דרשני:סימן א - שואלין ודורשין (Zvi Ryzman)

שואלין ודורשין בהלכות המועד - במועד וקודם לו

[בפסח שבועות וסוכות, בראש השנה וביום כיפורים, בחנוכה ובפורים, בשבת]

א. במסכת פסחים (ו, א) מובא: "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום, רשב"ג אומר שתי שבתות. מאי טעמא דתנא קמא, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על הפסח שני שנאמר (במדבר ט, ט) ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, וכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם". ומפרש רש"י: "שהרי משה עומד בפסח ראשון ודורש להן בהלכות הפסח השני, דהיינו שלושים יום, שהוא בארבעה עשר באייר". ומהלכה זו, ששואלין ודורשין בהלכות הפסח שלושים יום לפני פסח, נלמד שאדם היוצא מביתו שלושים יום קודם חג הפסח, ואין בדעתו לחזור לביתו עד הפסח, חייב לבער את חמצו מביתו. מבואר איפוא בדברי הגמרא, ששלושים יום לפני פסח יש חובה לשאול ולדרוש בענייני הפסח. ולכאורה משמע שדין זה נאמר רק בפסח ולא בשאר המועדים, וכפי שיש לדייק מדברי השו"ע בתחילת הלכות פסח (או"ח סי' תכט סע' א) שכתב "שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום". ויש להבין האמנם דין זה נאמר רק בפסח, או שמא גם במועדים האחרים יש לדרוש קודם להם שלושים יום.

והנה בגמרא בסוף מסכת מגילה (לב, א) מובא: "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, מצוותן שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו. תנו רבנן משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג". ומפרש רש"י את הלימוד מהפסוק: "למה הוצרך לכתוב כאן וידבר משה, וכי כל המצוות כולן לא אמרן משה לישראל, מהו וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, מלמד שהיה מדבר עמהן הלכות כל מועד ומועד בזמנן, להודיע חוקי האלקים ותורותיו וקיבלו וקיימו שכר המצוות עליהם ועל בניהם בזה ובבא". ומדברי הגמרא במגילה יש לדייק, ראשית כל, שהתקנה לשאול ולדרוש בהלכות המועד נאמרה רק במועד ולא קודם לו. וכמו כן, שהתקנה לדרוש במועד נאמרה בכל שלוש הרגלים ולא רק בפסח.

ומתוך כך מתחזקת השאלה מדוע דין "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום" נאמר רק בפסח, כמשמעות דברי הגמרא בפסחים - ולא בשבועות וסוכות, כפי שהתקנה לדרוש מעניינו של המועד היא בכל המועדים.

עוד יש להקשות, שמדברי הגמרא במגילה משמע שהחיוב לשאול ולדרוש הוא אך ורק בפסח ולא קודם לו, ולכאורה זה סותר את דברי הגמרא בפסחים שחיוב ה"שואלין ודורשין בהלכות הפסח" אינו רק בפסח אלא גם קודם לו שלושים יום.

כמו כן יש לברר האם ניתן ללמוד מתקנת משה רבנו לשאול ולדרוש "בעניינו של יום", כי חיוב זה חל גם במועדים נוספים, כגון: ראש השנה ויום כיפורים, חנוכה ופורים, ואולי אף בשבת.

דעת הבית יוסף שיש שתי תקנות, תקנה אחת "לשאול" קודם הפסח בהלכותיו

ותקנה אחרת לדרוש במועד בטעמיו והלכותיו

ב. הבית יוסף (או"ח סי' תכט) יישב את דברי הגמרא "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום", עם דברי הגמרא בסוף מגילה "משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח", וז"ל: "דדיני פסח על כל פנים צריך להודיעם לעם קודם לפסח שלושים יום, כדי שיהיה להם שהות רב להתעסק בטחינת החיטים ואפיית מצה והגעלת כלים וביעור חמץ, דאילו בפסח לית להו תקנתא אי לא עבדו להו כהלכתייהו מקמי הכי. מה שאין כן בשאר המועדים, דבעצרת ליכא דינים יותר מבשאר יום טוב, ובסוכות אע"ג דאיכא מצות לולב וסוכה אין צריך ללמוד בהם כל כך דינים, דאפילו סוכת גנב"ך ורקב"ש כשירה, ובדפנות סגי בשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, ולולבים ואתרוגים רובם כשרים. ועוד שאין טרחת סוכה ולולב מרובה ודיין להתעסק בהם בערב החג. ומשום הכי לא בעי לשאול ולדרוש בהלכותיו כל כך זמן קודם. והא דתניא ששואלין בהלכות הפסח בפסח והלכות חג בחג, היינו לדרוש בטעמים שבעבורם נצטוינו במועד ההוא וגם כן לדרוש בדברים שאסור ומותר לעשות ביום טוב". והוסיף הבית יוסף להוכיח כדבריו: "ותדע דומיא דעצרת קתני, שאין בו הלכות אחרות אלא אלו, וכן שואלין בפסח וחג לא קאמר אלא על הלכות אלו. אבל שאר הלכות קודם לכן שואלים ודורשין בהם קודם לפסח שלושים יום קודם, ובסוכות יום או יומיים".

ומתבאר בדבריו, כי לפנינו שני חיובים נפרדים ושונים במהותם ובזמן חיובם:

תקנת משה רבנו לדרוש בהלכות המועד בעיצומו של המועד מתייחסת לכל המועדים - פסח שבועות וסוכות. ובמועדים אלו החיוב לדרוש הוא בענייני אגדה, להזכיר ולדרוש בטעמים שבגללם נצטוינו לחוג את אותו המועד, וכן לשנן את הלכות יום טוב. ואילו החיוב לשאול ולדרוש קודם המועד, שהוא רק בענייני הלכה ולא בדרשת טעמי אגדה, נאמר בפסח בלבד. וחיוב זה נובע מחמת הצורך בלימוד הלכות מרובות הקשורות לחג הפסח, כדוגמת דיני אפיית המצה, הגעלת כלים וביעור חמץ. ולכן, רק בפסח זקוקים לשלושים ימי לימוד קודם הפסח, כדי לברר הלכות אלו על בוריין, מה שאין כן בשבועות שאין בו הלכות מיוחדות, ולכן אין צורך בלימוד קודם לו [ודי בלימוד הלכות יום טוב בשבועות עצמו, מדין שואלין ודורשין בעניינו של יום], וכן בסוכות די ביום או יומיים של לימוד הלכות סוכה וד' מינים, קודם לחג.

ולפי זה מיושבים היטב דברי הגמרא בפסחים עם דברי הגמרא במגילה, ואין כל סתירה. כי דברי הגמרא במגילה הם בענין החיוב בכל יום טוב לדרוש בטעמי החג ובהלכות יום טוב. ובפסחים מבואר בגמרא חיוב נוסף לדרוש בהלכות המרובות של פסח בלבד.

ומוסיף הבית יוסף עוד טעם מדוע חיוב שואלין ודורשין קודם המועד מתייחס לחג הפסח בלבד, על פי המבואר בדברי התוספות במסכת עבודה זרה (ה, ב ד"ה והתנן) שעיקר התקנה ששואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום "על הקרבן נתקנה, כדאמר טעמא שהרי נביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על [קרבן] פסח שני". וביאר הבית יוסף: "כלומר שכל ישראל חייבין להקריב קרבן [פסח] לחג זה, וצריכים שלושים יום קודם לדרוש להם בהלכות הפסח, כדי שיהיה שהות לכולם ליקח להם קרבנות בדוקים ממומין". ומסיים הבית יוסף: "ואף על גב דהשתא בעוונותינו אין לנו קרבן, כיון דבזמן שהיה קרבן התקינו שיהיו דורשין שלושים יום קודם, תקנה לא זזה ממקומה".

