דרשני:סימן ו - פטור מתענית על ידי סיום מסכת (Zvi Ryzman)

סימן א

פטור מתענית על ידי סיום מסכת

בתענית בכורים בערב פסח, תענית ערב ראש השנה, תענית יארצייט ותענית חתן ביום חופתו. ובירור פטור נשים מתעניות אלו על ידי סיום

בדברי הרמ"א (אבן העזר סימן סא סע' א) מוזכר מנהג ישראל מקדמת דנא "שהחתן והכלה מתענין ביום חופתן". בני אברהם נ"י שאלני לפני חתונתו, האם חתן שאינו חש בטוב יכול להיפטר מחיוב התענית שנהגו להתענות ביום החופה, על ידי השתתפות בסעודת סיום מסכת, כפי שנהגו ברוב תפוצות ישראל להיפטר מתענית בכורים בערב פסח על ידי השתתפות בסיום מסכת.

בבירור הדברים יש לעיין תחילה, מה מקור חיוב תענית בכורים בערב פסח, והשאלה העיקרית, מניין השתרש המנהג שסיום מסכת פוטר מתענית, שהרי לא מצינו בתענית אחרת שמחוייבים בה [כגון ד' תעניות או תענית אסתר] שסיום מסכת פוטר מהצום.

מתוך כך יבוארו גם הטעמים לתענית בערב ר"ה, תענית יארצייט ותענית חתן ביום חופתו, והאם ניתן לפטור את התעניות הללו על ידי השתתפות בסעודת סיום מסכת.

כמו כן יבואר ממוצא הדברים האם נשים יכולות להיפטר מתעניות אלו כאשר הן משתתפות בסיום.

א.

כתב הטור (או"ח סימן תע סע' א) וז"ל: "גרסינן במסכת סופרים (פ"א ה"ג) הבכורות מתענין בערב פסח, והטעם זכר לנס שניצולו ממכת בכורות". עם זאת הרמב"ם ורוב הראשונים לא הזכירו בחיבוריהם את מנהג הבכורים להתענות בערב פסח. ובברכי יוסף (סימן תע ס"ק א) כתב שהמקור לתענית זו לא מוזכר בש"ס אלא במסכת סופרים בלבד, ובירושלמי משמע "כמעט להיפוך", דהיינו שיש משמעות בירושלמי שאסור להתענות בערב פסח. והמאירי (פסחים קז, ב) אמנם כתב שבירושלמי מבואר שצריך להתענות, וז"ל: "ובתלמוד המערב וכן במסכת סופרים מצריכים מצד אחר לבכורות להתענות בערבי פסחים לזכר מכת הבכורות ותשועת בכורי ישראל, וכן נוהגים בקצת מקומות באשכנז ובצרפת", אולם מסיים המאירי: "ואין בה סרך הכרח כלל". ומכל מקום למעשה נקבע בשו"ע (סימן תע סע' א) הלכה פסוקה: "הבכורות מתענין בערב פסח, בין בכור מאב בין בכור מאם".

ובפשטות, טעם התענית הוא לפרסם את נס הצלתם של הבכורות במכת בכורות.

אולם בספר באר יוסף (ענייני פסח, עמ' שכט) הקשה מדוע קבעו את התענית דווקא על הבכורים, ואף שטעם התענית הוא לציון הצלת הבכורים שלא מתו במכת בכורות, אך ברור לכל שהבכורות שמתענים אינם בהכרח בניהם של הבכורות ביציאת מצרים "ומי שעכשיו בכור אינו מוכרח דאבי אביו עד זמן יציאת מצרים היה בכור, וכן להיפך מי שאינו עכשיו בכור יתכן שאבי אביו בזמן יציאת מצרים היה בכור, ולמה זה תלוי דווקא במי שהוא עכשיו בכור".

עוד הקשה הגרצ"פ פראנק (מקראי קודש, פסח ח"ב, סימן כב) בשם ספר זכרון יהודא (או"ח סימן קלג), מדוע קבעו תענית זכר לנס הצלת הבכורות, וכי לא היה מתאים יותר לציין את נס ההצלה על ידי שמחה ויום טוב [דוגמת פורים] ולא בתענית.

ולכן מפרש הזכרון יהודא, שעיקר טעם התענית הוא, זכר לתענית שהתענו הבכורות בערב פסח במצרים. כי מסתמא כשאמר משה רבינו לבני ישראל "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" (שמות יב, כב), בודאי התענו בכורי ישראל כדי שיזכו להינצל מנגף המשחית. ואף שהובטח להם "ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף", מכל מקום עדיין היו צריכים לרחמי שמים ובוודאי התענו, וכמו שהוזכר גם בדברי רבינו יונה (ברכות ב, ב בדפי הרי"ף) "שבשעה שעבר ה' לנגוף את מצרים, היו מפחדין ומתפללין לבורא לקיים דברו ושלא יתן המשחית לבוא אל בתיהם, שדרך הצדיקים שיראים תמיד שמא יגרום החטא". ולכן גם כיום מתענים בכורי ישראל זכר לתענית הבכורות במצרים. וכדוגמת תענית אסתר שמתענים זכר לתענית שהתענו אז בעת צרתם, כפי שהביא הטור (או"ח סימן תרפו) שמתענים תענית אסתר לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם, כן כוונת הטור שעושים זכר לנס שניצולו ממכת בכורות, דהיינו זכרון לאותה תענית שהתענו הבכורות בזמנו, עכ"ד.

ולפי ביאור זה, שתענית הבכורים בערב פסח היא זכר לתענית שהתענו הבכורים במצרים קודם מכת בכורות, מיושבת קושיתו של הבאר יוסף, כי מאחר וקביעות התענית היא זכר לתענית שהתענו בה רק הבכורים במצרים, מובן מדוע רק הבכורים מתענים, ואף שהבכורים היום אינם בהכרח צאציאיהם של הבכורים שנצלו במכת בכורות, שהרי התענית איננה זכר להצלה אלא זכר לתענית, ואם כן כפי שאז התענו הבכורים, גם כיום, זכר לתענית זו, מתענים רק הבכורים. וכמובן מתורצת הקושיה מדוע קבעו תענית זכר להצלה ולא שמחה ויום טוב, שהרי התענית איננה זכר להצלה אלא זכר לתענית שהתענו הבכורים במצרים.

על פי דברי הזכרון יהודא, מבאר הגרצ"פ פרנק במקראי קודש, מדוע התענית היא בערב פסח, כי גם במצרים התענו הבכורים ביום י"ד ניסן קודם הלילה, ולכן גם התענית שהיא זכרון לתענית זו נקבעה ביום י"ד ניסן.

ומכל מקום מדברי הברכי יוסף (או"ח סי' תע אות ז) משמע שנקט בדברי הטור כפשוטם, שגדר תענית הוא משום פרסומי ניסא שניצלו הבכורים ממכת בכורות, ולא לזכר לתענית שהתענו אז. ולפי הבנת הברכי יוסף מסיים הגרצ"פ פרנק, ש"באמת היה ראוי לעשות כן ביום טוב עצמו, שכן בליל ט"ו היה הנס, רק ביו"ט אסור להתענות, ולכן עושים זה ביום שלפניו". ואם כן חזרו למקומן השאלות ששאלנו לעיל, מדוע דווקא הבכורים מתענים והרי לא מוכרח שהם צאצאיהם של הבכורים שנצלו במצרים, ומדוע ציון ההצלה נעשה בתענית ולא בשמחה.

דרך אחרת לבאר מדוע זכרון הצלת נס הצלת הבכורים נקבע על ידי תענית ולא על ידי שמחה ומשתה כתב בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק יב) וז"ל: "יש לומר שכיון שמי שעושים לו נס מנכין לו מזכויותיו, וכדאיתא בשבת (לב, א), לכן הבכורות שנעשה להם נס מיוחד, מתענים כנגד מיעוט הזכויות".

אולם גם על טעם זה עדיין קשה קושיית הבאר יוסף, שהרי ברור לכל שהבכורות שמתענים אינם בהכרח בניהם של הבכורות ביציאת מצרים, ומדוע מוטלת כיום התענית דווקא על הבכורים, ומה שייך על הבכורים בימינו "ניכוי הזכויות" של הבכורים שהיו ביציאת מצרים, וצ"ע.

חתני ר' משה פעניג הראני את דברי הגרש"ז אויערבך (מובא בספר שלמי מועד פרק עה) שביאר טעם אחר ומחודש לתענית בכורים. ותוכן דבריו, שעד לחטא העגל היתה העבודה במשכן שייכת לבכורים, ובמתן תורה הקריבו הבכורים את הקרבנות, ורק לאחר חטא העגל נתבטלה הכהונה מהבכורים והועברה לכהנים. והנה עיקר הזכרון לנס הפסח הוא הצלת הבכורים במכת בכורות, שמכוחה נתקדשו הבכורים לעבודה. ואם כן, מה גדול הוא העלבון והכאב שהיה לבכורים בערב פסח בשעה שלא הם היו המקריבים את קרבן הפסח אלא הכהנים לפי שניטלה מהם הכהונה, ולכן מגודל צערם לא יכלו הבכורים לאכול באותו יום. ע"כ תוכן דברי הגרש"ז. כלומר, תענית הבכורים היא זכר לצערם של הבכורים שהיו אמורים לעבוד את עבודת אהל מועד בזכות הצלתם ממצרים, ומשחטאו בעגל איבדו את זכותם זו, ומתוך צערם ישבו הבכורים בתענית, ואף אנחנו מתענים היום כדי לזכור את חטא העגל ואת אשר נלקחה העבודה מהבכורים מפני זה.

