סימן ב

סעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת

ההלכה היא שבערב פסח אסור לאכול אחר חצות היום חמץ או מצה, ומתוך כך דנו הפוסקים בערב פסח שחל בשבת מתי וכיצד מתקיימת הסעודה שלישית [שזמנה לאחר חצות]. ומצאנו בזה שלוש שיטות עיקריות: [א] לקיימה בפת בבוקר על ידי חלוקת סעודת שחרית לשתיים. [ב] לקיימה אחר חצות בפירות ותבשילים. [ג] בשבת זו אין חיוב לאכול סעודה שלישית.

בביאור דעות אלו, יש לברר תחילה את יסוד חיוב הסעודה השלישית בכל שבת, ומתוך כך נבין היאך מתקיימת סעודה זו בערב פסח שחל בשבת.

א.

בגמרא (שבת קיז, ב) מובא: "ת"ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת, שלש. רבי חידקא אומר ארבע. א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו, ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו בשדה (שמות טז, כה). רבי חידקא סבר הני תלתא היום לבר מאורתא ורבנן סברי בהדי דאורתא". ונפסקה ההלכה (טור ושו"ע או"ח סי' רצא סע' א) כרבנן שיש חיוב לסעוד ג' סעודות בשבת, אחת בלילה ושתים ביום.

ומובא בסוגיית הגמרא (שם קיח, א) "א"ר שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל המקיים שלוש סעודות בשבת ניצול משלוש פורעניות, מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג". עוד כתב הב"ח (או"ח סי' רצב) שג' הסעודות הם כנגד ג' תפילות שבת שלדעת הטור נתקנו כנגד ג' שבתות, "אתה קדשת" בליל שבת - כנגד שבת בראשית, "ישמח משה" בשחרית - כנגד שבת של מתן תורה, ו"אתה אחד" במנחה - כנגד שבת שלעתיד לבוא. ולפי זה ביאר בספר יסודי ישורון (מערכת סעודה שלישית) את דברי הגמרא, שסעודת ליל שבת שהיא כנגד שבת בראשית מצילה מחבלי משיח, סעודת שחרית שהיא כנגד שבת של מתן תורה מצילה מגיהנם שאין שולט בלומדי תורה, וסעודה שלישית שהיא כנגד שבת שלעתיד מצילה ממלחמת גוג ומגוג.

נמצאנו למדים מכאן, שבשורש הדברים יש לכל סעודה מג' סעודות שבת טעם לזמנה, הסעודה הראשונה צריכה להיות בלילה, בזמן תפילת ערבית. הסעודה השניה בזמן תפילת שחרית, והסעודה השלישית בזמן תפילת מנחה.

ואכן, זמנה של סעודה שלישית, מפורש בשו"ע (או"ח סי' רצא סעי' ב) "משיגיע זמן המנחה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה ואם עשאה קודם לכן לא קיים מצות סעודה שלישית". ומקור הדין בתוספות במסכת שבת (קיח, א ד"ה במנחה) שכתבו: "מכאן משמע דזמן אכילה שלישית בשבת היא מן המנחה ולמעלה, דלא כאותם שמחלקין סעודת שחרית ומברכין בינתיים".

עוד מבואר בשו"ע (שם סע' ה) שסעודה שלישית "צריך לעשותה בפת, וי"א שיכול לעשותה בכל מאכל העשוי מאחד מחמשת מיני דגן, וי"א שיכול לעשותה בדברים שמלפתים בהם הפת כבשר ודגים אבל לא בפירות, וי"א דאפי' בפירות יכול לעשותה", ומסיים מרן המחבר: "וסברא ראשונה עיקר שצריך לעשותה בפת אלא אם כן הוא שבע ביותר". ובמשנה ברורה (ס"ק כג) כתב: "ולכו"ע מצוה מן המובחר בפת ושני כיכרות וכנ"ל (בסע' ד) אלא דפליגי לענין דיעבד אם יצא בזה". וטעם המקילין שאין מחייבים פת, מבאר המשנ"ב בהמשך דבריו שם: "כיון דאין דרך לאכול סעודה ג' לתיאבון סגי בהכי, וזהו גם כן טעם שאר הדעות שמקילין בזה".