דעות הראשונים והפוסקים האם יש חיוב לדרוש קודם כל המועדים

ג. אמנם הב"ח (סי' תכט ס"ק א) הביא מדברי הראשונים, שיש חיוב לדרוש קודם חג הסוכות ועצרת כשם שחייבים לדרוש קודם הפסח, וז"ל: "ויראה מדברי הרוקח (סימן רמד) דבחג ועצרת נמי דורשין שלשים יום קודם. וכן יראה מפירוש רש"י בפרק קמא דסנהדרין (ז, ב ד"ה בשבתא דרגלא) דקאמר מר זוטרא חסידא כי הוו מכתפי ליה בשבתא דריגלא, פירש רש"י שבת ששואלין בו בהלכות הרגל והיינו שלושים יום קודם הרגל, עכ"ל. וכן פירש רש"י להדיא בפרק קמא דסוכה בהא דתנן סוכה ישנה בית שמאי פוסלין".

וכוונת הב"ח לדברי המשנה במסכת סוכה (ט, א) שלפי בית שמאי סוכה ישנה, דהיינו סוכה שנבנתה יותר משלושים יום קודם החג, פסולה, מפני שצריך עשיית סוכה לשמה. ואולם אם בנאה בתוך שלושים הימים שקודם סוכות, הסוכה כשרה. ופירש שם רש"י: "כיון דשואלין בהלכות החג קודם לחג שלשים יום, סתם העושה לשם חג הוא עושה". וכתב המהרש"א בביאור דברי רש"י, שתקנת שואלין ודורשין קודם החג נאמרה גם בחג הסוכות: "ואפשר דילפינן הלכות חג מפסח בשום דרשה" [ובפמ"ג (אשל אברהם סוף ס"ק א) ביאר שכוונתו להיקש "ט"ו ט"ו", שממנו לומדים הלכות השוות בין פסח לסוכות]. ומסיים המהרש"א: "ומכאן תשובה לבית יוסף ריש הלכות פסח שהבין הא דשואלין שלושים יום קודם, היינו דווקא בפסח ולא בחג [סוכות]". כלומר, בדברי רש"י מפורש שיש חיוב לדרוש קודם המועד לא רק בפסח אלא גם בסוכות.

וכן פסק המגן אברהם (סי' תכט ס"ק א) "שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום, והוא הדין בשאר ימים טובים דורשין קודם לכן שלושים יום (ב"ח). וכן כתב מהרש"א בסוכה". אמנם לכאורה יש להבדיל בין דעת הב"ח והמג"א שדין שואלין ודורשין נאמר בכל שלוש הרגלים, לרבות שבועות. לבין המהרש"א, שמשמע מדבריו שרק בפסח וסוכות יש דין לשאול ולדרוש שלושים יום קודם להם, מאחר ודיני הפסח וסוכות נלמדים זה מזה בהיקש "ט"ו ט"ו", להוציא שבועות שאין את ההיקש, ולכן לא יהיה חיוב של שואלין ודורשין בשבועות.

ובביאור הגר"א (או"ח סי' תכט ס"ק א) מתבאר כי נחלקו הראשונים בדין זה. בתחילת דבריו ציין הגר"א לדברי רש"י הנ"ל בסוכה ובסנהדרין (שהובאו בב"ח הנ"ל), ולדברי רש"י בבבא קמא (קיג, א ד"ה בריגלא) שכתב "בריגלא, באין לשמוע הלכות הרגל קודם הרגל ל' יום". ולדברי רש"י בברכות (ל, א) שכתב על דברי הגמרא "מרימר ומר זוטרא הוו מכנפי בי עשרה בשבתא דרגלא ומצלו והדר נפקא לפרקא", וז"ל: "בשבתא דרגלא, שלפני פסח ועצרת וסוכות". וכן לדברי תוספות במגילה (ד, א ד"ה מאי) שמבואר בדבריהם, שדין שואלין ודורשין קודם המועד לא נאמר רק קודם הפסח, אלא בכל המועדים - פסח סוכות ושבועות.

ומאידך סיים הגר"א וכתב: "ומכל מקום בעצרת אין צריך, כמו שכתוב בסוף פרק ב' דברכות ועי' רש"י שם ותוספות". וכוונתו לדברי הגמרא בברכות (יז, ב) "אמר רב אשי בני מתא מחסיא אבירי לב נינהו דקא חזו יקרא דאורייתא תרי זמני בשתא ולא קמגייר גיורא מינייהו". ופרש"י: "שבחא דאורייתא תרי זימני בשתא, שהיו נאספים שם ישראל באדר לשמוע בהלכות הפסח מדרש דרב אשי, ובאלול לשמוע הלכות החג". ובתוספות (שם ד"ה תרי) כתבו: "תרי זימני בשתא, אבל בעצרת שאינו אלא יום אחד לא היו כל כך מתאספין". [רבי עקיבא אייגר, בגליון הש"ס שם, ציין על מש"כ רש"י "לשמוע הלכות החג", לעיין בדברי רש"י בדף ל' שהזכיר כי דין שואלין ודורשין קודם הרגל נאמר גם בעצרת]. ועוד ציין הגר"א לדברי הגמרא בבבא מציעא (פו, א) על רבה בר נחמני שהיה דורש "ירחא בקייטא וירחא בסתוא", ופרש"י: "שנקבצין אליו בניסן ותשרי לשמוע דרשות של פסח ושל חגים", ומשמע שקודם עצרת לא היו דורשים.

הרי לנו דעת הפוסקים, ראשונים ואחרונים, שהחיוב לשאול ולדרוש קודם המועד אינו רק קודם הפסח, כדעת הבית יוסף - אלא גם בשאר המועדים, שיש לדרוש קודם להם שלושים יום. אלא שנחלקו, האם חיוב זה נאמר בכל המועדים - פסח שבועות וסוכות. או שחיוב זה נאמר בפסח וסוכות בלבד, אולם בעצרת אין צורך בשלושים יום קודם החג אלא כמו שכתב הגר"א בסוף דבריו: "ומכל מקום מא' בסיון יש להקדים", ובשער הציון (סי' תכט ס"ק ג) ביאר את דבריו: "משום דבש"ס (ברכות סוף פ"ב וב"מ פו, א) משמע דלא היו רגילין להתקבץ ההמון לפני כל רגל לדרוש לפניהם בהלכות של הרגל רק ב' פעמים ולא בעצרת".

אלא שלפי דברי הראשונים והפוסקים שיש חיוב לדרוש קודם כל המועדים, חזרה למקומה השאלה ששאלנו לעיל [אות א] מדוע נקטו הגמרא בפסחים וכן השו"ע בלשון "שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום", ממנו משמע שדין זה הוא רק בפסח, ולא נכתבה הלכה כללית בכל המועדים ששואלין ודורשין קודם להם שלושים יום.

ותירץ החק יעקב (סי' תכט ס"ק ב) "והא דנקט הש"ס והפוסקים דווקא גבי פסח ולא שאר ימים טובים, נראה לי משום דבשאר ימים טובים לאו דינא הוא רק מנהגא בעלמא נהגו". וכן מבואר בדברי הב"ח שהביא את דברי רש"י בסוכה, וכתב: "ונראה ודאי דאין זה מעיקר התקנה, דאין זמן שלושים יום אלא בפסח, כדנפקא לן מקרא, אלא שהיו נוהגין כן גם בשאר מועדים שלא לחלק, אבל מעיקר הדין אין צריך שלושים יום אלא בפסח משום קרבן פסח שצריכים לבקר אחר קרבן מובחר ויפה וטוב, ומשום הכי צריכים שלושים יום משום ביקור מומים". ומסיים החוק יעקב: "וזה גם כן כוונת רש"י בסוכה, ובחנם השיג המהרש"א על הבית יוסף בסימן זה".

