינא שחור אדום הוא אלא שלקה וכו' ושחור זה לא מתחילתו הוא משחיר אלא כשנעקר הוא משחיר. הנה יעויין בשו"ת אבנ"ז (יו"ד סי' רכה אות ח) ובשו"ת אגר"מ (יו"ד ח"ב סי' ע) שלמדו מכאן דהא דדם שחור טמא הוא רק משום דאמרינן דבשעת עקירתו מן המקור [שהוא שעת הטומאה] עדיין היתה אדום, ורק אח"כ נלקה ונהיה שחור. ומבואר דאם בשעה שנעקר מן המקור היה כבר שחור אינו טמא, דשחור עצמו אינו מראה טמא. וע"ע בערל"נ שג"כ נקט כדבריהם, אמנם מה שכתב עפ"ז לענין מראה שחור על עד בדיקה, לענ"ד אינו נראה כדבריו, שהרי גם בבדיקה הרי כבר יצא מהמקור. ומה שדקדק מדברי רש"י דמשמע דתלוי בשעת יציאתו מן הגוף, פשיטא דאינו כן אלא תלוי ביציאתו מן המקור, ודברי רש"י שם קאי על המשך הברייתא דדם מכה [וכמו שיש לדקדק מהד"ה ע"ש], ודו"ק.

וע"ש באגר"מ שהקשה מכאן על שיטת הב"ח (ריש סי' קפח) שכתב להחמיר באשה שרחצה בחמין ואח"כ ראתה מראה לבן, משום שדרך הדם להתלבן ע"י המים, ע"ש. והקשה באגר"מ דמה בכך הרי כל שנלקה קודם שנעקר אינו טמא וכנ"ל, ע"ש. ונראה ברור דהב"ח הבין בדברי הגמ' דאין כוונתה דתלוי באיזה זמן נשתנה צבע המראה, אלא דעיקר כוונת הגמ' לחלק בין מראה שהוא ביסודו אדום ורק נשתנה ע"י סיבה צדדית, לבין היכא שהמראה בעצמותו באמת אינו אדום. וזהו דקאמר הגמ' דהך מראה שחור אינו מתחילתו שחור אלא מתחילתו הוא אדום ורק שנשתנה ע"י יציאתו מן הגוף וכמו הדמיון לדם מכה. וא"כ ה"נ במראה שנתלבן ע"י מים חמים, פשוט שטמא כיון שבעצמותו הוא אדום והויא דם, ודו"ק.

והנה יעויין בגמ' סוכה (לג, ב) דאיתא שם דענבים שחורות פוסלין בהדס, ואמרינן שם דאדומות כשחורות דמיין ופסולין דא"ר חנינא שחור אדום הוא אלא שלקה, ע"ש. ופרש"י דלאו מין ירוק הוא וזהו שחרירותן, ולכשייבשו מעט יותר יהיו שחורים, ע"ש. ומשמע קצת מדבריו דשחור הוי ממין אדום ממש, ולכך גם כשהם אדומים פסולים דזהו שחרוריתן. ולפי מה שכתבנו בדעת הב"ח ניחא טפי, אבל לדעת האחרונים הנ"ל צ"ע.

ב"ש אומרים אף כמימי תלתן, ול"ל לב"ש דמיה דמיה הרי כאן ארבעה, אב"א ל"ל וכו'. והכי איתא בסמוך גם בפלוגתא דעקביא וחכמים, ע"ש. ועי' בתוס' שם שפירשו מאי דאמרינן דל"ל, דאין הכוונה דל"ל הדרשא בכלל, אלא דאית ליה דרשא אחריתא לרבות הירוק, ע"ש. ולכאורה ה"נ י"ל כאן לענין הא דב"ש, וכן מפורש בתוס' הרא"ש כאן, ע"ש.

אולם עי' במהרש"ל שם שדקדק ממה שהתוס' כתבו כן רק אח"כ לגבי עקביא ולא כתבו כן מעיקרא בהא דב"ש, דלגבי ב"ש מפרשים כפשוטו דל"ל הך דרשא דדמיה אלא מרבים כל מה שהוא במראה אדמימות, ע"ש בדבריו. ולכאורה י"ל בביאור דבריו דב"ש ל"ל דרשא דדמיה לרבות ד' מינים דוקא, אלא ס"ל דמדמיה מרבינן כל מראה אדמימות בכלל. וכן משמע להדיא מדברי התו"כ [שהביא הרי"ף] דדריש אי דם יכול אין לי אלא מראה אחד, כשהוא אומר דמיה מלמד שדמים הרבה טמאים בה וכו', ע"ש. ומשמע דהוא ריבוי כללי לכל שהוא במראה אדמימות, וא"ד ה"נ י"ל לדעת ב"ש, ודו"ק. אלא דדברי המהרש"ל צ"ע דא"כ גם לפי עקביא נימא הכי, וכמפורש בדברי התוס' בסמוך (ד"ה הירוק) דעקביא ס"ל דגם ירוק נוטה לאדמימות, ונימא דעקביא פליג רק במאי דס"ל דגם ירוק חשוב נוטה לאדמימות, וצ"ע.

