דרשני:סימן ג-שץ המתפלל סליחות עובר לפני התיבה כל היום (Zvi Ryzman)

בס"ד

ש"ץ המתפלל סליחות עובר לפני התיבה כל היום

א.

כתב הרמ"א (סימן תקפא סע' א) "ויש מקומות נוהגים שהמתפלל סליחות מתפלל כל היום". ומצינו דרכים שונות בהבנת המנהג שהמתפלל סליחות עובר לפני התיבה בתפילות נוספות באותו היום.

והנה מלשונו של הרמ"א שמתפלל כל היום, ניתן להבין שמתפלל את כל שלוש התפילות באותו יום, דהיינו תפילת הערבית בערב שלפני אמירת הסליחות ותפילות שחרית ומנחה שאחר אמירת הסליחות. אך ניתן גם להבין שמתפלל את התפילות שבאותו יום של אמירת הסליחות, דהיינו שחרית ומנחה שאחרי אמירת הסליחות, אולם אינו מתפלל ערבית שלפניו, ונחלקו בזה הדעות בין הפוסקים:

[א] מקור דברי הרמ"א הוא בדרכי משה הארוך: "כתב הכל בו (סימן סח) יש מקומות שנוהגין מי שמתפלל שחרית באשמורת הבוקר סליחות מתפלל אמש ערבית, ושחרית תפילת יוצר". ומפורש שמתפלל ערבית שלפני אמירת הסליחות וגם שחרית. והוסיף הפרי מגדים (אשל אברהם ס"ק ז) "ובשו"ע משמע אף מנחה".

[ב] המג"א כתב בשם המעגלי צדק: "מתפלל כל היום, אפילו ערבית, שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור". וביאר המחצית השקל, שכוונת המג"א לתפילת ערבית שלאחריו. כלומר, לדעת המג"א הש"ץ שהתפלל סליחות עובר לפני התיבה גם בתפילת ערבית שאחרי הסליחות, דהיינו אם אמר סליחות במוצאי שבת, יתפלל ערבית ביום ראשון בערב.

וכתב האליה רבא על דברי המג"א: "וליתא". וביאר המחצית השקל: "וטעמו, משום שבדרכי משה כתב בשם הכל בו דערבית שלפניו מתפלל". ואילו בביאור דעת המג"א כתב המחצית השקל, שלפי הטעם ש"המתחיל במצוה אומרים לו גמור", הכוונה לגמור ולהתפלל לפני העמוד גם את תפילת ערבית שלאחריו.

[יש לציין כי גם הגר"א מציין מקור לדברי הרמ"א שהמתפלל סליחות מתפלל לפני העמוד כל היום, מדברי הירושלמי (מגילה פ"ב ה"ז; הובא בתוס' חולין כט, א ד"ה ומירק) "מי שהתחיל במצוה אומרים לו מרוק, מירק לשון גמר". ובדרך אגב, מעניינים דברי שו"ת אבני חפץ (סימן כט) שכתב כי המאמר "המתחיל במצוה אומרים לו גמור", לא נמצא בלשון זה בשום מקום בש"ס או במדרשים, רק בסגנון אחר במדרש (במדבר רבה כב, ד) "למה לא שלח משה את פנחס [לנקום את נקמת ה' ממדין] אמר, מי שהתחיל במצוה הוא גומר"].

[ג] לדעת הלבוש אינו מתפלל ערבית שלפני אמירת הסליחות, וכפי שדייק האליה רבא: "כתב הלבוש מתפלל גם תפילת יוצר באותו יום, ותפילת מנחה, שהמתחיל במצוה אומרים לגומרה, משמע דערבית של אמש אינו צריך להתפלל. וכן משמע מטעם שכתב דהמתחיל במצוה וכו'. ונראה שהבין כן [הלבוש] מדכתב הרמ"א המתפלל סליחות מתפלל כל היום".

ומבואר בדבריהם שלהתפלל "כל היום" פירושו שחרית ומנחה שבאותו יום של אמירת הסליחות, ואינו צריך לעבור לפני התיבה בערבית שלפניו או בערבית שלאחריו.

ב.