אמנם כבר כתב הגר"א: "ואע"ג דאמרינן בעבודה זרה (ה, א) משום קרבן פסח, הוא הדין משום קרבנות חגיגה". וכוונתו להקשות על מה שכתב הבית יוסף להוכיח שחיוב שואלין ודורשין קודם הפסח הוא בפסח בלבד, מכך ששורש התקנה לשאול ולדרוש קודם הפסח נובע מהצורך להכין את קרבן הפסח ולבודקו ממומים. ועל כך הקשה הגר"א [וכן הקשה גם בפמ"ג] שכשם שחובה להכין קרבן פסח לפני חג הפסח, כך גם לפני כל רגל ורגל חייבים להכין קרבן חגיגה, ואם כן לצורך כך יש לשאול ולדרוש שלושים יום קודם כל חג כדי לבקר את קרבן החגיגה ממומים [וגם עתה שבטלו הקרבנות, עדיין נשארה בתוקפה תקנת חז"ל, וכמו שכתב הבית יוסף].

ואולי אפשר ליישב את שאלת הגר"א ולומר שיש הבדל בין קרבן פסח לקרבן חגיגה, כי דווקא קרבן פסח מיוחד בהלכות המרובות שנאמרו בו [שנאכל למנוייו, צלי ולמי שנימול ועוד], ולכן יש צורך בשלושים יום כדי לשאול ולדרוש בהלכותיו, מה שאין כן קרבן חגיגה שהוא ככל קרבן שלמים, ואין בו הלכות מרובות שיש צורך להתכונן וללמוד שלושים יום קודם הקרבתו.

שיטת הב"ח והפרי חדש שהחיוב לדרוש קודם המועד נכלל בחיוב לדרוש במועד עצמו

ד. תירוץ אחר לסתירה בין הגמרא במגילה [שהחיוב שואלין ודורשין הוא ביום טוב עצמו ולא קודם], לגמרא בפסחים [שחיוב השואלין ודורשין הוא גם קודם ליום טוב], כתב הב"ח: "דהא דתנן מצוותן שיהו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו, לאו למימרא שיהו דורשין במועד עצמו, אלא הכי קאמר דאף על גב דכבר למד הרבה פעמים כל התורה והמצות, מכל מקום כשיגיע המועד חייב לשאול ולדרוש בהלכות כל מועד ומועד בזמנו להודיע חוקי האלקים ואת תורותיו. ופשיטא דצריך לדרוש שבת אחת או שתיים קודם המועד, אלא דבפסח בעינן שלושים יום. ומה שכתוב בברייתא [בסוף מגילה] הלכות פסח בפסח, רצונו לומר סמוך לפסח, וכן הלכות חג בחג סמוך לחג וסמוך לעצרת שואלין ודורשין בהלכותיהן. וכמו שאמרינן (ראש השנה טז, ב) חייב אדם לטהר עצמו ברגל, פירושו ערב הרגל ולא ברגל עצמו, כן הכא דקאמר הלכות פסח בפסח לא דוקא בפסח עצמו".

לפי הב"ח יש רק תקנה אחת של משה רבנו - לדרוש בכל מועד ומועד בהלכותיו. אלא שבתקנה זו לא התפרש אימתי חיוב הדרשה, האם רק במועד עצמו או גם קודם לו. וענין זה מפורש בגמרא בפסחים, שגם קודם המועד יש לשאול ולדרוש שלושים יום בהלכות המועד. ונמצא שהתקנה לשאול ולדרוש במועד כוללת חיוב לשאול ולדרוש קודם המועד, ובמועד עצמו. והביא הב"ח שכן מפורש בדברי התוספות במגילה (ד, א ד"ה מאי) "אפילו ביום טוב דדרשינן שלושים יום לפניו, ואפילו הכי דורשין בו ביום כדתניא וידבר משה את מועדי ה' וכו'".

וכדברי הב"ח מבואר בפרי חדש (סי' תכט ס"ק א) שכתב: "ההלכה שנשנתה במסכת מגילה לא נחית אלא לומר דדורשין הלכות פסח בזמן פסח, ואילו מאימת זמן פסח מקרי לא קאמר. ובמסכת פסחים אשמועינן דשלושים יום מקודם דרשינן בהלכות החג, דהלכות פסח בזמנו מיקרי שלושים יום קודם". והיינו שתקנת משה היתה לדרוש בהלכות הפסח בזמן הפסח, אך הגדרת "זמן הפסח" מבוארת רק בדברי הגמרא בפסחים שתחילת זמן זה הוא שלושים יום קודם הפסח וסיומו בתום חג הפסח [והוא הדין כל יום טוב, לפי הדעות החולקות על הבית יוסף, כמבואר לעיל אות ג].

אמנם כפי שכבר העיר הביאור הלכה (סי' תכט סע' א ד"ה שואלין), שלדעת הב"ח, לאחר שלמד שלושים יום קודם החג, שוב אינו צריך ללמוד בחג עצמו, וכדבריו "ונתיישב מנהגינו שאין אנו תופסין לחיוב לדרוש ביום טוב עצמו". אולם הפרי חדש ועוד אחרונים חולקים עליו בזה, ולדעתם יש חיוב לדרוש הן לפני המועד, והן במועד עצמו.

ביאור מחלוקת הפוסקים, אם "שואלין ודורשין" לפני המועד הוא מדיני ההכנה למועד, או שדין זה נכלל בחיוב הדרשה במועד עצמו

ה. לפנינו מחלוקת בין הבית יוסף, לבין הב"ח והפרי חדש - ביסוד דין שואלין ודורשין במועד וקודם לו.

לדעת הבית יוסף ישנן שתי תקנות: האחת, לדרוש בכל מועד בטעמי החג באגדה ובהלכות יום טוב. והשניה, לשאול ולדרוש שלושים יום קודם הפסח בלבד, וטעמה של תקנה זו לצורך הבאת קרבן הפסח ובדיקתו ממומים, ולשם כך הקדימו לשאול בהלכות הפסח שלושים יום קודם הפסח. וגם עתה שאין קרבן, נשארה התקנה במקומה, וצריך לשאול ולדרוש רק קודם הפסח בגלל שהלכותיו מרובות. אולם לפי הב"ח והפרי חדש, התקנה אחת - לשאול ולדרוש בכל מועד, וזמן הדרשה בכל מועד הוא קודם המועד וגם במועד עצמו [לשיטת הפרי חדש, ולפי הב"ח במועד עצמו אינו חייב מאחר ולמד קודם לו].

ובביאור יסוד מחלוקתם כתב בשו"ת שואלין ודורשין (סימן כג) "דבאמת אפשר לבאר בשני אופנים דין זה של שואלין ודורשין [קודם המועד שלושים יום]. אפשר לבאר דין זה כפשוטו, דחז"ל קבעו לשאול ולדרוש שלושים יום קודם הפסח כהכנה לחג לפי שדיני הפסח מרובים הם מאד יותר מכל חג אחר, ולכן תיקנו שישאל וידרוש, ילמד ויחקור בדיני החג, כדי שידע היאך לקיים את דיני החג המרובים כל כך. נמצא לפי זה שענין השלושים יום הללו הם רק כהכנה לחג עצמו, אבל אין להם כל משמעות עצמית רק בתור הכנה לחג. אולם באמת אפשר להסביר גם באופן אחר, שדין זה של שלושים יום אינו רק כהכנה לחג אלא יש לו משמעות עצמית ופרטית, וכדברי הגמרא במגילה שיהיו שואלין ודורשין בעניינו של יום. כלומר, כפי שיש דין ללמוד בעניינו של יום בחג עצמו, כך יש ללמוד את הלכות החג שלושים יום קודם החג, ולא בתורת הכנה אלא בתור דין מיוחד שחל בשלושים יום שקודם החג, הנכלל בחיוב לדרוש במועד עצמו".