אולם עיקר מאי דמשמע מדבריו דנקט דלעקביא ירוק לא חשיב נוטה לאדמימות, אפשר דאזיל לשיטתיה במאי דנקט בהמשך דבריו שם דמסתמא אית ליה לעקביא כב"ה לענין מימי תלתן, ע"ש. [אף דלכאורה אינו מוכח ויש לדון בזה.] ולפ"ז י"ל דלא רצה לפרש דלעקביא ירוק טמא מטעם דנוטה לאדמימות, דא"כ נמצא דב"ש ועקביא הווין שיטות הפוכות ממש, דלב"ש מימי תלתן הוי נוטה לאדמימות טפי, ולעקביא הוי ירוק נוטה לאדמימות טפי, ודו"ק.

דף כ, א

א"ר יהודה א"ש כקיר כדיו וכענב טמאה וזוהי ששנינו עמוק מכן טמאה וכו'. וצ"ע דלכאורה דיו היינו שחור עצמו וכדאמרינן לעיל, ולמה קראו כאן עמוק דשחור. ועי' בראשונים לעיל במתניתין שהביאו שמזה הביא הרשב"ם ראיה דעמוק אינו שחור כ"כ, ודיו דהכא אינו כ"כ שחור כמו חרותא דדיותא דאיירי בה במתניתין.

ועי' בתוס' הרא"ש שבאמת כתב דאה"נ לפרש"י צ"ל דלישנא דעמוק לא קאי על הא דדיו, וקאי רק אאינך מראות. אולם לפירוש הר"ח שהביא לעיל דעמוק הוי פחות שחור משחור, י"ל דהכא מיירי כשאין בו חרת, ע"ש בדבריו.

אולם עי' ברמב"ן לעיל במתניתין שתי' באו"א. די"ל דהכא מיירי בדיו לחה שכותבין בו ונשתהא וכוהה יותר מהחרת השנוי במשנה, ע"ש. וכעי"ז כתב הרשב"א שם דהכא מיירי בדיו שנשתהא הרבה והוי יותר עמוק, ע"ש. וע"ע במהרש"א שג"כ כתב כדברי הרמב"ן די"ל דהכא בלחה מיירי, והוסיף דאפשר דזהו דמייתינן כאן מימרא דשמואל למיפשט איבעיא דלעיל אי מתניתין מיירי בלחה או ביבשתא, ע"ש. אולם עי' בדברי הבינת אדם שהבאתי בסמוך שמבואר שלמד דפשטות הגמ' דלעיל הוא דלחה הוי פחות עמוק, והוי כדיהה דשחור, ע"ש. ומדברי הרמב"ן ל"ק כ"כ, די"ל דלכך נקט דוקא בנשתהא הרבה ועל דרך הרשב"א הנ"ל, ודו"ק.

אמר עולא כולן עמוק מכן טמא דיהה מכן טהור. והקשה בתוס' הרא"ש דדיהה דאדום עדיין הוא יותר אדום מקרן כרכום וכן כולהו, וא"כ היכי אפשר דהדיהה ממנו טמא והוא טהור, וכן הקשה למ"ד בסמוך דבכולהו עמוק מכן טהור. ותי' דצ"ל דד' מראות דוקא מרבינן מקרא דדמיה וכנ"ל, וצ"ל דקים להו לחז"ל דהני ד' שכיחי בנשים, ע"ש בדבריו. אלא דאכתי צ"ב לפ"ד למ"ד דבכולהו עמוק מכן טמא ורק דיהה הוא דטהור, דא"כ היכי מחלקים בהמראות שבין אדום לכרכום, דמה נחשב דיהה מאדום וטהור ומה נחשב עמוק מכרכום וטמא.