דעות אלו מקורן בדברי הגמרא במסכת סוכה (כז, א) בדין י"ד סעודות שחייב אדם לאכול בסוכה, ואמרו "ישלים במיני תרגימא, תניא נמי הכי אם השלים במיני תרגימא יצא". ונחלקו שם בתוספות מה הן מיני תרגימא. והביא הגר"א בביאורו לשו"ע (סי' רצא) שזהו מקור הסוברים שאין צריך פת בסעודה שלישית. אולם בתוס' (שם ד"ה במיני תרגימא) כתבו: "ואין ללמוד מכאן שיועילו מיני תרגימא להשלים שלש סעודות של שבת, דשאני התם דילפינן מדכתיב תלתא היום גבי מן שהוא במקום פת".

כלל הדברים, זמן חיוב סעודה שלישית הוא לאחר חצות היום [מזמן מנחה גדולה, דהיינו משש שעות ומחצה], ומעיקר הדין חיוב הסעודה בפת, ודין זה נלמד מהכתוב "אכלוהו היום" ג' פעמים, וכל "היום" פירושו חיוב סעודה בזמן מיוחד.

ב.

ומתוך כך, בערב פסח שחל להיות בשבת, מאחר ואינו יכול לקיים סעודה שלישית כדינה, שהרי לכתחילה מצוותה בפת לאחר חצות, נחלקו הפוסקים מה יעשה.

השו"ע בהלכות פסח (או"ח סי' תמד סעי' א) כתב: "י"ד שחל להיות בשבת, בודקין ליל י"ג ומבערין הכל לפני השבת, ומסירין מזון שתי סעודות לצורך השבת, דסעודה שלישית זמנה אחר המנחה ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ אלא במצה עשירה". וכתב על כך הרמ"א: "ובמדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה (כדלקמן סי' תסב סעי' ד בהגה) יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בבשר ודגים כדלעיל סי' רצא סעי' ו בהג"ה". [כמובא בדברי הרמ"א שם, דהשו"ע הביא את השיטות במה יוצאים ידי חובת סעודה שלישית, וסיים השו"ע: "וסברא ראשונה עיקר שצריך לעשותה בפת אלא אם כן הוא שבע ביותר", ועל כך הוסיף הרמ"א: "או במקום שאי אפשר לו לאכול פת כגון בערב פסח שחל להיות בשבת שאסור לו לאכול פת לאחר מנחה כדלקמן בהלכות פסח"].

והנה בהלכות פסח כתב המג"א (סי' תמד ס"ק א) וז"ל: "ומכל מקום גם בשחרית יפסיק סעודתו לשניים דהא יש אומרים שיוצא בזה". ומקור דבריו בשלטי הגיבורים (על המרדכי במסכת שבת, סימן שצז אות א) וז"ל: "וערב פסח שחל להיות בשבת אוכל סעודה ג' על השלחן בבוקר, ולערב אוכל מיני פירות, דשמא לא יצא במה שאכל בבוקר לפי' ר"ת שפי' דסעודה ג' אינה אלא במנחה כדאיתא במסכת שבת (קיח, א) קערות שאכל בהם ערבית ידיחם בשחרית, שחרית ידיחם במנחה, ושמא יצא במה שאכל סעודה ג' בבוקר דדי לאפסוקי ולברוכי בין מיכלא למיכלא. וכן משמע בירושלמי שיש בתרגום ירושלמי של זה הפסוק אכלוהו היום ג"פ היום, מן הדין אנא ידע דבר ישראל חייב למיכל ג' סעודות בשבתא, חדא ברמשא וחדא בצפרא וחדא בערבית. וגם היה אומר הר"ם שצריך לאדם לאכול סעודה שלישית של י"ד ניסן שחל להיות בשבת קודם מנחה קטנה כדי שיאכל מצה לתאבון", עכ"ד.

והנה לעיל [אות א] הבאנו את דברי תוספות במסכת שבת שכתבו: "במנחה מצילין מזון סעודה אחת, מכאן משמע דזמן אכילה שלישית בשבת היא מן המנחה ולמעלה, דלא כאותם שמחלקין סעודת שחרית ומברכין בינתיים". ובהמשך דבריהם כתבו התוספות: "ועוד אומר ר"י שיש כאן איסור ברכה שאינה צריכה כדאיתא בפרק בא לו (יומא ע, א) גבי ובעשור שבחומש הפקודים דקאמר וניתי ספר תורה אחרינא ונקרי א"ר שמעון בן לקיש מפני ברכה שאינה צריכה".