אך טעם זה צע"ג, מדוע כיום צריכים הבכורים הכהנים להתענות, והרי הם זכו בעבודה במקומם של הבכורים שחטאו. ומכך משמע שאין טעמה של התענית בגלל הצער על שניטלה העבודה מהבכורים. ואף שהמהרש"ם הביא בדעת תורה (סי' תע סע' א) את דברי היוסף דעת (יו"ד סי' שה סע' יח) שאמנם סובר כי הכהנים והלוויים פטורים מתענית בכורים בערב פסח, אולם כבר דחה המהרש"ם את דבריו ממש"כ בשו"ת מהרי"ל (סימן יד) שגם בכורי הכהנים והלוויים מתענים, וכפי שגם פסק המשנ"ב (סי' תע ס"ק ב). וכן מדוייק בלשון השו"ע שסתם וכתב ש"הבכורות מתענים בערב פסח בין בכור מאב בין בכור מאם", ולא פטר את בכורות הכהנים והלוויים מהתענית. ואם כן מבואר בזה להלכה שלא כטעמו של הגרש"ז.

ב.

על דברי השו"ע שהבכורים מתענים בערב פסח, כתב המג"א (בתחילת דבריו בסימן תע) וז"ל: "כתב עולת שבת בשם מהר"ש הלוי, דיכולין הבכורים לאכול על סעודת מילה, והמחמיר תבוא עליו ברכה, עכ"ל. ובמדינתנו נהגו להחמיר".

והמשנה ברורה (סי' תע ס"ק י) מביא את דברי המג"א "ולענין אם מותרים הבכורים לאכול בסעודת מצוה תלוי במנהג המקומות, יש מקומות שנהגו להחמיר", ומוסיף: "ולפי זה אם רוצה לאכול על סעודת פדיון הבן או ברית מילה צריך התרה (דהמנהג חשיב כמו נדר) לבד המוהל הסנדק ואבי הבן יכולים לאכול אף בלי התרה דיו"ט שלהם הוא. ואע"פ כן צריכים לפרוע תענית אַחֵר אַחַר הפסח. ויש מקומות שנהגו הבכורים להקל ולאכול בסעודת מצוה וכן נוהגין כהיום בכמה מקומות במדינתנו להקל ולאכול אף בסעודת סיום מסכת. ואף שהבכורים בעצמן לא למדו את המסכת, מכל מקום כיון שאצל המסיים הוא סעודת מצוה מצטרפים לסעודתו, והמנהג שמתקבצים להמסיים קודם שסיים ומסיים לפניהם המסכת ושומעים ומצטרפים עמו בסיומו ואחר כך עושין סעודה".

והנה בדברי המשנה ברורה לא נתבאר מאיזה טעם נהגו להקל לפטור את תענית הבכורים על ידי השתתפות בסעודת סיום מסכת, ובפרט שבתחילת דברי המג"א מפורש שאפילו בסעודת ברית מילה "נהגו במדינתינו להחמיר", וכפי שגם נפסק בהלכות תעניות בדברי המגן אברהם (או"ח סי' תקסח סע' י) "אבל בשאר תעניות שגוזרים הצבור אסור לאכול אפילו בסעודת מצוה". ואם כן יש לברר מהו היסוד להתרת תענית בכורים בערב פסח על ידי סעודת מצוה, דבר שלא נמצא דוגמתו בתעניות אחרות.

עוד יש להקשות על המנהג להיפטר מהתענית בערב פסח על ידי השתתפות בסיום:

ראשית, מדוע לאחר האכילה בסעודת הסיום אין חיוב להשלים את התענית ביום אחר, וכמו שכתב המשנ"ב עצמו שאפילו המוהל, הסנדק ואבי הבן שמותרים לאכול בברית מילה בערב פסח "ואע"פ כן צריכים לפרוע תענית אַחֵר אַחַר הפסח". ומדוע איפוא שגם כל בכור המשתתף בסיום בערב פסח לא יצטרך להשלים את התענית לאחר הסיום.

שנית, הקשה הגאון מקוז'יגלוב בספרו ארץ צבי (סימן עט) ממה שנפסק בשו"ע (או"ח תקסח סע' א) בכל תענית, שאם שכח ואכל, משלים תעניתו ואסור לאכול עוד אחר כך. ואם כן, גם אם נאמר שהבכורים יכולים להשתתף בסעודת סיום ולאכול בה, מדוע הם ממשיכים אחר כך לאכול כל היום ואינם שבים להתענות, כדין שכח ואכל בתענית שעליו להשלים את התענית.

ועל כך משיב הארץ צבי, שבכל תענית יש שני עניינים: מצות תענית, ואיסור אכילה. ואם אדם שכח ואכל ביום התענית, שוב אינו מקיים את מצות התענית, אך איסור אכילה החל על כל כזית וכזית נותר על כנו, ולכן אם שכח ואכל, חל עליו עדיין איסור האכילה. אולם דין זה נאמר דווקא בשאר תענית ציבור שהוא מדין עינוי וסיגוף, משא"כ בתענית בכורים שאין בו איסור אכילה אלא מצות תענית גרידא מדין פרסום הנס, ואין בו כלל איסור אכילה, שוב אינו צריך לחזור ולהתענות.

אולם כתב המקראי קודש, שתירוץ זה נכון לפי הפירוש שגדר תענית בכורים הוא זכר לנס הצלת הבכורים, ובזה ניתן לומר שיש דין מיוחד המאפיין רק את תענית הבכורים שיש לה דינים מיוחדים, דוגמת דין זה שאין בה מצות עינוי אלא רק איסור אכילה. אולם לדעת הסוברים שהתענית היא זכר לתענית הבכורים ערב מכת בכורות, כעין תענית אסתר, הרי גם תענית אסתר שוה לשאר התעניות לענין הדין של שכח ואכל, שצריך להשלים תעניתו ואסור לאכול עוד אחר כך. א"כ צריך היה להיות לפי זה גם בתענית בכורים בערב פסח, שיהיה בו דין איסור אכילה גם לאחר שאכל ביום התענית. וידוע מנהג העולם, שהבכורים הפוטרים עצמם מתענית על ידי השתתפותם בסיום, אוכלים בסעודה, ולאחר מכן שוב אינם מתענים יותר, ומדוע אינה דומה תענית בכורים לתענית אסתר, הרי במהותם שתי תעניות אלו שוות [שהם זכר לתענית ולא ליום הצלה].

שלישית, העיר בשו"ת אור לציון (שם) שגם הנוהגים להקל ולאכול בסעודת מצוה בערב פסח ולא להתענות, צריכים לאכול "לפחות כזית מזונות או רביעית יין כדי שיהיה לאכילתו שם סעודה, ויחשב שסועד בסעודת מצוה. שהרי מצינו לענין קידוש במקום סעודה, דסעודה מקרי דווקא באכילת כזית מזונות או שתיית רביעית יין כמבואר בשו"ע (סימן רעג סע' ה; ובמג"א שם ס"ק י וס"ק יא). וכעין זה כתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן רי) וז"ל: "וביותר נראה שאפילו נימא שמותר לאכול בסיום מסכתא היינו בסעודה, אבל מה שנהגו לאכול קצת מזונות ולא לחם אינו נחשב לסעודת מצוה להתיר בזה את חיוב הצום".

אמנם פוק חזי מאי עמא דבר, ורוב רובם של המשתתפים בסיום מסכת בערב פסח המבקשים להיפטר בזה מהצום, אינם נוטלים ידים לסעודת פת, ויש חלק שאינם אוכלים בכלל, ורבים רק טועמים מעוגה, פירות או משקה, וכמעט לא מצוי שנערכת סעודת סיום עם נטילת ידים ואכילת פת. ויש לדעת מה המקור למנהג זה, והאם יש לזה בסיס איתן בהלכה.

ג.

ואכן מחומר הקושיות, כפי שכבר הזכירו המג"א והמשנה ברורה, נהגו בעבר בחלק מקהילות ישראל לא להתיר לבכורות להשתתף בסעודת סיום כדי להיפטר מהתענית.

בשו"ת תשובה מאהבה (ח"ב סימן רסא) כתב דברים נחרצים נגד מנהג זה: "דכירנא כד הוינא טליא ושאלתי את רבותי, רבינו הגדול מוהר"י סג"ל לנדא נ"ע [בעל הנודע ביהודה] והגאון המפורסם מוהר"מ פישלס נ"ע, אם שאוכל לעשות סיום מסכתא בערב פסח כי בכור אני ובכור אחר נפל, ומיחו בידי ולא אמרו בטעמא, גם נכרז בחוצות על פי בית דין מי שעושה סעודת סיום בערב פסח בשביל הבכורים הוא שלא על פי הוראת חכמים".

וכן מובא בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן רי) שבעל החתם סופר הקפיד מאוד על ההיתר לאכול בסיום בערב פסח, ודבר זה העיד גם בשו"ת מהריא"ץ (או"ח סי' נב) "אני שהתעניתי תליסר שנין בעד בני הבכור לא הקלתי מעולם לסמוך על סיום מסכת, גם מרן החתם סופר ז"ל התענה כל ימיו שהוא בעצמו היה בכור, רק לעת זקנתו שהיה חלוש אם נזדמנה לו ברית מילה הקיל לעצמו שהוא היה מוהל".

ובשו"ת התעוררות תשובה (חלק ב סימן רסה) כתב שאסור לבכורים לאכול בסעודת סיום בערב פסח, והטעים את הדבר על פי מש"כ הש"ך (יו"ד סימן רמו ס"ק כז) שאבל אסור לאכול בליל היארצייט בסעודת סיום מסכת. ומעתה הדברים קל וחומר: "דהנה איסור תענית בניסן לדידן חמור מיארצייט, שהרי הרמ"א (או"ח סימן תכט סע' ב) פסק שאין מתענים תענית יארצייט בניסן, ואף על פי כן הבכורים מתענים בערב פסח, ומבואר שתעניתם חמור יותר מתענית יארצייט שנדחה מפני חודש ניסן, משא"כ תעניתם של הבכורים שאף על פי כן מתענים. וכיון דחזינן דסיום מסכת נדחה מפני יארצייט, כל שכן שנדחה מפני תענית בכורים". ולכן לדעתו, הבכורים אינם יכולים להיפטר מהתענית בערב פסח על ידי השתתפות בסעודת סיום מסכת.

ד.

