דרשני:סי' ו- חנוכיית רוב גולדברג (Zvi Ryzman)

חנוכיית רובּ גולדברג

'כח כוחו' בהדלקת נרות חנוכה ונרות שבת

'מכונת רוב גולדברג' הוא כינוי שניתן למערכת מסובכת מאד, המורכבת מחלקים רבים ולעיתים שונים מאד באופיים, המבצעת תהליך ארוך, צעד אחר צעד בתגובת שרשרת, על מנת לבצע בסוף פעולה פשוטה [הכינוי למכונה מסוג זה ניתן על שמו של הקריקטוריסט האמריקאי רוב גולדברג, שהתפרסם ביצירת קריקטורות המתארות מערכות מסוג זה]. שבועיים לפני חנוכה תשע"ג, צפיתי בסרטון שהפיץ הטכניון בחיפה, בו נראית הדלקת נרות חנוכה על ידי 'חנוכיית רוב גולדברג': בלון שהופרח לחלל האויר שחרר סביבון, שפגע בשורת חלקיקי פלסטיק, שהפעילו מכונות נוספות, אשר בסופו של דבר גרמו להפעלת רובוט שהדליק את נרות החנוכיה...

הצפיה בסרטון, הובילה כמובן, למסירת שיעור בפני בני החבורה - האם ניתן לצאת ידי חובת מצות הדלקת נרות חנוכה באופן שכזה.

נדון זה, מצריך עיון בהגדרת המושגים 'גרמא', 'כוחו', ו'כח כוחו' - סוגי פעולות הגורמות באופן בלתי ישיר לתוצאה, וההבדלים שבין פעולות אלו.

ומתוך כך נדון האם ניתן לקיים מצוות גם במעשה הגורם לתוצאה ב'כח כוחו'.

חנוכיית רוב גודלברג - הדלקת נר חנוכה בכח כוחו

א. בכדי להבין מדוע הדלקת נרות ב'חנוכיית רוב גולדברג' אינה נחשבת למעשה 'גרמא' אלא יש לדון האם זהו הדלקה ב'כוחו או ב'כח כוחו', יש לחדד את ההבדל בין מעשה שנעשה ב'כוחו' או ב'כח כוחו', לבין מעשה הנעשה ב'גרמא'.

• 'כוחו' - הוא מעשה שנעשה שלא באמצעות ידיו או גופו של האדם, אלא מכוחו. כגון, זריקת אבן או יריית חץ. הגם שהאבן או החץ הם המזיקים וההורגים בפועל, ולא האדם בגופו, אולם מכיון שפעולתם באה מכוחו הישיר של הזורק אותם, הרי זה בגדר 'כוחו', שעליו אמרו חז"ל "כוחו כגופו", כמבואר בדברי הגמרא במסכת בבא קמא (ג, ב) "כיחו [רוק הפה] וניעו [ליחת החוטם] היכי דמי, אי בהדי דאזלי קמזקי, כוחו הוה". כאשר האדם מזיק בכיחו וניעו "בהדי דאזלי מזקי", דהיינו "שנפל על השיראין [בגדים] וטנפוה או לתוך המשקין ונמאסו" (רש"י, שם) - "כוחו הוא, והיינו אדם גופו, וחייב" (רש"י שם). ומפורש בסוגיות הגמרא בסנהדרין עו, ב; עט, א) כי ההורג על ידי זריקת אבן חייב.

• 'כח כוחו' - הוא מעשה שנעשה מכוחו הראשון, שגרם לתוצאה שבעקבותיה נוצר "כח" שני שעשה מעשה נוסף. כגון, חפץ שנזרק ופגע בחפץ שני ['כוחו'], והחפץ השני פגע בחפץ אחר ['כח כוחו'] והזיקו, כדברי הגמרא במסכת מכות (ח, א) "אלא כח כחו לרבי היכי משכחת לה, כגון דשדא פיסא ומחיה לגרמא, ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא ואתר תמרי, ואזול תמרי וקטול". הזורק גוש עפר שפגע בענף ['כוחו'], והענף התנועע ופגע בתמרים ['כח כוחו'], וכתוצאה מכך התמרים נתלשו מהענף ופגעו באדם אחר - זהו 'כח כוחו'.

• 'גרמא' - מעשה שאינו מוביל לתוצאה אלא אם כן מעורב בו גורם אחר שאינו תלוי במעשה הראשון, כגון "הפורץ גדר בפני בהמת חברו, והלכה והזיקה" (בבא קמא נה, ב) שפטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים, ופירש רש"י: "קסבר גרמא בנזיקין פטור". מעשה פריצה גדר הרפת שבה נמצאת הפרה אינו מוביל לנזק, אלא אם כן הפרה תמצא את הפרצה ותצא מהרפת להזיק, ולכן הוא מוגדר כנזק ב'גרמא' בלבד.

לאור הגדרות אלו, ברור שהדלקת הנרות חנוכה ב'חנוכיית רוב גולדברג' אינה בגדר 'גרמא', כי הגדרת 'גרמא' היא כאשר בתוצאה מעורב גורם אחר שאינו תלוי במעשה הראשון, ואילו בהדלקת החנוכיה לא היה מעורב גורם שכזה, שכן כל שרשרת הפעולות נובעת מהמעשה הראשון. ועל כן יש להסתפק האם הדלקת הנרות שנעשתה לאחר שרשרת פעולות שהביאו בסופו של התהליך להדלקת החנוכיה, מוגדרת כמעשה הבא מ'כח כוחו' של האדם, כזריקת העפר לעץ התמר ['כוחו'], שגרמה לענף שנפגע להתנועע ולגרום לתלישת התמרים ['כח כוחו'] שהזיקו, והאם ניתן לקיים את מצות הדלקת הנרות באופן זה.