ומתבאר בדברי המג"א שפסק כשלטי הגיבורים ודלא כתוספות בתרתי: [א] שאפשר לקיים סעודה שלישית בערב פסח גם קודם חצות. [ב] שלא חששו למש"כ תוספות שגורם בחלוקת הסעודה בשחרית לשניים לברכה שאינה צריכה. ויש להבין מדוע לא חששו למש"כ התוספות.

וביותר צ"ע דדברי המג"א סותרים מיניה וביה למש"כ המג"א עצמו בהלכות שבת. דהנה כתב המחבר (או"ח סי' רצא סעי' ג) וז"ל: "אם נמשכה סעודת הבוקר עד שמגיע זמן המנחה, יפסיק הסעודה ויברך ברכת המזון ויטול ידיו ויברך ברכת המוציא ויסעוד, שנכון הדבר, שאם לא היה עושה כן מאחר שנמשכה סעודת הבוקר עד אותה שעה לא היה יכול לאכול אחר כך אלא אכילה גסה". ומקור הדברים בתשובת הרא"ש (כלל כב סי' ד) שכתב: "וכשהוא מפסיק מן המנחה בסעודתו ומברך ברכת המוציא אין כאן משום מרבה בברכות שלא לצורך, כיון שהוא מפסיק מפני כבוד שבת לקיים סעודה שלישית". וברמ"א (שם) כתב: "אבל מי שיודע שאפשר לאכול אחר שיתפלל מנחה עם הציבור לא יעשה סעודה שלישית קודם מנחה ומיהו אם עשה יצא". ובמג"א (שם ס"ק ח) כתב: "ונ"ל דאפילו חל יום טוב במוצאי שבת, אם יודע שיוכל לחזור ולאכול קודם שעה עשירית לא יחלק סעודת שחרית לשתיים, דהא י"א דאסור לעשות כן משום ברכה שאינה צריכה". ומבואר במחצית השקל (שם) ובמשנה ברורה (שם ס"ק טו וס"ק יז), שהרמ"א והמג"א חששו לדעת התוספות שיש בחלוקת הסעודה לשנים משום ברכה שאינה צריכה.

ומעתה צ"ע בדעת המג"א מדוע בהלכות פסח בדין סעודה שלישית בערב פסח שחל להיות בשבת לא חשש לדברי התוספות דהוי ברכה שאינה צריכה אלא כתב ש"גם בשחרית יפסיק סעודתו לשניים".

ג.

ונראה בביאור הדברים. דהנה בדין ג' סעודות שבת, ההלכה היא שאם לא אכל סעודה בליל שבת יכול להשלים ביום שלש סעודות (רמ"א או"ח סי' רצא סעי' א), וכן מי שלא אכל ביום סעודה שניה עד חצות יכול לאכלה אחר חצות, למרות שכנגד כל "היום" שנאמר בפסוק יש סעודה שחייבים לאוכלה בזמנה.

ומסתבר שיש לחלק בין שתי הסעודות הראשונות בשבת שיש להן דין "תשלומין", לבין סעודה שלישית שאין בה דין "תשלומין", כי כל ענין ה"תשלומין" הוא, שאם עבר זמן הסעודה ולא קיימה בזמנה יכול ל"השלים" את הסעודה לאחר מכן הגם שאינה בזמנה, ברם בסעודה שלישית, הרי לאחר צאת השבת כבר לא שייך לעשות סעודת "תשלומין", ואילו לפני שהגיע זמן הסעודה גם לא שייך בזה "תשלומין" כיון שעדיין מוטל עליו חיוב לקיימה בזמנה כדינה.

אך בערב פסח שחל בשבת, שהתחדש מצב שבו כבר קודם זמן קיום הסעודה השלישית ידוע שלא יוכל לקיימה כדינה בפת בזמנה, יש לדון אולי יחשב הדבר כמי שעבר עליו הזמן ולא קיים את הסעודה, שיכול לאכול סעודה אף קודם זמנה.

וביותר נראה בהטעמת הדבר על פי המבואר לעיל שזמנן של סעודות השבת נלמד מכך שנכתב בפסוק ג' פעמים "היום", ולפי זה נמצא ש"היום" השלישי זמנו מן המנחה. ומעתה יש לומר, שכל זה בשבת רגילה, אולם בשבת של ערב פסח, יחשב "היום" השלישי שמוזכר בפסוק כבר בבוקר ולא מן המנחה, כיון שאי אפשר לקיים את "היום" השלישי בשעת המנחה.