אך למעשה כבר פשט המנהג ברוב תפוצות ישראל שבכורים אוכלים בסעודת סיום מסכת בערב פסח, ועל ידי כך פוטרים את עצמם מהתענית. ובטעם הדבר כתב ערוך השולחן (או"ח סימן תע סע' ה) וז"ל: "ואינו ידוע מאין להם להקל כל כך, אם לא שנאמר דמפאת חלישות הדור והטורח הרב בערב פסח, ואכילת המרור גם כן אינו יפה לבריאות, ולכן יחשבו את עצמם כאינם יכולים להתענות. ולפי שבגמרא לא נזכר כלל מזה וגם בירושלמי המסקנא דאין צריך להתענות ואינו אלא מנהג על פי מסכת סופרים, לכן לא מיחו חכמי הדור בזה, וצ"ע".

ומבואר בדבריו כי בתענית בכורים בערב פסח הקלו בצירוף שתי סיבות: ראשית, תענית זו יסודה מנהג שאינו מוזכר בש"ס, ואף שמנהג זה נקבע בשו"ע, מכל מקום אין זה חיוב כשאר התעניות. ולכן בתענית שיסודה מנהג, כאשר ישנה סיבה נוספת להקל, כגון בערב פסח, שמפני חולשת הדורות חששו שהתענית תגרום לשיבוש ההכנות בערב החג וכן תפריע לקיום המצוות בליל הסדר - לא מוחים ביד המקילים להיפטר מהתענית על ידי השתתפות בסיום מסכת.

וכן מבואר בדברי האור לציון (ח"ב פרק יב סע' א) "ומה שנהגו להקל בדורות האחרונים הוא מחמת חולשת הדורות ומחשש שלא יוכלו לערוך את ליל הסדר כהוגן... וכיון שכן נראה שאין כדאי להקל בזה לכתחילה בכל אופן. ורק מי שהתענית תפריע לו לעריכת ליל הסדר, ישתתף לכתחילה בסעודת סיום מסכת וכדומה כדי להפסיק את התענית, ועל כל פנים המקילים לסמוך על סעודת סיום מסכת יש להם על מה שיסמוכו, שכיון שתענית זו אינה אלא מנהג וכמו שנתבאר לעיל, הרי כיון שנהגו להקל באופנים מסוימים אתי מנהג ומבטל מנהג".

וכדברים אלו נקט גם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ב צג), שהטעם שנהגו להקל הוא: "משום דבזמן הזה הדורות חלשים ויש לחוש שיזיק להם התענית לאכילת הלילה מצה ומרור ושתיית הד' כוסות". והוא מביא את דברי הברכי יוסף (באו"ח סי' ת"ע), שעיקר המקור לחיוב התענית הוא ממסכת סופרים, אולם בתלמוד ירושלמי יש לכאורה משמעות הפוכה [שאסור להתענות בערב פסח]. ולכן הגם שלהלכה נפסק בשו"ע להתענות "אבל לפי זה היה מקום לסמוך על הירושלמי, זולת משום שקבעוה עליהם חובה". ומבואר בדבריו, שהסיבה לקולא בתענית בכורים בערב פסח למרות שנקבעה כחובה בשו"ע היא, כי בירושלמי יש משמעות שאין כל צורך להתענות. ומשום כך מצרפים לכך סיבה נוספת, שבגלל חולשת הדורות, חששו שהתענית תקשה על ההכנות הנחוצות בערב פסח ותשבש את ישוב הדעת ויכולת קיום המצוות בליל הסדר כראוי, ולכן הקילו שיכול להיפטר מהתענית על ידי ההשתתפות בסיום מסכת.

ולפי זה יש צורך להיפטר מהתענית בהשתתפות בסעודת מצוה באכילה מסעודת הסיום, ולא בהשתתפות בעלמא, וכמו שכתב התשובות והנהגות (חלק ב סימן רי) וז"ל: "והיום שנהגו להקל מאד, ונהגו להקל לאכול אף שלא שמעו הסיום רק משתתפים באכילה, ושמעתי שהסכים לכך מרן הגר"י קנייבסקי זצ"ל. ויסוד ההיתר נראה שגדול כח המנהג, ומאחר ששורש האיסור עיקרו מנהג, והיום שנתרופף מצב הבריאות וחולשה בעולם נהגו להקל בכה"ג ויש לסמוך להקל בחיוב שעיקרו ושורשו אינו מדינא. ומיהו נראה שצריכין לאכול ככותבת, שבזה בטל העינוי, אבל אם השתתף בפחות עדיין מעונה. ולכן אני מזהיר לאכול ככותבת או מלוא לוגמיו משקין בסעודה לאחר הסיום".

והאחרונים שאסרו להשתתף בסיום מסכת בערב פסח, סוברים שתענית בכורים בערב פסח אמנם עיקרה מנהג אך מכיון שמנהג זה נקבע בשו"ע, הרי שהוא נחשב לתקנה וחיוב, ואין מקום להתיר להיפטר מחובת תענית על ידי סעודת מצוה, ככל ד' תעניות ותענית אסתר שהם חובה ולא מנהג, וכפי שיבואר גם להלן [אות ז].

ה.

דרך נוספת בביאור טעם המנהג להקל בערב פסח מבאר הגר"ע יוסף בספרו מאור ישראל על מסכת פסחים (קח, א).

דבריו מושתתים על מש"כ הרמ"א בהלכות תענית (או"ח סימן תקסח סע' ב) שיש להקל להשתתף בסעודת מצוה בתעניות שהם מנהג ולא חיוב, וז"ל: "מיהו תענית שני וחמישי ושני שנוהגים להתענות אחר פסח וסוכות, או אפילו בעשרת ימי תשובה, ואירע בהם ברית מילה, מצוה לאכול ואינו צריך התרה, כי לא נהגו להתענות בכהאי גוונא". כלומר, בתעניות שאינן מתקנת חז"ל, אלא מנהגים שקיבלו על עצמם להתענות, יש לומר שמעיקרא לא קיבלו על עצמם להתענות כאשר יש חיוב של סעודת מצוה. ומכיון שכל החיוב להתענות הוא רק מכח המנהג שנהגו להתענות, אזי כאשר יש סעודת מצוה אין כל חיוב.

ובביאור הדברים כתב בספר מאור ישראל: "עי' בשו"ת מהר"ם בריסק (סימן קלג) שמדברי הרמב"ם שלא הביא הדין דתענית בכורות, מוכח דס"ל כמסקנת הירושלמי שלפנינו (בריש פרק ערבי פסחים) שאין צריך להתענות. וכן כתב המאירי (פסחים קז, ב) וז"ל, ובתלמוד המערב וכן במסכת סופרים מצריכים מצד אחר לבכורות להתענות בערבי פסחים לזכר מכת הבכורות ותשועת בכורי ישראל, וכן נוהגים בקצת מקומות באשכנז ובצרפת, ואין בה סרך הכרח כלל, עי"ש. ונראה שלכן נהגו לאכול בסעודת מצוה, כגון בסיום מסכת וסעודת מילה וכיו"ב, כיון שאין כאן אלא תענית מנהג בעלמא ולא חובה. ודמי למש"כ בשו"ע (או"ח סי' תקסח סע' ב) גבי תענית בה"ב שנוהגים להתענות אחר חג הסוכות והפסח ובעשרת ימי תשובה, שאם אירע בהם מילה, מצוה לאכול ואינו צריך התרה. והטעם, משום דאדעתא דסעודת מצוה לא נהגו להתענות. וכן כתב מרן הבית יוסף (או"ח סימן תקפא) לענין תענית בערב ראש השנה, וכן פסק בשו"ת מהר"ש הלוי".

ומבואר כי הסיבה לקולא בתענית בכורים בערב פסח היא, שתענית זו הינה מנהג ואיננה חיוב ככל שאר התעניות, ובמנהג אומרים "אדעתא דסעודת מצוה לא נהגו להתענות", כלומר, המנהג להתענות לא הונהג מעיקרא כאשר יש סעודת מצוה.

והדברים מובנים מתוך מה שכתב הפרי חדש בהלכות פסח (סי' תע ס"ק ב) וז"ל: "אבל הכא כיון שנהגו לאכול בסעודת ברית מילה, אם כן כל המתענה אדעתא דהכי מתענה, דכשאירע ברית מילה יאכל, והלכך לא צריך התרה, ע"כ. ולפי זה יראה דהמיקל בבכורות אף בלא התרה בסעודת מצוה לא הפסיד".

והנה בסוף דבריו כתב הגר"ע יוסף: "וכל שכן אם יש חשש שאם יתענה לא יוכל לעשות כל סדר ליל פסח כהלכה, שבוודאי יש להקל לאכול בערב פסח בסעודת מצוה, וכמש"כ הרב מאורי אור, וכן פסקו הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (סימן שטו), ובשו"ת עולת שמואל (סימן נח), וכן פסק מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ".

מדברים אלו עולה שיש סברא להקל להשתתף בסעודת המצוה כי "אדעתא דסעודת מצוה לא נהגו להתענות", וזהו טעם להיתר העומד בפני עצמו. כלומר, יש שתי סיבות להקל, וכל סיבה היא היתר בפני עצמו. סיבה ראשונה, מכיון שיסוד התענית הוא מנהג, קבעו חז"ל שכאשר יש סעודת מצוה אין צורך לנהוג במנהג התענית. סיבה שניה, בגלל שבערב פסח חוששים שהתענית תפריע להכנות לחג ולקיום המצוות בליל הסדר. וכל סיבה היא טעם בפני עצמו להקל להשתתף בסעודת סיום ולהיפטר מהתענית. ואין זה צירוף של שתי הסיבות ביחד, כמבואר בדברי הפוסקים שהבאנו לעיל.

ו.

ברם למרות הטעמים המבוארים לעיל מדוע נהגו להקל ולפטור את התענית בערב פסח על ידי השתתפות בסיום, שלא כשאר התעניות, עדיין לא מיושבות שתי הקושיות ששאלנו לעיל: מדוע אינו צריך להשלים את התענית ביום אחר, ומדוע יכול לפטור עצמו מהתענית בעצם ההשתתפות בסיום או באכילת מיני מזונות ואינו צריך לסעוד סעודה בפת.

