דרשני:סימן ב - הפסק בדיבור בבדיקת חמץ ועוד (Zvi Ryzman)

הפסק, היסח הדעת ושינה בבדיקת חמץ

ענף ב: הפסק בדיבור בין תקיעות השופר

ענף ג: היסח הדעת באמצע קריאת המגילה

[א] אדם נרדם בטרם סיים לבדוק את החמץ בביתו, והתעורר למחרת בבוקר, וכעת ברצונו להמשיך ולסיים את הבדיקה - האם צריך לברך בשנית.

[ב] אם תוך כדי בדיקת החמץ, הסיח הבודק את דעתו לגמרי מהבדיקה, וכגון שהפליג בשיחת טלפון ארוכה בענייני דעלמא, או אפילו יצא מביתו לצורך דחוף [ליווי יולדת לבית חולים] - האם כאשר שב לביתו וברצונו להמשיך ולהשלים את הבדיקה, עליו לברך שנית.

התשובה לשאלות אלו תתברר לאחר ליבון דיני הפסק בברכות על מצוות שקיומן מתמשך - האם כאשר בירך על מצוה והתחיל לקיימה, אולם קיום המצוה אורך זמן, ובתוך כדי זמן זה הפסיק בדיבור או בהיסח הדעת מקיום המצוה, עליו לחזור ולברך שנית. או שמכיון שכבר התחיל בקיום המצוה, חלה על זה הברכה, ואם הפסיק לקיימה והמשיך לאחר מכן, אינו צריך לברך שנית.

הפסק בדיבור בבדיקת חמץ

א. בדברי הטור (או"ח סימן תלב) הובאו ג' שיטות בענין דיבור באמצע בדיקת חמץ, וז"ל:

"וכתב עוד אדוני אבי הרא"ש ז"ל, יש אומרים שאין לבודק לדבר עד שיגמור כל הבדיקה. ויש מוסיפין עוד לומר, שאם שח בדברים שלא מעין הבדיקה שצריך לחזור ולברך. וכל זה איננו שוה לי, אלא שיש ליזהר שלא לדבר בין הברכה לתחילת הבדיקה, אבל משהתחיל לבדוק לא הוי שיחה הפסק, מידי דהוה אישיבת סוכה והאדם המדבר בתוך סעודתו, דלא הוי שיחה הפסק להצריך לחזור ולברך על ישיבת סוכה וברכת המוציא. ומיהו לכתחילה טוב להיזהר שלא לעסוק בשיחה בטלה עד שיגמור כל הבדיקה, כדי שישים אל לבו לבדוק בכל המקומות שמכניסים בו חמץ".

[א] "יש אומרים" שאין לבודק לדבר עד שיגמור כל הבדיקה [שיטת רבנו האי גאון, המובא בר"ן פסחים דף ד' ע"א בדפי הרי"ף ד"ה ומיהו]. וכתב הב"ח: "ולשון זה משמע שאיסור יש בדיבור [דברים שלא מעין הבדיקה, תוך כדי הבדיקה] כמי שמפסיק בין ישתבח ליוצר אור או באמצע הלל. אבל ודאי דאין צריך לחזור ולברך". וכשיטה זו כתב המאירי (פסחים ז, א) "ומנהג אבות שלא לשוח במה שאינו צורך בדיקה, משהתחיל בבדיקה עד שיגמור ואם שח, אינו חוזר ומברך שהרי כל עצמה של בדיקה לא נגמרה עד שיבער".

[ב] "יש מוסיפין" [שיטת רב סעדיה גאון, המובא בכל בו סימן מח אות ו] שלא רק שיש איסור לדבר בשעת הבדיקה, אלא גם צריך לחזור ולברך.

[ג] דעת הרא"ש עצמו, שיש לדמות את דין הברכה על בדיקת חמץ, לברכה על ישיבת סוכה וברכת המוציא. וכשם שאם בירך והתחיל לאכול, חלה הברכה על מה שאכל, ואם דיבר אינו צריך לחזור ולברך כאשר ממשיך לאכול - כך גם בבדיקת חמץ, כיון שהתחיל לבדוק תיכף ומיד לאחר שבירך, חלה הברכה על מה שבדק, ואם הפסיק לאחר מכן בדיבור, אין זה מצריך אותו לשוב ולברך בשנית [אמנם הוסיף הב"ח: "ואחר כך כתב [הרא"ש] מיהו טוב ליזהר שלא לעסוק בשיחה בטלה. כלומר, דלאו משום איסור הפסקה, אלא כדי שישים אל לבו ואינו רק על צד היותר טוב". גם לפי הרא"ש הסיבה שראוי להיזהר לכתחילה שלא לדבר תוך כדי הבדיקה, אינה בגלל ההפסק, אלא כדי שישים לבו לקיים את מצות הבדיקה כראוי].

להלכה פסק השו"ע (או"ח סי' תלב סעי' א) "ויזהר שלא ידבר בין הברכה לתחילת הבדיקה. וטוב שלא ידבר בדברים אחרים עד שיגמור כל הבדיקה, כדי שישים אל לבו לבדוק בכל המקומות שמכניסים בו חמץ". וכתב המשנה ברורה (ס"ק ה-ו) "ובדיעבד אם שח בדברים שאין צורך הבדיקה, יחזור ויברך, דהפסיק בין הברכה להמצוה. וטוב שלא ידבר עד שיגמור כל הבדיקה, ובזה אין צריך לחזור ולברך כיון שכבר התחיל המצוה". והיינו, כפי השיטה השלישית, שיטת הרא"ש, שרק דיבור בין הברכה לתחילת הבדיקה, מהווה הפסק המחייב לחזור ולברך. אך אם בירך ומיד התחיל לבדוק, אמנם לכתחילה טוב שלא להפסיק בדיבור עד שיסיים את כל הבדיקה, מכל מקום אם הפסיק אינו צריך לחזור ולברך, כיון שכבר התחיל במצוה, ואם כן הברכה חלה על תחילת קיום המצוה.

שיטת הט"ז ושו"ע הרב - בבדיקת חמץ כל עוד לא סיים את הבדיקה לא קיים את המצוה

ב. ברם, הט"ז (שם ס"ק ג) הצדיק את השיטה השניה בטור, שיש איסור להפסיק בדיבור במשך כל זמן הבדיקה, והקשה על הרא"ש שהשווה בין דיני הפסק בברכה על ישיבת סוכה וברכת המוציא, לבין בדיקת חמץ, וז"ל: "חלקי אמרה נפשי דנראה לי דברי היש אומרים נכונים, ויש הפסק כשמדבר קודם גמר בדיקה. ולא דמי לסוכה וסעודה, שמביא הרא"ש ראיה דיכול להפסיק באמצע. דהתם אי בעי מסיים שם ולא אכל יותר בסוכה וסעודה, משא"כ בבדיקה דלא סגי ליה כל שלא גמר הבדיקה. וממילא כל שלא גמר עדיין אותו החלק, נקרא התחלה אצלו, דהא אם לא בירך תחילה מברך עדיין בעת ההיא, כמ"ש בסימן זה (סעי' א). ואע"פ שלענין אם שח אין צריך לחזור ולברך, כיון שכבר התחיל בענין, מכל מקום יש לו ליזהר בקיום המצוה שלא יפסיק בקיומה בכל ההכרח לו, ולא סגי בלאו הכי. וכיוצא בזה כתבתי בסי' תקצ"ב לענין שלא לפסוק בשיחה בין תקיעות שמיושב למעומד, עי"ש. וכן באמצע הבדיקה, נראה דהוי ממש כמו באמצע תקיעות דמיושב עצמן, שודאי אסור להפסיק ביניהם לכולי עלמא".

