דרשני:סימן א-קדושת התפילין (Zvi Ryzman)

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סימן א

קדושת התפילין

א.

כתב הרמב"ם (הלכות תפילין פרק ד הלכה כה) וז"ל: "קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו, הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה, ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק, לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום, שמצוותן כך היא, אמרו עליו על רב, תלמידו של רבנו הקדוש, שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה או בלא ציצית או בלא תפילין", עכ"ל. ודברים אלו אומרים דרשני, שהרי אין זה דרכו של הרמב"ם בחיבורו היד החזקה להאריך ולהרחיב בעניינים אלו של קדושת התפילין ומעלתם. ודאי מתכוון הרמב"ם להורות בדבריו ענין הלכתי, ויש לבאר הדברים.

גם מרן השו"ע (או"ח סימן כה סע' ה) כתב וז"ל: "יכוון בהנחתם שצוונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו, שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור ניסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על ייחודו, ואשר לו הכוח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו, וישעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו", עכ"ל. וגם דברים אלו אומרים דרשני, שהרי ידוע שאין דרכו של מרן השו"ע בחיבורו להאריך בביאור עניני המצוות וכוונותיהם, וצריך ביאור מה כוונתו.

והנה בהמשך דברי השו"ע שם כתב: "ויניח של יד תחילה ויברך להניח תפילין, ואחר כך יניח של ראש ולא יברך כי אם ברכה אחת לשתיהם", עכ"ל. והרמ"א חולק: "וי"א לברך על של ראש על מצוות תפילין, אפילו לא הפסיק בינתיים". ומפורש בזה מחלוקת בין המחבר לרמ"א אם מברכים על הנחת תפילין שתי ברכות, ברכה אחת על תפילין של יד וברכה אחת על תפילין של ראש, או שמברכים ברכה אחת על שניהם. ובשו"ע הרב (סימן כה סע' יג) כתב שגם אם תפילין של יד ותפילין של ראש אינם מצוה אחת אלא ב' מצוות שאין מעכבות זו את זו, מ"מ יש לברך על שניהם רק ברכה אחת ולא יפסיק ביניהם, כדי שהברכה תעלה לשניהם. ואמנם דברי הרמ"א תמוהים מאד, מדוע יש לברך שתי ברכות על מצוה אחת.

וביותר תמה הגר"א בהגהותיו על השו"ע (שם ד"ה וי"א) על הרמ"א מדברי התוספתא (ברכות פרק ו) שעל הפרשת תרומות ומעשרות בבת אחת מברך ברכה אחת. ומפורש בזה שאף שהם מצוות חלוקות, מכל מקום כיוון שלא הפסיק ביניהם, מברך ברכה אחת. ואם כן יקשה, במצות תפילין של יד ומצות תפילין של ראש, גם אם נאמר שהם ב' מצוות חלוקות, מדוע שלא יהיה די בברכה אחת כשלא הפסיק ביניהם כמו בהפרשת תרו"מ.

ב.

והנה בערוך השולחן (סימן כה סעיפים י-יג) האריך בענין זה, ולאחר שמביא את סיום דברי הרמ"א שפשט המנהג בבני אשכנז שמברכים שני ברכות "וטוב לומר תמיד אחר הברכה השניה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וזהו כמבואר בשו"ע (או"ח סימן רו) שאם אדם הוציא שם שמים לבטלה יאמר מיד בשכמל"ו. כתב על כך ערוך השולחן: "ואינו מובן כלל, דממה נפשך, אם הדבר מרופה בידינו דלכן יאמר בשכמל"ו, למה לנו לברך שתים, נברך אחת כדין כל ספק ברכות. ואם הדבר ברור בידינו, א"כ למה לנו לומר בשכמל"ו".

ומוסיף: "ובפשוטו נוכל לומר דבני אשכנז פסיקא להו דצריך שני ברכות ורק רבינו הרמ"א רפיא בידו ולכן פסק כן, ולפי זה מי שלבו נוקפו יכול לברך ברכה אחת". ומסיק ערוך השלחן: "ולענ"ד נראה, דאמירת בשכמל"ו אינו מטעם ספק ברכה, אלא מטעם אחר, דברכת על מצוות תפילין היא ברכת הודאה, בהיות מצוה זו הקשר הגדול שמקשר את ישראל לאביהם שבשמים, לזה אנו מברכים ברכה הודאה, להודות להש"י על הטוב הזה, ובהיות שעיקר הקשר הוא בפסוק "שמע ישראל", לכן אנו אומרים בשכמל"ו, כמו שיעקב אבינו ענה כן בעת שהשבטים אמרו "שמע ישראל" כדאיתא בפסחים (נו, א). וראיה לזה מלשון תפילין עצמה שכתב הטור לשון פלילה שהן אות ועדות לכל רואינו שהשכינה שורה עלינו וכו' עכ"ל, וזהו פירושו דעל מצות תפילין, כלומר על מה שהשי"ת התחבר אלינו אנו נותנים לו יתברך שבח והודיה על זה".