אולם בטרם נבוא לדון בשאלה האם יוצאים ידי חובת קיום מצוה במעשה של 'כח כוחו', יש לברר תחילה האם יוצאים ידי חובת מצוה בקיומה בדרך של 'גרמא'.

קיום מצוות עשה ב'גרמא'

ב. קיום מצוות עשה ב'גרמא', נדון בדברי הפוסקים, והגרצ"פ פרנק הביא בשו"ת הר צבי (או"ח סי' קמג) את דברי הגמרא בסנהדרין (עז, ב) "זרק חץ ותריס בידו, ובא אחר ונטלו, ואפילו הוא קדם ונטלו פטור, דבעידנא דשדי ביה מיפסק פסיקי גיריה". הזורק חץ, ובשעת הזריקה לא היה באפשרות החץ לפגוע משום שתריס מנע זאת, ולאחר מכן הוסר התריס והחץ פגע - אין הזורק חייב, משום שבשעת הזריקה, החץ לא היה יכול להזיק, ונמצא שההיזק הוא ב'גרמא', ופטור. ולפי זה דן הגרצ"פ, האם יוצאים ידי חובת הדלקת נרות שבת במנורה חשמלית: "המסלק את התריס המעכב את החץ שלא יגש אליו, אף על גב דבסילוקו זה מכשיר הוא את החץ שיהרוג או יזיק, מ"מ אין להמסלק הזה דין מזיק בידים, ורק גרמא בעלמא. ואם כן מזה נקח לנדון דידן, שזה המדליק את החשמל אין עושה דבר הנדלק אלא שמזמין גשר או מסלק הגשר אשר דרך בו יעבור הזרם, לכאורה מסתבר דלא עדיף מסילוק התריס, שגם כן עושה דרך למעבר החץ. ומהאי טעמא יש לדון אם יוצא ידי חובת הדלקת נר של שבת בחשמל. דלפי הגמרא בסנהדרין לכאורה לחומרא יש לצדד דהדלקה זו שהיא באה מתוך סבוב הכפתור שבתוך השלטר [מתג הפעלה], אין זה אלא גרמא, דלא עדיף מסלוק התריס דפטור אף בנזקין, כמ"ש התוספות שם, והיינו ע"כ משום דלא חשיב כמאן דעביד בידים ממש. ואם כן בנדון דידן יש לדון, דלא אמרינן קיים זה מצוותו בהדלקה שכזו שנדונה כאלו הודלקה מאליה, ולא הוי כמאן דמדליק בידים".

ובהמשך דבריו, כתב הגרצ"פ, כי בקיום מצוות עשה ב'גרמא', יש לדון בכל מצוה לגופא, האם קיומה במעשה או בתוצאה, ובמצוות שקיומן בתוצאה, יצא ידי חובה גם ב'גרמא', ולפיכך, אם חיוב נר שבת וחנוכה הוא מעשה הדלקה, לא יוצא ידי חובה ב'גרמא', אך אם החיוב שיהיה נר דלוק, שפיר מתקיימת המצוה גם ב'גרמא', כדבריו: "להלכה הנני מסתפק קצת ביסוד החלק המעשי של מצות עשה, אי מעכב שתהא עשייתה בגדר פעולה של בידים דווקא, או נאמר דלגבי מצות עשה די לו גם בגרם עשיה, ובלבד שיהא הוא המסבב לעשיית המצוה אמרינן דהיינו עשיה דידה. דוגמא לזה ראיתי בתשובת מהר"ח אור זרוע, דלא דווקא בידים בעינן, אלא שיהא הוא המסבב שיהא נימול, ואם כן גם בהדלקת נר של שבת ושל חנוכה נאמר דאין המצוה שידליק בידים דוקא, אלא שישתדל שיהא נר דלוק בבית".

והגרש"ז אויערבך כתב בספרו מאורי האש (פ"ה ענף ב אות ה) כי בהדלקת נר חנוכה, קיימא לן להלכה (שו"ע או"ח סי' תרעג סע' ב) "הדלקה עושה מצוה, לפיכך אם כבתה קודם שעבר זמנה אינו זקוק לה", ולכן יש לומר "דבעינן שידליק הוא בידים ולא על ידי גרמא". אולם למעשה הדבר עדיין נשאר בספק כי "גם בזה הוכיח הגאב"ד מוהרצ"פ (שם) דיצא ממה שכתוב בפרשת שתצוה (שמות כח, ט) גבי אבני האפוד, וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, ואפילו הכי תניא (סוטה מח, ב) שהוא כותבן בדיו ומראה לן שמיר מבחוץ, והן נבקעות מאליהן. אלמא אף שאינו עושה מעשה הפיתוח בעצמו, ואפילו הכי מקרי שפיר וּפִתַּחְתָּ".