ובביאור דברי הט"ז כתב הגרצ"פ פרנק (מקראי קדש, פסח, בדיקת חמץ סימן מה) "נראה להסביר דכוונתו הוא, דזה פשוט מסברא דהיכי דכבר התחיל לא חשיב הפסק, משום דכבר יש מקום להברכה לחול. אבל בין ברכה להתחלה, הוי הפסק. ולכן בסוכה שכבר התחיל בהמצוה, ויש מקום להברכה לחול, תו לא הוי הפסק. אבל בבדיקה דלא סגי כל שלא גמר, כלומר דאם לא יגמור כל הבדיקה אגלאי מילתא דלא עביד מצוה כלל, דפשוט דמי שלא בדק רק פלגא דביתא לא עביד מצוה כלל. נמצא דברגע שהוא מפסיק עיקר המצוה מיתלי תלי וקאי, ועדיין לא עביד המצוה, ועדיין אין להברכה לחול. לכן אינו רשאי להפסיק, דהוי ממש כמפסיק בין ברכה להתחלה דזיל בתר טעמא. ובזה דברי הט"ז מזוקקים ונחמדים".

לפי הסברו של הגרצ"פ, לדעת הט"ז, מכיון שבבדיקת חמץ החיוב הוא לבדוק את כל הבית, כל זמן שלא סיים לבדוק את כל המקומות שמכניסים שם חמץ - לא קיים כלל את מצות הבדיקה. ולכן אם הפסיק בדיבור לפני שנבדק כל הבית, "נתגלה הדבר למפרע" שהברכה לא חלה על קיום המצוה, וממילא הפסק זה נחשב כהפסק בין הברכה לתחילת קיום המצוה [ודומה הדבר להפסק בדיבור בין התקיעות, שכל עוד שלא הסתיימו כל התקיעות, לא נגמרה המצוה, ולכן אסור להפסיק בדיבור]. לעומת זאת, כאשר בירך לישב בסוכה או המוציא, ברגע שהתחיל לאכול, ודאי שפיר חלה הברכה על מצות הישיבה בסוכה, ואכילת הלחם, וההפסק בדיבור לאחר מכן, אינו מגרע.

אלא שלפי הסבר זה יש לתמוה, מדוע לא פסק הט"ז שאם הפסיק בדיבור באמצע הבדיקה, עליו לחזור ולברך. הרי כאשר מפסיק בין הברכה לתחילת קיום המצוה, ודאי צריכים לחזור ולברך, ובבדיקת חמץ לפי הט"ז, גם הפסק בשעת הבדיקה נחשב כהפסק בין הברכה לתחילת קיום המצוה, ואילו הט"ז כתב במפורש: "ואע"פ שלענין אם שח אין צריך לחזור ולברך, כיון שכבר התחיל בענין, מכל מקום יש לו ליזהר בקיום המצוה שלא יפסיק בקיומה בכל ההכרח לו", וצ"ע.

ג. ואמנם בשו"ע הרב (סי' תלב סעי' ז) מפורש, שאם הפסיק בדיבור באמצע הבדיקה, צריך לחזור ולברך, בגלל שכל זמן שלא נסתיימה כל הבדיקה, לא נתקיימה המצוה שעליה בירך, וכאילו לא בירך כלל על המצוה, וז"ל: "לכתחילה אין להשיח שום שיחה באמצע הבדיקה, אפילו בדברי תורה כי אם מעניני צרכי הבדיקה. לפי שיש אומרים שאף המשיח באמצע המצוה, הרי זה הפסק, וצריך לחזור ולברך כשיגמור המצוה. ואינו דומה למשיח באמצע סעודתו כשיושב בסוכה שאין צריך לחזור ולברך לישב בסוכה לפי שאינו מוכרח בישיבה זו שלאחר השיחה שאם ירצה שלא לאכול עוד ושלא לישב בסוכה הרשות בידו. אבל בבדיקת חמץ מוכרח הוא לגמור את הבדיקה שלאחר השיחה, שחייב לבדוק בכל המקומות שמכניסין בהן חמץ. ואלו היה שוכח לברך בתחילת בדיקתו, היה חייב לברך בגמר בדיקתו. לכן גם עכשיו חייב לחזור ולברך, כיון שהפסיק בשיחה אחר ברכה הראשונה. וכן כיוצא בזה בשאר כל מצוות שהן חובה ואי אפשר לאדם לפטור את עצמו מהן".

וכן דעת שיירי כנסת הגדולה (הובא בחק יעקב, סי' תלב ס"ק ח) שפסק כדעת השיטה השניה בטור, שיש איסור להפסיק בדיבור במשך כל זמן הבדיקה, וכתב: "וצריך לחזור ולברך, כיון דלא נתקיימה הברכה עד שישלים כל הבדיקה, וכ"כ המרדכי בפ"ק דפסחים בשם תשובת הגאונים".

וכנראה, בגלל הקושי בדברי הט"ז, מדוע אם הפסיק בדיבור באמצע הבדיקה אינו צריך לחזור ולברך, ביאר בקונטרס אמרי שפר (פסח, עמ' קסה) את דברי הט"ז באופן שונה מהסברו של המקראי קודש: "ונראה בביאור דברי הט"ז, דבדיקת חמץ שאני ממצות אחרות. דבדיקת חמץ אין העיסוק בבדיקה הוא המצוה, אלא התוצאה הסופית שביתו יהיה בדוק מחמץ, זו היא המצוה. והנה ודאי כיון שלהגיע לתוצאה הסופית צריך לעשות את מעשה הבדיקה, לכן מעשה הבדיקה הוי מצוה כתקנת חז"ל. אבל מכל מקום תכלית המצוה זהו לא העיסוק במצוה, אלא תוצאת הבדיקה. ומעתה בשלמא בכל מצוה שהאדם מברך ומיד מתחיל לעסוק במצוה, תו לא שייך דין הפסק אם ידבר באמצע קיום המצוה [כי הוא כבר עסוק בתכלית המצוה, ויש לברכה על מה לחול]. אבל בבדיקת חמץ, כל שלא סיים הבדיקה אף שהתחיל, לא נתקיים תכלית המצוה אפילו במקצת, דבדיקת מקצת מהבית לא הוי כלום. ולכן שפיר אין לו לדבר לפני קיום כל הבדיקה. אבל מכל מקום אם דיבר באמצע אין צריך לחזור ולברך, שהרי מכל מקום התחיל הענין, דהיינו חז"ל תיקנו ברכה על עצם הבדיקה, שחז"ל קבעו שעצם הבדיקה הוי מצוה, וסוף סוף יש כאן התחלה של המצוה בלא הפסק בין הברכה להתחלה, לכן אין צריך לחזור ולברך".

אמנם יש להעיר על דבריו, כי מה שנקט שבבדיקת חמץ "אין העיסוק בבדיקה הוא המצוה, אלא התוצאה הסופית שביתו יהיה בדוק מחמץ", אינו פשוט כלל ועיקר, ושנוי במחלוקת כפי שחקר המנחת חינוך (מצוה ט) האם מצות עשה "תשביתו" היא השבתת החמץ ב"קום ועשה" שעליו להשבית ולבער חמץ מביתו, או שהמצוה היא שלא יהיה חמץ בבביתו. ונפקא מינה, שאם המצוה היא ב"קום ועשה", הרי ש"אם אין לו חמץ לא קיים העשה, כמו מי שאין לו ד' כנפות דמצוה עליו לקנות טלית כדי לקיים מצות השם יתברך, הכא נמי מצוה לחזר שיהיה לו חמץ קודם פסח ויבער אותו בי"ד כדי לקיים מצות עשה בקום ועשה", והאריך המנחת חינוך לבאר כי כבר נחלקו רבותינו הראשונים במחלוקת זו.