ולמדנו מדבריו שסברת פסק הרמ"א שיש לברך שני ברכות על הנחת תפילין היא בגלל שיש כאן שני סוגי ברכות: הברכה הראשונה שמברכים "להניח תפילין" על הנחת תפילין של יד, היא ברכת המצוות. והברכה השניה שמברכים על הנחת תפילין של ראש "על מצוות תפילין", היא ברכת הודאה.

ולפי זה מיושבת קושיית הגר"א מדברי התוספתא לגבי הפרשת תרו"מ, שהרי שם לא שייך לברך את שני סוגי הברכות כמו כאן בתפילין, ולכן בתרו"מ מברך רק ברכה אחת, משום שרק בתפילין מצאנו שהתחדש שמלבד ברכת המצוות יש גם דין של ברכת הודאה, משא"כ בתרומה שיש רק הגדר הרגיל של ברכת המצוות.

אולם עדיין יש לבאר מהו גדר זה של "ברכת ההודאה" שמברכים על תפילין של ראש, ומדוע נתייחדה ברכת ההודאה דוקא על תפילין של ראש ולא על תפילין של יד.

וביותר יש לעיין בדברי ערוך השלחן, דהנה כעין תפילין שיש ב' ברכות [לפי הדעות הנ"ל], כן במצות מילה ישנם ב' ברכות: ומלבד ברכת "על המילה" שנתקנה על עיקר המצוה, תיקנו חז"ל ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". וגם בזה נתקשו הראשונים (עי' בתוס' פסחים ז, א ד"ה בלבער) מה ענינה של ברכת "להכניסו", ומדוע צריכים ברכה נוספת על הברכה הראשונה "על המילה".

ובערוך השלחן (יורה דעה סימן רסה סע' ד) מביא קושיה זו: "יש מהקדמונים ששאלו ברכה זו מה טיבה והיכן מצינו שתי ברכות על מצוה אחת". והביא את תירוץ הב"ח: "ויש שכתב שאין זה ברכת המצוה אלא ברכת הודאה שמודה ומשבח להקב"ה על שציוונו על המילה". אך תמה עליו ערוך השלחן: "אבל לזה אינו מספיק, וכי היכן מצינו ברכת מצוה וברכת הודאה על דבר אחד". וממשיך: "ויש שכתב דכמו שמצינו בתפילין שני ברכות, אחד על הראש המצוה ואחד על סופו כמו כן כאן אחד על המילה ואחד לגמר המצוה והיא הפריעה, ואין זה דמיון כלל דתפילין של יד ושל ראש שני מצוות הם משא"כ מילה ופריעה מצוה אחת היא".

ולכאורה דבריו תמוהים מאד, והרי כתב מפורש בהלכות תפילין שברכת "על מצות תפילין" היא ברכת הודאה, ואם כן היאך כותב לתמוה על דברי הב"ח "היכן מצינו ברכת מצוה וברכת הודאה על דבר אחד", הלוא אדרבה, לפי דבריו בהלכות תפילין אתי שפיר לומר כן גם לגבי ברכת "להכניסו" שהיא ברכת הודאה [והדבר תמוה בכפליים, שהרי בתוך כדי דיבור מזכיר ערוך השולחן את שתי הברכות בתפילין]. ודברים צריכים עיון רב.

ג.

לכן נראה לומר בביאור הענין על פי דברי הגרי"ד סולובייצ'יק.

בספר רשימות שיעורים על מסכת סוכה (לט, א) הקשה הגרי"ד על דברי הראשונים והכרעת הרמ"א להלכה שמברך על הנחת תפילין שני ברכות: "ולכאורה יפלא למה יברך פעמיים על מצוה אחת". וביאר: "וניתן לומר שברכת "להניח" היא ברכת מצוה פשוטה על מעשה ההנחה, אולם ברכת "על מצות תפילין" שייכת לקדושת התפילין ולמשמעותן לגברא שלובש תפילין בראשו, כמו שכותב הרמב"ם בסוף הלכות תפילין "קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים וכו'".

וביתר הרחבה מבוארים הדברים בספרו שיעורים לזכר אבא מארי ז"ל (עמוד קסא והלאה), וכך כתב: "ישנם שני קיומים במצוות תפילין. א. קיום פעולה של מעשה הנחה שהיא מצוה כמו לולב ושופר. ב. קיום בגברא עצמו שיהא מעוטר בתפילין. לגברא שאינו מעוטר בתפילין חסר משהו, והוא נקרא קרקפתא דלא מנח תפילין, המוגדר בגמרא בר"ה (יז, א) כפושע ישראל בגופו. לכן סובר רבינו תם (תוס' ברכות ס, ב) שמברכים שתי ברכות על תפילה של ראש, להניח ועל מצוות תפילין. קיום הנחה כשלעצמו מקביל לשאר מצוות מעשיות ואינו מחייב אלא ברכה אחת, לפיכך על תפילה של יד מברכים רק להניח תפילין, שכן אין בה אלא קיום מעשה ההנחה. הקיום השני, של הכתרת הגברא, מוגבל לתפילין של ראש, הוא נובע מגזירת הכתוב ד"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", וכדתניא (מנחות לה, ב) "ר"א הגדול אומר, אלו תפילין שבראש". ולא לחינם היה הרא"ש מצמיד ברכת עוטר ישראל בתפארה להנחת תפילין שבראש, כיוון שמהות מצות תפילין של ראש היא הכתרת הגברא, מי שאינו מניח תפילין של יד אינו נקרא דרעא דלא מנח תפילין. לפיכך, על של יד מברך אחת ואילו על של ראש שתיים, אחת על הפעולה עצמה, ואחת על הכתרת הגברא".