מאידך, בשו"ת ציץ אליעזר (ח"א סימן כ פרק יב) פשיטא ליה, שהדלקת חנוכיה בחשמל אינה מוגדרת כ'גרמא', וז"ל: "הגרצ"פ פרנק דעתו נוטה לומר שאפשר לקיים מצוה ע"י גרמא. ולענ"ד נראה להעיר דיש לומר דגרמא כזו של הדלקת מאור החשמל, אינו נכנס כלל בגדר השאלה של אם אפשר לקיים מצוה ע"י גרמא, מכיון שכך הוא דרכו של מאור זה להדליקו באופן כזה, וזוהי דרך הדלקתו. ובנר חנוכה הרי עיקר מצות ההדלקה היא פרסום הנס, שיראו ויכירו שהוא מדליק נרות אלו לשם חנוכה, ושפיר איכא בנרות - חשמליות פרסום הנס בהקציעו מקום מיוחד ליד הדלת או החלון לנרות אלו, ובהדליקם בלי שום שינוי מדרך הדלקתם הרגילה, ובפי ההמון נקרא זה שהוא במו ידיו הדליק הנרות הללו, ואיכא פרסום הנס".

נמצאנו למדים, כי השאלה האם יוצאים ידי חובת הדלקת נר חנוכה ב'גרמא', לא הוכרעה. ובציץ אליעזר, נקט שהדלקה בחשמל אינה מוגדרת כ'גרמא', מכיון "שכך הוא דרכו של מאור זה להדליקו באופן כזה". אולם כפי שנתבאר לעיל, יש הבדל יסודי בין 'גרמא', שבתוצאה מעורב גורם אחר שאינו תלוי במעשה הראשון, לבין 'כח כוחו', שהוא מעשה שלא מעורב שום גורם חיצוני שכזה, שכן כל שרשרת הפעולות נובעת מהמעשה הראשון.

ומעתה יש להסתפק, האם ניתן לקיים את מצות הדלקת נרות חנוכה, במעשה הגורם לשרשרת פעולות שהביאו בסופו של התהליך להדלקת החנוכיה.

• • •

'כח כוחו' בדיני התורה

ג. בדיני התורה, לעיתים הכח המופעל על ידי הכח הראשון נחשב כמעשה ממש, ולעיתים לא.

• רוצח ונזיקין - רבותינו הראשונים נחלקו האם רציחה שנגרמה ממעשה ב'כח כוחו' נחשבת כמעשה מ'כוחו', והרוצח פטור מגלות מכיון שמעשה זה נחשב "כעין אונס". או שהפטור נובע מכך ש'כח כוחו' לא נחשב כ'כוחו'.

במשנה (מכות פ"ב מ"א) נחלקו רבי וחכמים: "נשמט הברזל מקתו והרג, רבי אומר אינו גולה, וחכמים אומרים גולה. מן העץ המתבקע, רבי אומר, גולה. וחכמים אומרים, אינו גולה". לדעת רבי, רק כשחטב עצים ביער וגזיר עץ נתלש מהגזע והרג אדם, חייב גלות [כרוצח בשוגג]. אך אם תוך כדי חטיבת העצים נשמט הברזל מהגרזן עצמו והרג, פטור מגלות, מכיון שזהו "שוגג הקרוב למזיד"]. ובביאור מחלוקתם האם כשבקיע העץ הרג, חייב גלות או לא, אמר רב פפא (מכות ח, א) "מאן דשדא פיסא לדיקלא [הזורק גוש עפר על עץ דקל] ואתר תמרי [ונפלו התמרים], ואזול תמרי וקטול [והלכו התמרים והרגו אדם אחר] באנו למחלוקת דרבי ורבנן". ופירש רש"י: "דהיינו דומיא דמן העץ המתבקע". התמרים שנעקרו ונפלו מחמת מכת גוש העפר, דומים לבקעת העץ שניתזה מחמת מכת הגרזן, וכשם שבענין הבקעת מחייב רבי גלות וחכמים פוטרים, כמו כן לענין התמרים יחייב רבי גלות וחכמים פוטרים. והקשו בגמרא: "פשיטא". כלומר, הדבר פשוט ששני המקרים האלו שווים, ומה חידש רב פפא. ותירצו: "מהו דתימא ככח כחו דמי, קא משמע לן". אילולא חידושו של רב פפא היינו סוברים שבמקרה שנפלו התמרים מחמת גוש העפר שפגע בדקל, הדבר נחשב 'כח כוחו', ובזה גם רבי מודה שאינו חייב גלות. קא משמע לן רב פפא, שגם במקרה זה רבי מחייב גלות. ועל כך הקשו: "אלא כח כחו לרבי היכי משכחת לה", ותירצו: "כגון דשדא פיסא [זרק גוש אדמה] ומחיה לגרמא [ורגב האדמה הכה ענף דקל], ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא [והענף הכה אשכול תמרים] ואתר תמרי ואזול תמרי וקטול" [והלכו התמרים ונפלו על אדם והרגוהו].

ומבואר בדברי הגמרא שאין חיוב גלות על מעשה רציחה ב'כח כוחו'. וכתב המאירי (מכות שם) כי הטעם לכך, משום שבמעשה זה "הרי הוא כאנוס", כדבריו: "הזורק אבן לתמר להפיל תמרים, ונפלו התמרים על התינוק והרגוהו, פטור מגלות, שאין זה אלא כח כחו, והרי הוא כאנוס". וכן משמע מדברי הרמב"ם (הלכות רוצח פרק ו הלכה טו) שכתב: "נשמט הברזל מן העץ המתבקע אינו גולה, מפני שאין זה מכוחו אלא מכח כוחו, ונמצא כמו אונס. וכן הזורק אבן לתמר להפיל תמרים ונפלו מן התמרים על תינוק והרגוהו פטור, מפני שהן באין מכח כחו, וכן כל כיוצא בזה משאר הסיבות".