על כל פנים, ממוצא הדברים למדנו, כי לדעת הט"ז ושו"ע הרב, בבדיקת חמץ, כל עוד לא הסתיימה הבדיקה, לא נתקיימה כלל המצוה, ולכן אין להפסיק בדיבור עד לסיום הבדיקה.

אלא שלדינא, האם עליו לחזור ולברך במקרה שהפסיק, נחלקו דעותיהם. לפי הט"ז, גם אם שח באמצע הבדיקה, אינו צריך לחזור ולברך. ברם לדעת שו"ע הרב, חייב לחזור ולברך, כיון שנחשב כאילו הפסיק בין הברכה לתחילת קיום המצוה.

שיטת החק יעקב וערוך השלחן - בבדיקת חמץ גם קודם סיום הבדיקה מתקיימת המצוה במה שבדק

ד. החק יעקב (סי' תלב ס"ק ח) לאחר שהביא את דברי שיירי כנסת הגדולה, שאם הפסיק בדיבור במשך כל זמן הבדיקה, צריך לחזור ולברך "כיון דלא נתקיימה הברכה עד שישלים כל הבדיקה", הקשה עליו: "הסברא היא להיפוך כמו שכתבו התוספות והר"ן פרק כיסוי הדם והרי"ף והרא"ש סוף ראש השנה, דכל מצוה שבירך והפסיק ושח בינתיים, ולא סגי ליה אם לא יגמרנה, אין צריך לברך פעם שניה, כיון דלא סגי ליה שלא יגמור המצוה. ולא דמי לשח בין שחיטה לשחיטה, משום דהתם אי בעי לא שחט לאחריני כלל. משא"כ כאן שחובה עליו לבדוק כל חדריו ובתיו, לכן לא הוי שיחה הפסק כלל, אפילו שח בין בדיקת בית לבית".

וכעין זה כתב ערוך השלחן (סימן תלב סע' ג) לאחר שהביא את דברי הט"ז שמעיקר הדין אסור להפסיק גם לאחר שהתחיל לבדוק, וז"ל: "ולא נראה כן, דאטו על כל מקצת בדיקה צריך לברך, והרי יכול לצאת בברכתו אפילו על כמה בתים. ואם כן כשם שבסעודה קאי ברכת המוציא גם על מה שאוכל לאחר ההפסק, כמו כן בבדיקה".

בדברי החק יעקב והערוך השלחן מבוארת סברא הפוכה לגמרי מדעת הט"ז ושו"ע הרב. לפי החק יעקב, אדרבה, העובדה שבבדיקת חמץ המצוה לא מתקיימת עד סיום הבדיקה, היא סיבה לכך שאין צריך לברך גם אם הפסיק בדיבור באמצע הבדיקה. כי מאחר וכל זמן שלא נגמרה הבדיקה עדיין לא הושלם קיום המצוה, פירושו של דבר, שבכל חלק וחלק מהבדיקה הוא מקיים את המצוה עד להשלמתה. ואם כן, היא גופא סיבה שהברכה חלה על כל חלק מהבדיקה, וממילא גם אם דיבר לאחר שהתחיל את הבדיקה אין בזה הפסק, מכיון שהברכה חלה על חלק זה של מצות הבדיקה המתקיים במה שבודק גם אחרי שהפסיק בדיבורו.

ואדרבה, רק במצוות שמברך, ועשה מעשה שבו כבר הסתיים קיום המצוה - דיבור מהווה הפסק אם ירצה להמשיך בקיום המצוה. כדוגמת הברכה על מצות השחיטה: אם בירך על השחיטה ושחט בהמה אחת, שבזה בעצם סיים את כל קיום המצוה, חלה הברכה על קיום מצות השחיטה. ואז רק אם ימשיך וישחוט עוד בהמות, ללא כל הפסק מהשחיטה הראשונה, אינו צריך לחזור ולברך. מה שאין כן אם ידבר, ולאחר מכן ירצה להמשיך ולשחוט בהמה אחרת, הדיבור מהווה הפסק, ויצטרך לברך בשנית - כי בשחיטת הבהמה הראשונה כבר הסתיים קיום המצוה לגמרי.

ברם בבדיקת חמץ, כאמור, מכיון שקיום המצוה לא מסתיים עד לגמר כל הבדיקה, חלה הברכה על כל חלק מחלקי הבדיקה עד לסיומה, ואפילו אם יפסיק בדיבור באמצע הבדיקה, כל עוד לא סיים את הבדיקה הוא מקיים מצוה, שהברכה הראשונה חלה עליה, ואפילו בשעה שבודק כמה בתים בברכה אחת, כדבריו של החק יעקב: "כאן שחובה עליו לבדוק כל חדריו ובתיו לכן לא הוי שיחה הפסק כלל אפילו שח בין בדיקת בית לבית".

ויסוד סברא זו, מובא גם במקראי קדש בתחילת דבריו המובאים לעיל [אות ב] בקצרה: "לפום ריהטא דברי הט"ז [הובא לעיל אות ב] אינם מובנים, דלכאורה איפכא מסתברא דהיכי שאי בעי מסיים כאן ליהוי הפסק, מה שאין כן היכי דלא סגי דלא גמר לא יהא הפסק". והיינו כדברי החק יעקב, שרק במצוה שמסיים לקיימה, אם דיבר ורצה להמשיך ולקיים את אותה המצוה בהסתמכות על הברכה שבירך מקודם, אינו רשאי, ועליו לחזור ולברך בשנית. אבל במקום שעדיין לא הסתיים קיום המצוה [כגון בדיקת חמץ] אין הדיבור נחשב כהפסק לברכה, כל זמן שקיום המצוה לא נגמר.

היוצא מהדברים: לכתחילה ודאי צריך להיזהר שלא לדבר עד לסיום בדיקת חמץ בדברים שאינם מענין הבדיקה. ובדיעבד, אם הפסיק ודיבר, הכריע המשנה ברורה כדעת הרא"ש, שרק דיבור בין הברכה לתחילת הבדיקה, מהווה הפסק המחייב לחזור ולברך. אך אם בירך ומיד התחיל לבדוק, ולאחר מכן הפסיק בדיבור, אינו צריך לחזור ולברך, מכיון שכבר התחיל במצוה, ואם כן הברכה חלה על תחילת קיום המצוה. ובחק יעקב נתבאר טעם הדבר, מכיון שקיום המצוה לא מסתיים עד לגמר כל הבדיקה, ולכן חלה הברכה על כל חלק מחלקי הבדיקה עד לסיומה, ואפילו אם יפסיק בדיבור באמצע הבדיקה, כל עוד לא סיים את הבדיקה הוא מקיים מצוה, שהברכה הראשונה חלה עליה.

לעומתם, לדעת הט"ז ושו"ע הרב, כל עוד לא הסתיימה הבדיקה, לא נתקיימה כלל המצוה, ולכן אין להפסיק בדיבור עד לסיום הבדיקה. אלא שלדינא, האם עליו לחזור ולברך במקרה שהפסיק, נחלקו דעותיהם. לפי הט"ז, גם אם שח באמצע הבדיקה, אינו צריך לחזור ולברך. ברם לדעת שו"ע הרב, חייב לחזור ולברך, כיון שנחשב כאילו הפסיק בין הברכה לתחילת קיום המצוה.

היסח הדעת באמצע בדיקת חמץ

ה. עד עתה נתבארו השיטות השונות בדין הפסק בדיבור בבדיקת חמץ, ויש לדון האם גם היסח הדעת בשעת הבדיקה, מצריך ברכה נוספת.