ולכאורה לפי הטעם ש"המתחיל במצוה אומרים לו גמור", מובן ש"המתחיל" באמירת הסליחות צריך "לגמור" את המצוה - ולהתפלל את התפילות שבהמשך אותו יום, דהיינו שחרית ומנחה, אולם תפילת ערבית שלפני אמירת הסליחות הרי היתה לפני שהתחיל במצוה, ואין זה שייך כלל לטעם של "המתחיל במצוה אומרים לו גמור", ומעתה צריך ביאור מהו טעמם של הדרכי משה והכל בו שכתבו שמתפלל ערבית שלפני הסליחות.

גם דעת המג"א שהש"ץ עובר לפני התיבה בערבית שאחריו אינה מובנת, כי מדין "המתחיל במצוה אומרים לו גמור" מובן שהתפילות המתקיימות באותו יום של הסליחות - שחרית ומנחה, שייכות לאומר הסליחות, כי עליו לגמור את אותה המצוה שהתחיל. אך תפילת ערבית של היום הבא לכאורה איננה קשורה כלל לדין ה"המתחיל במצוה" של אמירת הסליחות, שכן את המצוה כבר "גמר" בתפילת המנחה של אותו היום של הסליחות, ותפילת ערבית של היום הבא היא כבר מצוה אחרת.

ובהגהות החתם סופר כתב בביאור דברי המג"א: "ולענ"ד יש לומר דערבית שלאחריו שייך שפיר למנחה שלפניו, מפני שהיא נגד איברים ופדרים שניתוותרו מתמיד של ערב שהיא תפילת ערבית". וכעין זה כתב בהגהות בית מאיר: "ולא שייך בזה לומר דהלילה הולך אחר היום, דתפילת ערבית כנגד איברים של תמיד תקנו, ובקדשים הולך אחר היום שלפניו (חולין פג, א). כן היה נראה לי על פי הלשון שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור". ומבואר בדבריהם, שבכל התורה היום הולך אחר הלילה, דהיינו שהלילה נחשב כתאריך היום הבא אחריו, ואילו בקדשים הלילה הולך אחר היום, דהיינו שהלילה עדיין שייך ליום שלפניו [לדוגמה, קרבן שנשחט ביום שני בבוקר ומצות אכילתו יום אחד, יכול לאוכלו ביום שני בלילה, מכיון שהיום והלילה שאחריו נחשבים כיום אחד]. ומאחר ותפילת ערבית היא כנגד האיברים שנשארו מהקרבת קרבן תמיד של בין הערביים, והקרבת הקרבן בלילה שייכת ליום שלפניו, כך גם תפילת ערבית נמשכת אחר היום שלפניה, בכך נוכל להבין מדוע חייב הש"ץ להתפלל גם ערבית שלאחריו.

אך גם תירוץ זה עדיין קשה, שהרי סדר התפילות של היום הוא ערבית שחרית ומנחה, כסדרו של יום. כדוגמת התפילה הראשונה של שבת ויו"ט שהיא ערבית, ולאחריה שחרית ומנחה. ואם כן מדוע נאמר שסדר התפילות של היום הוא שחרית מנחה וערבית בגלל שבקדשים הקרבן בלילה שייך ליום שלפניו, וממילא גם תפילת ערבית שייכת ליום שלפניה, וצ"ע.

ובספר מטה אפרים (סי' תקפא סע' לא) כתב: "נוהגים שמי שמתפלל סליחות מתפלל כל היום שחרית ומנחה ומעריב, ואפילו ערבית שלפניו הוא מתפלל". ובהגהות קצה המטה (ס"ק עה) עמד על הקושי שבדבריו שמתפלל הן את המעריב שלפניו [כדעת הדרכי משה והכלבו] והן את המעריב שאחריו [כדעת המג"א] "דהוי סתרי אהדדי" - כי להתפלל מעריב שלפניו לכאורה אינו מטעם "המתחיל במצוה", ואילו להתפלל מעריב שאחריו הוא כן משום "המתחיל במצוה", וכביאור החתם סופר והבית מאיר שגם תפילת ערבית שייכת ליום שלפניה.

ובאמת מפרש בהגהות קצה המטה: "ויותר נראה דמסברא דנפשיה כתב כן הרב ז"ל במטה אפרים וביד אפרים, מהיות טוב לצאת ידי שניהם, לנהוג כאליה רבא דמתפלל ערבית שלפניו, וגם כהמגן אברהם דמתפלל ערבית שלאחריו. ואפשר דבמדינתנו כבר היה המנהג כן שהמתפלל סליחות התפלל ערבית שתיים", אכן הדברים עדיין דחוקים וצ"ב.