ומצאתי מקור לסברא זו בהגהות חכמת שלמה על השו"ע (סי' תמד) בתוך דבריו בביאור דעת רש"י בפסחים (יג, א ד"ה מזון ב' סעודות) שסובר כדעת הי"א שהביא המג"א שמחלק את הסעודה לשניים ויוצא בזה ידי חובת סעודה שלישית, וכתב המהרש"ל: "אך ס"ל לרש"י דהיינו לא בתורת חיוב, דודאי עיקר חיוב שלוש סעודות הוי במנחה, רק מכל מקום מהני בתורת השלמה כמו בתפילה דשייך השלמה וכו', אך ס"ל לרש"י דהשלמה לא שייך רק אם חייב הוא בשעתו ובזמנו אז שייך השלמה גם אחר כך או קודם, אבל אם בשעת עיקר חיובו לא שייך חיוב כלל איך שייך השלמה קודם או אחריו כיון דבעיקר זמניה ליכא חיוב וכו', ואם כן ודאי בעלמא כיון דשייך עיקר חיובו במנחה, מהני נמי מקודם בתורת השלמה כאילו אכלו בזמנו, אבל בערב פסח שחל בשבת כיון דבעיקר זמנו לא שייך חיוב סעודה שלישית כלל אם כן כיון דבעיקר חיובו פטור ממילא לא שייך השלמה מקודם", עכ"ד.

ומבואר לדעתו, דשייך לדון אם יש חיוב בסעודה מדין השלמה לפני זמן החיוב, אלא שבזה דעת רש"י שמכיון ובערב פסח לאחר מנחה אין כלל חיוב סעודה שלישית [ולהלן אות ה יבואר דכן דעת הזוה"ק והמאירי] אם כן לא שייך לחייב בסעודה זו מקודם לכן מדין השלמה. אך בדעת שלטי הגיבורים והמג"א שפסקו שבערב פסח בשבת "גם בשחרית יפסיק סעודתו לשניים", נראה שהם סוברים שגם בערב פסח שחל בשבת יש חיוב סעודה שלישית לאחר חצות, ונמצא שיש חיוב מדין השלמה לסעוד את הסעודה קודם זמנה [מאחר ובזמנה לא נוכל לקיימה כעיקר דינה בפת], ומעתה זמן "היום" של הסעודה הוא כבר בבוקר, ולכן עדיף לחלק את סעודת שחרית לשתיים.

ומעתה יש לומר שאין בזה חשש ברכה שאינה צריכה כדברי הרא"ש שכתב "כיון שהוא מפסיק מפני כבוד שבת לקיים סעודה שלישית", כי מאחר וזוהי האפשרות היחידה לצאת ידי חובת קיום עיקר הדין של סעודה שלישית בפת בערב פסח, הרי שזהו מכבוד השבת. ואף שהמג"א חשש לדעת התוספות שיש בחלוקת הסעודה לשניים משום ברכה שאינה צריכה, כל זה דווקא כשחל יום טוב במוצאי שבת, שאם יודע שיוכל לחזור ולאכול קודם שעה עשירית לא יחלק סעודת שחרית לשתיים, אסור לעשות כן משום ברכה שאינה צריכה - כי יש לו אפשרות להימנע מחלוקת הסעודה ואין בזה הכרח, משא"כ בערב פסח שחל בשבת, מכיון שחלוקת הסעודה היא צורך בלתי נמנע לקיים את הסעודה כדינה לכתחילה, הרי שזהו "זמנה", והוי צורך שבת ואין זה ברכה שאינה צריכה.

ובביאור דעת השו"ע והרמ"א [בהלכות פסח] שלא כתבו כדברי המג"א לחלק הסעודה לשניים, נראה שהם סוברים שמאחר ויכול לקיים את הסעודה לאחר חצות במצה עשירה או עכ"פ בפירות, ויוצא בזה ידי חובה בדיעבד, אי אפשר לומר שזמן "היום" של הסעודה הוא לפני חצות.

ד.

לפי האמור מבוארים היטב דברי המג"א (או"ח ריש סי' רצא) שכתב וז"ל: "מי שיש לו מזון ב' סעודות ואם יחלקם לג' סעודות לא יהיה לו לכל סעודה לשבעה מוטב שיאכל ב' סעודות לשבעה (ספר חסידים סי' תרסו) וכן משמע בשבת (קיח, א) דאמר עשה שבתך חול, וכמ"ש (סי' רסב). ונ"ל דמכל מקום אם נמשכה סעודת הבוקר עד אחר חצות יחלקם לב' וכמ"ש (סע' ג - המובא לעיל אות ב) דהא מכל מקום ישבע כשאוכל שנית, וכ"מ במהר"ם במרדכי (פט"ז דשבת) ובשבלי לקט בשם היראים, אבל לכתחילה אין להמתין עד אחר חצות משום זה דמבטל עונג שבת, כמ"ש (ריש סי' רפח), ומיהו לפי מ"ש (ריש סי' תמד) אפי' קודם חצות יחלקה לב' דהא י"א דיוצא בזה ע"ש".