ובע"כ צ"ל כמו שכתבו האחרונים [עי' בבינ"א שהבאתי בסמוך], דהני ד' מראות אינם בסדר אחד כל אחד עמוק מחבירו, אלא דהני ד' מראות הווין ד' גוונים אחרים לגמרי והם האבות של ד' סוגים של צבע אדום הנמצאים, ולכן בכל אחד דנה הגמ' מה הדין בעמוק ודיהה דידה, ואינו שייך כלל להסוגים של אדום אחרים, ע"ש. אולם יעויין בלשון רש"י (בד"ה עמוק מכן טהור) דמשמע דהני ד' מראות הם כל אחד למעלה מחבירו, וכשיטת התוס' הרא"ש. וכן משמע קצת מדברי הרמב"ן על המשנה שכתב לענין מזוג דכ"ש דעמוק טמא כיון דקרוב יותר למראה דם, ומשמע דס"ל דהווין זה למעלה מזה וכשיטת התוס' הרא"ש, ויש לדחות.

ואלא מ"ש שחור דנקט, סד"א הואיל וא"ר חנינא שחור אדם הוא אלא שלקה הילכך אפי' דיהה מכן נמי ליטמא קמ"ל. ופרש"י קמ"ל דאין דרך דם אדום המשחיר ע"י לקותא להיות דיהה, ע"כ. ויל"ע בכוונתו אם ר"ל דרק מראה שחור גמור הוי לקותא דאדום אבל שחור דיהה לא הוי לקותא דאדום בכלל, או דלמא גם שחור דיהה הוי לקותא דאדום ורק דהוי מאדום דיהה דהיא גופא טהור. וזהו כוונת רש"י דאין דרך דם אדום גמור [ר"ל כחרת] שלקה להיות שחור דיהה, אבל אדום דיהה באמת נעשית שחור דיהה. [ואפשר דאיכא נפ"מ בזה לענין בזה"ז דמחמירין ומטמאין כל מראה הנוטה לאדמימות ואפי' דיהה דאדום.]

אח"כ הראו לי בבינת אדם (הל' טריפות כלל יב אות ח) שביאר בזה פלוגתא דרש"י ושאר ראשונים לענין מראה שחור בריאה. דהנה יעויין בסוגיא דחולין (מז, ב) דאמרינן דאם יש בה מראה כדיותא טרפה, ופרש"י כדיוטא קורט דיו יבש והוא שחור, ע"ש. אולם ע"ש בבינ"א שדקדק מדברי הרי"ף ושא"ר שמבארים דדיותא היינו אפי' בדיו לח, והוא פחות שחור מדיו יבש וכמבואר בסוגיין. וע"ש שביאר דפליגי רש"י ושא"ר בספק הנ"ל, דרש"י סבר דרק שחור גמור הוי לקותא, ולכן כל זולת זה אינו טרפה דאינו סימן של לקותא בכלל. אולם שא"ר ס"ל כצד שני הנ"ל, דגם שחור דיהה הוי מלקותא [ורק דהוי מכח אדום דיהה], ולכן לגבי טרפות בכל אופן הוי טרפה דעכ"פ הויא סימן דלקותא.

וע"ע שם שהוכיח כדברי שא"ר מגמ' סוכה (דף לג, ב) דאיתא שם דענבים שחורות פוסלין בהדס, ואמרינן שם דאדומות כשחורות דמיין ופסולין דא"ר חנינא שחור אדום הוא אלא שלקה, ע"ש, ופרש"י דלכשייבשו מעט יותר יהיו שחורים, ע"ש. ודקדק הבינ"א מסתימת לשון הגמ' דמשמע דכל אדומות פסולין, ול"ד באדום גמור כמכה. ובע"כ צ"ל דכל אדום ואפי' דיהה עומד להיות שחור כשנלקה, ומבואר להדיא כדברי שא"ר הנ"ל.

וכדי ליישב דברי רש"י שלא יהיו כסותרות זא"ז, אפשר די"ל בדוחק דצריך לתפוס בדבריו לשון ראשון עיקר, דהיינו מה שכתב דלאו מין ירוק הוא דזהו שחרירותן, דמשמע דהיסוד הוא דאדום נחשב ממין שחור וכדחזינן דאדום כשנלקה נהפך לשחור, והוא יותר בדרך סימן מבדרך סיבה, ודו"ק.שוב הראו לי עוד בשו"ת אבנ"ז (חו"מ סי' קיח) שג"כ דן בזה, וע"ש שהוכיח כצד ראשון משיטת ר' אמי ב"א דבסמוך דס"ל דדיהה דאדום טמא ומ"מ דדיהה דשחור טהור. אולם שוב הביא מסוגיא דסוכה הנ"ל דמוכח דדיהה דשחור ג"כ הוי לקותא וכדברי הבינ"א, ע"ש.