וגם הטעם להקל בתענית בכורים כי במנהג "אדעתא דסעודת מצוה לא נהגו להתענות", תמוה מאד, שכן דווקא בסעודת מצוה שהיא חובה ביום התענית, דוגמת ברית מילה, מובן ההסבר שאדעתא דהכי שיצטרכו להשתתף בברית מילה לא קיבלו על עצמם מעיקרא את המנהג להתענות. אולם בסעודת סיום מסכת שהיא רשות [שהרי ניתן לדחות את סעודת הסיום ליום אחר, בפרט מי שממתינים במיוחד עם הסיום דווקא עד ימים אלו], מהיכי תיתי לומר על זה ש"אדעתא דהכי לא נהגו להתענות", וצ"ע.

[ראוי להזכיר בענין תענית בכורים בערב פסח את מה שהביא בספר פאר יצחק (פרק כה אות ד) שהאדמו"ר רבי צבי הירש מזידיטשוב אמר "שבמסכת סופרים שממנו נובע זה המנהג של תענית בכורים, נזדקר טעות ובמקום הבכורים מתענים צ"ל הבכורים מתענגים". ואף שבספר נמוקי אורח חיים (סימן תע) כתב שאין לסמוך כלל על דברים אלו. אולם בספר שלמי מועד (פרק הערה 116) העיר שהגרש"ז אויערבך אמר שאכן קשה לקבל את דברי האדמו"ר מזידיטשוב, אולם כפי הנראה באמת נאמרו על ידו. וגם בשו"ת מנחת יצחק (שם), לאחר שהביא את דברי הפאר יצחק ודן בהם: "בוודאי כל זה אין מועיל להלכה למעשה לעשות שלא כדברי השו"ע, אבל יש לומר דכל זה מצטרף ליתן טעם להמנהג שנהגו להקל בתענית בכורים על ידי סיום"].

ז.

מהלך מחודש מאד בביאור גדר תענית בכורים, כתב בשו"ת דבר יהושע (חלק ב סימן פא), שנשאל האם בכור אבל בתוך שבעה האסור בלימוד תורה רשאי להשתתף בסעודת סיום בערב פסח כדי להיפטר מהתענית, או שהוא חייב להתענות כיון שאינו רשאי ללמוד ולהשתתף בסיום.

הדבר יהושע פסק שאבל פטור מלצום גם אם אינו משתתף בסיום, בנימוק הבא: "מאחר שנהגו בזמן הזה שלא להתענות ורק משתתפים בסיום... נמצא דהמנהג להתענות בטל כבר, רק המנהג להשתתף בסיום נהוג עכשיו. ונראה דאין הטעם משום דשמחת הסיום דוחה החיוב להתענות, שהרי אפילו המסיים בעצמו אינו עושה שום שמחה, וכל שכן המשתתפים, אלא כל אחד הולך מיד לביתו ואוכל בפני עצמו. אלא הטעם כיון שמה שנהגו להתענות אינו משום שצריך כפרה, אלא הוא זכר לנס שניצלו בכורי ישראל ממכת בכורות, וכיון שהדורות חלשים והתענית קשה לו וכל היכא דלא מצי לצער נפשיה נקרא היושב בתענית חוטא כדאיתא בתענית (יא, ב), על כן נהגו שבמקום התענית לזכר הנס יעשה יום טוב לעצמו על ידי סיום מסכת זכר לנס".

ומבואר בדבריו טעם חדש מדוע יכולים הבכורים לאכול בסעודת סיום בערב פסח: אין זה היתר לבטל את התענית על ידי סעודת מצוה, אלא הסיום הוא במקום התענית, כי כל מהותה של תענית הבכורים בערב פסח היא זכר ופרסום לנס, וכיום מאחר ואין מתענים בגלל חולשת הדורות, נעשה זכר ופרסום הנס על ידי הסיום מסכתא, משום שהיום של סיום המסכת נהפך ל"יום טוב", כדברי הגמרא (שבת קיט, א) "ואמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן" - יום טוב שכל מהותו פרסום נס הצלת הבכורים.

ולפי יסוד זה קובע הדבר יהושע: "ואם כנים אנחנו בזה, היה נראה דמי שהוא אנוס כגון אבל בתוך שבעה שאינו יכול להשתתף בסיום, פטור מכלום. דלהתענות לא נהגו עכשיו, ומהסיום פטור משום שהוא אנוס", [ומכל מקום למעשה כתב הדבר יהושע שיפדה את תעניתו בממון].

וברור שדבריו אינם עולים בקנה אחד עם דברי הפוסקים שהבאנו לעיל הנוקטים כדבר פשוט שאם אינו יכול להשתתף בסעודת הסיום, כגון בשבעת ימי אבלותו, אינו נפטר מהתענית, וממילא הוא מחוייב לצום. כי לדעתם כל הקולא להיפטר מהתענית על ידי סעודת מצוה היא מהסיבה "דאדעתא דסעודת מצוה לא נהיגי להתענות". כלומר, מאחר והתענית היא מנהג בעלמא, כאשר יש סעודת מצוה לא קיבלו על עצמם לנהוג תענית. ואילו אבל שאינו רשאי ללמוד תורה וממילא אין באפשרותו להשתתף בסעודת הסיום, ודאי שמחויב בתענית.

ח.

לפי חידושו של הדבר יהושע, מיושבות התמיהות שהבאנו לעיל. כי ההיתר לאכול בסעודת סיום מסכת בתענית בכורים איננו גדר של "פטור" מהתענית, אלא זהו דין מיוחד האמור רק בתענית בכורים בערב פסח, שמהות התענית היא כדי לפרסם את נס הצלת הבכורים, ולכן כיום שלא מתענים בגלל החולשה, מתקיים פרסום הנס בסיום מסכת. ולכן רק תענית זו הותרה על ידי סיום מסכת, ולא מצינו כן בד' תעניות ובתענית אסתר.

וכמו כן מובן מדוע לא מקפידים המשתתפים בסיום לאכול בסעודה. כי עיקר ענין הסיום הוא לא הסעודה אלא בעצם היום טוב שנקבע על ידי הסיום, כמבואר לעיל, שעיקר קיום תענית הבכורים הוא בפרסום הנס הנעשה על ידי סיום המסכת. ולכן בעצם ההשתתפות בסיום, כבר מתקיים ה"יום טוב" ונחשב כאילו התענה, ואין צורך לאכול סעודה שלימה בפת.

וגם מובן מדוע אינו צריך להשלים את התענית ביום אחר, ומדוע לאחר שאכל בסעודת הסיום, אינו חייב להמשיך ולהתענות. כי לפי חידושו של הדבר יהושע, עצם קיומה של התענית בזמנינו הוא באמצעות הסיום, והיא גופא, על ידי הסיום יצא ידי חובת התענית כי פרסם בזה את נס הצלת בכורי ישראל במכת בכורות, וקיים בזה את עיקר תכלית מנהג התענית, וכמובן שאינו צריך יותר להשלים את התענית באותו יום או ביום אחר.

והנה בדברי המג"א (הובאו לעיל אות ב) מובא, שבמדינותינו נהגו הבכורים להחמיר שלא לאכול בסעודת ברית מילה בערב פסח. ויש לתמוה על הנהוג בזמנינו להקל להשתתף בסעודת סיום ואילו בסעודת ברית מילה מחמירים שלא להשתתף, וצ"ב מהו ההבדל בין סעודת מצוה כברית מילה לסעודת סיום מסכת.

אולם לפי הדבר יהושע שבערב פסח במקום התענית, הסיום קובע ומחשיב את היום ליום טוב, הדברים מיושבים, וכפי שכתב: "דוודאי סעודת ברית מילה דקבוע זמניה היום, אין בו שום זכר לנס, אבל סיום מסכת שמדקדק לסיים זה עצמו הוא זכר לנס". כלומר, רק כאשר האדם מסיים מסכת ובכך הוא קובע יום טוב, התחדש שקביעת היום טוב משמש כקיום זכר נס הצלת הבכורים במקום התענית, משא"כ כאשר זמן הסעודה קבוע ועומד מצד עצמו [כגון ברית מילה] שאין זה נחשב ליום טוב המסמל את נס הצלת הבכורים, ולכן אי אפשר להגדיר אז את היום ל"יום טוב" שמתיר את התענית. אלא רק סעודת סיום מאפשרת לבטל את התענית ולא סעודת מצוה אחרת [כברית מילה].

ט.

בדברי המג"א (או"ח סי' תקסח ס"ק י) מבואר שיש הבדל בין המשתתפים בסעודת מצוה בתענית [שמקורה במנהג ולא תענית חיוב, דהיינו תענית שני וחמישי או תענית בערב ראש השנה] שאסור להם לאכול ולשתות לפני קיום הסעודה, לבין בעל הברית שיכול לאכול מיד, וז"ל: "ומיהו קודם הסעודה נראה לי דאסור לאכול ולשתות בביתו וכו', מיהו בעלי הברית מותרים לאכול מיד, דיום טוב שלהם הוא".

אמנם לפי חידושו של הדבר יהושע, שבסיום מסכת בערב פסח האדם קובע יום טוב לזכר הנס, נראה כי המסיים מסכת יכול לאכול כבר בבוקרו של ערב פסח, לפני התענית, כדינו של בעל הברית היכול לאכול ביום התענית עוד לפני הסעודה בגלל שזהו יום טוב שלו. משא"כ לפי ההסברים האחרים בטעם המנהג להקל באכילת תענית המבוססים כולם על הסברא שתענית זו הינה מנהג, ועל דעת סעודת מצוה לא קיבלו להתענות, היתר זה שייך כמובן רק משעת הסעודה ואילך, ולא קודם לכן.

לפי חידושו של הדבר יהושע מובנת הוראתו של הגרש"ז אויערבך (הובא בספר שלמי מועד עמ' שמט) שבבכור שהיה אנוס ולא היה יכול להצטרף לסיום מסכת, יכול בשעת הדחק להצטרף לסיום על ידי שישמע את הסיום בטלפון. ובמושכל ראשון, פסק זה אינו מובן, כי הרי סוף סוף אינו משתתף בפועל בסעודה ונמצא במקום אחר, ומדוע האזנתו לסיום בטלפון פוטרת אותו מחיוב התענית. אולם לפי הדבר יהושע שסיום המסכת בערב פסח קובע יום טוב לזכר הנס, נוכל להבין, שגם על ידי הטלפון נחשב שהמאזין לסיום קובע בזה יום טוב לזכר הנס ולכן מותר לאכול על סמך זה.