ומתבאר בדבריו שבמצות תפילין התחדש, שמלבד מעשה המצוה יש בתפילין ענין מיוחד של קדושת התפילין, וענין זה שייך לגברא שצריך שיהיה מעוטר בתפילין - ועליו תיקנו ברכה מיוחדת, "על מצות תפילין", דהיינו מצות תפילין שיש בה את הענין המיוחד של קדושת התפילין. וברכה זו נתקנה דוקא על הנחת תפילין של ראש משום ש"שם ה' נקרא עליך - אלו תפילין שבראש".

ואמר הגרי"ד שיש למצוא סימוכין ליסוד הדברים ממש"כ התוספות בברכות (ס, ב ד"ה אשר) וז"ל: "לכן פירש ר"ת דעל של ראש היא גמר מצוה ועיקר דיש בה ד' בתים ושי"ן ומברך על מצות", עכ"ל. ומשמע שמעלה מיוחדת יש דוקא בתפילין של ראש, והיינו כי ענין הכתרת הגברא בקדושת התפילין הוא על ידי תפילין של ראש [ואמנם דן הגרי"ד שלפי דבריו יוצא שהמניח תפילין של יד בלבד בלי תפילין של ראש, אין בזה ליצור חלות הכתרת הגברא בקדושת תפילין, ונפק"מ שאין כל מעלה ומצוה יתירה אם ילך כל היום מעוטר רק בתפילין של יד, ורק בתפילין של ראש שמכתירים את האדם בקדושת תפילין יש מעלה להתעטר בהם כל היום].

ובזה מבאר הגרי"ד ז"ל את אריכות דברי הרמב"ם בענין הכוונה בהנחת תפילין, וכפי שתמהנו לעיל שדברים אלו אומרים דרשני, שהרי אין זה דרכו של הרמב"ם להרחיב בעניינים אלו של קדושת התפילין ומעלתם, ולפי המבואר, יסוד הלכתי זה ביקש הרמב"ם ללמדנו בדבריו, וכפי שרמז הגרי"ד בקצרה בדבריו ב"רשימות שיעורים" במה שכתב "וברכת על מצות תפילין שייכת לקדושת התפילין ולמשמעותן לגברא שלובש תפילין בראשו, כמו שכותב הרמב"ם בסוף הלכות תפילין קדושת תפילין קדושתן גדולה". ובהרחבה בשיעורים לזכר אבא מארי, וכך כתב: "לו מצוות תפילין היתה מצומצמת למעשה מצווה, באמת לא היתה מוגדרת כמצוה תמידית, וניתן היה לקיימה במלואה על ידי פעולת הנחה חד פעמית, שורש היותה מצוה תמידית הוא הקיום השני בתפילין של ראש, דהיינו קידוש הגברא על ידי עיטורו בתפילין, הרמב"ם התכוון להסביר מימד זה וכו'. לכן קישר הרמב"ם חובת תפילין התמידית עם השפעתם על רוח האדם, והעובדה שכל עוד הם עליו, הוא עניו וירא שמים וכו' והם מסבבים שינוי גמור באישיותו ובקדושתו, יסוד החובה להיות האדם מעוטר תמיד בתפילין, היא התרוממותו והתקדשותו על ידן, במילה אחת: תפילין מקדשות את האדם, ולכן הם נוהגות תמיד".

ד.

ומצאתי את יסוד דברי הגרי"ד מבואר כבר בספר ברכת שמואל להגאון רבי ברוך בער על מסכת קידושין (סימן כ) שהביא בשם הגר"ח מבריסק ביאור לדברי התוס' רי"ד (ריש פ"ב דקידושין) מדוע לא מועיל שליחות על מצות הנחת תפילין, וכתב התוס' רי"ד שהטעם הוא בגלל שלא מועיל שליחות על מצוה שבגופו.

וכתב רבי ברוך בער: "והביאור הוא, דהנה יש שני מיני מצוות, דמצות תפילין וסוכה, המצוה הוא החפצא מה שהגוף יושב בסוכה ומה שיש הנחת תפילין בגופו, ולא דין מעשה של ההנחה והישיבה, משא"כ בשחיטת הפסח, דהמצוה היא לא מה שידיו נוגעות בהסימנים בחפצא, אלא דיו מעשה שחיטה, ושליחות לא שייך רק אם ליכא דין בחפצא של החתיכת סימנים בידיו, אלא שיעשה השחיטה, בזה שייכה שליחות, משא"כ היכא דהדין בחפצא הוא כמו תפילין, מצה וסוכה, דהדין הוא דחפצא של הישיבת גופו בסוכה הוא המצוה, וכך גבי תפילין, לא דהמעשה ההנחה ומעשה הישיבה הוי המצוה, אלא חפצא של הנחת תפילין על גופו, וכן מצה וסוכה, בזה לא שייך שליחות שיהיה שלוחו, שנאמר שע"י ישיבת שלוחו הוי כמו ישיבת המשלח".