דף כ, ב

א"ר יוחנן חכמתא דר"ח גרמא לי דלא אחזי דמא וכו'. וכן איתא בסמוך בדר' זירא, וכך איתא לעיל בע"א בדר' אשי, ע"ש. ועי' ברא"ש (סי' ד בא"ד) שכתב וז"ל ובדורות הללו אין בקי במראות דמים לישען על חכמתו ולהפריד בין דם לדם ואפי' בימי חכמי הש"ס היו מן החכמים שהיו נמנעים מלראות דמים, כ"ש האידנא שאין לטהר שום דם הנוטה למראה אדמומית אם לא שיהא לבן וכו', ע"כ. וכך פסק הטור בריש סי' קפח, ע"ש.

ומה שפסק שם הטור דבירוק כמראה צהוב כזהב יש לטהר אפי' בזה"ז, עי' בב"י שהביא כן מדברי הרשב"א בתורה"ב (ב, א), ע"ש. ובהמשך דבריו הביא כן גם מדברי הרא"ש הנ"ל. [אולם לולי דבריו היה מקום לפרש דמה שכתב הרא"ש וירוק כמראה הזהב קאי על המשך דבריו דאע"ג דת"ק סבר דדם ירוק תולין עליו וכו', ודו"ק.] וע"ע שם בב"י שביאר דצ"ל דלחכמים [דקי"ל כוותיהו] ירוק לא חשיב נוטה למראה אדמימות בכלל, ובזה פליגי על עקביא.

ולהלכה, בשו"ע פסק כדברי הטור דבמראה ירוק אפי' כמראה השעוה או הזהב יש לטהר, ע"ש. אולם עי' בסד"ט שם (ס"ק ב) שהביא מהשל"ה שהביא מהמהרש"ל דבירוק צ"ע כיון דמהר"ם מינץ כתב בתשובותיו בשם הגדולים דאסרינן גם בירוק. ולכן מסיק השל"ה דאין להקל במהירות אם הוא כמראה השעוה וכ"ש כמראה הזהב אא"כ יש צדדים אחרים וכו'. אולם הסד"ט מסיק על דבריו דכיון דהאחרונים השמיטו דין זה אלמא דלא ס"ל הכי, ומ"מ בעל נפש יחמיר לעצמו לפי ראות הענין, ע"כ. (והו"ד בפת"ת אות ב, ע"ש.) וע"ע בחכמ"א (כלל קיב סעיף א) דג"כ סתם לדינא דכמראה הזהב טהור. אולם לענין הפס"ט כתב (כלל קיז סעיף ט) שצריך להחמיר במראה שעוה וכ"ש במראה זהב כיון דהויא אז בחזקת רואה, ע"ש. [ויל"ע בהא דהשמיט חום לענין הפס"ט, וצ"ע.]

שם. והנה בעיקר מאי דקי"ל דבזה"ז מחמירים בכל מראה הנוטה לאדמימות, עי' ברמב"ן דנקט דה"ה לענין מראה שחור דמחמירים אפי' בדיהה וכמו כזית וכן אפי' כיהה ממנו ואפי' כיהה מן הדיהה, ע"ש, וכ"כ בר"ן, ע"ש. ומבואר מדבריהם דהחמירו בזה"ז גם במראה שחור שיהא כולן טמאות. וכן נראה מדברי התרוה"ד (סי' רמו) שדן במראה שהוא כמו בגד לבן שנפל עליו אבק, והתיר משום שאינו כלל מצד שחרורית וטפי ראוי לחשבו ממראה לבן, ואין שחרורית כזה בא ממראה אדמומית, ע"ש. ומדבריו משמע דדוקא בכה"ג פשיטא לו להתיר, אבל במראה שהוא בכלל שחרורית לא היה מתיר אף שאינו שחור כחרת, ודו"ק.

אולם הנה ידוע מה דנחלקו הפוסקים במראה ברוי"ן, דיעויין בסד"ט (ס"ק א) שהביא בשם מ"כ (והוא בשו"ת יעב"ץ סי' מד, והו"ד בגליון מהרש"א) שבמראה ברוי"ן כעין קליפת הערמונים וכמשקה הקאווי שהוא טהור שאינו נוטה לאדמימות כי אם לשחור וכבר שנינו דיהה מכן טהור, ע"ש. [וכ"פ גם בערוה"ש סעיף ט, ע"ש.] ומבואר להדיא דס"ל דאפי' בזה"ז לא החמירו אלא בנוטה לאדמימות ולא בנוטה לשחור, וקשיא לדבריהם מדברי הרמב"ן והר"ן והתרוה"ד הנ"ל, וצ"ע.