והנה לעיל [אות א] נתבאר בדברי הרא"ש, שדין הברכה על בדיקת חמץ, נלמד מדין הברכה על ישיבת סוכה וברכת המוציא. ושם מצאנו בשו"ע בהלכות סעודה (או"ח סימנים קעח-קעט) שהמסיח דעתו מהסעודה, כגון שיצא מהבית שאכל בו, או ישן שינת קבע, או חשב בדעתו לברך ברכת המזון - כאשר רוצה לאחר מכן להמשיך ולאכול, חייב לברך בשנית, כי היסח הדעת מנתק אותו מהברכה שבירך לפני האכילה הקודמת, לאכילה שכעת רוצה לאכול. ואף בהלכות סוכה כתב המג"א (או"ח סי' תרלט ס"ק יז) שהיוצא מסוכתו לסוכת חברו, כיון שהסיח דעתו צריך לשוב ולברך.

ומעתה יתכן שפסק השו"ע והמשנה ברורה שאם הפסיק בדיבור באמצע בדיקת חמץ, שאינו צריך לחזור ולברך, זהו רק במקום שדיבר באופן שלא הסיח דעתו מהבדיקה, אבל אם הסיח דעתו לגמרי בנושאים שאינם מענייני בדיקת החמץ, כגון שיצא מביתו לעיסוקים אחרים שלא מענין הבדיקה, שוחח בטלפון שיחה מתמשכת באמצע הבדיקה, או ששקע בשינת קבע - יצטרך לשוב ולברך, כדין המסיח דעתו באמצע סעודה או ישיבה בסוכה.

והנה בקובץ אור ישראל (שנה א גליון ג, עמ' סו) העלה רבי חיים אובערלנדער שאלה יסודית נוספת: "ובאמת יקשה על גוף הענין, איך נפטר הביעור ביום בברכת הבדיקה דאתמול, הא במשך זמן רב כזה עוסק בינתיים בכמה דברים, ובוודאי כבר הסיח דעתו מביעור, ואם כן למה אינו הפסק". ומתוך כך הוא מגיע למסקנא הבלתי נמנעת: "ועל כרחך דהיסח הדעת אינו הפסק, אולם טעמא בעי".

ו. ובביאור הדברים, כתב הרב אובערלנדער: "ונראה לומר דהא דהיסח הדעת הוי הפסק, היינו רק במצוות שאין האדם מוכרח להמשיך אחר כך באותו ענין. וכגון במצות סוכה, דאחר שיצא מסוכתו אינו מוכרח אחר כך לבוא שוב להסוכה. וכמו כן לגבי אכילה, אינו מוכרח להמשיך ולאכול עוד. לכך אמרינן שאם הסיח דעתו, נסתלק ממנו, והוי הפסק. מה שאין כן כאן לגבי הבדיקה, הרי כל זמן שלא גמר הבדיקה לא יצא ידי חובתו, ומחויב להמשיך ולגמור, ואחר הבדיקה מוכרח להמשיך ולבער החמץ שמצא, ובדיקה בלי ביעור אינה כלום, וכל זמן שלא בדק כל ביתו וביער כל חמצו לא גמר מצוותו. משום הכי אין היסח הדעת הפסק, שאין הדבר תלוי בדעתו, ועל כרחו הוא צריך לחזור".

והביא ראיה להסבר זה, מדיני תקיעת שופר: "ואפשר להביא ראיה לזה מהא דמבואר במסכת ראש השנה (לד, ב) ומובא בשו"ע (או"ח סימן תקפח סעי' ב) שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא, וכתב שם הר"ן (מובא במשנה ברורה ס"ק ו) דאפילו הסיח דעתו והפסיק בדיבור בינתיים גם כן יצא, ומשמע שם שאינו חוזר ומברך בכל פעם ששומע עוד תקיעה. וע"כ הביאור בזה, דבאמצע עשיית מצוה שמחויב להמשיך בה אין היסח הדעת מפסיק".

מפורש איפוא בדבריו, כי היסח הדעת בבדיקת חמץ אינו מהווה הפסק, בגלל שבבדיקת חמץ, כל זמן שלא גמר לבדוק, לא יצא ידי חובתו. והכלל הוא, שבאמצע עשיית מצוה שמחויב להמשיך בה, אין היסח הדעת מצריך ברכה פעם נוספת, שכן אנו אומרים שאדם אינו מסיח דעתו כלל מקיום המצוה כל עוד לא סיים לקיימה, ושפיר חלה הברכה על קיום המצוה, אם עדיין לא גמר לקיימה.

ומתוך כך הוא מסיק לדינא: "ולמעשה נראה לי דבין בהיסח הדעת בתוך הבדיקה, כגון הבודק את ביתו ובאמצע הבדיקה הוצרך לנסוע עם אשתו היולדת לבית החולים, או מי שסבור היה כי גמר לבדוק את החמץ בביתו, וכבר הסיח דעתו מהבדיקה, ואחר כך התברר לו שהשאיר חדר אחד ששכח מלבדקו, אינו צריך לחזור ולברך עוד הפעם".

והביא שם שכן הכריע בספר דרך פקודך (מצות עשה ט אות ז) וז"ל: "אם בירך על הבדיקה בליל י"ד, ובדק ושכח חדר אחד מלבדוק, ובדקו ביום י"ד קודם לזמן איסורו, יש להסתפק אם יברך, כיון דהברכה היא על מצות עשה דתשביתו, וחז"ל ציוו להתחיל המצוה בליל י"ד ונמשכת והולכת עד זמן איסורו, שהחיוב עליו להשבית בכל האופנים, דהיינו לאכול כל מה דאפשר וליתנה לבהמתו ולגוי ולבער ולשרוף, אם כן כל הזמן הזה מיקרי עוסק במצוה דהשבתה, אם כן למה נברך, הרי אפילו על שריפת חמץ בזמן הביעור אינו מברך, דיוצא בברכה בלילה, אם כן הוא הדין בבדיקה הלז, ומהראוי שלא לברך".

כלומר, אפילו שכח מלבדוק חדר אחד בביתו, שלכאורה זהו היסח הדעת גמור מהבדיקה, מכל מקום אינו צריך לחזור ולברך, כאשר מסיים את הבדיקה למחרת. ובפשטות ההסבר הוא כמבואר לעיל, שבאמצע עשיית מצוה שמחויב להמשיך בה, אין היסח הדעת מצריך ברכה פעם נוספת, שכן אנו אומרים שאדם אינו מסיח דעתו כלל מקיום המצוה כל עוד לא סיים לקיימה, ושפיר חלה הברכה על קיום המצוה, אם עדיין לא גמר לקיימה. ולא עוד, אלא שהשמיענו הדרך פקודך חידוש גדול, שאפילו עד למחרת ליל בדיקת חמץ, ביום י"ד בניסן, אינו צריך לברך פעם נוספת אם התחיל לבדוק מיד לאחר הברכה. וזאת משום שתכלית המצוה היא לקיים את השבתת החמץ, ולכן במשך כל אותו הזמן שמתחילת הבדיקה ועד לביעור החמץ בפועל, אין זה נחשב להיסח הדעת מהבדיקה.

ז. ברם דברים אלו מובנים לפי סברת החק יעקב המובא לעיל [אות ד] שגם דיבור באמצע בדיקת חמץ אינו מהווה הפסק, מכיון שהמצוה לא מתקיימת עד סיום הבדיקה, מכיון שהברכה חלה על חלק זה של מצות הבדיקה המתקיים במה שבודק גם אחרי שהפסיק בדיבורו [מה שאין כן בסעודה וישיבה בסוכה ש"נגמר" קיום המצוה לאחר שאכל קצת או ישב בסוכה, רשאי להפסיק בדיבור ובהיסח הדעת, כי אינו מוכרח להמשיך ולאכול או לשבת בסוכה כדי לסיים את קיום המצוה].