עוד מיושבת לפי חידושו של הדבר יהושע, השאלה שנשאל בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן קיד) לפי המנהג שהאב מתענה עבור בנו הבכור (הובא ברמ"א סי' תע סע' ב), מה הדין כאשר הבן הקטן מסיים מסכת או משתתף בסיום, האם שוב אין האב חייב לצום עבורו, כי האב עומד במקום הבן וכאן הבן פטור, או שגם באופן זה צריך האב להיפטר. והביא התשובות והנהגות, שהגרי"ז מבריסק נקט שבאופן זה האב פטור, כיון שהבן אין עליו חיוב, אולם לדעת התשובות והנהגות, האב לא נפטר בסיום של בנו, אלא צריך להתענות בעצמו [או להיפטר מהתענית על ידי סיום].

ולפי הדבר יהושע נראה פשוט שאין האב צריך להשתתף בסיום. שהרי כשם שאבל בתוך שבעה שאינו יכול להשתתף בסיום אינו מחוייב להתענות לפי הדבר יהושע, כי מי שהוא אנוס פטור מהתענית מאחר "ולהתענות לא נהגו עכשיו, ומהסיום פטור משום שהוא אנוס", ואם כן גם כאשר הבן הקטן פטור מהתענית לא גרע האב מאדם שאינו מחוייב בה בגלל אונס, וודאי שאינו מחוייב להתענות.

ועוד נראה לומר לפי הדבר יהושע, דהנה כתב בשו"ת האלף לך שלמה (סימן שיז) וז"ל: "בנדון תענית בכורים בערב פסח אם מהני הסיום שאינו בזמנו להשהותו עד ערב פסח ולעשותו. הנה בגוף הדין אם ראוי כלל לשהות הסיום על זמן אחר, עיין בחיבורי שנות חיים שהבאתי ראיה לכאן ולכאן, אך זה אם ראוי לעשות כן או לא. אבל לדחות תענית בכורים דהוי מדינא לא מהני רק סיום בזמנו, אבל לא לעכבו מזמן אחר לערב פסח ודאי אין ראוי לעכבו, ולא מהני לדחות התענית בזה". ומבואר בדבריו שאין לדחות את הסיום לערב פסח.

אולם לפי הדבר יהושע לכאורה אין נפק"מ אם דוחה את הסיום במיוחד לערב פסח, כי מכיון שהיום נחשב כיום טוב, מדוע שלא יוכל לעכב את הסיום, שהרי טענתו של האלף לך שלמה שלא לדחות את הסיום כי תענית הבכורים היא מדינא ולא מהני רק סיום בזמנו, אולם אם ערב פסח הוא יום טוב אז ראוי ויאה לדחות ולעכב את הסיום ליום זה, כי הוא נחשב כיום טוב בשל הסיום שנקבע שיעשו בו כדי לפרסם הנס במקום התענית.

י.

כתב המחבר בשו"ע (סימן תע סע' ב) "אם חל ערב פסח בשבת, יש אומרים שמתענים הבכורות ביום ה', ויש אומרים שאינם מתענים כלל". וכתב הרמ"א: "אבל יש לנהוג כסברא הראשונה", ואכן כך המנהג כיום, שבערב פסח שחל להיות בשבת מתענים ביום חמישי.

והקשה בספר מקראי קודש (פסח ח"ב סימן כד) מדוע כאשר התענית מוקדמת ליום חמישי נהגו להקל להיפטר מהתענית על ידי השתתפות בסעודת מצוה, והרי הסברות שהזכירו הפוסקים בטעם קולא זו [הובא לעיל אות ד] - שבגלל חולשת הדורות חששו שהתענית תקשה על ההכנות הנחוצות בערב פסח, וגם תשבש את ישוב הדעת ויכולת קיום המצוות בליל הסדר כראוי - כמובן אינם שייכים כאשר ערב פסח חל בשבת, כי התענית היא ביום חמישי וליל הסדר הוא במוצאי שבת, ואם כן מדוע מבטלים את התענית על ידי סעודת הסיום, והרי אין כל בעיה לקיים את כל ההכנות הנחוצות ביום שישי ודעתו תתיישב עד לליל הסדר המתקיים במוצ"ש.

עוד יש לדון, כאשר אדם לא התענה ביום חמישי מאיזושהי סיבה, האם צריך להתענות ביום שישי, או שנאמר שאינו חייב מכיון שזמן החיוב [שהוא ביום חמישי] כבר עבר.

וכתב האדמו"ר מליובביץ' (חידושים וביאורים לש"ס סימן טו) בביאור הדברים, שבתענית כשערב פסח חל בשבת, יש לחקור האם הצום המוקדם ליום חמישי מוגדר כתשלומין לתענית, דהיינו שזמן התענית נשאר בזמנו הקבוע בשבת, ובגלל שלא מתענים בשבת נקבע זמן להשלמת התענית ביום חמישי [וזה נחשב כ"תשלומין" למרות שהתענית קודמת לזמן החיוב]. או שבשנה זו מאחר ואי אפשר להתענות בשבת, מעיקרא לא קבעו את התענית בזמנה אלא הוקדמה, ונמצא לפי צד זה שבתענית מוקדמת זמן התענית ביום חמישי הוא מעיקר הדין ולא רק בתורת "תשלומין".

וכתב, שיש לתלות חקירה זו במחלוקת הפוסקים בדין תענית אסתר מוקדמת. השו"ע בהלכות תענית אסתר (או"ח סי' תרפו ס"ק ב) כתב: "מתענים בי"ג באדר. ואם חל פורים באחד בשבת, מקדימין להתענות ביום חמישי". והוסיף הרמ"א: "ואם חל פורים ביום ראשון שמתענין ביום חמישי שלפניו וחל בו ברית מילה, מותר לאכול על המילה, ולמחר ביום שישי יתענו האוכלים". ובמשנה ברורה (שם ס"ק ז) הביא שיש החולקים על הרמ"א שהתיר לאכול בסעודת ברית מילה: "ועיין בט"ז ואליה רבה שחולקים על הג"ה זו ודעתם דקביעותא דתעניתא הוא דוקא ליום חמישי, ועל כן אסורים כולם לאכול ביום חמישי ויעשו הסעודה בלילה. אכן הבעלי ברית בעצמן מותרין לאכול ביום חמישי אחר מילה ואינם צריכים להתענות למחר".

ומדברי הרמ"א נראה ברור שתענית אסתר מוקדמת "אין פירושו שיום זה נעשה זמן החיוב, אלא שהוא רק תשלומין ליום השבת", ולכן יש מקום להקל לאכול בסעודת ברית מילה בתענית זו. כי מאחר ויום חמישי הוא רק "תשלומין", אם כן כשיש סיבה, כגון שרוצה להשתתף בסעודת מצוה אפשר לדחות התענית ליום אחר, שכן אין הבדל מתי ישלים את התענית, היום או למחר, ואף שלכתחילה קבעו להשלים ביום חמישי. אך לדעת החולקים עליו, הט"ז והאליה רבה, תענית מוקדמת נחשבת לתענית בזמנה, כי כאשר התענית אמורה להיות בשבת עיקר קביעות התענית הוקדם, ולכן אין מקום להקל להשתתף בסעודת ברית בתענית מוקדמת, ככל תענית בזמנה שאין מקילים.

ולפי זה יש לתלות את השאלה האם בערב פסח שחל להיות בשבת אפשר לעשות סעודת סיום מסכת ביום חמישי כדי להיפטר מתענית בכורות, במחלוקת הרמ"א והט"ז. לדעת הט"ז והפוסקים הסוברים שגם תענית מוקדמת נחשבת כתענית בזמנה, ומטעם זה אין מתירים להשתתף בסעודת ברית בתענית אסתר מוקדמת, ככל תענית בזמנה שאין מקילים, מסתבר שגם כשחל ערב פסח בשבת ותענית בכורים מוקדמת אין להקל להשתתף בסעודת מצוה ביום חמישי, כי יום זה הוא עיקר זמן התענית.

אך לדעת הרמ"א שתענית מוקדמת היא רק תשלומין לתענית, יש מקום להתיר להקל להשתתף בסעודת הסיום, כי גם אם אין בתענית שחלה ביום חמישי את הסיבות שיש להקל בתענית זו בכל שנה, אולם מכיון שסוף סוף תענית זו איננה עיקר התענית אלא רק מוגדר כ"תשלומין", ואם כן כשם שהקלנו בסעודת ברית מילה בתענית אסתר מוקדמת למרות שבכל תענית אסתר לא מקילים, כך יש להקל להשתתף בסעודת סיום ביום חמישי כאשר ערב פסח חל בשבת.

ולפי זה נקט האדמו"ר מליובביץ', שהשאלה האם אדם שלא התענה ביום חמישי צריך להתענות ביום שישי, תלויה גם היא במחלוקת זו. ולפי הרמ"א שהתענית המוקדמת איננה זמן החיוב, צריך להשלים את התענית ביום שישי. אך לדעת הסוברים שבתענית מוקדמת, יום חמישי הוא זמן החיוב, לכן אם מסיבה כלשהי לא התענה ביום זה, אינו חייב להתענות ביום שישי.

יא.

אולם למעשה עדיין קשה, כי גם אם נאמר שתענית בכורים מוקדמת היא רק גדר של תשלומין ולכן מותר לאכול בסעודת מצוה ביום חמישי, מדוע לא צריך להתענות ביום שישי, כמפורש בדברי הרמ"א לענין תענית אסתר, וכפי שהקשה הגרי"י קנייבסקי [ה'סטייפלר'] (הובא בשו"ת תשובות והנהגות ח"ב ריא) "ואני תמה התינח אם מתענה שפיר אמרינן כיון שנדחה מזמנה בערב פסח, אינו מתענה בערב שבת רק ביום חמישי, אבל אם פוטר עצמו בסיום, הלא מפורש ברמ"א שאם חל פורים ביום ראשון מתענין ביום חמישי, ואם יש סעודת מצוה מתענה ביום שישי. ואם כן הכא נמי אם יש סעודת מצוה ביום חמישי ופטור, מחוייב להתענות למחר בערב שבת, וצריך עוד סיום למחר".