אח"כ ראיתי בבית מאיר (ע"ד הש"ך ס"ק ב) שבאמת חולק ע"ד הסד"ט מכח הדיוק בדברי התרוה"ד, ופסק דחום טמא או משום דקרוב לשחור או משום דקרוב לאדום, ע"ש. ועי' בחכמ"א (כלל קיב סעיף א) שג"כ מקשה על הסד"ט מדברי הראשונים הנ"ל. אולם הוא מסכים לדינא לדבריהם מטעם אחר, משום דס"ל דאינו נוטה לאדמימות בכלל, ע"ש [וכנראה דפשיטא ליה דאינו נוטה לשחור].

וע"ע בלחו"ש (ס"ק ב) שג"כ חולק על הסד"ט אלא מטעם אחר קצת וז"ל ולא נהירא דעינינו הרואות דמראה ברוי"ן הוא מהול מאדום ושחור וא"כ מסתבר לומר דאדום הוא אלא שלקה קצת, ע"ש. וכעי"ז הבאנו לעיל מדברי הרשב"א לבאר הס"ד של הגמ' דבשחור גם דיהה תהא טמאה, ע"ש, ודו"ק.

ובעיקר הנידון אי מחמרינן בזה"ז בדיהה של שחור, אפשר דתלוי בשני המהלכים בראשונים [שהבאנו לעיל מהבינ"א] בביאור הקמ"ל של הגמ' דשחור דיהה טהור. דלדעת רש"י אמרינן דדיהה דשחור אינו לקותא דמראה אדום בכלל ולדעת שא"ר אמרינן דהוי לקותא דדיהה דאדום. והנה אי נימא דלא הויא לקותא דדיהה דאדום א"כ לכאורה פשוט דגם בזה"ז טהור. אולם אי נימא כדעת שא"ר דדיהה דשחור הויא לקותא דאדום, מסתברא דבזה"ז דהחמירו לטמאות גם דיהה דאדום ה"ה דדיהה דשחור יש להן לטמאות וכסברת הראשונים הנ"ל.

אולם אפשר דיש לקיים סברת הסד"ט הנ"ל דלא טמאו דיהה דשחור אף על הצד דהויא לקותא מדיהה דאדום. די"ל דאזיל לשיטתו במאי דמצינו דנחלקו הפוסקים בגדר מה שתיקנו לטמאות דיהה דאדום. דיעויין בסד"ט (סי' קפח ס"ק ח) בשם שו"ת בית יעקב שלמד מדברי הרא"ש הנ"ל דהא דמחמירים בנוטה לאדום הוא רק מספק ומצטרפין אותו לס"ס. והסד"ט שם חולק עליו רק משום דס"ל דבנידון דידיה הויא הכל ספק אחד, ומשמע דמודה לעיקר סברת הבית יעקה דלא החמירו בנוטה לאדום אלא מטעם ספק. ולפ"ז אפשר די"ל דהסד"ט אזיל לשיטתיה דנקט כהרא"ש דלא החמירו בדיהה דאדום אלא מטעם ספק, וא"כ אפשר דבדיהה דשחור לא החמירו, וצ"ע בזה.

אולם בעיקר מה שדקדקו האחרונים הנ"ל מדברי הרא"ש דהא דמחמירים בנוטה לאדום הוא רק מטעם ספק, הנה מפשטות לשון הרמב"ן שכתב שגזרו על כל מראה דם ותולדותיו, משמע דס"ל שתיקנו עלייהו טומאה ודאית, ע"ש. [וכן הראוני שדקדק בשו"ע הגר"ז (ס"ק ב), ע"ש.]

ילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר ב"ח וכו'. יעויין בתוס' שכתבו דליכא להוכיח מכאן דאסור לראות דמי אשתו, דאפשר דמטעמים אחרים ילתא לא הראה דמה לר"נ בעלה, וכ"כ בשא"ר. אולם עי' במהרש"א על דברי רש"י בסמוך (ד"ה כזה טיהר) שדקדק מהא דנקט רש"י דספיקת הגמ' מיירי לענין שתסמוך עליה חבירתה, דאפשר דס"ל דאין אדם רואה דם עצמו, ע"ש.