ונראה מדבריהם שהפטור ממעשה הרציחה אינו בגלל ש'כח כוחו' לא נחשב כ'כוחו', אלא 'כח כוחו' באמת נחשב ככח ראשון, וסיבת הפטור מהגלות מדין אחר - שאין לחייב על מעשה המוגדר "כאונס".

אולם הריטב"א (מכות שם) כתב: "אלא כח כחו לרבי היכי משכחת לה, פירוש לאו קושיא היא, דהא לא אשכחן לרבי בשום דוכתא דאמר כלום בכח כחו בענין זה עד דנפרוך היכי משכחת לה. אלא דכיון דאיתיה בעי לברורי, משום דכולי עלמא כח כחו לאו ככחו דמי, כדאיתא בפ"ק דב"ק וכן בפרק הנשרפין". ובדבריו מפורש שלכולי עלמא 'כח כוחו' לא כ'כוחו' דמי, וזו הסיבה שאינו גולה על רציחה במעשה מ'כח כוחו'.

וכוונת הריטב"א לדברי הגמרא בסנהדרין (עז, ב) "האי מאן דכפתיה לחבריה [קשר את חברו] ואשקיל עליה בדקה דמיא [והפנה עליו זרם של מים] ומת, חייב. מאי טעמא, גירי דידיה הוא דאהני ביה ["דהרגו ממש באותם המים הן הן כלי זינו", רש"י]. והני מילי בכח ראשון ["שקשרו סמוך לשפת המים, וכיון שנקב נקב בשפת המים מיד באו המים לפיו", רש"י], אבל בכח שני ["שקשרו ברחוק והמים הלכו שם, אע"פ שהוא נקב הנקב והפכו לשם, פטור דגרמא בעלמא הוא", רש"י]. ומפורש איפוא, כי פעולה הנעשית "בכח שני - "כח כוחו", לא נחשבת כפעולה מ'כוחו'.

• שחיטה - במסכת חולין (טז, א) "השוחט במוכני [באמצעות גלגל], שחיטתו כשרה. [והקשו] והתניא, שחיטתו פסולה. [ותירצו] לא קשיא, הא בסרנא דפחרא [גלגל של יוצרי חרס, שמסתובב בכח האדם], הא בסרנא דמיא [גלגל שמסתובב על ידי זרם מים, ולכן שחיטתו פסולה שהרי לא נעשית בכח אדם]. ואיבעית אימא, הא והא בסרנא דמיא, ולא קשיא, הא בכח ראשון, הא בכח שני". ופירש רש"י: "בכח ראשון, מיד כשנטל הדף המעכב את המים והתחיל לגלגל, ובתחילת גלגולו שחט מכח אדם שנטל הדף [שחיטתו כשרה]. בכח שני, לאחר שגלגלו המים את הגלגל פעם ראשונה ושניה" [שחיטתו פסולה].

ומבואר בדברי הגמרא כי רק שחיטה ב'כח כוחו', דהיינו לאחר הסיבוב הראשון של הגלגל מהכח הראשון, כשרה. מה שאין כן לאחר שהסתובב הגלגל בפעם השניה מכח הסיבוב הראשון, ובסיבוב השני המוגדר 'כח כוחו' נשחטה הבהמה, השחיטה פסולה מכיון שלא נעשית מכח האדם [ובהמשך הסוגיא משווה הגמרא בין דין שחיטה במוכני, שיש להבדיל בין כח ראשון לכח שני, לדין האין מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בדקא דמיא]. ודין זה נפסק להלכה בשו"ע (יו"ד סי' ז סע' א) "יכול אדם לקבוע סכין בגלגל של אבל או של עץ, ומסבב הגלגל בידו או ברגלו, ומשים שם צוואר הבהמה או העוף עד שישחט בסביבת הגלגל. ואם המים הם המסבבים את הגלגל ושם הצוואר כנגדו בשעה שסבב ונשחט, הרי זו פסולה. ואם פטר אדם את המים עד שבאו וסבבו את הגלגל ושחט בסביבתו, הרי זה כשרה בדיעבד, שהרי מכח אדם בא. במה דברים אמורים בסביבה ראשונה, שהיא מכח האדם. אבל מסביבה שניה ולאחריה פסולה, שהרי אינה מכח האדם אלא מכח המים בהילוכן".

נמצאנו למדים, כי גם בדיני שחיטה, פעולה הנעשית "בכח שני - "כח כוחו", לא נחשבת כפעולה מ'כוחו', ולכן השחיטה ב'כח כוחו' פסולה.

לעומת זאת, בהלכות שבת ודיני יין נסך, משמע שדין 'כח כוחו' כדין 'כוחו'.

• שבת - במסכת שבת (עג, ב) אמר רב פפא: "האי מאן דשדא פיסא לדיקלא [הזורק גוש עפר על עץ דקל] ואתר תמרי [וכתוצאה מכך נפלו התמרים] חייב שתים, אחת משום תולש [תולדת מלאכת קוצר] ואחת משום מפרק [תולדת מלאכת דש]. רב אשי אמר, אין דרך תלישה בכך, ואין דרך פריקה בכך". וכתב הרמב"ן: "עיקר הפירוש כדברי האומר שהן נתלשין עם המכבדות [כפות התמרים], ואחר כך דשין אותן, שמחמת דשדא פיסא דיקלא נתלשו המכבדות מהדקל, וכשהן נופלין לארץ מכוחו הן נחבטין ונדושין ונפרקין התמרים מן המכבדות והיא תולדה דדש" [וכדבריו כתבו הר"ן והריטב"א].