הרי לנו מפורש בדברי רבי ברוך בער שענין הנחת תפילין אינו רק מעשה המצוה של הנחת התפילין, אלא יש דין בחפצא, דין של "הנחת תפילין על גופו", והיינו כמו שנתבאר בהרחבה בדברי הגרי"ד, שבתפילין יש מלבד מעשה מצוה דין קדושה שמוכתר בה על ידי הנחת תפילין.

וגיסי ר' חיים פינק שיחי' ציין שכעין דברים אלו כתב בקצות החשן (סי' קפב ס"ק א) בביאור דברי התוס' רי"ד (הנ"ל בר"ב דקידושין) מדוע אין דין שליחות בהנחת תפילין, וז"ל: "בפסח וקידושין וגירושין כאילו הבעל עצמו נתן קידושין או גירושין אבל בתפילין כשהשליח מניח התפילין, הנחה זו שהיא עשיה חשיב כאילו המשלח עשה הנחה זו, אבל אכתי לא הניח התפילין על ראשו אלא על ראש שלוחו דאין גוף השליח כגוף המשלח כיון דבמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות".

ה.

לפי מהלך זה ביאר הגרי"ד את טעמם של בני מערבא המובא בגמרא (נדה נא, ב) שהיו מברכים בעת שחלצו את התפילין "לשמור חוקיו" [אמנם בשו"ע או"ח סימן כ"ט פסק דלא מברכים, עי"ש בנו"כ ובמשנה ברורה הטעם לכך]. ולפי המבואר מובן טעמם של בני מערבא, כיון שבשעת חליצת התפילין הרי אז כביכול מורידים את הקדושה מהגברא שלבש אותם, ולכן מברכים ברכה, שהיא בעצם ברכת הודאה על הקדושה שהיתה עלינו בעת שהיו התפילין עלינו.

וגם מבואר לפי יסוד זה שבתפילין יש ענין של הכתרת הגברא בקדושת תפילין, מדוע מצינו שדין חינוך של קטן בתפילין שונה משאר המצוות, כמו שמובא בגמרא (סוכה דף מב, א) שיעור "היודע לשמור תפיליו", ואילו בכל המצוות שיעור הזמן שהקטן מגיע לדין חינוך נקבע לפי יכולת הקטן לבצע את מעשה המצוה, וכשיודע לנענע חייב בלולב וכיו"ב.

ולפי המבואר שבתפילין יש ענין נוסף של קדושת הגברא המוכתר בתפילין, הדברים מבוארים, ולכן אין השיעור נקבע רק ביחס ליכולת לבצע את מעשה המצוה אלא גם ביחס להבנתו של הקטן שעומד על משמעות קדושת התפילין וסגולתם, שכן ללא הכרה זו אינו מוכתר בקדושה שהתפילין משפיע על הגברא. ואכן כך נוהגים, שתפילין מתחיל הקטן להניח רק כחודש לפני הבר מצוה ולא כאשר כבר יודע לקיים את מעשה המצוה.

וכן ביאר הגרי"ד לפי יסוד הדברים את גדר פטור לילה מתפילין, הנלמד בגמרא (מנחות לו, ב) מהכתוב (שמות יג, י) "ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה", ואמר הגרי"ד שדין "ושמרת" היינו שמירת קדושת תפילין, וכשנתמעט לילה פירושו שהתורה גזרה שמאחר שלילה הוא זמן שינה לכל, לכן הופקעה ממצות שמירת קדושת תפילין, ומאחר ואי אפשר לקיים שמירה אין מצות הנחת תפילין, משום שכל מצות ההנחה אינה רק המעשה אלא ענין שמירת הקדושה וכשאין שמירה אין כל חיוב הנחה.

[ובענין זה הוסיף תלמידו של הגרי"ד, הרב אלחנן אשר הכהן אדלר (מובא בספר בית יוסף שאול, תשנ"ד, חוברת ד' עמ' 184) "סיפר הגרי"ד, שכשהיה פעם בבית החולים ולא היה באפשרותו להניח תפילין בעצמו, והוצרך לבקש מבתו שתחי' שתניח את התפילין עליו, ונסתפק אז הגרי"ד אם נאות לו לברך כנוסח הרגיל "להניח תפילין", מאחר שאין הוא מניחם בעצמו, והכריע אז לברך "על מצות תפילין", שברכה זו מוסבת על הויית התפילין, שהוא ענין נפרד ממעשה ההנחה", עכ"ד. ובהגה שם כותב: "והעירני הגר"צ שכטר שליט"א, שבשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סימן טו) דן ג"כ במקרה הנ"ל, והכריע ששפיר יוכל לברך "להניח תפילין" אע"פ שאינו מניחם בעצמו, והוא שלא כדברי הגרי"ד הנ"ל. ואמנם גם אם דברי הגרי"ד אינם להלכה, אולם בדבריו מבואר שעיקר מצות התפילין הוא ענין קדושת הגברא המוכתר בתפילין"].