והנה ע"ע בחי' חת"ס שהביא מהר"ש (סוף פ"ב דנגעים) שחילק בין מקום דאיתחזיק איסורא דאינו נאמן על עצמו לבין היכא דלא איתחזיק איסורא. ומ"מ כתב הר"ש שהטעם דילתא לא הראה מראותיה לבעלה ר"נ הוא משום שלא תתגנה עליו, ע"ש. ועי' בחת"ס שהקשה על דברי דלשיטתו למה לא פירש דהא דילתא מיירי בבדיקת ז' נקיים דאיתחזיק איסורא. ותי' החת"ס בשני אופנים. או דהוי משמע ליה דלעולם היתה מראה לרבה בב"ח ולא רק בבדיקות דז' נקיים. או דס"ל דאפי' בז"נ אף דאין לה חזקת טהרה מ"מ אין כאן חזקה דאותה בדיקה תהיה טמאה, ע"ש. [ומבואר דנסתפק אם החזקת טומאה דבז"נ אומרת שבדיקתה תהיה טמאה. ואפשר דתלוי בביאור הא דסמכינן על הבדיקה לברר שלא ראתה כל היום, ויש לדון בזה ואכ"מ.]

איבעיא להו כזה טיהר איש פלוני חכם מהו. ומבואר בדברי רש"י בסמוך דיסוד הספק הוא אי נימא דאשה קים לה במראות דמים, ע"ש. ובהמשך הגמ' מבואר דדוקא היכא דהמראה לפנינו מיבעיא לן, ופרש"י שם הטעם משום דאפשר לן לברורי, ע"ש.

אולם עי' ברשב"א דבאמת מקשה מה הצד שאינה נאמנת כיון דאין אנו מחזקינן שטועה בדמיונות, וכדחזינן דהיכא דליתא לקמה נאמנת לומר כזה ראיתי ואבדתיו. וביאר הרשב"א דכל מה דמיבעיא לן כאן הוא רק באופן דאיכא חכם המטמא או דמסופק דלמא טמא. ועי' בדבריו בתורה"ב (ב, א) שהוסיף דבכה"ג מספקינן דלמא טועה. ולפ"ד זהו כוונת הגמ' במאי דמחלק בין איתא לקמה או לא, ול"ל סברת רש"י לחלק באפשר לברורי וכמבואר מקושיתו, ודו"ק.

אלא דע"ש דהק' ע"ז דא"כ מה הה"א להוכיח מהא דר' יצחק הרי התם לא היה מספקא ליה לטמאות, דאדרבה מעיקרא היה מטהר עד ששמע ממנה שרבה בב"ח היה מטמא. [וצ"ע מהיכן פשיטא לו כן, ואפשר דהוי גריס כן בגמ', וצ"ע.] וע"ז מתרץ הרשב"א וז"ל דמ"מ כיון דמטמיא אסהדותא ואי לאו דהדרא וא"ל דהשתא הוא דחש בעיניה לא הוי מטהר ליה, אלמא איהי היא דמהימנא למימר כזה טיהר לי וסומכין אדיבורה, עכ"ל.

ולכאורה דבריו צ"ב טובא דהרי אכתי אינה מעידה במקום דמספקא לן לטמאות, דאדרבה ר' יצחק היה מטמא רק משום דרבב"ח כבר טימא, וצ"ע. וצ"ל דכיון דנאמנת במה שאמרה דרבב"ח עכשיו טימא, א"כ מה שאומרת דבעלמא היה מטהר ומה שטימא עכשיו הוא רק משום דחש ליה בעינו, הוי כמעיד נגד חכם המטמא, ואכתי צ"ע בזה.

אלא דשו"ר דבתורה"ב הוסיף הרשב"א קצת בזה וז"ל אלמא אע"ג דאסתפק ביה מעיקרא ע"י מאי דקאמרה ליה דרבב"ח טמי לה, אפ"ה כי הדר א"ל דכל יומא כה"ג הוי מטהר ליה הימנה ודכי לה, ע"ש. ומבואר מדבריו דר' יצחק ששינה לטמאות לא היה זה רק משום דרבב"ח טימא ומדין חכם שהורה, אלא דעי"ז איהו גופיה הוי מסתפק ליה דלמא טמאה היא. ולפ"ז שפיר יש להוכיח שהאשה נאמנת אף במקום דמסתפק ליה להחכם. אולם מסתימת לשונו בחידושיו לא נראה דכוונתו לפרש כן, אלא כמו שכתבנו לעיל, ודו"ק.