משמע שבהלכות שבת דין 'כח כוחו' כ'כוחו', כי האבן שנזרקה הפילה את המכבדות מהתמרים אך לא גרמה לפירוקם ממכבדותיהם, אלא נפילתם לארץ גרמה לפירוק, ומכל מקום מעשה זה מחייב לדעת רב פפא "אחת משום תולש ואחת משום מפרק". נמצא כי מלאכה שנעשית בשבת מ'כח כוחו', נחשבת כ'כוחו'. וגם רב אשי, חלק על רב פפא, רק משום ש"אין דרך פריקה בכך", ולא בגלל ש'כח כוחו' לאו כ'כוחו'.

• יין נסך - במסכת עבודה זרה (ס, א) נחלקו בדין יין שנעשה מכח כוחו של עכו"ם: "מעצרא זיירא [גת שכובשים בה ענבים באמצעות קורת עץ] רב פפי שרי, רב אשי ואיתימא רב שימי בר אשי אסר. בכוחו [כאשר העכו"ם כבש את הענבים בכוחו], כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי בכח כוחו" [ופירש רש"י: "כגון שמגלגל [את] הגלגל והיא מפלת את הקורה"]. איכא דאמרי, בכח כוחו כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי בכחו. הוה עובדא [מעשה שהיה שכבש עכו"ם את הענבים] בכח כחו, ואסר רב יעקב מנהר פקוד".

להלכה קבעו התוספות (שם ד"ה הוה) כפי הוראתו של רב יעקב מנהר פקוד, ש'כח כוחו' כ'כוחו', כדבריהם: "וכן פסק רבנו חננאל, דמעשה רב". וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' קכה סע' ב) "כח כוחו ככוחו דמי, ואם הוא כח כח כחו, כגון קורת הגת שגלגלה עובד כוכבים, שיש שם ג' כוחות הדפים והגלגל והקורה, בדיעבד מותר אפילו בשתיה".

ומעתה יש לברר מה ההבדל בין דיני רציחה ונזיקין ושחיטה, שבהם 'כח כוחו' אינו נחשב כ'כוחו', לדיני שבת ויין נסך, שבהם 'כח כוחו' כ'כוחו'.

'כח כוחו' הפועל בשרשרת - כאשר הכח הראשון עדיין קיים - הוא בגדר כוחו

ד. הרב לוי יצחק הלפרין, ראש המכון המדעי טכנולוגי לבעיות ההלכה, חיבר ספר יחודי בנושא "מעשה וגרמא בהלכה", ובחלק החמישי של הספר הרחיב את היריעה בסיכום דיני 'כח כוחו'.

לדעתו יש הבדל בין מעשה הגורם לתוצאה מ'כח כוחו' - שהכח הראשון עדיין קיים, לבין מעשה שהכח הראשון כבר הפסיק לפעול, והתוצאה נגרמה מהכח שני: "יש לחלק בין מעצרא זיירא [יין נסך] בעת שהאדם לוחץ על המקל, והמקל על הגלגל וכו, למעשה זה רק כח אחד - שהאדם פועל במישרין על סחיטת הענבים. לעומת זאת דוגמא לכח כוחו היא למשל, שזרק אדם אבן על גבי חפץ, ואותו חפץ הלך ללא האבן ועשה מעשה. השאלה היא האם מעשה אחרון זה מתייחס לאדם, או לא. הרי המבצע האחרון אינו קשור יותר עם האדם הזורקו. מכאן כששני המפעילים קשורים זה בזה ממש ופועלים זה על זה, יש להחשיבו כ'כחו' ממש ולא רק ככח כוחו".

והוא מסכם: "כח כוחו אינו ככוחו, כל זה בכוחות הפועלים בנפרד מהאדם העושה את הכח, וכן הכח הראשון נפרד מהכח השני. אבל אם הם קשורים זה לזה אין זה בגדר כח כוחו כלל".

לאור הסבר זה מובנת החלוקה בין דיני רציחה ונזיקין ושחיטה בהם 'כח כוחו' אינו נחשב ככוחו, כי מדובר "בכוחות הפועלים בנפרד מהאדם העושה את הכח, וכן הכח הראשון נפרד מהכח השני". לעומת דיני יין נסך, שגם יין שנכבש בכח כוחו אסור כדין יין נסך, בגלל שהכח הראשון קשור עדיין בכח השני כי כוחו הראשון של הנכרי פועל במישרין על סחיטת הענבים.

ובהסבר בדברי הגמרא בשבת, שזריקת העפר על התמרים שנפלו והתפרקו מוגדרת כ'כוחו', כתב הרב הלפרין: "שיש לחלק בין פעולה הנעשית בכח כוחו בחפץ שלישי, כגון בזורק אבן והאבן הזאת הפעילה אבן אחרת לפעול פעולתה בגוף שלישי, ובזה אמרינן שכח כוחו לאו ככוחו. לעומת זאת, בזורק אבן על גבי חפץ, והפעיל אותו חפץ לעשות פעולה בעצמו, פעולה זו היא בגדר כוחו. לפי פירוש זה, אין להוכיח שלגבי שבת כח כוחו ככוחו, שאין המקרים הללו מוגדרים בגדר כח כוחו אלא בגדר כוחו, ודברי הרמב"ן הריטב"א והר"ן מדברים שהאבן שהוא הכח הראשון, פועלת על התמרים שיעשו מעשה בעצמו ולא בגוף שלישי, וכח זה ככוחו ממש".

הפעלת מכונה בשבת ובשביעית - מעשה או גרמא

ה. כאשר הומצאו המכונות החשמליות, דנו הפוסקים, האם בהפעלת מכונה המבצעת מעשה של איסור, כגון הפעלת מכונת חרישה בשבת או בשביעית, מתחייבים על איסור חרישה בשבת ובשביעית.