ועוד הוסיף הגרי"ד לבאר לפי יסוד זה, שמצות תפילין נובעת בעיקרה ממצות תלמוד תורה, כמדוייק מדברי המכילתא (פרשת בא) שהעוסק בתורה פטור מן התפילין, כנדרש מהכתוב "למען תהיה תורת ה' בפיך", שהמניח תפילין כאילו קורא בתורה, וכל הקורא בתורה פטור מן התפילין. ופירשו תלמידי רבנו יונה בשלהי פ"ב דברכות (ט, ב בדפי הרי"ף) וז"ל: "ואע"פ שמצות תפילין יש בה מעשה והיה נראה שאינה נדחית מפני הלימוד, אפילו הכי במכילתא אמרינן שמי שעוסק בתורה פטור מן התפילין, ואמרינן התם דטעמא דמלתא משום דבתפילין כתוב למען תהיה תורת ה' פיך, וכיון שטעם התפילין מפני התורה והוא עוסק בתורה כל היום, זהו במקום תפילין".

ולפי האמור שבתפילין יש שני חלקים: מעשה המצוה של הנחת התפילין, וענין קדושת התפילין שצריך שיהיה על הגברא, הדברים מבוארים להפליא, שכן גם בתלמוד תורה מצאנו שני חלקים: א. החיוב ללמוד תורה ולהרבות בידיעתה. ב. החיוב להיות מוכתר בדברי תורה. ונתקנו על כך שתי ברכות התורה: "לעסוק בדברי תורה", על החלק הראשון, פעולת הלימוד. וברכת "והערב נא" על החלק השני, השפעת דברי התורה עלינו שימתקו בפינו ונזכה על ידם להזדככות הנפש.

ואומר הגרי"ד, שיוצא לפי זה שהמקור לדברי הרמב"ם שבתפילין ישנם שני עניינים אלו הוא מדברי המכילתא שמצות תפילין נובעת ממצות תלמוד תורה, ובמצות תלמוד תורה יש גם כן שני חלקים אלו.

ו.

לפי דברי הגרי"ד יתכן לבאר מדוע מקדים הרמב"ם את הדין של תפילין של ראש לדין תפילין של יד.

בהקדמה להלכות תפילין ומזוזה וספר תורה כתב הרמב"ם: "יש בכללן חמש מצות עשה וזהו פרטן: א. להיות תפילין על הראש. ב. לקשרם על היד". הרי שמנה הרמב"ם מצות הנחת תפילין של ראש קודם לתפילין של יד. וכך נהג הרמב"ם לאחר מכן בריש פ"ב בכתיבת הפרשיות מתחיל "כיצד כותבין את תפילין של ראש" ואחר כך כתב "ושל יד כותבין". ולהלן בפ"ג לגבי עשיית הבתים ולענין סידור הפרשיות, מקדים של ראש לשל יד. וגם בפ"ד מהלכות תפילין, כאשר מבאר הרמב"ם את דיני הברכות על הנחת תפילין, כתב: "וכיצד מברכין, על של ראש מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין, ועל של יד מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין".

וכן מבואר בשערי תשובה (או"ח סימן כה ס"ק א) בשם שו"ת דבר משה שמי שאין ידו משגת לקנות תש"י ותש"ר, יקנה תפילין של ראש תחילה. וגם בענין כתיבת תפילין הביא הבאר היטב (סימן לד ס"ק ג) בשם האר"י ז"ל בספר הכוונות לכתוב של ראש קודם [אך בב"י שם סובר דבעי כסדרן, ולכן יש לכתוב של יד קודם ואח"כ של ראש]. ובפירוש "השם אורחותיו" להגר"ח קנייבסקי שליט"א על מסכתות קטנות (מסכת תפילין אות כח) הביא מהמבואר בחז"ל במקומות רבים שהזכירו תפילין של ראש לפני תפילין של יד. וכל זה צריך ביאור וטעם מדוע קודמים תפילין של ראש לתפילין של יד.

ובפשטות הביאור, כיון שבתפילין של ראש יש ארבע פרשיות, משא"כ תפילין של יד שיש בהן רק פרשה אחת, ולכן לתפילין של ראש יש חשיבות יותר מתפילין של יד, ומשום כך הם קודמים לתפילין של יד.

אכן לפי דברי הגרי"ד המסביר שפעולת הכתרת האדם בקדושת התפילין הוא על ידי התפילין של ראש, וכמו שנתבאר שלכן על תפילין של ראש תיקנו לברך ברכה מיוחדת "על מצות תפילין", על הקדושה שמביאים התפילין לאדם, מבואר היטב מדוע קודמים תפילין של ראש לתפילין של יד, כי מחוץ לעצם פעולה של הנחת התפילין יש בתפילין של ראש הוספת קדושה על האדם, וזה אינו בתפילין של יד.