ברם לדעת הט"ז והשו"ע הרב, שהעובדה שבבדיקת חמץ כל שלא הסתיימה הבדיקה לא נתקיימה כלל המצוה, היא סיבה לכך שאין להפסיק בדיבור עד לסיום הבדיקה, כפי שאסור להפסיק בין הברכה לתחילת קיום המצוה - הרי שלכאורה הוא הדין היסח הדעת באמצע קיום המצוה, מהווה הפסק, וצ"ע.

ואכן, רבי יצחק זילברשטיין, פסק בספרו תורת היולדת (דיני פסח, פרק מג, עמ' רי) שבהיסח הדעת גדול בשעת בדיקת חמץ, חייב לחזור ולברך, אולם מטעם אחר: "הבודק חמצו והפסיק כדי להביא את אשתו היולדת לבית חולים, וחזר לביתו, חייב לברך שוב על בדיקת חמץ, מאחר והסיח דעתו מהבדיקה, ועומדת לפניו מצות הבדיקה מחדש. וגם להסוברים דאין בהליכה הפסק, מסתבר שבעניינינו שעסק באשתו היולדת שבדרך כלל גורם הדבר לבלבול ולהיסח הדעת, לכו"ע חשיב הפסק. ויעוין להלן (פרק נה הערה י) לגבי הפסק בקריאת המגילה, שדנו שם אם מברכים על חצי מצוה של קריאת המגילה. אך אין זה דומה לעניינינו, מאחר ועדיין עומדת לפניו מצוה שלימה של בדיקה, כיון שעל כל חלק מהבית חלה מצות בדיקה, ועשה ולא תעשה שלא יהיה בה חמץ".

מדבריו למדנו דרך אחרת בהבנת גדר מצות בדיקת חמץ, והיינו שקיום המצוה לא מסתיים עד לגמר כל הבדיקה, ומכיון שכך, בכל חלק מהבדיקה מקיים מצוה. אלא שבניגוד לדעת החק יעקב, הרי שלדעת הרב זילברשטיין מאחר ובכל חלק מהבדיקה מקיים מצוה, אם היה היסח הדעת גמור, כאשר שב לבדוק "עומדת לפניו מצות הבדיקה מחדש, כיון שעל כל חלק מהבית חלה מצות בדיקה", ועל כן עליו לשוב ולברך.

עוד נסתפקתי, האם לפי דבריו יש להבדיל בין דיבור שאינו מהווה הפסק לגבי הברכה, לבין היסח הדעת באמצע הבדיקה, שגורם לכך שאין כאן בדיקה כלל, וצ"ע.

אלא שבעיקר דבריו של הרב זילברשטיין יש לתמוה, שהרי לפי הכרעת השו"ע והמשנה ברורה הפסק בדיבור באמצע הבדיקה אינו מחייב ברכה מחדש, ואילו לפי דבריו, מדוע שלא יצטרך לברך שנית כאשר ממשיך בבדיקה כי "עומדת לפניו מצות הבדיקה מחדש, כיון שעל כל חלק מהבית חלה מצות בדיקה", וצע"ג.

ח. עתה נבוא לדון האם שינה באמצע הבדיקה, מהווה היסח הדעת, המצריך ברכה.

והנה לעיל [אות א] נתבאר בדברי הרא"ש, שדין הברכה על בדיקת חמץ, נלמד מדין הברכה על ישיבת סוכה וברכת המוציא, ובהלכות סעודה מפורש שאם ישן שינת קבע - כאשר רוצה לאחר מכן להמשיך ולאכול, חייב לברך בשנית, והשאלה היא, לדעת הסוברים שבהיסח הדעת גמור מהבדיקה, אינו צריך לחזור ולברך כאשר מסיים את הבדיקה - האם גם בשינה הדין כן.

ובמקום אחר הרחבנו את היריעה בדיני ישן בהלכה, ונתבארה מחלוקת הפוסקים האם ישן מופקע מחיוב קיום המצוות ודינו כשוטה, או לא. כפי שמביא בשדי חמד (חלק ג מערכת יו"ד כלל לד) מדברי האחרונים שדנו בענין, ורצה להוכיח מדין צירוף ישן למנין "שישן מחוייב במצוות אלא דמצד אונס שינה רחמנא פטריה, ולכן שייך שפיר למימר דגם הוא נחשב כהתשעה נעורים אף דאינו יכול לעמוד עמהם. שאם נאמר שעל ישן ליכא שום חיוב מצוה והרי הוא כשוטה וקטן, ודאי דאי אפשר לומר דיצטרף". ולפי זה הוסיף: "ומאחר דפסקו הפוסקים (שו"ע או"ח סימן נה סע' ו) דישן מצטרף מוכח דמחוייב במצוות אלא דרחמנא פטריה מצד אונסו, ממילא דבר שיכול לקיים כגון לבישת ציצית הרי יש בידו לקיימו". כלומר, לדעת הט"ז והפרי חדש שישן אינו מצטרף למנין (הובא במשנה ברורה שם ס"ק לג) זהו מכיון שישן אינו בר קיום מצוות הוא, כמפורש במשנה ברורה שם: "דישן חשיב כשוטה".

ולפי זה עלו בידינו שלוש דרגות בהיסח הדעת:

[א] דיבור - לעיתים אין בו היסח הדעת גדול. לדוגמה, אדם יכול לומר באמצע בדיקת חמץ כמה מילים שאינם מענין הבדיקה, אך דעתו לא הוסחה כלל מהמצוה.

[ב] היסח הדעת גמור - כגון, שיצא מביתו לעיסוקים אחרים שלא מענין הבדיקה, או שוחח שיחה מתמשכת בנושאים שונים מעניין בדיקת חמץ באמצע הבדיקה. כאן יש הפסק יותר גדול באמצע קיום המצוה, יותר מאשר דיבור.

[ג] שינה - היא מצב שלפי חלק מהפוסקים האדם נחשב כ"שוטה" ומופקע מקיום המצוות.

ואם כנים הדברים, יתכן איפוא שגם לדעת הסוברים שבהיסח הדעת גמור מהבדיקה, אינו צריך לחזור ולברך כאשר מסיים את הבדיקה - בשינה אין הדין כן, אלא מכיון שהישן נחשב כמופקע מחיוב המצוות, כאשר יקום מהשינה וירצה להמשיך ולבדוק, יתחייב לברך בשנית, וצ"ע.

לסיכום, נחלקו הפוסקים בדיני הפסק בדיבור והיסח הדעת בברכות על מצוות שקיומן מתמשך, ומתוך כך יתבררו התשובות לשאלות שנשאלו בפתיחה:

לדעת החק יעקב ודרך פיקודיך - קיום המצוה לא מסתיים עד לגמר כל הבדיקה. ומכיון שכך, בכל חלק מהבדיקה מקיים מצוה, ולכן חלה הברכה על כל חלק מחלקי הבדיקה עד לסיומה, ואפילו אם הפסיק בדיבור או בהיסח הדעת באמצע הבדיקה. וזו סיבה שלמרות ההפסק בדיבור [או בהיסח הדעת] אינו צריך לחזור ולברך בשנית. שכן כל עוד לא סיים את הבדיקה הוא מקיים מצוה, שהברכה הראשונה חלה עליה.

לפי הט"ז ושו"ע הרב - קיום המצוה לא מסתיים עד לגמר כל הבדיקה. אולם בניגוד לדעת החק יעקב, זוהי סיבה שכל עוד לא הסתיימה הבדיקה, לא נתקיימה כלל המצוה, ולכן אין להפסיק בדיבור עד לסיום הבדיקה.