החזון איש (או"ח סימן לז ס"קא) כתב: "החורש או זורע בשבת במכונה המתוקנת לכך, והאדם לוחץ לחיצה הראשונה ועל ידי זה מוציא כח חום הגורם לאדים שיבואו ויניעו את הגלגל, ותנועת הגלגל ממשכת יצירת האדים וכן חוזר חלילה. נראה דכל החרישה והזריעה חשיבא גירא דיליה ומעשיו, וכמו שכתב הנימוקי יוסף באש דכל ההמשך הוא מעשיו, אלא שמלאכת הכל נעשה בשעה ראשונה". לדעת החזון איש, הפעלת מכונה היא מעשה המוגדר כ'כוחו', ובשל כך מסקנתו הברורה: "ומכאן לחורש במכונה שמתנעה על ידי קיטור או על ידי חשמל, והאדם מכוון אותה שתלך לפי תלמי השדה, אף אם אין כאן כח האדם בעצם החרישה, המכונה היא כלי האומנות של האדם, ועמידת המכונה על השדה וכיוון הפרקים על מכונם לצורך החרישה זהו מלאכת חרישה, וחייב עליה חטאת".

אולם הגרצ"פ פרנק הביא בשו"ת הר צבי (או"ח סימן רח) את דברי הרמב"ן שכתב "בחורש בבהמתו מלאכת עצמו היא, ובהמה עמו ככלי ביד האומן, כגון הגרזן ביד החוצב בו, והמשור ביד מניפו. תדע שהרי חייבים על זדונו סקילה ובשוגג חטאת, ואע"ג דבעי דומיא דעבודה זרה דעביד מעשה בגופו, וביו"ט ובשביעית לא בא הלאו הזה. והחורש בבהמה חייב מלקות, כמו ששנינו (מכות כא, א) וחייב עליו משום שמונה לאוין ובשביעית ויו"ט". והוכיח הגרצ"פ מדבריו כי הפעלת מכונת חרישה לא נחשבת כמעשה חרישה בשבת: "הרי דהרמב"ן מוכיח דמדחייבינן על חרישה ובשביעית ויו"ט, ע"כ דחשיבא מלאכה שהאדם עצמו עושה אותה בגופו, וסבירא ליה להרמב"ן דנעיצת היתד והחזקת המחרישה מעשה אלימתא היא, ולכן אין צריך קרא לזה לחייבו. ומתוך דברי הרמב"ן נראה להדיא דאם האדם אינו עושה כלום בגוף המלאכה לא שייך לחייבו, משום דדומיא דעבודה זרה בעינן שיהא עושה בגופו. ומה שכך הוא דרך החרישה לא מהני כלום. וממילא שדין חרישה שע"י בהמה לאו מילף הוא לחרישה שעל ידי מכונה - שבעצם החרישה אין האדם משתף פעולה כלל, ולאו מעשה אדם הוא".

הגרצ"פ למד מדברי הרמב"ן, כי חרישה על ידי בהמה נחשבת כמעשה, היות ובשעה שהבהמה חורשת האדם מוליך אותה, ונמצא כי החרישה על ידי הבהמה היא כחציבה על ידי גרזן - שהם מעשים הנעשים על ידי האדם ממש. אולם בהפעלת מכונה חשמלית, המפעיל סיים את המעשה בשעת הלחיצה על מתג ההפעלה, ובשעת פעולת המכונה הוא לא עושה דבר, ולכן המעשה שנעשה על ידי המכונה אינו אלא בגרמא של המפעיל, ולא נחשב כמעשיו.

צירוף פעולות באקראי - 'כח כוחו'; סדר פעולות המתוכנן במכונה - 'כוחו'

ו. בספר שבות יצחק (דיני חשמל פרק יד) הקשה על דברי החזון איש: "וצריך ביאור דבגמרא (מכות ח, א; לעיל אות ג) איתא לענין חיוב גלות דכח כוחו לא חשיב כמעשה דידיה ופטור, ולכן אם הכה בגרזן על העץ ומן העץ המתבקע ניתז קיסם והרג דחשיב לרבנן כח כוחו אינו גולה, ומאי שנא מכונה הפועלת על ידי כח כוחו".

ותירץ השבות יצחק: "ויש לומר דהא דכח כחו לא הוי כגופו, אין זה אלא משום דצירוף הכוחות ארע בדרך מקרה. מה שאין כן הכא, שכך הוא סדר פעולות המכונה שבהפעלת הכח הראשון נפעלים כח שאר הכוחות, כהאי גוונא הכל חשיב גירי דיליה [חצים שלו]. והיינו נמי טעמא דאשו חשיב כחציו, דאמנם האש שהדליק הבעירה דבר אחר וכן הלאה, ולכאורה הוי כח כוחו, מכל מקום כיון שזהו טבע האש כל ההמשך חשיב גירי דיליה ומעשיו. וכמו כן מכונה המתוכננת ומותקנת לפעול באופן זה, דמי ממש לאש, והכל חשיב גירי דיליה ומעשיו כמו שכתב החזון איש, וכל זה אפילו שהמכונה תמשיך מעשה הקצירה לבד".