ויש להוסיף בהטעמת הדברים על פי המבואר בדברי הרמב"ם (הקדמה להלכות תפילין) במה שכתב שמצוות הם: "להיות תפילין על הראש ולקשרם על היד", שיש חילוק ביסוד דין הנחת תפילין של יד לשל ראש, שבתפילין של יד גדר המצוה הוא מעשה הקשירה, לעומת תפילין של ראש שגדר המצוה הוא שיהיו מונחים על הראש. ולפי דברי הגרי"ד הדברים מדוקדקים ומבוארים, וזהו אכן תוכן החילוק בהגדרת מצות תפילין של יד ושל ראש, וכמו שנתבאר חילוק זה גם במטבע הברכות, שעל של יד מברכים "להניח", כי גדר מצותם הוא מעשה המצוה, הקשירה. לעומת תפילין של ראש שגדרם הוא הכתרת הגברא בקדושת התפילין, ולכן גדר מצותם "שיהיו מונחים על הראש".

ז.

לאור המבואר בענין קדושת התפילין ביאר הגרי"ד מדוע תיקנו שתי ברכות על ברית המילה, וכפי שכבר הזכרנו לעיל תמהו הקדמונים מדוע תיקנו שתי ברכות על מצוה אחת.

וכמו כן יש להבין מדוע חילקו את הברכות באופן שברכת "על המילה" אומר המוהל, וברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" אומר אבי הבן. ועוד יש לבאר, מדוע במילת גרים תקנו רק ברכה אחת: "אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים ולהטיף ממנו דם ברית" (עי' רמב"ם הלכות מילה פרק ג הלכה ד).

וביאר הגרי"ד, שכעין תפילין שהברכה הראשונה היא על עיקר מעשה המצוה, והברכה השניה נתקנה עבור חלות הקדושה שיש על הגברא שנוצרה על ידי התפילין בראשו. כמו כן בברית מילה, כיון שמעתה נחתם הילד באות ברית קודש, ונעשה "בן ברית", כנגד זה תיקנו חכמים ברכה נוספת של "להכניסו" מלבד הברכה "על המילה" שיהא על מעשה המילה.

ובקובץ מסורה (כסלו תשנ"ב, עמוד ט-י) מובא בשם הגרי"ד ז"ל, שביאר לפי זה מדוע את ברכת "להכניסו" מברך רק האב ולא המוהל שמברך את הברכה הראשונה "על המילה", וז"ל: "ונראה לבאר דבמילה המצוה היא מעשה המילה, והמוהל שעושה את מעשה המצוה הוא המברך, משא"כ במצות הברית, המצוה היא החלות של כניסה לברית, ואין המילה אלא היכי תמצא לחלות זו, שבאמת אין בו מעשה מצוה כלל, אלא שמתקיים הוא בשב ואל תעשה. ומשו"ה האב המקיים המצוה מברך, שאין בהכנסה לברית שום מעשה מצוה שנאמר שרק העושה את מעשה המצוה עליו לברך". כלומר, ברכת "להכניסו" מבטאת את ענין הקדושה שחלה על הילד הנימול על ידי מעשה המצוה, ולכן דוקא האב מברך ברכה זו על הקדושה שחלה על בנו".

ולכן במילת גרים, מכיון שכל מטרת מילת הגר היא להכניסו לברית, כלשון הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (ריש פרק י"ג) "בג' דברים נכנסו ישראל לברית, במילה בטבילה ובקרבן", הרי שמילת גרים אינה אלא בתורת מעשה הכנסה לברית, ומשום כך אין כאן שני חיובים נפרדים של מעשה מילה וההכנסה בברית, אלא רק חיוב הכנסה בברית ולכן מברכים רק ברכה אחת ותו לא.

ואכן לפי המבואר אפשר להסביר מנהגם של ישראל שהאב הולך מעוטר בתפילין בשעה שמכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, שהרי יש ענין עמוק משותף בין מצות מילה ומצות תפילין, ענין הגברא המתקדש על ידי מעשה המצוה.

וכיסוד דברי הגרי"ד שברכת "להכניסו" איננה רק על מצות המילה אלא במובן רחב יותר מבואר גם בשו"ת רעק"א (מהדורא קמא סימן מב) שהביא את דברי הלבוש (יו"ד סי' רסה) שכתב "דיש מתמיהין למה יברך האב "להכניסו" הא המוהל שלוחו, ושלוחו של אדם כמותו, וכיון שהמוהל מברך על המילה מה צורך לאב לברך "להכניסו" הרי המילה היא בריתו של אאע"ה. ויש מפרשים דברכת "להכניסו" אינה כלל על המילה רק האב משבח ומברך לה' שמיום ההוא והלאה מוטל עליו עוד מצוות אחרות הנגררות אחר המילה, והם שמצוה לפדותו אם הוא בכור וללמדו תורה ולהשיאו אשה". ומתבאר לפי תירוץ זה שברכת "להכניסו" היא לאו דווקא להכניס "בברית" על חיובו במילה דווקא אלא גם על החיובים הנוספין שיש לאב כאב. ואמנם גם לפי תירוץ זה מבואר היטב מדוע אין לברך ברכת "להכניסו" במילת גרים, כי אין הברכה במובן זה שייכת בגרים.