אלא שלדינא, האם עליו לחזור ולברך במקרה שהפסיק, נחלקו דעותיהם: לפי הט"ז, גם אם שח באמצע הבדיקה, אינו צריך לחזור ולברך. ברם לדעת שו"ע הרב, חייב לחזור ולברך, כיון שנחשב כאילו הפסיק בין הברכה לתחילת קיום המצוה.

ואילו דעת התורת היולדת - קיום המצוה לא מסתיים עד לגמר כל הבדיקה, ומכיון שכך, בכל חלק מהבדיקה מקיים מצוה. אולם בניגוד לדעת החק יעקב, מאחר ובכל חלק מהבדיקה מקיים מצוה, אם היה היסח הדעת גמור, כאשר שב לבדוק "עומדת לפניו מצות הבדיקה מחדש, כיון שעל כל חלק מהבית חלה מצות בדיקה", ועל כן עליו לשוב ולברך.

ולענין הפסק בשינה באמצע בדיקת חמץ, נתבאר כי יתכן שגם לדעת הסוברים שבהיסח הדעת גמור מהבדיקה, אינו צריך לחזור ולברך כאשר מסיים את הבדיקה - בשינה אין הדין כן, אלא מכיון שהישן נחשב כמופקע מחיוב המצוות, כאשר יקום מהשינה וירצה להמשיך ולבדוק, יתחייב לברך בשנית, וצ"ע.

ענף ב

הפסק בדיבור בין תקיעות השופר

ט. לעיל [אות ב] הובאו דברי הט"ז, שיש איסור להפסיק בדיבור במשך כל זמן הבדיקה, מכיון שכל עוד לא הסתיימה הבדיקה, לא נתקיימה כלל המצוה, ולכן אין להפסיק בדיבור עד לסיום הבדיקה, ובתוך דבריו כתב: "וכיוצא בזה כתבתי בסי' תקצ"ב לענין שלא לפסוק בשיחה בין תקיעות שמיושב למעומד, עי"ש. וכן באמצע הבדיקה, נראה דהוי ממש כמו באמצע תקיעות דמיושב עצמן, שודאי אסור להפסיק ביניהם לכולי עלמא".

בביאור דבריו, מהי ההשוואה בין בדיקת חמץ לתקיעת שופר, יש להקדים את דברי הראשונים בהלכות שופר.

כתב הרי"ף (ראש השנה יא, א בדפי הרי"ף) וז"ל: "שאלו מקמי ריש מתיבתא המברך על תקיעת שופר בתר ס"ת [תקיעות דמיושב] והסיח ודיבר, צריך לברך על התקיעה של סדר הברכות, או לא. ואהדר להו, הכי חזו רבנן שגוערים בזה שסח עד שלא יתקע, אבל לחזור ולברך אינו חוזר. ולא דמיא הא לתפילין דאמר רב חסדא שח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך, דהנך שתי מצות נינהו, דתנן תפילה של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד. [אבל] האי ששח בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד אינו חוזר ומברך שמצוה אחת היא. צא וראה שהרי ההלל שמברכין קודם לקריאתו, ואף על פי כן בין פרק לפרק פוסק, ולא הוצרך לחזור ולברך".

ומבואר הבדל בין הפסק במצוה אחת בין שני חלקי המצוה, כגון בין פרק לפרק בהלל או בין תקיעה לתקיעה בתקיעת שופר, שאינו צריך לחזור ולברך. לבין הפסק בין שתי מצוות שצריך לקיימם ביחד, כגון הפסק בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש, שצריך לחזור ולברך.

ומכל מקום לדינא כתב הרי"ף שלכתחילה אין ראוי להפסיק בדיבור בין תקיעה לתקיעה, וכפי שפסק הטור (או"ח סי' תקצב) וז"ל: "ואם שח בין התקיעות שמיושב או אחר שגמר שמיושב קודם לאותן שמעומד שהם על סדר הברכות, אינו צריך לחזור לברך. ומיהו יש לגעור במי שמשיח, לא שנא תוקע ולא שנא ציבור שאינו מברך לתקוע אלא לשמוע קול שופר, ובשביל כל הצבור הוא מברך". וכן פסק בשו"ע (שם סעי' ג) "לא ישיח לא התוקע ולא הצבור, בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד". והוסיף הרמ"א: "ואם סח דברים בטלים, אין צריך לחזור ולברך".

והנה הר"ן הקשה על דברי הרי"ף שיש לגעור במי שמדבר בין התקיעות: "אבל כאן [בתקיעת שופר] כיון שאינו גורם ברכה למה יהא אסור, הרי לא שמענו בשום מקום שמי שבירך על המצוה והתחיל, שלא יהא רשאי לדבר עד שיגמור. ואטו מי שיתחיל לבדוק חמצו כלום אסור לו לדבר עד שיגמור ביעורו, אם כן בא ונאמר שאף מי שמברך המוציא יהא אסור לדבר עד שיגמור סעודתו, וליתא". ומפורש בדבריו שיש לדמות תקיעת שופר לדין של בדיקת חמץ ולאכילה בסעודה, שמכיון שכבר התחיל לקיים את המצוה, חלה הברכה על מה שכבר קיים, ובוודאי אין כל איסור להפסיק בדיבור עד גמר קיום המצוה - ולכן לכאורה אין כל סיבה לגעור במי שמפסיק בדיבור בין התקיעות.

י. בדברי האחרונים נאמרו תירוצים על קושיית הר"ן, לחלק בין השח באמצע הסעודה, שבוודאי אינו צריך לחזור ולברך המוציא אם כבר אכל לאחר הברכה, ובין מי שהפסיק בדיבור בין התקיעות:

הט"ז (סי' תקצב ס"ק ב) כתב לחלק בין מצוה שמתקיימת כבר בהתחלה, ואינו מחוייב להמשיך ולקיימה, כדוגמת אכילה בסעודה, שאם בירך ואכל הרי אינו מחוייב להמשיך ולאכול - שרשאי להפסיק בדיבור לאחר שאכל, ולהמשיך ולאכול מבלי לברך שנית. לבין מצוות שגם לאחר שהתחיל לקיימם, עליו להמשיך ולסיים את קיום המצוה, כדוגמת בדיקת חמץ ותקיעת שופר, ולכן במצוות אלו כל עוד לא הסתיים קיום המצוה אסור להפסיק בדיבור עד לגמר קיום המצוה, לפנינו דבריו: "דזה [תקיעת שופר] הוי כמי שלא התחיל עדיין במצוה, וכגון שלא אכל עדיין כלל, דהא בשעת הברכה מתכוין על עיקר קיום המצוה שהיא על סדר הברכות, כמ"ש סי' תקע"ה למה תוקעין כשהן יושבין וחוזרים ותוקעין בשעת מוסף כדי לערבב השטן. פי' בתקיעה הראשונה מתערבב קודם התפילה, כדי שלא יקטרג בשעת התפלה. הרי שעיקר התקיעה של מצוה היא על סדר הברכות, אלא שהתקיעות שמיושב לערבב השטן בעת קיום המצוה שהיא אח"כ. ונהי שאין צריך לחזור ולברך כיון שעכ"פ התחיל בעשיית מצוה והצורך לה, מ"מ כל זמן שהוא לא קיים עדיין העיקר אינו יכול להפסיק, ולא עוד אלא שבכל מצוה שהוא עוסק ואינו רשאי להיפרד משם עד שיקיים כולה, איסור יש בהפסקתו. ובבדיקת חמץ מצינו גם כן איסור, כמ"ש סי' תל"ב. ואין זה דומה למדבר באמצע הסעודה או בישיבתו בסוכה, דשם אי בעי פסיק והולך לו, משא"כ במקום שלא גמר עדיין המצוה, וכמו הכא, שעיקר המצוה עדיין לפניו, פשוט שיש איסור להסיח. ומה לי שיחה שבין התקיעות עצמן של מיושב, דודאי יש איסור שם להפסיק בשיחה, ומה לי אחריהם, כל שלא קיים עדיין מה ששייך להמצוה הזאת. ובסי' תל"ב כתבתי עוד מזה ע"ש, כנלע"ד דיש איסור בהפסקה זו בשיחה מדינא".