ומבואר בדברי השבות יצחק, כי יש הבדל בין צירוף פעולות באקראי, לסדר פעולות המתוכנן במכונה. צירוף מעשים הגורמים לתוצאה מ'כח כוחו', כדוגמת הגמרא במסכת מכות [הזורק אבן על עץ דקל, ונפלו התמרים על התינוק והרגוהו] ובמסכת סנהדרין [הקושר את חברו ופתח סכר מים במקום רחוק שהגיעו למקום שבו היה חברו והטביעוהו] - אינו נחשב כמעשה שנעשה מכוחו אלא מ'כח כוחו'. אולם תהליך הטבעי של שרשרת פעולות מתוכננות בסדר קבוע המתחיל בהפעלת הכח הראשון, נחשב כ'כוחו' ממש.

לסיכום: ממוצא הדברים שנתבארו לעיל, למדנו שני דרכים בהגדרת מעשים הבאים הנפעלים מ'כח כוחו':

לדעת הרב הלפרין, יש הבדל בין מעשה הגורם לתוצאה מ'כח כוחו' - שהכח הראשון עדיין קיים, לבין מעשה שהכח הראשון כבר הפסיק לפעול. כאשר הכח השני הוא דבר נפרד מהכח הראשון - זהו 'כח כוחו' אשר אינו ככוחו. אבל כשהכח הראשון עדיין קיים, וכל הכוחות קשורים זה לזה - אין זה בגדר כח כוחו אלא 'כ'כוחו'. ואילו לדעת השבות יצחק, ההבדל הוא בין צירוף פעולות באקראי, לבין מעשה שגורם לתוצאה בסדר פעולות המתוכנן במכונה. צירוף מעשים הגורמים לתוצאה אקראית ב'כח כוחו' - אינו נחשב כמעשה שנעשה מכוחו אלא מ'כח כוחו'. אך בתהליך הטבעי של שרשרת פעולות מתוכננות בסדר קבוע, גם 'כח כוחו' נחשב כ'כוחו' ממש.

ומעתה נראה כי השאלה האם יוצאים ידי חובת קיום מצות הדלקת נרות חנוכה בחנוכיית 'רוב גולדברג' - תלויה בדרכים הנ"ל: לדעת השבות יצחק, ההדלקה ב'חנוכיית גולדברג' היא תהליך מתוכנן של שרשרת פעולות המסודרות בדיוק מושלם, שתחילתם בהפעלת הכח הראשון, ומעשה זה מוגדר כ'כוחו' ממש, ושפיר קיים בזה את מצות הדלקת הנרות.

ברם לדעת הרב הלפרין, ההדלקה ב'חנוכיית גולדברג' אינה מוגדרת מעשה הבא מ'כוחו', שהרי הכח הראשון כבר הפסיק, והכח השני הוא דבר נפרד מהמעשה הראשון, ולכן זהו מעשה המוגדר כ'כח כוחו' ולא 'כוחו', ואינו יוצא בו ידי חובת קיום מצוה.

עם זעת, לדעת ציץ אליעזר [לעיל אות אות ב] שיוצאים ידי חובת מצות הדלקת נרות חנוכה בהדלקה בדרך 'גרמא', כי "עיקר מצות ההדלקה היא פרסום הנס, שיראו ויכירו שהוא מדליק נרות אלו לשם חנוכה, ושפיר איכא בנרות - חשמליות פרסום הנס בהקציעו מקום מיוחד ליד הדלת או החלון לנרות אלו", יוצא ידי חובת הדלקת הנרות גם אם 'כח כוחו' אינו נחשב כ'כוחו', מכיון שסוף כל סוף יש פרסום הנס.

ענף ב

הדלקת נרות שבת ב'כח כוחו'

ז. והנה קיום מצות הדלקת נרות חנוכה הוא במעשה ההדלקה, ולא בתוצאה שיהיו נרות דלוקים, כדברי הגמרא (שבת כב, א) "הדלקה עושה מצוה", וכפי שנפסק בשו"ע (או"ח סי' תרעג סע' ב) "הדלקה עושה מצוה, לפיכך אם כבתה קודם שעבר זמנה אינו זקוק לה", ומכאן נבע שורש הספק, האם הדלקת הנרות ב'חנוכיית גולדברג' מתקיים מעשה הדלקה, או לא. ומעתה יש לדון, האם ניתן לקיים את מצות הדלקת נרות שבת בהדלקה הנעשית מ'כח כוחו'.

ולכאורה הדבר תלוי בגדר מצות הדלקת נרות שבת, האם קיום המצוה במעשה - ואם כן אינו יוצא ידי חובה במעשה אינו מכוחו אלא מ'כח כוחו'. או שקיום המצוה בתוצאה שיהיו נרות דלוקים, ושפיר יוצא ידי חובה גם אם הנרות הודלקו במעשה מ'כח כוחו', היות וסוף כל סוף יש נרות שבת דולקים.

ואמנם נחלקו רבותינו הראשונים בשאלה, האם גדר קיום מצות הדלקת נרות שבת במעשה או בתוצאה. ונפקא מינה, כאשר היה נר דלוק מבעוד יום, האם צריך לכבותו כדי לקיים מעשה הדלקה לכבוד שבת. או שאין צורך בכך, שכן גם בנר שהיה דולק ועומד מבעוד יום מתקיימת התוצאה שיש אור בבית בליל שבת.