ג.

על דברי המג"א שהמתפלל סליחות מתפלל כל היום משום שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור, תמה בשו"ת בנין שלמה (סימן לז) "מהו ענין זה כלל להמתחיל במצוה, דהתם דעוסק במצוה אחת צריך לגמור [את אותה מצוה שהתחיל בה], אבל הכא המצוה שהתחיל בו [דהיינו הסליחות] כבר גמרה, ומהו ענין הסליחות לתפילה. ועוד, דאף בתפילה גופא, אטו מי שמתפלל שחרית צריך להתפלל מוסף, ואדרבה מלשון המשנה מוכח דמוסף היה מתפלל אחר, כמו דתנן בראש השנה (לב, ב) השני מתקיע. וכן תנן בתענית דהאחרון מזכיר, ועל כרחך משום דהוא מצוה אחריתי". כלומר, דווקא המתחיל במצוה מסויימת צריך לגמור את אותה המצוה שהתחיל, אך מי שהתחיל מצוה אחת מהיכי תיתי שצריך לגמור מצוה אחרת. ולפי זה אמירת הסליחות היא מצוה אחת ואינה מחייבת להמשיך ולהתפלל כש"ץ, כי התפילה היא לכאורה מצוה אחרת מסליחות, וכפי שאכן מצינו שאם היה ש"ץ בשחרית אינו צריך "לגמור" המצוה ולהתפלל גם כש"ץ במוסף, מכיון שהן תפילות - מצוות - נפרדות.

והוסיף הבנין שלמה, שאדרבה, בדברי הגמרא ביומא (כו, ב) מבואר כי לדעת חכמים יש מצוה לזכות את הרבים בעבודות ההקרבה למזבח משום "ברב עם הדרת מלך", ולכן העבודה היתה מתחלקת לכהנים רבים "וזהו כבוד שמים שיהא נעשה על ידי רבים ולא שייך זה להמתחיל במצוה אומרים לו גמור. והלכך תפילה נמי שהיא במקום קרבן, אדרבה מצוה שתהא מתחלקת לכמה אנשים אפילו באותה תפילה, דזהו כבוד שמים שיהא העבודה נעשית על ידי כמה אנשים, דכתיב ברוב עם הדרת מלך, וכמו בתמיד שזכו בו י"ג כהנים". ולפי זה טען הבנין שלמה: "והלכך אף שבמצוה יחידית שאינה מענין עבודה אמרינן דמי שהתחיל במצוה אמרינן לו גמור, ואדרבה משמע שאינו רשאי להניחה לאחר, וכמו דאיתא בסופ"ק דסוטה (יג, ב) גבי יהודה, מכל מקום במצוה שנעשית ברבים להוציא הרבים ידי חובתן, אדרבא הוא להיפך ממש שצריך בדווקא לחלקה, ואינו יכול המתחיל לומר דשייך לו, משום דכבוד שמים עדיפא מכבוד הדיוט ואין אנו חוששין על כבודו כלל כיון שכבוד המקום שיהא נעשית על ידי רוב עם, כן נראה לי ברור בלי ספק".

ולכן כתב הבנין שלמה טעם חדש למנהג שהמתפלל סליחות מתפלל תפילות נוספות, על פי דברי המשנה (מגילה כד, א) שהמפטיר בנביא הוא פורס על שמע והוא עובר לפני התיבה והוא נושא את כפיו. ולמד מכך הבנין שלמה: "ופירושו דמי שרגיל להפטיר ומקבל מצוה קטנה שאינה לפי כבודו, משום שהמפטיר בנביא אין בו חשיבות מצוה כמו אדם הקורא בתורה, ולא היה נמצא עליו קופצים שירצו להפטיר בנביא תמיד לפני הציבור, ולפיכך נתנו חז"ל פיצוי לזה דצריך ליתן לו כבוד בשביל זה שירד לפני התיבה להתפלל ולישא כפיו בראש ולפרוס את שמע. ואותו טעם בעצמו תיקנו הגאונים להמתפלל סליחות, והיינו למי שמקבל עצמו להתפלל סליחות בכל יום לפני הציבור בכל ימי הסליחות, נתנו לו פיצוי ששייך לו כל התפילות שבאותו היום, שאם ירצה לירד לפני התיבה אין רשאין לעכב עליו. ועיקר הטעם, כדי שלא לנעול דלת בפני האנשים המקבלים על עצמם לשרת לפני התיבה בציבור בדבר שאינו לפי כבודם, דאמירת הסליחות הוא קל טובא כנגד התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, ולפיכך נתנו לו פיצוי כדי שירצו בני אדם להזדקק למצוה זו".