ויש לציין, כי בדברי הט"ז אמנם מבואר שיש איסור להפסיק בדיבור בין התקיעות, משום שעד לסיום התקיעות נחשב כאילו הוא מפסיק בין הברכה לתחילת קיום המצוה. אולם אם הפסיק בדיבור, אינו צריך לחזור ולברך, וכאמור לעיל בדבריו לענין בדיקת חמץ. אלא שאם כן, צ"ע מדוע אמנם אינו צריך לחזור ולברך, שהרי נתבאר לעיל [אות ד] כי בדיקת חמץ שונה ממצוות אחרות משום ש"בדיקת חמץ אין העיסוק בבדיקה הוא המצוה, אלא התוצאה הסופית שביתו יהיה בדוק מחמץ, זו היא המצוה", ולכן ההפסק אינו מצריך ברכה נוספת. אך זו כמובן סברא המתאימה רק לבדיקת חמץ, ואם כן צ"ע מדוע בתקיעת שופר לא יצטרך לשוב ולברך בגלל שהפסיק בדיבור באמצע התקיעות.

יא. תירוץ אחר על קושיית הר"ן, הובא בחידושי הגהות על הטור (סימן תקצב ס"ק א) בשם המהרלנ"ח: "ולי נראה דטעמו דריש מתיבתא [שגוערים במי ששח בין התקיעות] משום דחשיב ליה כמצוה אחריתא מה שתוקעים מעומד, אע"פ שהכל מצות תקיעה היא, מכל מקום הוי כשח בין תפילין לתפילין דמייתי מיניה ראיה דהוי נמי מצוה אחת, מכל מקום הואיל וחלוקה המצוה לב' תפילין אסור לדבר ביניהם, הוא הדין בנדון זה שחלוק נמי לב' מצות. ואם כן לא דמי לבדיקת חמץ, שאין הפסק בין המצוה. והוא הדין נמי הכא, כל שהתחיל בתקיעות דמעומד, שיכול לדבר בהן, אע"פ שלא גמרן. אלא קודם שהתחיל בתקיעות דמעומד לא ידבר, משום דהוי כמדבר בין הברכה לתחילת עשיית המצוה, דלכו"ע הוי הפסק". ומבואר בדברי המהרלנ"ח ש"תקיעות דמיושב" ו"תקיעות דמעומד" נחשבות לשתי מצוות, ולכן יש איסור להפסיק בדיבור עד סוף התקיעות, כפי שאסור להפסיק בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש. מה שאין כן בדיקת חמץ שנחשבת כמצוה אחת, ולכן אם כבר התחיל לקיימה, חלה הברכה על מה שבדק, ואם הפסיק בדיבור לאחר מכן, אינו צריך לשוב ולברך.

נפקא מינה בין תירוצי הט"ז והמהרלנ"ח היא, האם יש איסור לדבר באמצע סדר תקיעות דמיושב בין תקיעה לתקיעה: לפי הט"ז אסור, כמבואר בדברי המשנה ברורה (סי' תקצב ס"ק יא) "והוא הדין בין התקיעות שמיושב וכן מעומד גופא גם כן אסור להפסיק". ובשער הציון (ס"ק יד) כתב שדין זה נובע מדברי הט"ז, שעד להשלמת כל המצוה, אסור להפסיק בדיבור, ולכן גם דיבור באמצע "תקיעות דמיושב" נחשב כהפסק בקיום המצוה.

ברם לפי המהרלנ"ח, האיסור לדבר הוא רק כאשר מפסיק בין קיום שתי מצוות, וזהו לכאורה רק אם מדבר בין "תקיעות דמיושב" ל"תקיעות דמעומד", אשר הם כשתי מצוות נפרדות. אבל באמצע סדר התקיעות [בין "מעומד" ובין "מיושב"] אין הדיבור הפסק, כדין בדיקת חמץ וברכת המוציא בסעודה שהם מצוה אחת, שאם כבר התחיל לקיימה, אין איסור להפסיק בדיבור לאחר מכן.

שיטת הרא"ש - להבדיל בדין הפסק בדיבור בין בדיקת חמץ לתקיעת שופר

יב. אמנם בשיטת הרא"ש צ"ע, שכן מחד גיסא פסק [לעיל א] שאם התחיל לקיים את מצות בדיקת החמץ "לא הוי שיחה הפסק, מידי דהוה אישיבת סוכה והאדם המדבר בתוך סעודתו", והיינו שבאמצע קיום מצוה אחת אין איסור לדבר, כמו שמותר לדבר תוך כדי ישיבה בסוכה ובתוך סעודתו. ומאידך, לענין תקיעת שופר הביא הרא"ש (ראש השנה פ"ד סימן ב) את דברי הרי"ף [לעיל אות ח] שחילק בין הפסק בין שתי מצוות שצריך לקיימם ביחד, כגון הפסק בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש, שצריך לחזור ולברך, והפסק בקיום מצוה אחת בין שני חלקי המצוה, כגון בין פרק לפרק בהלל או בין תקיעה לתקיעה בתקיעת שופר, שאינו צריך לחזור ולברך, אבל מכל מקום אסור לדבר. ומבואר איפוא, כי גם באמצע קיום מצוה אחת אסור לדבר, ולכן יש לגעור במי ששח בין התקיעות, וצ"ע.

ובקונטרס אמרי שפר (פסח, עמ' קסז) יישב את דברי הרא"ש: "ונראה לבאר דהנה ב' תפילין הם ב' מצות שונות זו מזו, שהרי תפילין של ראש מונחים בד' בתים, ותפילין של יד מונחים בבית אחד. וכן עצם זה שתפילין של יד מקומם ביד ותפילין של ראש מקומם בראש, וכן כמו שכתב הריש מתיבתא על התפילין של ראש מברך [אם סח] על מצות תפילין ולא להניח תפילין, כל זה מראה שהם ב' מצות שונות שעניינם אחד. משא"כ בתקיעות, אותם תקיעות דמיושב חוזר שוב ותוקע מעומד. ולכן תקיעות ביחס לתפילין מיקרי מצוה אחת, ולכן כתב הרא"ש שאם סח ביניהם אינו חוזר ומברך. אבל המהרלנ"ח בא לחלק בין תקיעות לבדיקת חמץ, ובזה שפיר חשיבי התקיעות לב' מצות, שהרי על פי תקנת חז"ל יש לקיים את המצוה ב' פעמים, ולכן אם באנו לדון שאסור להפסיק בדיבור, שפיר יש לגעור במי שמפסיק, שהרי כלפי המצוה השניה יש הפסק בין הברכה לקיום המצוה. אבל להצריכו לשוב ולברך אין צריך, שכן התחיל כבר במצוה סמוך לברכה בתקיעות דמיושב".

ומבואר בדבריו כי תקיעת שופר נחשבת "מצוה אחת" ביחס לתפילין, אך ביחס לבדיקת חמץ ואכילת סעודה, נחשבת תקיעת שופר ל"ב' מצוות", ואם כן, לפנינו שלוש דרגות במצוות שקיומן מתמשך:

[א] מצות תפילין נחשבת כב' מצוות נפרדות לגמרי, ולכן אסור להפסיק בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש, ואם הפסיק צריך לברך שנית.