וגם כאן מבואר בדעת המג"א שיכול לחלק את הסעודה לב' חלקים. ונראה דהיינו לשיטתו שבאופן שכדי לקיים את הסעודה כדינה לכתחילה מוטל עליו לאכלה קודם זמנה, הרי שיש דין "תשלומין" שמכוחו זמנה של הסעודה השלישית "היום" הוא לפני מנחה, ולכן גם באופן זה שיש לו שיעור המספיק לב' סעודות, ונמצא שבבוקר יש לו שיעור לסעודה אחת, ואם כן כאשר בא לסעוד את הסעודה בשבת בבוקר והרי הוא מוכרח לאכול את הסעודה לכתחילה קודם חצות משום עונג שבת, ואם כן מאחר וכשהתחיל לאכול ורוצה לקיים גם את הסעודה השלישית הוא מוכרח לחלק את סעודת הבוקר כדי שישבע [שהרי היה לו מזון סעודה אחת, ואם יפסיק ביניהם לזמן מרובה לא ישבע]. נמצא שחלוקת הסעודה היא צורך בלתי נמנע לקיים את הסעודה כדינה לכתחילה, ובזה גם לדעת המג"א "זמנה" של הסעודה "היום", והוי צורך שבת ואין בזה חשש ברכה שאינה צריכה.

והנה בספר כף החיים (סי' רצא ס"ק ב) הביא את דברי המג"א שיחלק את הסעודה לשניים, וכתב על דבריו: "אמנם לפי מ"ש לעיל בשם הזוה"ק דכל סעודה מג' סעודות יש לה שורש למעלה והמבטל אחת מהם עושה פגם בעולמות העליונים וענשו מרובה נראה דאדרבה יותר טוב שיחלקם לג' סעודות מיאכל ב' לשבעה, ודוק. ומש"כ המג"א דאפילו קודם חצות יחלקם לב' דהא י"א דיוצא בזה, עי"ש. אין כן דעת הטור והשו"ע כמש"כ להלן (סע' ב) וכן לפי דברי הזוה"ק והאריז"ל לא יבוא זה אלא צריך להיות כל אחד בזמנה ראשונה בלילה ושניה בשחרית ושלישית אחר תפילת מנחה, דבההיא שעתא אתגליא עתיקא קדישא כנודע".

וציין הכף החיים למש"כ בשו"ת מן השמים (סימן יד) ששאל "על המנהג שאנו נוהגים בשלוש סעודות להפסיק בברכת המזון ולחזור מיד לאכול ולברך ברכות המוציא, ויש חכמים שאומרים שאין אדם יוצא בזה ממצות ג' סעודות כי אע"פ שמפסיקין בברכת המזון סעודה אחת היא ואין אדם יוצא ידי ג' סעודות אלא אחת בערבית ואחת בשחרית ואחת במנחה, ועל זה שאלתי אם טוב המנהג שאנו נוהגים או אם הלכה כדברי המחמיר". והשיבו לו: "אשכילך ואורך, ודבר זה מתורת משה רבנו למדנו, דכתיב אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה, מה הימים מחולקים זה מזה כך צריכים להיות הג' שעות של ג' סעודות מחולקות זו מזו". ומבואר בדבריהם, שמכיון שדין ג' סעודות נלמד מג' הפעמים שהוזכר "היום" בכתוב, לכן צריך לחלק את הסעודות לג' זמנים שונים.

אולם לפי המבואר בדעת המג"א, שפיר יש לומר שכן הוא מעיקר הדין ובימים כתיקונם, אך כאשר אי אפשר לקיים את הסעודה השלישית כתיקונה בזמנה למעלה מן המנחה, אזי יחשב "היום" השלישי שמוזכר בפסוק כבר בבוקר ולא מן המנחה, וכנ"ל.

ה.