והוא מוסיף: "וצריך לומר, מאחר שתענית בכור קיל, ובפרט כשחל בשבת יש אומרים שנדחה התענית לגמרי, די לן שפטר עצמו בסעודת מצוה ביום חמישי לזכר בעלמא. אבל הפוסקים החמירו בהאי תענית, עיין במפרשים בשו"ע שם, ושפיר יש מדקדקין לפטור עצמם גם ביום שישי בסעודת מצוה שאז ודאי פטורין". וכדבריו כתב בתשובות והנהגות: "אבל יש מדקדקין להשתתף גם ביום שישי בסעודת מצוה אם אפשר".

ומפורש בדבריהם כי גם לפי אלו הסוברים שבתענית בכורים מוקדמת מקילים להשתתף בסעודה ביום חמישי מכיון שאין זו תענית בזמנה, עם כל זאת למעשה עדיין צריך להחמיר ולהשתתף בסעודת הסיום גם ביום שישי. וכן נקט גם במקראי קודש "שהנכון הוא לעשות הסיום ביום חמישי ולהשאיר משיירי הסיום ליום שישי, שעל ידי כן גם ביום שישי אוכל מסעודת מצוה ואין צריך לצום".

ומי שאינו מדקדק להשתתף בסעודת סיום גם ביום שישי, יכול להסתמך על הסברא שהביא במקראי קודש בשם הגאון מוהרא"י קוק שמקורה במסכת זבחים (מח, ב) שלא מצינו בכל התורה כולה שיהיה הטפל חמור מן העיקר גם אם בחמור יש טעם להקל ובטפל לא. ולכן גם בנדון דידן, כיון שתענית בכורים מוקדמת היא "תשלום וטפל לערב פסח", אי אפשר להיות לטפל יותר חמור מהתענית עצמה שנפטרים ממנה בהשתתפות בסעודת סיום. וגם אם בתענית מוקדמת אין את הסברות שהזכירו הפוסקים מדוע ניתן להיפטר על ידי סיום מתענית בכורים [בגלל החשש שהתענית תקשה על ההכנות הנחוצות בערב פסח, וגם תשבש את ישוב הדעת ויכולת קיום המצוות בליל הסדר] - אך למעשה אין הטפל יכול להיות יותר חמור מהעיקר, עכת"ד הרב קוק.

ולפי זה נוכל להבין מדוע כאשר התענית מוקדמת ליום חמישי נהגו להקל להיפטר מהתענית על ידי השתתפות בסעודת מצוה, ואף שהסברות שהזכירו הפוסקים בטעם קולא זו אינן מתאימות לערב פסח שחל בשבת, כי הרי התענית היא ביום חמישי וליל הסדר במוצ"ש, עם כל זה, יש כלל "שלא מצינו בכל התורה כולה שיהיה טפל חמור מן העיקר", ולכן אפשר להיפטר מהתענית על ידי סיום.

אכן, לפי חידושו של הדבר יהושע ברור מדוע ניתן להשתתף בסיום גם בערב פסח מוקדם ואין כל צורך להשלים את התענית למחרת, שהרי נתבאר בדבריו כי יסוד תענית הבכורים בערב פסח לפרסם את נס הצלת הבכורים מתקיים למעשה בסעודת הסיום, ונמצא לפי זה שביום חמישי כבר יצא ידי חובת קיום התענית כאשר השתתף בסיום ונחשב כמי שהתענה ופשוט שאינו צריך להשתתף בסעודת מצוה ביום שישי.

אולם עדיין צריך עיון לפי הדבר יהושע מדוע בערב פסח שחל להיות בשבת לא עושים את סעודת הסיום בשבת, שהרי לפי דבריו בסעודת הסיום מתקיים יום טוב זכר לנס במקום התענית, ואם כן גם כאשר ערב פסח חל בשבת לכאורה נוכל לעשות סיום בשבת במקום התענית וכלל לא נצטרך להקדים את התענית ליום חמישי.

* * *

לאור האמור לעיל, נשוב לנדונים שפתחנו בהם: האם בתענית בערב ראש השנה, תענית יארצייט, ותענית שמתענה חתן ביום חופתו, יכולים להיפטר מהתענית כאשר משתתפים בסעודת מצוה.

השתתפות בסעודת מצוה בתענית ערב ראש השנה

יב.

בשו"ע (או"ח סי' תקפא סע' ב) נפסק: "נוהגים להתענות ערב ראש השנה". מוסיף הרמ"א: "ואם חל ברית מילה בערב ראש השנה יכולים לאכול". וצריך להבין מדוע שונה דין תענית זו שמותר לאכול בה בסעודת ברית, מהדין בתענית בכורים, שנהגו להחמיר ולא לאכול בסעודת ברית מילה, כפי שהזכיר המגן אברהם (הובא לעיל אות ב).

ונראה שהטעם להקל בתענית ערב ראש השנה מדוייק בלשון השו"ע שכתב שהתענית היא מנהג, ואיננו מעיקר הדין. ולכן פסק הרמ"א שמקילים לאכול בסעודת ברית מילה בערב ראש השנה ונפטרים בזה מהתענית, וכפי שהבאנו לעיל [אות ד] את דברי הרמ"א בהלכות תענית (או"ח סימן תקסח סע' ב) וז"ל: "מיהו תענית שני וחמישי ושני שנוהגים להתענות אחר פסח וסוכות, או אפילו בעשרת ימי תשובה, ואירע בהם ברית מילה, מצוה לאכול ואינו צריך התרה, כי לא נהגו להתענות בכהאי גוונא". וכוונתו היא, שמאחר וכל התעניות המוזכרות הנ"ל, ובכלל זה תענית ערב ראש השנה, אינן תקנות חז"ל, אלא מנהגים שקיבלו על עצמם להתענות, יש לומר שמעיקרא לא קיבלו על עצמם להתענות כאשר יש חיוב של סעודת מצוה.

אמנם כבר הערנו לעיל, שדברי הרמ"א נאמרו בסעודת ברית מילה, ואולי רק בברית נאמרת הסברא שאדעתא דהכי שיצטרכו להשתתף בברית מילה, כי תאריך ברית המילה הוא קבוע ויש חיוב למול ביום השמיני איך שלא יהיה, ולכן אם אירע שהברית היא בערב ראש השנה, נוכל לומר שלא קיבלו על עצמם מעיקרא את המנהג להתענות בערב ראש השנה במקרה שיש ברית ביום זה. מה שאין כן בסעודת סיום מסכת שהיא רשות, הרי אינו מחוייב לסיים את המסכת באותו יום של התענית, ומהיכי תיתי להיפטר בגלל הסברא ש"אדעתא דהכי לא נהגו להתענות".

וגם מסברא נראה שאין לדחות את התענית בגלל סעודה זו, שהרי הטעם לתענית בערב ראש השנה הוא משום כפרת עוונות, כדברי המדרש המובא בטור (או"ח סימן תקפא) שבערב ראש השנה "הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עונותיהם". ואם כן לכאורה אין כל ענין להשתתף בסעודת סיום בערב ראש השנה כדי להיפטר מהתענית, שהרי כל הענין להתענות הוא כדי לזכות בכפרת עוונות על ידי התענית, וכאשר משתתף בסיום ואיננו מתענה מסתבר שאינו זוכה לכפרת העוונות המובטחת למי שמתענה בערב ראש השנה, [ורק במקום שיש הכרח לקיים את סעודת המצוה, כגון בברית מילה, לא נהגו לצום בערב ראש השנה כי אדעתא דהכי לא נהגו להתענות. אך כאשר מעצמו הולך להשתתף בסיום כדי להיפטר מהתענית, הרי אינו זוכה בסגולת כפרות העוונות המובטחת למתענה בערב ראש השנה].

יג.

המג"א (או"ח סימן תקסח ס"ק י) דן בשאלה האם פדיון הבן שלא בזמנו דוחה תענית של עשרת ימי תשובה, וכתב. וז"ל: "אבל פדיון הבן כיון שעבר זמנו יכולין לדחותו יותר כנ"ל לדעת התוס', ואם כן יש לומר דלא מקרי סעודת מצוה. לכן נ"ל דיעשה הסעודה בלילה, אבל כשהוא בזמנו מותר לאכול שם".

ומדברים אלו, למד האלף המגן בפירושו על ספר מטה אפרים (סימן תקפא ס"ק עז) לענין השתתפות בסעודת סיום מסכת בתענית בערב ראש השנה, וכתב ש"בסעודת סיום מסכתא לא מצאתי כעת בשו"ת ואחרונים מי שהערה בזה. והנה לפי מש"כ הא"ר ואחרונים (או"ח סי' תקנא) דאיסור אכילת בשר ויין מר"ח אב עד תשעה באב דמי לנדר ושכן משמע מאגודה, ואעפ"כ פסקו שמותר בסיום מסכתא בבשר ויין, נראה לכאורה דה"ה בערב ר"ה דמותר לאכול בסיום מסכתא אף מי שנוהג להתענות, וכן ראיתי למורה אחד שהורה כן (ועי' להלן סעי' מב אם צריך להשלים יום אחר) אמנם לפי מש"כ האחרונים והמחבר לקמן בסעיף מז (בעל המטה אפרים; והיינו דברי המג"א הנ"ל) לענין פדיון הבן שלא בזמנו, כיון שאין זמנו קבוע היום יכולים לדחותו, משמע דכל שכן בסיום מסכתא שאין דוחין התענית בשביל סעודה זו".

אולם למעשה סיים האלף למגן: "ומכל מקום נ"ל דאם המנהג הוא להקל בסיום מסכתא אין אחר המנהג כלום". וכן מובא בספר ארחות רבינו הקהילות יעקב (ח"ב עמ' קעב) שהגרי"י קנייבסקי נהג לעשות סיום מסכתא בערב ראש השנה אחר תפילת שחרית ואכלו המשתתפים שיעור מזונות ויין.