ועוד מדמה הבנין שלמה את אמירת הסליחות לתרומת הדשן, שאמרו בגמרא (יומא כב, א) שהכהן שזכה בתרומת הדשן זכה בסידור מערכה ובסידור שני גזרי עצים, כי תרומת הדשן היתה עבודת לילה ולא היתה חשובה בעיניהם, וגם היה קשה להם לעמוד בבוקר קודם שיעלה עמוד השחר, ולכן תיקנו שיהא להם זכות גם בסידור המערכה בלא פייס, כדי שירצו לבוא. ומעתה גם אמירת הסליחות היא "עבודת לילה" ואינה חשובה לאנשים כל כך כמו מצות תפילה, וקשה לקום בבוקר קודם אור היום, ולפיכך תקנו הגאונים לתת לש"ץ שאומר הסליחות "פיצוי" שיזכה גם כן לירד לפני התיבה באותו היום.

אלא שהבנין שלמה כתב על הטעם המחודש המבואר בדבריו "דכל זה היה שייך בזמניהם שהש"ץ היה מוציא לכל הציבור בסליחות או בתפילה, דהוא היה אומר וכל הציבור שומעין. אבל האידנא, דכולם אומרים והש"ץ האומר הסליחות אינו רק מסיים אחר כך כדי שיאמרו הכל בשוה, לא שייך כלל שיתנו לו פיצוי כדי שיבוא, דהלא בלאו הכי צריך לומר סליחות, ומאי טירחה יש לו מה שמסיים איזה תיבות בקול רם, וגם לא איכפת לן אם ימנע, דימצאו הרבה שירצו, וכל זה פשוט".

ובאמת דברי הבנין שלמה שאמירת הסליחות "אינה חשובה בעיני האנשים" [ולכן צריך הש"ץ האומר סליחות לקבל "פיצוי"] צריכים עיון, כי אדרבה, לתפקיד הש"ץ לאמירת הסליחות נבחר אדם חשוב ונכבד, כפי שפסק הרמ"א (סי' תקפא סע' א) "וידקדקו לחזור אחר ש"ץ היותר הגון והיותר גדול בתורה ומעשים טובים שאפשר למצוא שיתפלל סליחות וימים נוראים", וגם המציאות ברוב קהילות ישראל היא שתפילת הסליחות מעוררת התרגשות והתעוררות, ודברי הבנין שלמה צ"ע.

ובשדי חמד (מערכת ראש השנה סימן א אות ג) פקפק על דברי הבנין שלמה שהתפילות ניתנות לש"ץ שאומר את הסליחות כ"פיצוי", שהרי לפי דבריו "היה די [לפצותו] בשחרית ומנחה ומה טעם לתת לו גם ערבית של אמש".

ובסוף דבריו כתב: "ואני הדל אינני בקיא במנהגם של צדיקים עדת האשכנזים הי"ו... ולגבי דידן אנחנו הספרדים הי"ו דלא סגי בלא שליח ציבור בקי לומר הסליחות כי אין אומרים הציבור כי אם עניית איזה פרקים ולא כל אדם יכול לעמוד להתפלל בסליחות ושייך פיצוי זה גם בזמנינו, אלא דהעיקר חסר ולא נהגו כן במקומינו לתת תפילות היום להאומר סליחות, ונהרא נהרא ופשטיה".

ד.