ח.

לפי יסוד הדברים, נראה לבאר הלכות נוספות בענין תפילין.

בשו"ע (או"ח סימן כה סע' א) "אחר שלבש טלית מצוייץ יניח תפילין שמעלין בקודש". ובהגהות הגרע"א כתב: "טעם זה [שמעלין בקודש] הוא בליקוטי מהרי"ל, ובנימוקי יוסף כתב הטעם דציצית קודם, דשקולה כנגד כל המצוות, ועוד, דהוא תדיר דנוהג גם בשבת ויו"ט".

והקשה הגאון בעל הנודע ביהודה בהגהות דגול מרבבה: "משמעות הדברים לפי שהתפילין יש בהם קדושה יותר מציצית, לכך מקדים הציצית לפי שמעלין בקודש. והדבר תמוה דאדרבא, משום קדושתו היה להקדימו, ומשנה מפורשת בפרק כל התדיר כל המקודש מחבירו קודם את חבירו", ואם כן לכאורה היה צריך התפילין להיות קודם.

והנה הביאור הלכה (ריש סימן כה ד"ה שמעלין) כתב: "שמעלין בקודש, על האדם קאי, שצריך לילך מדרגה לדרגה ולהתעלות בקדושה". וביאר הגרצ"פ פרנק ז"ל בספרו הר צבי (או"ח ח"א סימן כ): "דבר גדול דיבר [הביאור הלכה]. דיש שני סוגי מצוות, יש מצווה שהיא לא נעשית על גוף האדם, והמצוה היא רק פעולה מעשית, וכשמזדמן לו לעשות שתי פעולות, שכל אחת היא פעולה מיוחדת בזה אחר זה, לא ביחד, בזה נאמר כלל המשנה דכל המקודש מחבירו קודם את חבירו. משא"כ מצוה שנעשית בגופו, שהגוף מלובש בה והוא צריך להתלבש בשניהם גם יחד, על זה אמרו "מעלין בקודש". והיינו דברי הביאור הלכה שאומר "מעלין בקודש על האדם קאי", פירוש דמצוה הנעשית על גוף האדם, שהוא צריך להתקדש בשתי מצוות אלו ולהיות מעוטף בשניהם, האדם צריך לילך מדרגא לדרגא ולהתעלות בקידוש גופו, כי מתחילה הוא רק מכסה עצמו בכיסוי של מצוה, ועל ידי התפילין הוא מקשר את עצמו בקשר היחוד והקדושה, וזה ברור בכוונתו של הביאור הלכה אלא שקיצר כאן מאד".

כלומר, הכלל שכל המקודש מחברו קודם נאמר רק ביחס למצוה עצמה, אבל כאשר מדברים על האדם, האדם צריך להתעלות דרגה אחר דרגה, ולכן ציצית קודמת. ומסיים הגרצ"פ: "וכן דרך עבודת האדם, שהוא עצמו צריך לילך ממטה למעלה ולהיות תמיד עולה במעלות בעבודת הבורא ית'. ומעתה דברי הביאור הלכה מדוקדקין מאד, שמקדים "מעלין בקודש על האדם קאי", והאדם צריך להגביה את עצמו ממטה למעלה, ולכן נדחה כאן הכלל דכל המקודש מחבירו קודם את חבירו, דסדר עבודת האדם עצמו הוא, להיות עולה תמיד במעלות עבודת הקודש ולהתחיל באיתערותא דלתתא כדי לזכות באיתערותא דלעילא", עכ"ד.

ולפי המבואר לעיל בביאור ענין הקדושה שהנחת התפילין משרה על גוף האדם, וכמו שנתבאר הדבר בלשון הרמב"ם שזה גורם שיהיה האדם "עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות", מוטעמים ומבוארים היטב דברי הביאור הלכה שמצות התפילין "על האדם קאי", וכפי הסברו של הגרצ"פ, שאין זו מצוה רק של פעולה מעשית, אלא "מצוה שנעשית בגופו, שהגוף מלובש בה", והיינו ממש כיסוד הדברים שביאר הגרי"ד.

וכן מבואר היטב לפי דברי הגרי"ד ההלכה בשו"ע (או"ח סימן רנב סע' ו) איתא: "לא יצא אדם ערב שבת סמוך לחשיכה וכו' אבל מותר לצאת בתפילין סמוך לחשיכה לפי שאינו שוכחן". ובמשנה ברורה (ס"ק נד) מביא את דברי הגמרא (שבת יב, א) בביאור דין זה, וז"ל המשנ"ב: "בתפילין, ר"ל בתפילין שבראשו, ולא גזרינן שמא ישכח מלסלקם עד שחשיכה ויצטרך אז לפנות ויסירם מעל עצמו וישאם ד' אמות ברשות הרבים כמ"ש סי' ש"א ס"ז, לפי שמסתמא אינו שוכחם בראשו, שמצוה למשמש בהם ואסור להסיח דעתו מהם", עכ"ל. ויש להבין מדוע הזכיר המשנה ברורה רק תפילין של ראש [ובשער הציון (אות לח) הביא מקורות לדבריו שמדובר לגבי תפילין שבראש דוקא].