ואפשר די"ל דשני הדרכים האלו תלויים באמת בהדקדוק האחרת שהבאנו לעיל בין דבריו בחי' לדבריו בתורה"ב. דלפ"ד בתורה"ב דהצד שלא להאמינה הוא רק משום דחשבינן לה כטועה, א"כ י"ל דדוקא היכא דבפועל איכא חכם המסתפק בהך מילתא נקטינן שהיא טועה. אולם לפ"ד בחי' אפשר דכל הצד שאינה נאמנת הוא רק משום דלא סמכינן עליה במקום דאיכא צד טומאה, וא"כ י"ל דלזה סגי במאי דהוי מטמאינן ע"פ דיבורה שרבב"ח היה מטמא, ודו"ק.

וגם בביאור תי' הגמ' דר' יצחק אגמריה סמך, מצינו חילוק בין דבריו בחי' לדבריו בתורה"ב. דבחי' ביאר דהגמ' חוזרת בה דלעולם ר' יצחק לא טימא מעולם דהכא לא הוי שייכא דין חכם שהורה כיון דאגמריה סמך, ע"ש. [ורק בסו"ד הביא הפירוש שכתב בתורה"ב, ע"ש.] אולם בתורה"ב משמע דביאר [כדרך שא"ר] דהגמ' מתרצת דהכא ליכא להוכיח דבעלמא היא נאמנת, דהכא לא לא האמין לה אלא בצירוף מה דסמך אגמריה, ע"ש. ואפשר דגם חילוק זה תלוי בב' מהלכים הנ"ל, ודו"ק.

שם. והנה לדינא פסק הרשב"א בתורה"ב דכיון דבעיין לא איפשיטא אזלינן לחומרא ואינה נאמנת היכא דהחזקנוה בטמא או אפי' מספקא לן, וכן פסקו הטור והמחבר בסי' קפח (סעיף ב), ע"ש. והיינו דפסקו כהרשב"א, דאילו לפרש"י בהסוגיא היכא שהביאה לפנינו ונסתפקה לן, לכאורה י"ל דבכה"ג סמכינן עלה דהרי תו ליכא לברורי והויא כליתא לקמה דנאמנת. וכן נראה מהגמ' לעיל (דף יג, ב) אמר רבי חרשת היתה בשכונתינו וכו', ע"ש ובפרש"י שם. (אולם עי' ברש"ש שם.)

אולם עי' בב"ח דנקט דגם לדעת רש"י ספיקת הגמ' הוא באופן דמספקא לן וכפירוש הרשב"א, ע"ש. וא"כ לדינא בעינן להחמיר בכה"ג גם לפי דעת רש"י. אלא דצ"ע מהיכן יצא לו כן, דהרי מפשטות לשון רש"י משמע דרק היכא דאפשר לברורי לא סמכינן עלה וכנ"ל. ושמעתי מבארים דהוי ק"ל דא"כ דמיירי רק בדאפשר לברורי, א"כ מאי מייתי ראיה מהא דילתא. אולם לכאורה גם זה אינו דהרי כיון דמיירי באופן דר' יצחק היה מטמא, א"כ ודאי שמעינן מינה דאשה נאמנת לגמרי, ודו"ק.

והנה ע"ע בסד"ט (ס"ק ג) שהביא עוד נפ"מ בין דברי רש"י להרשב"א לענין אם אשה נאמנת לעצמה ולחבירתה. דלפי רש"י דסוגיין מיירי בהכי א"כ למסקנא דלא איפשיטא בעיין אזלינן לחומרא ואינה נאמנת וצריכה לברורי. אולם לפי הרשב"א בכה"ג ודאי נאמנת דלא מספקא לן אלא אי נאמנת במקום דאיכא חכם המטמא או מסופק בה. ולפ"ז למאי דפסק השו"ע כדינו של הרשב"א, בכה"ג לכאורה יש להקל. אולם ע"ש שהביא שהב"ח והש"ך (ס"ק ז) הביאו דעת רש"י בזה, ע"ש, ומשמע דלהלכה צריך להחמיר. ולפ"ד צ"ע למעשה באיזה אופן יכולה האשה לסמוך על ידיעתה שהיא טהורה. [ועי' בס' בדי השלחן בביאורים מה שהביא בזה בשם החכמ"א.]