את קושיית הבנין שלמה מהו הקשר בין "המתחיל במצוה אומרים לו גמור" שעוסק במצוה אחת וצריך לגמור אותה, לבין המנהג שהביא הרמ"א שהש"ץ בסליחות מתפלל כל היום, שהרי כבר גמר את ה"מצוה" של תפילת הסליחות, ותפילות שחרית ומנחה שלאחר מכן הן מצוות אחרות, תירץ הגרי"ד סולובייצ'יק (הובא בספר נפש הרב, ליקוטי הנהגות עמ' קצט; ובספר הררי קדם ח"א סימן ב) באופן אחר:

"והנראה לומר בזה, דתפילת מנחה אין לה שום קשר עם תפילת מוסף, וכן תפילת מוסף אין לה שום קשר עם תפילת שחרית, ולכן לא שייך לומר שבכל שבת ויו"ט שהש"ץ שהתפלל שחרית יש לו להתפלל מוסף וגם מנחה מטעם המתחיל במצוה אומרים לו גמור, דמצוות נפרדות הם. אך בסליחות נראה לומר, דאם למשל ישכים אחד לומר סליחות ואחר כך ילך לו לישון ולא יתפלל לא שחרית ולא מנחה באותו היום, שאף ידי חובת הסליחות לא יצא, דכל יסוד ענין הסליחות היינו בתורת הקדמה לשאר תפילות היום. ומאחר שכן שפיר ניחא סברת המג"א שהמתפלל סליחות יתפלל גם שחרית וגם מנחה, דהכל המשך אחד, דהסליחות הן ההקדמה לשאר תפילות היום, ושפיר שייך לומר שהמתחיל במצוה אומרים לו לגמור כל אותה המצוה".

ומוסיף הגרי"ד: "וכעין זה נראה להגדיר בענין תפילת נעילה, שכתב הרמב"ם (הלכות תפילה פ"א ה"ז) וכן תיקנו תפילה אחר מנחה סמוך לשקיעה ביום התענית בלבד, כדי להוסיף תחינה ובקשה מפני התענית, וכן הוא בירושלמי דיסוד ענין תפילת נעילה היינו "ריבוי תפילה". והמקור לזה מהפסוק "גם כי תרבו תפילה אינני שומע". דכל המרבה בתפילתו, יש יותר סיכויים שייענה לחיוב. ובתענית שהוא יום צרה, בעינן ריבוי תפילה. והיה נראה לומר, שאם היה ישן כל יום הכיפורים, ולא התפלל לא שחרית, ולא מוסף ולא מנחה, ובא לבית הכנסת בסוף היום, בשעה שמתפללים נעילה, שאין לו להתפלל נעילה עמהם, דגדר ענין נעילה היינו ריבוי תפילה, ובלא התפלל כל שאר תפילות היום, אין מקום כלל להתפלל תפילת נעילה", עכ"ד.

ויש להבחין בשני הבדלים בין תירוצו של הבנין שלמה לתירוצו של הגרי"ד. לפי הבנין שלמה, תפילת הסליחות אינה חשובה כתפילות שחרית ומנחה, ולכן נתנו לש"ץ פיצוי בתפילות אחרות, בעוד שלפי הגרי"ד, שהסליחות הם הקדמה לכל תפילות אותו היום, ברור שאין בהן חשיבות פחותה מכל תפילה אחרת. שנית, לפי הבנין שלמה, בזמנינו שהש"ץ לא מוציא ידי חובה את הרבים בתפילה, אין מקום למנהג זה, בעוד שלפי הגרי"ד אין הבדל בין זמן שבו הש"ץ הוציא את הרבים בתפילה לבין זמנינו.

אך דברי הגרי"ד ביסוד גדר הסליחות צריכים תלמוד, ובשלמא לענין תפילת נעילה יש מקור להגדרה "ריבוי תפילה" מהפסוק ומדברי הרמב"ם, אולם הגדרת הסליחות כ"הקדמה" לשאר תפילות היום צריכה ביסוס, מנין לומר כן. יתר על כן, הסבר זה עדיין אינו מיישב את דברי הכל בו והדרכי משה שהמתפלל סליחות מתפלל תפילת ערבית שלפניו, וגם אין זה מיישב את דברי המג"א שהש"ץ מתפלל גם את תפילת המעריב שביום שאחר הסליחות, שכן על פי דברי הגרי"ד, הסליחות הם הקדמה לתפילות הבאות לאחר הסליחות באותו היום, ולא לתפילת המעריב שלפני הסליחות ולתפילת המעריב שאחריה, וצ"ע.