אלא שהדברים צריכים ביאור כי מאחר וטעם התענית הוא משום כפרת עוונות, ודאי שעליו להימנע מלהשתתף בסיום, שהרי סגולה זו מובטחת למי שמתענה בערב ראש השנה ולא למי שמשתתף בסעודת הסיום, וצ"ע.

השתתפות בסעודת סיום ביום היארצייט

יד.

הרמ"א (שו"ע יו"ד סימן שעו סע' ד; סימן תב סע' יב) כתב: "מצוה להתענות ביום שמת אב או אם". ובדברי הפוסקים (שו"ת מהר"ם מינץ סימן ט, וכנסת יחזקאל; הובא בדברי סופרים, סימן שעו ס"ק נ) נתבארו שני טעמים לתענית זו:

[א] בגלל אביו ואמו - ביום היארצייט הדין מתוח על המת, וכמו שאמרו בספרי הקבלה שבכל שנה ביום שמת בו המת דנים אותו בבית דין של מעלה. לכן אומר הבן קדיש ביארצייט כדי להוסיף זכויות למת ולהגן עליו, ומשום כך מצוה להתענות ביום זה כדי לכפר על נפשם של אביו או אמו.

[ב] בגלל הבן - הלבוש (סימן תב סע' יב) כתב טעם לתענית, כי ביום שמת בו אביו או אמו הורע מזלו של הבן, ויש סכנה שיחלש או ימות בו ביום, ולכן הבן מתענה כדי לחזור בתשובה ביום זה.

הכנסת יחזקאל כתב נפקא מינה בין הטעמים: לפי הטעם הראשון, שהתענית נועדה לכפר על נפש אביו או אמו, זוהי מצוה, וכפי שמדוייק בלשון הרמ"א. אך לפי הטעם השני שהתענית היא משום סכנת הבן, התענית היא כמובן רשות בלבד.

ומכל מקום תענית זו היא מנהג, כמו שכתב השל"ה (מסכת תענית פרק נר מצוה) וז"ל: "כבר נתפשט המנהג ברוב תפוצות ישראל להתענות ביום שמת בו אביו או אמו". וכן מובא בלבוש (שם) ש"נוהגין להתענות יום שמת בו אביו ואמו".

אמנם בדורות האחרונים יש המקילים בתענית זו. ובמשמרת שלום (אות י, ס"ק טו) הביא בשם ספר חסד לאברהם, שכעת נחלשו הדורות ומחמת שאין בכוחם להתענות על כן אמרו צדיקי הדורות לקיים ביום היארצייט מצות צדקה והכנסת אורחים שהוא דבר השוה לכל נפש. וכן כתב בערוך השלחן: "מי שקשה עליו התענית יפדה בממון ויחלקם לעניים". וגם הגרעק"א כתב בצוואתו לבניו ובנותיו שיפדו את התענית בלימוד תורה במשך כל ליל ויום היארצייט.

ומעתה יש לדון האם הבן יכול להיפטר מתענית יארצייט על ידי השתתפות בסעודת סיום.

בש"ך (יו"ד סי' שעו סוף ס"ק כז) הביא מתשובות המהרי"ל (סימן קעב) ש"ביום שמת בו אביו או אמו דנהגו עלמא להתענות, אסור לאכול בסיום מסכתא, דהוי כמו דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור". וכתב בגשר החיים (פרק לב סע' ז) על דברי הש"ך ש"כבר כתב בבית לחם יהודה שזהו רק כשבא להשתתף בסיום של חברו, אבל אם הוא עצמו למד את המסכת וסיימה, מותר לו לאכול". אך בדברי סופרים (סימן שעו, עמק דבר ס"ק רצו) כתב שמפשטות דברי הש"ך וכן מהמשנ"ב (סי' תקסח ס"ק ט וס"ק יד) משמע שאין חילוק בדבר, והכריע לדינא, שביום היארצייט אינו יכול להשתתף בסעודת סיום אפילו הוא עצמו סיים את המסכת [וגם אינו יכול ללוות את התענית ולפורעה ביום אחר]. ומפורש בזה, כי להשתתף בסעודת סיום מסכת שאחר עושה איננו יכול. ואילו בסיום שהבן עושה, נחלקו האם פוטר מחיוב התענית.

והנה לפי המבואר לעיל שבתענית שמקורה במנהג יכול להיפטר מהתענית כשמשתתף בסעודת מצוה משום ש"אדעתא דהכי לא נהגו להתענות", א"כ גם בתענית יארצייט, מאחר שהיא מנהג, יכול להיפטר מהתענית על ידי סיום. וכן מפורש בספר נטעי גבריאל (אבלות, פרק עב סע' ג) שהביא שמנהג כמה מקומות לעשות סיום מסכתא ביום היארצייט. וכתב בטעם הדבר "כל שכן מתענית בכורים שהוא דינא דחז"ל [ונתפשט בזה המנהג לעשות סיום ולא להתענות] משא"כ תענית יארצייט שאינו רק מנהג".

ברם כבר נתבאר לעיל כי לדעת רוב הפוסקים, לא בכל תענית שמקורה מנהג נאמרת הסברא ש"אדעתא דסעודת מצוה לא נהגו להתענות", שכן בתענית בכורים למרות שיסודה במנהג מכל מקום הוצרכו להוסיף מספר טעמים מדוע הקלו להשתתף בסעודת מצוה וזאת מחמת טורח ערב פסח וכדי שיוכלו לקיים מצוות ליל הסדר כתיקונם. ולפי זה גם כאן, עצם הסברא ש"אדעתא דסעודת מצוה לא נהגו להתענות", אין די בה להתיר תענית יארצייט.

אכן כבר כתב האלף למגן המובא לעיל "ומכל מקום נ"ל דאם המנהג הוא להקל בסיום מסכתא אין אחר המנהג כלום". ואם כן, מאחר ונהגו במקומות רבים לעשות סיום מסכת ביארצייט ובזה להיפטר מהתענית, הרי ש"אין אחר המנהג כלום".

ובפרט לפי הטעם המבואר לעיל, שתענית יארצייט נועדה למטרת זיכוי הנפטר ביום שבו דנים אותו בבית דין של מעלה, הרי שהסיום עולה לזכותו במקום התענית, וכמו שכתב בספר נשמת ישראל (סימן לז אות כא) בטעם המנהג לעשות סיום ביארצייט "כי בעת הסיום מתקבץ כל הזכויות של לימוד כל המסכת ועולה למעלה לפעול תיקונים".

[ובספר שערי הלכה ומנהג (אבלות סימן קמו) ציין שבמנהגי חב"ד ובספרי תורת חב"ד לא הובא המנהג להתענות ביארצייט, כי בהתאם לשיטת החסידות, בדורות האחרונים צריכים למעט בתעניות וסיגופים, ולכן בזמנינו יכולים לקבל את כל ההשפעות הקשורות ביום זה על ידי עבודה עם הגוף, דהיינו בלימוד תורה ובנתינת צדקה. והוא מוסיף (שם סימן קמז) שנהגו לעשות סיום מסכת, כי ביארצייט ישנם שני עניינים הנראים לכאורה סותרים זה את זה. מצד אחד נהגו להתענות, ומצד שני יש ענין של שמחה והילולא ביום סילוקן של צדיקים, וכפי שנהגו ישראל ביום הסתלקות רשב"י בל"ג בעומר. ולכן כדי לצאת ידי חובת שני עניינים אלו עושים סעודת סיום].

ומכל מקום הוא מסיים: "מכיון שמנהג עריכת הסיום הוא כדי לצאת ידי חובת הדעה שביום ההסתלקות צריך להתענות - אין מקום לעשות סיום בשבת, מכיון שביום השבת אין כל סלקא דעתך אודות ענין של תענית (שיצטרכו לשלול זאת על ידי סיום מסכת) שהרי שבת "אין עצב בה" ומצוה לענגה באכילה ושתיה, ואדרבה, כאשר מקיימים את מנהג עריכת הסיום בשבת מהווה הדבר פגיעה ח"ו בכבוד השבת, שהרי בכך מראים שיש נתינת מקום לענין של היפך התענוג (תענית)".

ולפי זה מיושבת הקושיה על הדבר יהושע [סוף אות יא] מדוע לפי דבריו לא עושים בערב פסח שחל להיות בשבת את סעודת הסיום בשבת, שהרי לפי המבואר כאן, אין מקום לעשות סיום בשבת.

השתתפות חתן בסעודת מצוה ביום חופתו

טו.

מהדברים שנתבארו לעיל עולה בבירור, כי בתענית שיסודה בתקנת חז"ל וחיובה מעיקר הדין, אין מקום להקל להשתתף בסעודת מצוה. ואילו בתענית שמקורה מנהג, כגון בתענית בכורים בערב פסח נוהגים להקל להיפטר מהתענית על ידי סיום כי במנהג נאמר ש"אדעתא דסעודת מצוה לא נהגו להתענות".

והנה בדברי הרמ"א (אבן העזר סימן סא סע' א) מוזכר מנהג ישראל מקדמת דנא "ונהגו שהחתן והכלה מתענין ביום חופתן". ובטעם הדבר כתב המשנה ברורה (סימן תקעג ס"ק ח) "מפני שבאותו יום מוחלין להן על עונותיהן ויתודה על עונותיו באותו היום. ועוד טעם שמא יהיו שיכורים בשעת קדושין".

הטעם הראשון מקורו בדברי הגמרא ביבמות (סג, ב) "אמר רבי חמא בר חנינא כיון שנשא אדם אשה עונותיו מתפקקין [רש"י, נסתמין] שנאמר מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'". דהיינו, כשם שמתענים ביום הכיפורים שהוא יום מחילת עוונות, כך גם חתן ביום חתונתו נחשב ליום של מחילת עוונות, ולכן חתן וכלה מתענים בו. ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סימן קסז) נקט שטעם זה הוא העיקר לדינא. הטעם השני מובא במג"א ובברכי יוסף (סימן תע) "מה שנהגו להתענות ביום חתונתו וכניסתו לחופה הטעם שלא ישתכר ותהיה דעתו מיושבת עליו".