ולפי המבואר בדברי הגרי"ד הדברים מדוקדקים, ויש לומר שהטעם לכך שכל עוד התפילין בראשו אין חשש שיניחם בשבת מכיון שאינו מסיח דעתו מהם ולפני החשכה בודאי יסירם - הוא בגלל שהנחת התפילין מכתירה את האדם בקדושה, ואם כן מכיון שעיקר הכתרת הגברא בקדושת תפילין הוא על ידי תפילין של ראש, מדוייק שה"תפילין שבראשו" יגרמו שלא ישכח מלסלקם לפני שבת.

ויש להוסיף לפי מה שביאר הגרי"ד שגם במילה יש כעין אותם ב' עניינים שיש בתפילין, דהנה ידוע שהאדם צריך שיהיו לו שתי אותות: בימות החול זהו אות מילה ואות תפילין, ובשבת שאינה זמן תפילין, שתי האותות הם אות שבת ואות מילה. ומאחר ועניינם של האותות הללו אחד: הקדושה שהם מביאים על האדם, וזוהי הנקודה המרכזית המשותפת לכל הג' דברים, שבת, תפילין ומילה, ממילא כאשר חסר אחד האותות בא חברו ומשלימו.

ט.

בגמרא שבת (מט, א) איתא: "א"ר ינאי, תפילין צריכים גוף נקי כאלישע בעל כנפים וכו', ואמאי קרי ליה בעל כנפים, שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל, שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו, והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק, ראהו קסדור [שוטר שהיה ממונה על כך] אחד, רץ מפניו, ורץ אחריו וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, אמר לו מה זה בידך, אמר לו כנפי יונה, פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה, לפיכך קורין אותו אלישע בעל כנפים". ופרש"י שם: "ינקרו את מוחו, שהוא תחת התפילין". ויש להבין מדוע גזרה מלכות רומי דוקא גזירה שכזו, לנקר מוחו של מי שמניח תפילין.

אכן לפי המבואר, יש להטעים ולומר שמכיון שתפילין של ראש הוא ענין קידוש הגברא על ידי עיטורו בתפילין, כנגד זה היתה גזירת המלכות "שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו", שכן כמו שנתבאר, ענין קדושת התפילין של ראש שייך לראשו ומוחו של האדם, לשעבדו לעבודת ה'. וזאת רצתה מלכות רומי הרשעה, לעקור את הקדושה מהמוח של כל יהודי ויהודי, ולכן גזרה גזירה הקשורה למוח, שכל המניח תפילין "ינקרו את מוחו", והיינו שיעקרו ממנו את הקדושה שהביאו התפילין למוחו.

עוד מבואר בשו"ע (או"ח סימן תקנה סע' א) וז"ל: "נוהגים שלא להניח תפילין בט' באב שחרית ולא טלית אלא לובשים טלית קטן תחת הבגדים בלא ברכה ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם". וברמב"ם (הלכות תעניות פרק ב הלכה יא) כתב: "ומקצת החכמים נוהגין שלא להניח בו תפילין של ראש". ויש להבין מדוע "מקצת החכמים" לא הניחו דוקא תפילין של ראש, ומשמע שתפילין של יד כן הניחו.

ולפי דברי הגרי"ד הדברים מיושבים היטב, על פי דברי ההגהות מיימוניות (שם אות ג) שכתב על דברי הרמב"ם: "וכן בספר המצוות [כתב] שאסור מפני שנקרא פאר". ובגמרא סוכה (כה, א) איתא: "אבל חייב בכל המצוות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שהרי נאמר בהם פאר". וכתב רש"י: "ואבל לאו בר פאר הוא, וכשמתפאר מראה בעצמו שאינו אבל", עכ"ל. ולפי יסוד הדברים שנתבאר שענין התפילין של ראש הוא הקדושה על האדם, מוטעמים הדברים, והטעם למנהג "מקצת החכמים" שלא להניח בט' באב תפילין של ראש הוא, כי הם מדגישים את ענין הפאר שבאדם, דהיינו קדושת התפילין שהאדם מוכתר בה על ידי תפילין של ראש, ולכן לא לבשו דוקא תפילין של ראש.

ולאור האמור נוכל לבאר את דברי השו"ע שאף שלא פסק להלכה את מנהג "מקצת החכמים" שהזכיר הרמב"ם, פסק שבתשעה באב בשחרית לובשים רק טלית קטן, ובמנחה כבר לובשים טלית גדול.

והדברים מבוארים לפי מה שהבאנו לעיל את ביאור הגרצ"פ בדברי הביאור הלכה "שמעלין בקודש, על האדם קאי, שצריך לילך מדרגה לדרגה ולהתעלות בקדושה". וגם בט' באב, מתחילים בטלית קטן דהיינו תחילת הקדושה, ואחר כך מעלין בקודש, ובמנחה מניחים תפילין וטלית גדול.