ה.

ונראה לבאר טעם חדש למנהג שהש"ץ המתפלל סליחות מתפלל את כל התפילות באותו יום, על פי המבואר בדברי הרמ"א שיש דמיון בין הש"ץ האומר סליחות לכהן הגדול ביום הכיפורים, כדברי הרמ"א (או"ח סי' תקפא סע' א) "וידקדקו לחזור אחר שליח צבור היותר הגון והיותר גדול בתורה ומעשים שאפשר למצוא שיתפלל סליחות וימים נוראים, ושיהא בן שלשים שנים, גם שיהא נשוי". והביא המשנה ברורה (ס"ק יג) את טעם הדבר המבואר בדברי הכל בו: "שיהא נשוי, דומיא דכהן גדול שהיו מכינים לו אשה אחרת ושתהיה לו אשה לשומרו מן החטא".

כדי להבין את הדמיון בין הש"ץ המתפלל סליחות לכהן הגדול ביום כיפורים, יש להקדים את דברי הצל"ח (ברכות כו, א) שביאר מדוע מדוע התחיל התנא את דיני התפילה ב"תפילת השחר" ולא בדיני "תפילת הערב", והרי בבריאת העולם הערב קודם לשחר, כדברי הכתוב "ויהי ערב ויהי בקר", ומטעם זה פתח התנא את מסכת ברכות בדיני קריאת של שמע של ערבית. וכתב הצל"ח: "ונלענ"ד דבין למאן דאמר [תפילות] אבות תיקנום, אברהם הוא הראשון, ובין למאן דאמר כנגד קרבנות תיקנום, הרי בקרבנות הלילה הולך אחר היום". כלומר, תפילת שחרית נחשבת התפילה הראשונה בסדר תפילות היום [ולא ערבית] או בגלל שהתפילות תוקנו כנגד האבות, ואברהם שתיקן את תפילת שחרית היה ראשון. או בגלל שבקדשים הלילה הולך אחר היום, דהיינו ערבית היא התפילה האחרונה ביום והולכת אחר תפילות שקדמו לה, שחרית ומנחה.

ויוצא לפי זה שיש שני אופנים בסדר תפילות היום: סדר אחד שבו ערבית היא התפילה הראשונה של היום, ולאחריה שחרית ומנחה. וסדר אחר, לפיו התפילות הם כנגד הקרבנות, שבהן הלילה הולך אחר היום שלפניו, ואז הסדר הוא - שחרית מנחה וערבית.

ובביאור הדברים כתב האדמו"ר מליובאוויטש (ליקוטי שיחות חלק לה, פרשת ויצא, ב) וז"ל: "ידוע הכלל בהלכה דבמעשה בראשית היום הולך אחר הלילה, ובקדשים הלילה הולך אחר היום. ועל פי זה יש לומר ששני הסדרים בג' התפילות, אם תפילת ערבית היא סיום ג' תפילות (לילה הולך אחר היום) או שהיא התחלת ג' התפילות (היום הולך אחר הלילה) תלוי אם התפילה היא בגדר "קדשים" או בגדר "מעשה בראשית", שיש בענין התפילה גדר של "קדשים", שמצד זה "הלילה הולך אחר היום", וסדר התפילות הוא שחרית מנחה וערבית, וגם גדר של "מעשה בראשית" שבזה "היום הולך אחר הלילה", ולפי זה סדר התפילות הוא - ערבית, שחרית ומנחה".

והוא מבאר: מהותה של תפילה, מחד גיסא - "עבודה שבלב", וכמאמר רז"ל שחובת התפילה נלמדת מהכתוב "ולעבדו בכל לבבכם, איזו היא עבודה שבלב, הוי אומר זו תפילה". ותפילה במהלך של "עבודת הלב" בדביקות בה' היא בגדר "קדשים" שתכליתם שעל ידי הקרבנות האדם מתקרב לבוראו. ומאידך, הפירוש הפשוט של "תפילה" הוא מלשון בקשה, והיינו מה שאדם מבקש את צרכיו מאת הקב"ה. ו"בקשת הצרכים" שבתפילה היא ענין "מעשה בראשית" שהאדם חושב על צרכי עצמו.