ולפי זה מתבארת היטב מחלוקתם. הבית יוסף נקט שתקנת שואלין ודורשין קודם המועד היא הכנה למועד, ואין לה משמעות לעצמה. ולכן זו תקנה נפרדת מדין שואלין ודורשין בעניינו של המועד, שהיא תקנה אחרת מדין המועד. אולם הב"ח והפרי חדש סבורים, שדין שואלין ודורשין קודם המועד אינו משום הכנה למועד, אלא זהו דין הנכלל בחובת הלימוד במועד עצמו, ולכן לשיטתם התקנה אחת היא - לשאול ולדרוש בכל מועד, והיינו קודם המועד וגם במועד עצמו [לשיטת הפרי חדש, ולפי הב"ח במועד עצמו אינו חייב מאחר ולמד קודם לו].

ומאחר שלפי הבית יוסף, תקנת שואלין ודורשין קודם המועד היא הכנה למועד, מובנת שיטתו שרק בפסח נאמר דין מיוחד ששואלין ודורשין שלושים יום קודם לו, בגלל שיש בו הלכות מרובות, ולכן צריך להתכונן בלימוד הלכות הפסח רק קודם הפסח. מה שאין כן בשאר המועדים שאין בהם כל כך הרבה הלכות, אין צורך בהכנה שלושים יום קודם לחג.

ואילו הב"ח והפרי חדש, הרי אינם סוברים ששואלין ודורשין לפני המועד הוא מדין ההכנה למועד, אלא זהו דין הנכלל בדיני המועד עצמו, ללמוד את הלכות המועד, וחובת הלימוד מתחילה שלושים יום לפני החג. ולכן לדעתם, חובה לשאול ולדרוש שלושים יום לפני כל מועד, שהרי דין זה נכלל בתקנת משה רבנו לשאול ולדרוש בכל מועד בעניינו של יום "הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג".

שיטת הר"ן שאין חיוב "דורשין" לפני פסח אלא דין "שואלין" להשיב לשואל בהלכות פסח

ו. דרך נוספת ביישוב סתירת דברי הגמרא בפסחים ובמגילה, מבאר הר"ן (מגילה ב, ב בדפי הרי"ף) וז"ל: "משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין הלכות פסח בפסח, כלומר ששואלין ומפרשין הלכותיהן, והא דאמרינן בעלמא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח ל' יום, ההוא ענינא אחרינא הוא, דלאו למימר דמחייבין מהאי זימנא לדרוש בהלכות הפסח, אלא לומר שהשואל בהם בבית המדרש באותו זמן מיקרי שואל כענין, דקיימא לן (תוספתא סנהדרין פ"ז ה"ה) בשני תלמידים שואלים, שאם אחד שואל כענין ואחד שלא כענין שנזקקין תחילה לשואל כענין".

לדעת הר"ן תקנת משה לדרוש בהלכות המועד היא במועד עצמו בלבד, וקודם המועד באמת אין כל חיוב לדרוש בהלכות המועד. ומאמר הגמרא שיש חיוב שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום, הוא ענין אחר לחלוטין, ואין זה חיוב ללמוד ולדרוש בהלכות הפסח, אלא רשות לתלמידים לשאול את רבם שאלות בהלכות הפסח שלושים יום קודם הפסח, והשואל בימים אלו בהלכות הפסח הוא "שואל כענין". ולכן כאשר שני תלמידים שואלים את הרב שאלות שלושים יום קודם הפסח, מחוייב הרב להקדים תשובה לתלמיד ה"שואל כענין" בהלכות הפסח.

נמצא לפי הר"ן שאין חיוב "דורשין" שלושים יום קודם הפסח, אלא דין "שואלין", לענות תשובה לשואל כענין בהלכות הפסח. ובביאור הלכה (סימן תכט סע' א ד"ה שואלין) דייק בדעת השו"ע שסובר כמו הר"ן, מכך שכתב "שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום", שלא כגירסת הגמרא בפסחים "שואלין ודורשין", וז"ל: "בטור איתא שואלין ודורשין, והוא כגירסת הגמרא דילן בפסחים דף ו' ובבכורות דף נ"ח. וברי"ף הגירסא שואלין לבד, וכן הגירסא בע"ז ה' ובסנהדרין י"ב. ולכאורה אין נפקא מינה בזה דכוונה אחת הוא לישא וליתן בהלכות הפסח קודם הפסח. וכן איתא ברש"י ר"ה דף ז' וב"ק קי"ג שהיו דורשין ברבים בהלכות הפסח קודם פסח ל' יום. אכן בר"ן פ"ק דפסחים ופ"ק דמגילה אמר דמה שאמר שואלין היינו דבזה הזמן אם באו ב' תלמידים ואחד שאל בהלכות פסח נזקקין לו קודם דהוא בכלל שואל כענין, אבל אין חיובא ללמוד ל' יום קודם הלכות פסח רק בפסח גופא, וזהו מה ששנינו מרע"ה תיקן להם לישראל שיהו דורשין הלכות פסח בפסח וכו'. לפיכך דייק כאן [השו"ע] בלשון שואלין לבד. ודבריו הן דברי הרשב"א בספ"ד דמגילה".

אך מביא שם הביאור הלכה, שבניגוד לדעת הר"ן, הרשב"א והשו"ע, שחיוב "דורשין" הוא רק במועד עצמו ולא קודם לו [וקודם פסח יש רק דין "שואלין" לענות לשואל בהלכות הפסח] - "כמה ראשונים פליגי עלייהו, רש"י בכמה מקומות, ותוספות בפ"ק דמגילה דף ד' והרוקח בכולהו מבואר להדיא דחיוב לדרוש מקודם בהלכות פסח שלשים יום". והביא שגם בעל העיטור והאור זרוע העתיקו הגירסא "דורשין", ומפורש כן גם בשאלתות דרב אחאי גאון שכתב "ותלתין יומין קמי פסחא דרשינן במילי דפסחא". ומסיים הביאור הלכה: "אם כן נמצא דעת הר"ן והרשב"א יחידאין הם נגד כל הראשונים הנ"ל".

[והט"ז (סי' תכט ס"ק א) הביא את דברי הר"ן, וכתב: "ולי נראה דנפקא מינה רבתי לענין ממון, דאיתא בפרק השואל (בבא מציעא צז, א) "אמרו ליה רבנן לרבא, שאל לן מר. פירש רש"י, רבינו נשאל למלאכתינו ללמוד לנו תורה שיושב ומלמד לנו תורה כל היום, ואם נשאל ממנו בהמה ומתה נפטר, דהוי שאילה בבעלים [והשואל את הבהמה ונשאל בעליה עמה, נפטר מאונס]. איקפד רבא, אמר להו לאפקועי ממונאי קבעיתו, אדרבה אתון שאילתון לי, דאילו אנא מצי לאשתמוטי ממסכת למסכת [כשאני חפץ להתחיל במסכת אחרת שלא תשכח ממני אין אתם יכולים למחות בידי] אתון לא מצי לאשתמוטי. [ומסקנת הגמרא] ולא היא, איהו שאילו להו ביומי דכלה, כשדורשין לפני הרגל בהלכות הרגל, שלא מצי לאשתמוטי למסכתא אחרת, ואינהו שאילו ליה בשאר יומי".