והנה עי' בתוה"ש שם (ס"ק ה) שכתב דלפ"ד הרשב"א בתורה"ב הנ"ל דחיישינן שמא היא טועה, א"כ באופן שהיא הביאה לפנינו המראה האחרת שהחכם טיהר לה היא טהורה, דבכה"ג ליכא למיחש שטועה בדמיונות. אלא שהקשה ע"ז דא"כ למה לא דחה הגמ' דליכא לפשוט מההיא דילתא דאפשר בכה"ג היה מיירי. ועוד הביא דמלשון רש"י משמע דכל היכא דהדם לפנינו אין סומכין על נאמנות של האשה, ע"ש. והנה מה שכתב דלפי רש"י נראה דאף בכה"ג אינה נאמנת משום דאיכא לברורי, לכאורה אינו מוכח כלל, די"ל דגם לרש"י כל החשש הוא משום דלא קים לה במראה דמים [וכמו שכתב לעיל שם], ולכן בעינן לברורי היכא דאפשר. אבל בכה"ג דלא שייכא הך חששא אפשר דגם לרש"י נאמנת, ודו"ק. [ומה שהקשה שם התוה"ש דלמה לא מוקמינן עובדא דילתא בהכי, לכאורה אפשר לדחות דלא משמע לן דמיירי בהכי.]

דתניא לא יאמר חכם אילו היה לח היה ודאי טמא אלא אמר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. עי' בט"ז (ס"ק ב) דהק' מכאן ע"ד הב"ח דפסק דחכם לא יסתכל על מראה כשהוא לח כיון דלפעמים ניכר בה אדום בקצותיו כשמתייבש, ע"ש. והק' עליו הט"ז דכמו דאמרינן כאן דאין לו לומר כשהוא יבש דדילמא אילו היה לח היה טמא, ה"נ להיפוך אין לו לומר דילמא אילו היה יבש היה טמא דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. [וע"ע שם שהקשה מעצם עובדא דרבי דמבואר דחזא דמא בלילה ומשמע אף שעדיין היה לח, ע"ש בדבריו.]

ויש להוסיף דלכאורה כ"ש הוא, דבסוגיין אמרינן שיכול לטהר ביום מטעם אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואע"ג דאיכא ריעותא לפנינו דבלילה היה נראה לו טמא [ובפרט לשיטתו דרואין דם בלילה], כ"ש בציור של הב"ח דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן וכמו שכתב בסו"ד, ע"ש, ודו"ק.

אולם עי' בחוו"ד שדחה הראיה מסוגיין, די"ל דשאני הכא דא"א לברורי, משא"כ בנידון של הב"ח דאפשר להמתין עד שיתייבש. ועוד כתב שם דגם דגם הב"ח לא החמיר אלא בבדיקה או בהרגשה ובסמיכות דם ולא בכתם. אולם להלכה ע"ש שהכריע כדעת החכ"צ (סי' מו) דלא החמיר כדברי הב"ח, אלא דכמו דאמרינן דאם היה מראה טמא בשעת יציאה מן הגוף ואח"כ נהפך למראה טהור דהיא טמאה, ה"ה להיפוך כשהיתה מראה טהור בשעת יציאתה מן הגוף היא טהורה ואף דאח"כ נהפך למראה טמא, ע"ש. אולם עי' בהגהות אמרי ברוך שם שחולק על דמיון זו, דהרי מסברא חולקין הן זה מזה, ועי' בשו"ת שב"י (סי' עד) שציין שם שג"כ החמיר בזה. וכן בדברי הט"ז הנ"ל לא כתב לחלוק אלא על הדין דצריך להמתין עד שיתייבש, אבל היכא דראה אותו אחר שיתייבש אפשר דמודה דצריך להחמיר ודלא כהחכ"צ, ודו"ק. אולם עי' בסד"ט (ס"ק ב) שנראה שנוטה קצת לדברי החכ"צ.

א"ר אמי ב"ש וכולן אין בודקין אותן אלא בין חמה לצל. וכ"פ הרמב"ם (פ"ה הי"ב), ע"ש. ועי' בתוה"ש (ס"ק א) שביאר שהטור והמחבר לא הביאו משום דלדידן דמטמאין כל מראה הנוטה לאדמימות ואין מטהרין אלא מראה ירוק ולבן וכדומה, שפיר ניכר החילוק אפי' בלילה, ע"ש, וכ"כ הסד"ט (ס"ק א), ע"ש. ואפשר שגם זה הוא בכלל ההשגה של הראב"ד ע"ד הרמב"ם שם, ודו"ק.