ומבואר בדבריו שבדרך כלל התפילה היא "בקשת צרכים", ולכן היא כסדר בריאת העולם - ערבית, שחרית ומנחה. אך יש והתפילה היא בגדר של "עבודת הלב", ואז היא בגדר "קדשים" שהלילה הולך אחר היום, ואז הסדר הוא - שחרית מנחה וערבית.

ו.

על פי יסוד זה נראה כי בניגוד לכל תפילות השנה שעיקרן הוא "בקשת צרכים", באמירת הסליחות "עבודת הלב" היא עיקר ה"חפצא" של התפילה [ללא בקשת צרכים], והתפילה היא בגדר "קדשים". שהרי תכלית הסליחות היא להתקרב לקב"ה, כי החטא יוצר מציאות של ריחוק והאדם מתקרב לבוראו בבקשת הסליחה והווידוי, ולכן עיקר הסליחות הוא "עבודת הלב" בגדר של "קדשים", כשם שבהקרבת הקרבנות משיגים קירבת אלקים, כמבואר לעיל.

ולפי זה נראה להוסיף כי מאחר ואמירת הסליחות עיקרם "עבודה שבלב" כהקרבת הקרבנות, יש לש"ץ האומר את הסליחות תפקיד מיוחד. ואם בכל תפילות השנה כתב האבודרהם (עמ' קכו) "כי ש"ץ הוא עתה בזמן הזה במקום הכהן המקריב בזמן הבית" - באמירת הסליחות נראה כי הש"ץ נחשב ככהן גדול כדברי הרמ"א בשם הכל בו (המובא לעיל אות ה). וכשם שבעבודות יום הכיפורים הכהן גדול הוא שלוחם של בית דין ושל כלל ישראל, כדברי המשנה (יומא יא, א) שזקני כהונה היו אומרים "אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחינו ושליח בית דין", וכל סדר הוידוי שהיה מתוודה הכהן גדול היה על עוונות כלל ישראל, בשליחותם - כן באמירת הסליחות, הש"ץ הוא שלוחם של הציבור בעבודתם.

והטעם שנחשב ככהן גדול ולא ככהן הדיוט מוסבר לפי האמור, שכן באמירת הסליחות העיקר הוא השגת קירבת אלקים בעבודת הלב, ולכן דומה הש"ץ האומר את הסליחות בשליחות הציבור, לכהן הגדול בעבודת יום הכיפורים שמקרב את כלל ישראל לקב"ה ב"עבודת הלב" [ואף שהכהן הגדול היה מתפלל תפילה קצרה על צרכי עם ישראל (יומא נג, ב), ברור לכל שעיקר עבודתו היתה בשליחות כלל ישראל, לטהרם במחילת החטאים, כדי שיתקרבו לבוראם, ובקשת הצרכים היתה דבר משני].

ז.

והנה בעבודת הקרבנות, יש הבדל בין כל ימות השנה, שבהם מחלקים את הקרבת הקרבנות לכהנים רבים ככל האפשר משום "ברב עם הדרת מלך", כפי שהבאנו לעיל [אות ג], לעומת יום הכיפורים ש"עבודת כל חמש עשרה בהמות אלו הקרבים ביום זה אינה אלא בכהן גדול בלבד... וכן שאר העבודות של יום זה כגון הקטרת הקטורת של כל יום והטבת הנרות הכל עשוי בכהן גדול" (רמב"ם הלכות עבודת יוה"כ פ"א ה"ב).

ומעתה נראה לומר ביאור חדש למנהג שהש"ץ שהתפלל סליחות עובר לפני התיבה כל התפילות באותו יום משום ש"המתחיל במצוה אומרים לו גמור". והיינו, מאחר והש"ץ הוא ככהן גדול המקריב קרבנות עבור כלל ישראל, אזי כשם שהכהן גדול עובד את כל עבודות יום הכיפורים בעצמו "גומר" את כל מצות הקרבת הקרבנות ביום הכיפורים, כן הש"ץ האומר סליחות ועובד את "עבודת הלב" של הסליחות, צריך "לגמור" את "עבודות" היום, ולכן מתפלל את כל תפילות אותו היום.