כלומר, למסקנת הסוגיא, התלמידים שאולים לרב ללימודו בכל ימות השנה, מלבד "יומי דכלה" כשדורשין לפני הרגל בהלכות הרגל, ואין ביד הרב ללמוד כפי רצונו, אזי הרב שאול לתלמידיו. וכן נפסק בשו"ע (חו"מ סי' שמו סע' יג) "הרב השונה לתלמידיו אם הוא צריך ללמוד עמהם בכל מקום שירצו אז הוא נשאל להם, ולפני המועדים שדרך לדרוש להלכות המועד הוא נשאל להם". ועל פי זה כתב הט"ז: "ואם כן יש נפקא מינה לענין אם שאלו התלמידים בהמה מהרב תוך שלושים יום קודם הפסח ומתה פטורים, דבאותו זמן הוא משועבד להם והוי שאלה בבעלים". כלומר, בשלושים הימים שלפני המועד, כיון שאין הרב יכול לשנות את המסכת בגלל חיובו ללמד את הלכות הרגל, הוא משועבד לתלמידים, ואם שאלו התלמידים חפץ מרבם פטורים מלשלם כדין שאלה בבעלים].

שיטת הרמב"ם בדין שואלין ודורשין במועד וקודם לו

ז. שיטת הרמב"ם בדין שואלין ודורשין קודם המועד, ובמועד עצמו, צריכה תלמוד.

הרמב"ם לא כתב הלכה מפורשת בדין שואלין ודורשין בהלכות הפסח שלושים יום קודם הפסח, למרות שדין זה הוזכר בש"ס בכמה מקומות (כמצויין בביאור הלכה המובא לעיל). יחד עם זאת, כתב הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ב הי"ט) את דין "המפרש ויוצא בשיירא קודם לפסח שלושים יום, וכן העושה ביתו אוצר שלושים יום קודם הפסח זקוק לבער החמץ מביתו", ויסוד הלכה זו מפורש בדברי הגמרא בפסחים מדין שואלין בהלכות פסח שלושים יום קודם הפסח, כפי שהבאנו לעיל [אות א], כמבואר בנו"כ שם. נמצא שהרמב"ם פסק את דין "שואלין ודורשין" בעקיפין, ולא כהוראה מפורשת, וצ"ע מדוע.

לעומת זאת, תקנת משה רבנו "שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג", נפסקה במפורש ברמב"ם (הלכות תפילה פי"ג ה"ח) וז"ל: "ומשה תיקן להם לישראל שיהו קוראין בכל מועד עניינו ושואלין ודורשין בעניינו של יום בכל חג ומועד". ומשמע איפוא, שפסק הרמב"ם שחיוב שואלין ודורשין הוא רק במועד עצמו, ולא קודם לו.

עוד מפורש בדברי הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"ד ה"ח) "שנים ששאלו, אחד שאל כענין ושאל אחד שלא כענין נזקקין לענין", והיינו דברי התוספתא בסנהדרין שהביא הר"ן, לענין שאלת התלמידים בבית המדרש.

וביאר המקור חיים (או"ח סי' תכט) בדעת הרמב"ם כשיטת הר"ן וסיעתו, שאין חיוב דרישה שלושים יום קודם הפסח, ורק לענין לשאול שאלה יש להשיב לשואל בהלכות הפסח, ורק ביו"ט יש חיוב דרשה, וכדברי הר"ן בתירוצו את סתירת הגמרות בפסחים ומגילה. ומה שלא הביא הרמב"ם להלכה את הדין "שואלין" בהלכות הפסח לענין שאלת התלמידים כמו שהביא השו"ע [שגם כן סובר כשיטת הר"ן] דין זה בהלכות הפסח - יתכן שהסיבה לכך היא שלדעת הרמב"ם, מכיון והחיוב הכללי בדין זה כבר נאמר בהלכות תלמוד תורה בשנים ששאלו שנזקקין לשואל כענין, לא הביאו בשנית בהלכות הפסח.

ואמנם בשו"ת יביע אומר (ח"ב או"ח סימן כב) חולק על מש"כ הביאור הלכה (הובא לעיל אות ו) שדעת הר"ן והרשב"א שאין חיוב לדרוש שלושים לפני המועד היא "יחידאה הם נגד כל הראשונים", וכתב: "כי באמת דעת הרבה פוסקים כדעת הרשב"א והר"ן ואינם יחידים בזה כלל". והביא שכן מבואר בריטב"א בשם "רבינו הגדול", וכידוע "רבינו הגדול" שכותב הריטב"א, הוא הרמב"ן (שדי חמד, כללי הפוסקים, סימן י אות ז). ע"ש. וכן דעת מהר"ם חלאוה והמאירי (פסחים ו, ב) והרשב"ץ (מגן אבות פ"ה מ"י). ובשו"ת זכרון יהודה (או"ח סי' קז) ביאר שגם דעת הרמב"ם בזה כהר"ן [וכמבואר לעיל בדברי המקור חיים]. וסיים בשו"ת יביע אומר: "ונראה שאמרה [הרמב"ם] בשיטת הרי"ף דגרס שואלין בהל' הפסח וכו', וכמו שהביא בביאור הלכה בדעת הרי"ף. ומעתה יש להוסיף על אמבוהא דספרי הנ"ל [עי' רש"י בסנהדרין (ז, ב) "אמבוהא דספרי - סיעת אנשים"], דעת הרי"ף והרמב"ם, אשר מרן השו"ע ז"ל נמשך תמיד אחריהם להיותם ב' עמודי ההוראה".

ועל התמיהה מדוע לא הזכיר הרמב"ם כלל את הדין ששואלין בהלכות הפסח שלושים יום קודם הפסח, לכל הפחות לענין דין "שואל כענין", ביאר בשו"ת יביע אומר: "ואפשר שסמך הרמב"ם על מה שכתב (בספ"ב מהלכות חמץ ומצה) שהמפרש והיוצא בשיירא תוך שלושים יום זקוק לבדוק את החמץ, ע"ש. ובגמרא בפסחים אמרינן בהאי דינא גופא, הני שלושים יום מאי עבידתייהו, כדתניא שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום, ע"ש. ומשום הכי לא הוצרך הרמב"ם להודיע דין זה בהדיא. ושוב ראיתי שכבר העיר בזה מהר"ד חסאן בספר חסדי דוד (סי' תכט). עש"ב. גם בשלחן גבוה נראה קצת שכן סובר בדעת הרמב"ם שהשמיט ברייתא זו, דס"ל כהר"ן שאין זה אלא לענין דחשיב שואל כענין".

שיטת הרמב"ם שחיוב שואלין ודורשין קודם המועד נכלל בתקנת משה לשאול ולדרוש הלכות המועד במועד

ח. ולענ"ד נראה לבאר בדעת הרמב"ם שסבר כדברי הפרי חדש [המובא לעיל אות ד] שהיתה תקנה אחת בלבד - לשאול ולדרוש בהלכות המועד בזמן המועד, והגדרת "זמן המועד" מבוארת בדברי הגמרא בפסחים שתחילת זמן זה הוא שלושים יום קודם המועד. וכפי שנתבאר לעיל, שלפי הפרי חדש, דין "שואלין ודורשין לפני המועד" נכלל בתקנת משה רבנו לשאול ולדרוש במועד עצמו "הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג". ומכאן, שחובה זו היא קודם כל מועד לשאול ולדרוש בעניינו של יום.