טעמים נוספים לתענית זו מציין בגליוני הש"ס (פסחים קח, א) לדברי הרוקח (הלכות ברכת אירוסין סימן שנג) שכתב: "מה שמתענין החתנים עד לאחר הברכה, מצאתי באגדה מפני שמצוה חביבה עליהם כדרך שעושים חסידים הראשונים שהיו מתענים על מצוה החביבה כגון לולב ושאר דברים". ובתשב"ץ (סימן תסה) כתב שכל מנהגי חתן וכלה נלמדים ממתן תורה, ובני ישראל התענו ביום מתן תורה.

ומעתה אם חתן רוצה להשתתף בסעודת סיום ביום חופתו ועל ידי כך להיפטר מהתענית, יהיה הדבר תלוי האם תענית זו היא תקנה וחיוב מעיקר הדין או מנהג בעלמא.

לפי הטעם שהתענית היא בגלל שביום החופה נמחלים העוונות כיום כיפורים, וכן לטעם שהתענית היא בגלל חביבות המצוה כנהוג להתענות קודם קיום מצוה חביבה, וכן לטעמו של התשב"ץ שמנהגי חתן וכלה נלמדים ממתן תורה - מסתבר לומר שעיקרה של תענית זו הוא מנהג בעלמא, ובזה יש מקום להקל כשם שמצינו שמקילים להשתתף בסעודת מצוה בתעניות שהן מנהג ואינן חיוב מעיקר הדין.

ולכן אם אינו חש בטוב, ויש חשש שבגלל התענית יקשו עליו ההכנות לחתונה וכן בחתונה עצמה לא יחוש בטוב ולא יהיה בישוב הדעת, יתכן וניתן להקל. שכן כשם שמקילים בתענית בכורים בערב פסח ומצרפים שני טעמי היתר: [א] שהתענית היא מנהג, [ב] לא רוצים שיופרעו ההכנות לליל הסדר וקיום המצוות בו. כך יש לומר לענין תענית החתן: [א] תענית זו היא מנהג, [ב] לא רוצים שיופרע בהכנותיו לחתונה ובחתונה עצמה, ולכן במקרה שאינו חש בטוב יכול להשתתף בסיום מסכת ולהיפטר מהתענית.

אולם לפי הטעם שתענית חתן היא כדי שהחתן לא ישתכר ותהיה דעתו מיושבת עליו, הרי שתענית זו היא תקנה וחיוב כדי שלא תצא תקלה, ובזה אין מקום להקל, שכן גם בסעודת מצוה קיים חשש שכרות, ואם כן החתן לא יוכל להיפטר במצות סיום.

גם לפי חידושו של הדבר יהושע, שהקולא להשתתף בסעודת מצוה בערב פסח ועל ידי כך להיפטר מתענית בכורים נובעת מכך שבסעודה מתקיים חיוב התענית לפרסם את נס הצלת הבכורים, כמובן אינו שייך בתענית חתן ביום חופתו, וחזר הדין הקבוע האמור בכל התעניות, שאין להיפטר מהתענית על ידי סעודת מצוה.

ומה גם, שכפי שהערנו לענין תענית בערב ראש השנה, גם חתן ביום חתונתו, אם יאכל בסעודת מצוה ויפטר מהתענית איננו מרוויח את סגולת התענית ביום זה משום כפרת עוונות כיום כיפורים ומשום חיבוב המצוה, ועל כן ודאי שראוי יותר שיתענה ולא ישתתף בסעודת המצוה.

ולכן נראה שאין להתיר לחתן להשתתף בסעודת מצוה ולהיפטר מהתענית, ראשית מחשש שכרות ובפרט על פי מה שכתב האלף למגן המובא לעיל: "דאם המנהג הוא להקל בסיום מסכתא אין אחר המנהג כלום". וכן לפי מש"כ האור לציון המובא לעיל: "שכיון שתענית זו אינה אלא מנהג וכמו שנתבאר לעיל, הרי כיון שנהגו להקל באופנים מסוימים אתי מנהג ומבטל מנהג". ומכיון שלא מצינו שנוהגים חתנים לבטל התענית על ידי סעודת מצוה ובדרך כלל מקפידים לצום, אין מקום להתיר.

פטור נשים מתעניות על ידי השתתפות בסיום

טז

כתב המחבר (סימן תע סע' א) בדיני תענית בכור: "ויש מי שאומר שאפילו נקבה בכורה מתענה", והוסיף הרמ"א: "ואין המנהג כן". ולהלן (שם סע' ב) כתב הרמ"א: "ונוהגין כשהאב בכור, האם מתענה תחת בנה הבכור כשעדיין קטן". ויש לדון האם לפי מנהגים אלו שנשים מתענות בתענית בכור, תוכל האשה להיפטר מהתענית על ידי השתתפות בסעודת סיום.

וכן יש לעיין בדין תענית יארציייט, או כלה ביום חופתה, האם גם הן יכולות להיפטר מהתענית על ידי סיום מסכת. והשאלה היא, מאחר שפטורות מלימוד תורה, האם יש להם שייכות עם סעודת סיום, וסעודה זו פוטרת אותן מהתענית, או לא.

ולענין תענית בערב פסח, כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ד סימן מב) שיש לחשוש למה שהביא השו"ע וכמה מגדולי פוסקי ספרד שיש לבכורות נקבות להתענות, עם זאת די במה שיביאו לביתן ממיני מאכל ומשקה שחילקו במקום הסיום. ואף שלזכרים אין להקל בזה אם לא היו במקום הסיום, לנקבות בכורות יש להקל. וכעין זה כתב בספר ברכת הפסח (סימן ט) לענין אם שמתענה עבור בנה הבכור (כאשר האב הוא גם כן בכור, כמש"כ הרמ"א הנ"ל) שיכולה להשתתף בסעודת סיום מסכת, ואף שנשים אינן חייבות בלימוד תורה. ובספר חק לישראל (עמ' לד) מביא שבק"ק פרשבורג היה נהוג שהבכורות באו לבית הכנסת להשתתף בסיום, והקילו בזה מכיון שלכמה פוסקים אין האם חייבת בתענית עבור בנה ותענית האב הבכור עולה גם עבור בנו.

הרי לנו כי יש מקום להקל לנשים להשתתף בסעודת סיום ועל ידי כך להיפטר מחיוב התענית. ויש שהוסיפו, שאפילו אינן צריכות להשתתף בפועל בסיום, אלא די שיביאו להן משיירי הסעודה. ואף שהנשים אינן מצוות בתלמוד תורה, מכל מקום הרי מחוייבות ללמוד הדינים שלהם וחייבות לומר פרשת הקרבנות, ובשל כך מברכות הנשים ברכת התורה (עי' ביאור הלכה סימן מז ד"ה נשים) ואם כן שפיר גם לנשים יש יום טוב בשמחת הסיום.

כמו כן, לפי חידושו של הדבר יהושע לענין תענית בכורים בערב פסח ש"מי שהוא אנוס, כגון אבל בתוך שבעה שאינו יכול להשתתף בסיום, פטור מכלום. דלהתענות לא נהגו עכשיו, ומהסיום פטור משום שהוא אנוס" – א"כ אולי נחשיב את האשה שאינה חייבת בלימוד תורה כ"אנוס", הפטור מהתענית.

אמנם כל זה דווקא בתענית שאין להן חיוב מעיקר הדין, כגון תענית בכורים בערב פסח, שחיובן בתענית זו שנוי במחלוקת ואין בו וודאות, ויתכן שרק בזה ניתן להסתמך על השתתפות בסעודת סיום בצירוף השיטות שאין נשים מחוייבות בתענית זו. אולם בתענית אחרת שמחוייבות בה, כגון תענית יארצייט או תענית כלה ביום חופתה עדיין צ"ע אם נוכל להסתמך על היתר זה.

• * *

העולה מהדברים שנדונו לעיל:

תענית שחיובה מעיקר הדין - ד' תעניות ותענית אסתר, אין היתר להיפטר מהתענית בסעודת מצוה.

תענית שמקורה במנהג, אך מנהג זה איננו חיוב - כתענית שני וחמישי, תענית בערב ראש השנה ובעשרת ימי תשובה, תענית יארצייט ותענית חתן ביום חופתו, שהמנהג לצום בהם, אך אין זה חיוב מעיקר הדין, ניתן להיפטר מהתענית בסעודת מצוה שזמן חיובה קבוע כברית מילה, כי מכיון שכל החיוב רק מצד המנהג, מעיקרא לא קיבלו על עצמם להתענות כאשר יש חיוב סעודת מצוה. אך בסעודת רשות, כגון סיום מסכת, צ"ע למעשה אם יכול להיפטר על ידן מתעניות אלו.

תענית שמקורה במנהג שנקבע להלכה כחיוב בשו"ע - כתענית בכורים שמקורו במנהג, אך נקבע כחיוב כפסק השו"ע, יש מהאחרונים שערערו על מנהג העולם להיפטר מהתענית על ידי השתתפות בסעודת מצוה. ויש שהצדיקו את המנהג בשל צירוף שתי סיבות: מקור התענית במנהג, וקיים חשש שקיום התענית יגרום להפרעה בהכנות לחג הפסח ולקיום מצוות דאורייתא בליל הסדר, ולכן הקילו להיפטר בסעודת מצוה. ויש שמתירים מטעם שכל שהחיוב רק מצד המנהג, ומעיקרא לא קיבלו על עצמם להתענות כאשר יש חיוב סעודת מצוה.

לפי חידושו של הדבר יהושע, טעם פטור הבכורים מתענית בערב פסח הוא דין מחודש, מאחר ובזמנינו נחלשו הדורות, מהווה סיום המסכת "יום טוב" שבו מתפרסם נס הצלת הבכורות, וממילא השתתפות בסיום [גם ללא השתתפות בסעודה] נחשבת לקיום התענית. ולפי דבריו יתכן שיכול לאכול גם לפני הסיום, שכן זהו "יום טוב שלו", כדין בעל הברית המותר לאכול עוד לפני הסעודה בגלל שזהו "יום טוב שלו".