ומובן היטב שמתפלל הן את תפילת המעריב שאחריה - כגדר "קדשים" שהלילה הולך אחר היום, וסדר התפילות בקדשים הוא שחרית מנחה וערבית, כמבואר בדברי החתם סופר והבית מאיר שהבאנו לעיל [אות ב]. וגם מתפלל את המעריב שלפניו, כי היות ועבודת הש"ץ בסליחות כעבודת הכהן גדול, הרי שמדין המתחיל במצוה אומרים לו גמור, עבודה זו כוללת את כל עבודות התפילה של היום, וכסדר התפילות של כל יום שהוא ערבית שחרית ומנחה.

והיינו דבריו של המטה אפרים שכתב "נוהגים שמי שמתפלל סליחות מתפלל כל היום שחרית ומנחה ומעריב, ואפילו ערבית שלפניו הוא מתפלל" - שכל תפילות היום שייכות לש"ץ בסליחות כשם שכל העבודות שייכות לכהן הגדול, ולכן מתפלל מעריב לפני הסליחות, שהיא התפילה הראשונה לעבודת התפילה של יום זה, ומעריב שלאחריו, שגם היא שייכת לעבודת יום זה כדין קדשים שהלילה הולך אחר היום.

ח.

הלכה נוספת הנובעת מהכלל ה"מתחיל במצוה אומרים לו גמור" מפורשת בדברי הרמ"א (סימן תקפה סע' ד) שכתב: "אם אין השליח ציבור תוקע מיושב, ראוי שאותו תוקע יתקע גם כן על סדר הברכות, כי המתחיל במצוה אומרים לו גמור".

דין זה מובא גם בדברי המחבר בשו"ע (סי' תקצב סע' ד) "זה שתוקע כשהן יושבין תוקע על סדר הברכות", וכתב הרמ"א על דבריו: "ומיהו אינו מעכב ויכול אחר לתקוע, אלא שראוי לעשות כן, וכבר כתבתיו לעיל סימן תקפ"ה". וגם כאן יתכן לבאר את יסודה של ההלכה שהתוקע תקיעות מיושב תוקע גם את התקיעות דמעומד, על דרך המבואר לעיל.

במסכת ראש השנה (כו, א) ביארו את טעם הסוברים ששופר של פרה פסול משום שהוא "קטיגור" המזכיר את חטא העגל, כשם ש"כהן הגדול אינו נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור". ושאלה הגמרא: "והרי שופר בחוץ הוא", כלומר אינה דומה כניסת הכהן גדול "לפני ולפנים" שבה נאמר הטעם שאין קטיגור נעשה סניגור, לתקיעת שופר שהיא "בחוץ", דהיינו לא בקדש הקדשים, ובחוץ לא נאמר הכלל שאין קטיגור נעשה סניגור. ומתרצת הגמרא: "כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי". ומפורש איפוא, כי תקיעת שופר בראש השנה נחשבת כעבודת הכהן גדול בבית קדשי הקדשים.

ומעתה נראה, מאחר ותקיעת השופר נחשבת כעבודת הכהן גדול ביום הכיפורים, גם בתקיעת השופר שייכת כל המצוה למי שהתחיל בה מדין "המתחיל במצוה אומרים לו גמור", כמבואר לעיל שהכהן הגדול היה עובד את כל עבודות יום הכיפור בעצמו. ומכיון שבעל התוקע, הדומה לכהן גדול, צריך לתקוע את כל התקיעות, לכן התוקע בתקיעות דמיושב הוא התוקע גם בתקיעות דמעומד, משום שכל מצות תקיעת השופר שייכת לו, כדין מצות הקרבת הקרבנות ביום כיפור, השייכת כולה לכהן גדול המקריב את כל הקרבנות ביום כיפור.

ממוצא הדברים למדנו נפקא מינה בין דברי הגרי"ד לבין האמור לפי דברינו – האם ניתן לומר סליחות לאחר תפילת שחרית, וכפי שנהוג בכמה בתי כנסת:

לפי הגרי"ד שיסוד הסליחות הם "הקדמה" לתפילות היום, ודאי שאין הדבר אפשרי, שכן "הקדמה" חייבת להיאמר לפני התפילה. אך לפי האמור בדברינו שתפקיד הש"ץ באמירת הסליחות הוא ככהן גדול ביום הכיפורים, מסתבר שאין כל מניעה בכך.