ומעתה מבוארים היטב דברי הרמב"ם שהביא רק את עיקר התקנה והדין של שואלין ודורשין, שהוא החיוב לשאול ולדרוש במועד, וכדבריו בהלכות תפילה "משה תיקן להם לישראל שיהו קוראין בכל מועד עניינו ושואלין ודורשין בעניינו של יום בכל חג ומועד". ובאמת בכלל חיוב זה לשאול ולדרוש קודם המועד. והסיבה שדין "שואלין ודורשין לפני המועד" לא נקבע כהלכה בפני עצמה היא, שהרי אין תקנה מיוחדת לכך, ואין זה דין מיוחד לעצמו, אלא בכלל דיני שואלין ודורשין במועד.

ואדרבה, ממה שהביא בהלכות חמץ ומצה את דין "המפרש ויוצא בשיירא קודם לפסח שלושים יום זקוק לבער החמץ מביתו", שיסודו בדין שואלין בהלכות פסח שלושים יום קודם הפסח, ניתן ללמוד שדין שואלין ודורשין קודם הפסח אכן נפסק להלכה. אלא שהרמב"ם לא הביאו כהלכה פסוקה בפני עצמה: ראשית, משום שהלכה זו אינה דין וחיוב מיוחד לעצמו, אלא נכללת בחיוב שואלין ודורשין במועד. ועוד, מאחר והלכתא דשואלין ודורשין לפני המועד נכללת בחיוב שואלין ודורשין במועד, ודין זה הוא בכל המועדים, לא רצה הרמב"ם לקובעה בהלכות פסח לומר שהיא נוגעת לפסח בלבד, אלא כלל אותה בדבריו בהלכות תפילה בדיני שואלין ודורשין במועד.

האם בקריאת התורה במועד יוצאים ידי חובת "שואלין ודורשין" הלכות המועד במועד

ט. כתב החק יעקב (סי' תכט ס"ק ב) וז"ל: "וכדי ליישב מנהגינו שאין דורשין בחג עצמו, נראה לי דסומכין על הפיוטין וקריאת התורה, וכן משמע בסמ"ג". וכוונתו למה שכתב הסמ"ג (עשין מצוה יט) וז"ל: "גרסינן במגילה ת"ר משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום הלכות פסח בפסח, הלכך קורין בכל מועד כעניינו". ומפורש שהסמ"ג למד את סמיכות דברי הגמרא במגילה, שהיא גופא, תקנת משה רבנו לקרוא במועד מעניינו של המועד ולשאול ולדרוש כל מועד מעניינו הם דבר אחד, וקריאת התורה של המועדים היא הדרישה בהלכות המועדים במועד עצמו.

והוסיף החק יעקב: "וגם מה שמתמיה הב"ח על מנהגינו שאין אנו דורשין שלושים יום קודם הפסח, רק בשבת שלפני פסח שקורין שבת הגדול, עיין שם שהאריך. ובאמת לא קשה מידי, וכמו שכתב הראב"ן (פרק בתרא דמגילה) והרוקח (סימן רמא) וכלבו (סימן מו) ובתניא (סימן לח) דלכך קורין פרשת פרה משום שאמרו חז"ל שואלין ודורשין בהלכות הפסח שלושים יום מקודם, על כן קורין פרשת פרה הלכות טומאה וטהרה להזכיר שיעשה הפסח בטהרה, וכן בפרשת החודש שהוא עניינו של פסח. הרי להדיא דיוצאין בקריאת פרשיות הללו, וכל שכן בפיוטים שיש בהם הרבה דינים והלכות, ומנהגם של ישראל תורה היא".

אולם בשער הציון (סי' תכט ס"ק ה) הביא את דברי החק יעקב, והשיג עליו: "ובאמת מלשון הלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת משמע דהלכות ממש קאמר, מה שאסור ומה שמותר, וכן מוכח בילקוט ריש פרשת ויקהל עיין שם. וברמב"ם (הלכות תפלה פרק יג הלכה ח) גם כן משמע להדיא דשני ענינים הם עיין שם".

הוכחת השער הציון היא מדברי הילקוט שמעוני (רמז תח) "אמר הקב"ה [למשה] עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ומכאן אמרו משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשין בעניינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג". ומדברי הרמב"ם, שכתב: "ומשה תיקן להם לישראל שיהו קוראין בכל מועד עניינו ושואלין ודורשין בעניינו של יום בכל חג ומועד". משמע לכאורה, שקריאת התורה ודין שואלין ודורשין בעניינו של המועד הם שני עניינים שונים [שהרמב"ם צירפם זה לזה בו"ו החיבור] - האחד לקרוא בכל מועד בעניינו, דהיינו קריאת התורה בפרשיות המועדים. והשני, לשאול ולדרוש בעניינו של יום בכל מועד ומועד, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, והלכות חג בחג. ואם כן, לפי הרמב"ם בקריאת הפרשיות של המועדים אינו יוצא ידי חובת שואלין ודורשין בעניינו של יום במועד.

רבי בצלאל ז'ולטי, רבה של ירושלים, מבאר את דברי הרמב"ם בהקדמה לספרו משנת יעבץ, שתקנת משה רבנו היתה לעסוק בתורה בכל מועד בעניינו של המועד, ולכן תקנה זו מחייבת לעסוק הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה. והיינו שהחלק הראשון של התקנה היה "שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו", דהיינו קריאה בתורה שבכתב, ועיקר קריאת התורה הוא משום תלמוד תורה, כדברי הרמב"ם (הלכות תפילה פרק יב הלכה א) "משה רבינו תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית, כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה". והחלק השני של התקנה הוא: "שיהיו שואלין ודורשין בעניינו של יום הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג". דהיינו שיהיו לומדים בכל מועד בעניינו בתורה שבעל פה, ומפרש הרמב"ם ש"הלכות" הכוונה לתורה שבעל פה.

ומבאר המשנת יעבץ: "מעתה נראה דכתב הרמב"ם (הלכות תפילה פרק יב הלכה י) מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה כדי שיבינו ענין הדברים. ובהלכה י"א שם כתב, ולא יתרגם מתוך הכתב אלא על פה. הרי מבואר דהתרגום הוא תורה שבעל פה שאסור לאומרן מהכתב. לפי זה נמצא שבקריאת התורה בפרשיות של המועדים עניינו של כל מועד ומועד, והתרגום של הפרשה שהוא תורה שבעל פה, הרי שונין עניינו של כל מועד ומועד, הן בתורה שבכתב, והן בתורה שבעל פה, ושפיר יוצאין ידי חובתן, שהרי קורין עניינו של כל מועד בתורה שבכתב, וגם שואלין ודורשין בהלכות כל מועד ומועד, שהוא בתורה שבעל פה של כל מועד".

ולפי זה הוא מבאר את דברי הרמב"ם: "ומשה תיקן להם לישראל שיהו קוראין בכל מועד עניינו, ושואלין ודורשין בעניינו של יום בכל מועד ומועד. ולכאורה צ"ע הלא הרמב"ם מיירי שם בדיני קריאת התורה, אם כן מאי הביא שם הא דשואלין ודורשין בעניינו של יום בכל מועד ומועד, הלא לדעת הרמב"ם אינו יוצא ידי חובת שואלין ודורשין בהלכות החג, בקריאת הפרשיות של המועדים, אלא שהוא חיוב מיוחד של שואלין ודורשין בעניינו של יום בכל מועד ומועד, והיינו בהלכות של כל מועד, ואם כן מקומו של דין זה הוא בהלכות המועדים ולא בהלכות קריאת התורה. אמנם לפי האמור הרי בקריאת התורה של הפרשיות של המועדים והתרגום של התורה שקורין, שהוא גם כן מדיני קריאת התורה, מקיימים שני החיובים בתקנת משה רבנו, שהרי שונים עניינו של כל מועד בתורה שבכתב, וגם שואלין ודורשין בהלכות כל מועד בתורה שבעל פה. ואשר על כן כתב הרמב"ם הא דשואלין ודורשין בעניינו של יום בכל מועד בדיני קריאת התורה, היינו להשמיענו שחדא תקנה היא להיות שונים עניינו של כל מועד בתורה שבכתב, ולהיות שואלין ודורשין בעניינו של יום בכל מועד בתורה שבעל פה", עכ"ד.