התוספות (שבת כה, ב ד"ה חובה) כתבו בתחילת דבריהם שאין לברך על הדלקת נרות שבת "משום שאם היתה מודלקת ועומדת לא היה צריך לכבותה ולחזור ולהדליקה, ולא להדליק אחרת". ומבואר שקיום המצוה בתוצאה, ולכן המצוה מתקיימת גם בנרות דלוקים מבעוד יום, וממילא אין לברך על מעשה ההדלקה. וכך פסק להלכה רבינו משולם המבוא בדברי האור זרוע (ח"ב סי' יא). אולם בהמשך דבריהם כתבו התוספות בשם רבנו תם "שאם היה הנר מודלק ועומד, צריך לכבות ולחזור ולהדליק". ומפורש בדבריו, שקיום מצות הדלקת נרות שבת הוא במעשה הדלקה, ולכן אם היה נר דלוק מבעוד יום, צריך לכבותו כדי לקיים מעשה הדלקה לכבוד שבת, וכדעתו פסק הרמ"א (או"ח סי' רסג סעי' ב) "ואם היה הנר דולק מבעוד היום גדול, יכבנו ויחזור וידליקנו לצורך שבת".

ח. בשו"ת הר צבי כתב בתוך דבריו בנדון קיום מצות הדלקת נרות שבת בנורה חשמלית [לעיל אות ב] כי המג"א ורעק"א נחלקו בשאלה, האם גדר קיום מצות הדלקת נרות שבת במעשה או בתוצאה.

לדעת המג"א (או"ח סי' רסג ס"ק יא) אשה שלא הדליקה נרות שבת עד שקיעת החמה תאמר לנכרי להדליק, והיא תברך. והקשה רעק"א: "כיון דאין שליחות לנכרי היא אינה מדלקת ואיך תברך". וביאר הגרצ"פ כי לדעת המג"א "הדלקת נר של שבת אין מצותה עצם ההדלקה שיהא עיכוב בדבר שיהא מדליק בידים דווקא, אלא עיקר המצוה היא ההשתדלות שיהא אור מאיר בבית ["תוצאה"], וזה הוא קיום מצוותה. ואם כן שפיר מברכת על הדלקת הגוי. כן יורה לשון הרמב"ם [פ"ה מהלכות שבת] 'אחד האנשים ואחד הנשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת', משמע דאין מעשה ההדלקה עיקר המצוה. וכן כתב בשו"ע הרב ז"ל דבדיעבד ששכחה ולא הדליקה קודם בין השמשות ונזכרה בבין השמשות, יש להתיר לה לצוות לנכרי להדליק ושתברך היא קודם שתהנה לאורן. דכיון שעיקר מצות הדלקת נר שבת אינה ההדלקה בלבד, אלא ההנאה להשהותם לאורה היא עיקר המצוה, אלא שההדלקה היא התחלה והכנה למצוה זו. ובקונטרס אחרון הוסיף דאף שהנכרי הדליק יכולה לברך 'להדליק', והכוונה שיהא נר דלוק, אי נמי שציוונו להדליק אם אינו דלוק".

ואילו רעק"א שחלק על המג"א, סבר שקיום מצות הדלקת נרות שבת הוא במעשה ההדלקה, ולכן הקשה, שמאחר ואין שליחות לגוי, האשה לא עשתה מעשה הדלקה [שהרי אם רק המצוה מתקיימת ב"תוצאה" מה בכך שאין שליחות לגוי, אפילו בנר הדולק מעצמו מתקיימת המצוה]

ועל כן תמה הגרצ"פ על פסק הרמ"א כשיטת רבנו תם "שאם היה הנר מודלק ועומד, צריך לכבות ולחזור ולהדליק", והיינו שקיום מצות הדלקת נרות שבת הוא במעשה הדלקה, שהרי "לפי האמור [בדברי המג"א ושו"ע הרב] מצות הדלקת הנרות אינה בעצם ההדלקה, אלא שיהא אור מאיר בבית, ומכיון שיש כאן נר דלוק, למה יתחייב בהדלקה, וכיצד יברך 'וצוונו' הרי יש כאן אורה ואינו חסר כלום".

ובכדי שהדברים יעלו בקנה אחד, כתב הגרצ"פ: "אבל באמת יש לומר דאין הכי נמי, דכל זמן שהנר דולק לית כאן מצות הדלקה, אבל אם מכבה הרי תיכף חל עליו מצות הדלקת הנר, ומצוה להכניס עצמו בחיוב מצוה". כלומר, אפילו אם נאמר שעיקר קיומה של מצות הדלקת נרות שבת בתוצאה שיהיו נרות דלוקים, וכפי שנתבאר בדברי המג"א ושו"ע הרב, וכשהנכרי הדליק את הנרות רשאית האשה לברך על ההדלקה, מכל מקום, יש "מצוה להכניס עצמו בחיוב מצוה", ולכן פסק הרמ"א שיש לכבות את הנר שדלק מבעוד יום כדי להתחייב מחדש במצות הדלקת נרות לכבוד שבת.

נמצא לפי זה, כי מצות הדלקת נרות שבת מתקיימת גם כשהודלקו במעשה מ'כח כוחו', היות ועיקר קיומה של המצוה בתוצאה שיהיו נרות דולקים, וכפי שנתבאר בדברי המג"א ושו"ע הרב. ולכן אפילו כשמעשה ההדלקה אינו מכוחו, שפיר קיים את המצוה בתוצאה שהנרות דולקים בבית. ברם מדברי הרמ"א שפסק "שאם היה הנר מודלק ועומד, צריך לכבות ולחזור ולהדליק" למדנו שמכל מקום יש "מצוה להכניס עצמו בחיוב מצוה". ומשום כך מן הראוי איפוא, לקיים את מצות הדלקת הנרות במעשה של הדלקת נרות לכבוד שבת ב'כוחו', ולא במעשה של 'כח כוחו'.