[ב] מצות ישיבה בסוכה ובדיקת חמץ הם מצוה אחת, ועל כן אם התחיל בקיום המצוה, אין איסור להפסיק בדיבור, ואם דיבר אינו צריך לברך שנית.

[ג] מצות תקיעת שופר נחשבת מצד אחד כב' מצוות, מכיון שחייב לקיים את אותה המצוה פעמיים - ב"תקיעות דמעומד" ו"תקיעות דמיושב". אך מצד שני זו מצוה אחת, שהרי בשתי הפעמים הוא עושה את אותו המעשה בדיוק.

ומאחר וכן, הרי שיש לחלק בין האיסור לדבר לבין הצורך לברך פעם נוספת, ושפיר מובנים דברי הרא"ש, ואין בהם כל סתירה. בבדיקת חמץ היא ודאי מצוה אחת, ולכן בזה נקט הרא"ש שאין איסור לדבר, כאמור. ברם בתקיעת שופר, יש לומר שאם הפסיק בדיבור, אזי לחזור ולברך אינו צריך, מכיון שסוף סוף אין זה נחשב כב' מצוות כמו תפילין, ורק בב' מצוות נפרדות לגמרי, הפסק בדיבור מצריך ברכה נוספת. אבל לענין האיסור להפסיק בדיבור, שונה מצות תקיעת שופר מבדיקת חמץ, ונחשבת כב' מצוות, ולכן אסור להפסיק בדיבור בין התקיעות.

יג. סוף דבר: אין חולק על דברי השו"ע שאסור לדבר בין "תקיעות דמיושב" ל"תקיעות דמעומד", ופסק הרמ"א: ש"אם סח דברים בטלים, אין צריך לחזור ולברך". ובטעם הדבר מצינו כמה הסברים:

[א] הט"ז לשיטתו שיש איסור להפסיק בדיבור במשך כל זמן קיום המצוה עד לסיומה - הן בבדיקת חמץ, מכיון שכל עוד לא הסתיימה הבדיקה, לא נתקיימה כלל המצוה, אין להפסיק בדיבור עד לסיום הבדיקה. והן בתקיעת שופר, אסור להפסיק בדיבור בין התקיעות, משום שעד לסיום התקיעות נחשב כאילו הוא מפסיק בין הברכה לתחילת קיום המצוה.

ולפי דבריו אסור להפסיק בדיבור גם באמצע "תקיעות דמיושב", כי זה נחשב הפסק בקיום המצוה [ומכל מקום אם הפסיק בדיבור, אינו צריך לחזור ולברך, וכאמור לעיל בדבריו לענין בדיקת חמץ].

[ב] לדעת המהרלנ"ח והאמרי שפר "תקיעות דמיושב" ו"תקיעות דמעומד" נחשבות כשתי מצוות לענין הפסק בדיבור, ולכן יש איסור להפסיק בדיבור עד סוף התקיעות, כפי שאסור להפסיק בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש.

ולשיטה זו, האיסור לדבר הוא רק כאשר מפסיק בין קיום שתי מצוות, וזהו לכאורה רק אם מדבר בין "תקיעות דמיושב" ל"תקיעות דמעומד", שנחשבות כשתי מצוות נפרדות. אבל באמצע סדר התקיעות אין הדיבור מהווה הפסק, כדין בדיקת חמץ וברכת המוציא בסעודה שנחשבות כמצוה אחת, שאם כבר התחיל לקיימה, אין איסור להפסיק בדיבור לאחר מכן.

ענף ג

היסח הדעת באמצע קריאת המגילה

יד. בשו"ע (או"ח בסי' תרצ סעי' ה) כתב: "קראה סירוגין, דהיינו שפסק בה ושהה ואחר כך, חזר למקום שפסק, אפילו שהה כדי לגמור את כולה, יצא". וברמ"א: "ואפילו שח בינתיים. מיהו גוערים במי שסח בינתיים, כדלקמן סימן תרצ"ב סעיף ב'". וכתב המשנה ברורה (ס"ק כ) "גוערים, דכיון שבירך עליה, אין לו להפסיק בינתיים עד לאחר כל המצוה". ולא נתפרש בדבריהם מה הדין לענין הברכה - האם כאשר ממשיך לקרוא לאחר שהפסיק בדיבור, עליו לברך שנית, או שיצא ידי חובה בברכה הראשונה שבירך על המגילה.

ולכאורה יש לדמות זאת לבדיקת חמץ:

לפי החק יעקב והדרך פקודיך, כשם שהשח באמצע הבדיקה, אינו צריך לחזור ולברך בגלל שקיום המצוה לא מסתיים עד לגמר כל הבדיקה, ומכיון שכך, חלה הברכה על כל חלק מחלקי הבדיקה עד לסיומה, ואפילו אם הפסיק בדיבור באמצע הבדיקה - הוא הדין בקריאת המגילה, אינו צריך לברך, כי עדיין לא סיים את המצוה עד לגמר כל קריאתה, ועל כן שפיר חלה הברכה על מה שעתה משלים את הקריאה.

ברם לדעת שו"ע הרב, כשם שבבדיקת חמץ חייב לחזור ולברך, כיון שקיום המצוה לא מסתיים עד לגמר כל הבדיקה, ולכן אם הפסיק בדיבור בטרם סיים את הבדיקה נחשב כאילו הפסיק בין הברכה לתחילת קיום המצוה. הוא הדין בקריאת המגילה, אם הפסיק באמצע קריאת המגילה, צריך לחזור ולברך כאשר שב לסיים את הקריאה.

וכן לדעת תורת היולדת שבבדיקת חמץ, אם היה היסח הדעת גמור, כאשר שב לבדוק "עומדת לפניו מצות הבדיקה מחדש, כיון שעל כל חלק מהבית חלה מצות בדיקה", ועל כן עליו לשוב ולברך - הוא הדין בקריאת המגילה, יצטרך לברך בשנית.

ואכן בספר תורת היולדת (דיני פורים הערה י) דן הרב זילברשטיין בשאלה זו: "אדם שהוצרך להפסיק באמצע קריאת המגילה וללוות את אשתו לבית החולים, כשחוזר וקורא את המשך המגילה, האם עליו לברך או לא". ובדבריו (דיני פסח, הובאו לעיל אות ד) העיר הרב זילברשטיין, כי בבדיקת חמץ אמנם פשוט, שהיסח הדעת מחייב ברכה חדשה, אולם בקריאת מגילה עדיין יש ספק, משום שבבדיקת חמץ "מאחר ועדיין עומדת לפניו מצוה שלימה של בדיקה, כיון שעל כל חלק מהבית חלה מצות בדיקה ועשה ולא תעשה שלא יהיה בה חמץ", מה שאין כן בקריאת מגילה "יש לדון אם מברכים על חצי מצוה של קריאת המגילה". ולדינא הוא מסיק: "דחייב לברך גם על חצי מצוה".

אולם דבריו צ"ע, שכן מגילה היא "ספר" שצריך לקוראו בשלימות, ואם חסרה ולו מלה אחת, הרי זה נחשב כאילו לא קרא עדיין כלל. ואם כן לאחר שהפסיק באמצע הקריאה, עליו לברך ולקרוא את כל המגילה, לא מדין ברכה על "חצי מצוה", אלא מכורח חיובו לברך על קריאת המגילה, משום שהקריאה הראשונה שקרא עד שהפסיק בדיבורו אינה נחשבת כלל לקריאה, וצ"ע.