אך יש להעיר על דברי המשנת יעבץ, כפי שהעיר בשער הציון על החק יעקב, מלשון הגמרא לשאול ולדרוש ב"הלכות" המועד, שמשמעותו "הלכות ממש, מה שאסור ומה שמותר", וכפי שגם הוכיח השער הציון מדברי הילקוט שמעוני. ולשון זה לכאורה אינו מתאים להסברו של המשנת יעבץ שלשאול ולדרוש בעניינו של יום הכוונה לתרגומה של קריאת התורה, וצ"ע.

שואלין ודורשין קודם ראש השנה ויום הכיפורים

י. המהרש"א (סוכה ט, א; בהמשך דבריו שהובאו לעיל אות ג) כתב בתוך דבריו: "דלא תיקן משה [שיהיו שואלין ודורשין קודם המועד שלושים יום] בשאר מצות משום דלא אתיין מזמן לזמן, והכא נמי ראש השנה ויום הכיפורים לא מיקרי מזמן לזמן, דיש לאדם ליתן ליבו לתשובה בכל השנה כמו בראש השנה ויום הכיפורים, מה שאין כן בשלוש רגלים דמצוותו בזמנן בעניינו של יום". ומבואר בדבריו, שהתקנה לשאול ולדרוש בעניינו של יום, נקבעה רק למועדים הבאים מזמן לזמן, ולכן קודם לזמנים מיוחדים אלו צריך לשאול ולדרוש מעניינם.

אולם לראש השנה וליום כיפור, אין צורך להקדים בשאלה ודרישה במהות עניינם, שהיא תשובה, מכיון שהתשובה אינה ענין הבא "מזמן לזמן". התשובה אינה מאורע חד פעמי הקבוע פעם אחת בשנה בראש השנה וביום כיפור, אלא בכל יום מחוייב האדם לחזור בתשובה, כמאמרו של רבי אליעזר במשנה (אבות פ"ב מ"י) "ושוב יום אחד לפני מיתתך", ונתבארו דבריו בגמרא (שבת קנג, א) "שאלו תלמידיו את רבי אליעזר וכי אדם יודע איזהו יום ימות, אמר להן וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה". ופרש"י שם: "וכל שכן, שמפני שאינו יודע איזה יום ימות, וטובה תשובה יום אחד לפני מיתתו, נמצא כל ימיו בתשובה יהיו".

ובפני יהושע על מסכת מגילה (ד, א ד"ה ובתוס' ד"ה מאי) כתב על דברי התוספות (מגילה שם; הובא לעיל אות ג-ד) וז"ל: "לכאורה אדרבה יש לתמוה על שיטת התוס' כאן דאי ס"ד דבכל יום טוב נמי בעינן שלשים יום אם כן מסתמא ראש השנה ויום הכיפורים נמי בעינן שלשים יום, וזה אי אפשר דאם כן מט"ו באלול ואילך צריך לדרוש בהלכות ראש השנה ויום הכיפורים וסוכות, וכהאי גוונא ודאי לא אשכחן, ויש ליישב בדוחק".

והנה לעיל [אות ד] הבאנו את דברי רש"י בברכות (יז, ב) "שהיו נאספים שם ישראל באדר לשמוע בהלכות הפסח מדרש דרב אשי, ובאלול לשמוע הלכות החג", ומפורש בדבריו שהיו נאספים לשמוע דרשה בהלכות חג הסוכות, ולא בענייני ראש השנה ויום הכיפורים, אחרת מדוע מדגיש רש"י שבאלול באו לשמוע הלכות חג, הרי היו צריכים לבוא לשמוע הלכות שופר ותשובה - ומשמע איפוא, כמבואר לעיל, שאין חיוב שואלין ודורשין קודם ראש השנה ויום כיפורים.

שואלין ודורשין בחנוכה ופורים וקודם להם

יא. על פי דברי המהרש"א המובאים לעיל, שהתקנה לשאול ולדרוש שלושים יום קודם המועד, נתקנה רק במועדים הבאים "מזמן לזמן", מסתבר שגם קודם לחנוכה ולפורים יש לשאול ולדרוש בעניניהם, שהרי הם כמועדים "דאתיין מזמן לזמן". אולם בדברי התוספות במגילה (ד, א ד"ה מאי) מפורש שב"פורים אין דורשין בו מקודם לכן שלשים יום".

ולענין החיוב לשאול ולדרוש בחנוכה ובפורים מעניינו של יום, אמנם תקנת משה רבנו היתה במועדים מהתורה, אולם "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון", ויתכן איפוא שגם בחנוכה ופורים שהם מועדים שנקבעו על ידי חכמים, יש חיוב מדרבנן לשאול ולדרוש בהם מעניינו של יום.

ואמרו בגמרא (מגילה ד, א) "פורים שחל להיות בשבת, שואלין ודורשין בעניינו של יום". ופירש רש"י: "שואלין ודורשין, מעמידין תורגמן לפני החכם, לדרוש אגרת פורים ברבים". והתוספות (שם ד"ה פורים) כתבו: "פורים שחל להיות בשבת, דווקא בשבת לפי שאין קורין המגילה משום גזירה דרבה אבל בחול א"צ שהרי קורין המגילה וטפי איכא פרסומי ניסא". ומכאן היה מקום לדייק שכאשר חל פורים ביום חול אין חיוב לשאול ולדרוש בעניינו של יום, כי על ידי קריאת המגילה יוצאים ידי חובת חיוב זה.

אולם רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סימן שפד) מפורש שיש חיוב שואלין ודורשין בפורים, והסתפק שם בשאלה הבאה: "שני בני אדם שבאים לשאול בפורים, אחד לשאול על הלכות פורים, ואחד לשאול על הלכות פסח [שצריך לשאול שלושים יום קודם הפסח, ונמצא שחיוב זה מתחיל ביום הפורים] למי נזקקין תחילה". ושורש ספיקו הוא, האם השואל בהלכות פסח קודם כי חיובו מדאורייתא "או שמא פורים עדיף דנחשב יותר חובת היום מדין פסח, דאף שמתחיל חובו עכשיו, מכל מקום הוי רק צורך פסח, או נימא דיכול להשיב למי שירצה, וצ"ע בזה". על כל פנים מפורש בדבריו, שיש חיוב שואלין ודורשין ביום הפורים.

[ובפרי חדש (סי' תכט ס"ק א) שלל מכל וכל את האפשרות שיש להשיב בפורים לשואל בהלכות הפסח, וכתב: "יש משתבשין לומר דבפורים מיקרי השואל בהלכות הפסח שואל כענין, דהא לא משכחת שלושים יום בלא יום הפורים בעצמו, ולאו מילתא היא. חדא, שכן דרך רז"ל ליקח חשבון שלם ובמקום כ"ט נקטו שלושים. ותו, דבזמן [שמקדשין החודש על פי] הראיה משכחת לה זימנין שלושים יום. ותו, דלמקומות שקורין מגילה בי"ד הוי שלושים ממש, אבל במקומות שקורין בט"ו פשיטא דבו ביום שואל בהלכות הפסח מיקרי שואל שלא כענין, וזה פשוט"].

והנה לעיל [אות ה] נתבארה מחלוקת הפוסקים האם דין שואלין ודורשין קודם המועד הוא הכנה למועד, ולכן זו תקנה נפרדת מדין שואלין ודורשין בעניינו של המועד, שהיא תקנה אחרת מדין המועד. או שהיתה תקנה אחת בלבד - לשאול ולדרוש בהלכות המועד בזמן המועד, והגדרת "זמן המועד" מבוארת בגמרא בפסחים שתחילת זמן זה הוא שלושים יום קודם המועד. ונמצא שדין "שואלין ודורשין לפני המועד" נכלל בתקנת משה רבנו לשאול ולדרוש במועד עצמו.

והנה אם נאמר שהתקנה לשאול ולדרוש קודם הפסח נכלל בתקנת משה רבנו לשאול ולדרוש בפסח, לכאורה אין כל מקום לספקו של רבי שלמה קלוגר, האם בפורים עצמו יש להקדים ולענות לשואל בהלכות הפורים או לשואל בהלכות הפסח, כי ודאי שיש להקדים לשואל בהלכות הפסח שהוא נכלל בדין דאורייתא של החובה לשאול ולדרוש בהלכות הפסח, ודין זה קודם לשואלין ודורשין בפורים שהוא תקנה רק מדרבנן. ובהכרח שהגרש"ק סבר, שמכיון שדין שואלין ודורשין קודם המועד היא תקנה נפרדת מדין שואלין ודורשין במועד בעניינו של יום. וכאשר שתי תקנות נפרדות לפנינו, יש מקום להסתפק מי מהן עדיפה.

ובאשר לחנוכה, כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יז סימן א) "לענין חנוכה לא נזכר אם יש בו מחיובים אלה. וראיתי בספר יבין דעת בחסדי אבות שבסוף הספר (סימן יז) שנשאל אי גם בחנוכה שואלין ודורשין שלושים יום קודם, והשיב דאין מקום לשום ספק ואין בו חיוב על כך, דאפי' בפורים דהוא מדברי קבלה ונקרא יום טוב, מכל מקום אין חיוב כזה, עיי"ש. אך הספר מדבר רק בנוגע להחיוב של שואלין ודורשין שלושים יום קודם. אבל לענין החיוב השני [לשאול ולדרוש ביום עצמו], אי ישנו בחנוכה כמו בפורים לדרוש מיהת מעניניו של יום מזה לא דיבר… אולם ראה זה ראיתי בספר רבינו ירוחם (תולדות אדם בנתיב התשיעי) שכותב בזה וז"ל: וקבעום לדורות להיותם ימים טובים לקרות בהם ההלל ולהזכיר דינם ולהודות עליו, עכ"ל. הנה למדנו מדברי רבינו ירוחם שפירש דזה שקבעום לדורות להיותם ימים טובים הוא גם לענין "להזכיר דינם". ומהו זה להזכיר דינם, בודאי הכוונה לדרוש בהם מעניינו של יום כמו בשאר ימים טובים". ומסיים הציץ אליעזר: "אם כן למדנו מזה שגם בחנוכה ישנו חיוב דרישה בעניינו של יום דקבעוה לענין זה כמו שאר ימים טובים".

שואלין ודורשין בשבת

יב. השפת אמת (מגילה ד, א ד"ה מאי אירא) כתב: "דודאי נראה דתקנת משה רבנו ע"ה לדרוש בעניינו של יום היה גם על שבת". וביאר בטעם הדבר: "שהרי גם שבת כתוב בכלל המועדים, ואחר כך כתיב וידבר משה (עיין מגילה לב, א וברש"י) וקאי גם על שבת, ולמה לא יהיה חיוב בשבת, ובפרט לשיטת התוספות [מגילה (ד, א ד"ה מאי) שנקטו שכל היכא שלא דורשין שלושים יום קודם יש חיוב טפי לדרוש בעניינו של יום] שבת עדיף מיום טוב כיון דביום טוב דורשין שלושים יום מקודם ובשבת לא. אם כן פשיטא דבשבת נמי דורשין בעניינו של יום".

ולפי זה הסתפק השפת אמת, מה הדין בפורים שחל בשבת, במה יש חיוב לשאול ולדרוש קודם, בענין הפורים או בענין השבת. וכתב השפת אמת: "ואפשר שזהו שחידש רבי יהושע בן לוי שבפורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בעניינו של יום, דבפורים יותר יש לדרוש בענין הפורים. והטעם נ"ל משום שהיא מצוה עוברת, ולשבת איכא הרבה שבתות בשנה, ואפשר נמי דבשבת יוצאין ידי חובה בקידוש היום". אך לבסוף לא הכריע השפת אמת, וסיים: "ועכ"פ לדינא איני יודע מה קודם לדרוש".

גם רבי צדוק הכהן מלובלין מסתפק בספרו משיב צדק (דרושים לבר מצוה) ספק דומה לספקו של השפת אמת: "בשבתות שבאות בשלושים יום שקודם הפסח, אם ידרוש בהלכות שבת או בהלכות פסח". ופשט רבי צדוק את ספקו מדברי הגמרא בפסחים (ו, א שהבאנו לעיל אות א) "דיליף להא דשואלים ודורשים בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום מהא דמשה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני בשעה ששאלו הטמאים מה יעשו, והרי אותו ערב פסח שבת היה, וכמ"ש בשבת (פז, ב) עשר עטרות נטל אותו היום. ואפילו הכי היה דורש בהלכות פסח. ומוכרח דאף דבשבת נצרך לדרוש בעניינא דיומא גם כן, אפילו הכי הלכות פסח עדיף".

* * *

מצינו בדברי הגמרא דין "שואלין ודורשין בהלכות הפסח שלושים יום קודם הפסח", ודין "שואלין ודורשין הלכות המועד במועד".

ובדין "שואלין ודורשין" קודם הפסח, נחלקו הראשונים והפוסקים האם חיוב זה נאמר רק קודם הפסח, או לפני כל שלוש הרגלים, או רק קודם לפסח ולסוכות ולא קודם לעצרת.

ועוד נחלקו הפוסקים ביסוד דין "שואלין ודורשין קודם הפסח שלושים יום", האם דין זה הוא מדיני ההכנה למועד או שדין זה נכלל בחיוב לדרוש במועד עצמו.

ולפי זה יתכן לבאר את דעת הרמב"ם בדין שואלין ודורשין במועד וקודם לו. דהנה בגדר חיוב "שואלין ודורשין", נחלקו הראשונים: דעת הר"ן והרשב"א והשו"ע, שאין חיוב "דורשין" לפני פסח אלא דין "שואלין" להשיב לשואל בהלכות פסח. אולם בביאור הלכה הביא מדברי הראשונים שסברו שיש חיוב לדרוש בהלכות הפסח קודם לפסח. ובדעת הרמב"ם בדין שואלין ודורשין במועד וקודם לו, יש שלמדו שדעתו כהר"ן, שאין חיוב דורשין לפני הפסח אלא זהו דין לענין להשיב לשואל בהלכות הפסח. אולם יתכן שדעתו כי אמנם יש חיוב לדרוש לפני הפסח, אלא שלא פירש דין זה בהלכותיו, מכיון שהוא נכלל בחיוב לדרוש במועד עצמו.

עוד נחלקו הפוסקים, האם בקריאת התורה במועד יוצאים ידי חובת "שואלין ודורשין" הלכות המועד במועד.

ולפני ראש השנה ויום הכיפורים אין דין שואלין ודורשין קודם להם.

ואילו בחנוכה ופורים - קודם להם אין דין שואלין ודורשין, אולם בפורים וחנוכה עצמם יש חיוב שואלין ודורשין.

וגם בשבת, כתבו השפת אמת ורבי צדוק הכהן מלובלין, שיש חיוב שואלין ודורשין.