עוד יש לדון לפי המג"א בענין שדנו הפוסקים, אימתי שרים את הזמירות של סעודה שלישית. ולכאורה היה מקום לומר, שמכיון ולפי המג"א כשמחלקים את הסעודה לשתיים לפני חצות, נחשב "היום" השלישי שמוזכר בפסוק כבר בבוקר ולא מן המנחה, יש לשיר בסעודה השלישית את הזמירות הקבועות הנהוגות בסעודה זו.

אולם בספר דרכי חיים ושלום (אות תקסא) כתב: "אם חל שבת הגדול בערב פסח הקדימו התפילה בבוקר, והיו מחלקין הסעודה לשנים משום שלוש סעודות ואחר חצות מיד התפלל תפילת מנחה ואחר כך ערכו השלחן עם רוטב וקוגל מתפוחי אדמה שנתבשל ונטמן בכלים ותנור של פסח כדינו וסעד אנ"ש וזמרו אז הזמירות של שלוש סעודות". וכן מובא בבן איש חי (פרשת צו אות ה). ומבואר שאת הזמירות של סעודה שלישית יש לשיר דווקא לאחר חצות היום.

ובטעם הדבר ראיתי בספר "ערב פסח שחל בשבת (בפרק המילואים) מכתב הערות מהגאון רבי שריה דבליצקי מבני ברק, שכתב: "כשמחלק סעודתו בבוקר - בסעודה ראשונה יאמר הזמירות ואתקינו סעודתא ששייך לסעודת שחרית. אך בחלק השני, כלומר בסעודה שניה, לא יאמר אתקינו ובני היכלא השייכים לסעודה שלישית, כי ע"פ הסוד לא שייכים אז כל העניינים שהוזכרו שם כלל לפני זמן מנחה".

ו.

ובענין מה שחששו הפוסקים לחלוקת הסעודה לשניים משום ברכה שאינה צריכה [הבאנו דבריהם לעיל אות ב], ראיתי בשו"ת בנין שלמה (ח"א סימן כ) שכתב בתוך דבריו: "בעיקר טעמו שכתב שיש לאסור מטעם ברכה שאינה צריכה, אין האיסור ברור כל כך להלכה, דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה גם בשבת. דהרי דעת השל"ה בהלכות שבת דבשבת מותר לגרום ברכה שאינה צריכה כדי להשלים מאה ברכות, ולכן פסק שם שאם הביאו לו פירות בתוך הסעודה בשבת יכול להניחם עד אחר הסעודה כדי לברך עליהם ברכה אחרונה, והביאו המג"א (בסי' רטו ס"ק ו)".

ומבואר בדבריו דלא כהמג"א, שכן לדעת המג"א כשחל יום טוב במוצאי שבת "אם יודע שיוכל לחזור ולאכול קודם שעה עשירית לא יחלק סעודת שחרית לשתיים, דהא י"א דאסור לעשות כן משום ברכה שאינה צריכה", ואילו לדעת השל"ה הק' אין בשבת כל חשש גרם ברכה שאינה צריכה.

אמנם בספר פסקי תשובות (סימן תמד סע' ה) הביא מנהג הרבה קהילות שאינם מחלקים את סעודת שחרית לשניים אלא יוצאים ידי חובת סעודה שלישית במאכלים שאוכלים אחר חצות, וכתב שם ששו"ע הרב ודרך החיים השמיטו את דברי המג"א הנ"ל שיחלקו הסעודה. ועוד הביא שם שהדברי חיים מצאנז חילק את הסעודה עם עשרה אנשים, ויתר המסובים לא חילקו, ואמר שהם יוצאים ידי חובה במה שהוא מחלק הסעודה.

ז.

שיטה נוספת בדין סעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת מבוארת בחידושי המאירי על מסכת פסחים (יג, א) וז"ל: "ולענין מה שצמצמו בשיעור זה לשתי סעודות ולא הוזכרה סעודה שלישית, מפני שסעודה שלישית אינה אלא במנחה ודחויה היא ביום זה מתורת איסור מצה לדעתנו וכו', ומה שאנו צריכים לכך הוא לדעתנו שאין דנין סעודה שלישית אלא בדבר הטעון המוציא וברכת המזון רצה לומר בפת". ומבואר בדעת המאירי שאם אינו יכול לקיים את הסעודה השלישית בזמנה וכדינה בפת, אין כאן דין "תשלומין" שזמן "היום" של הסעודה נחשב כבר בבוקר - אלא מצוה זו דחויה ובשבת שכזו אין דין סעודה שלישית.

ויסוד שיטה זה בדברי הזוה"ק (בפרשת אמור) שהזכיר בביאור הגר"א (שו"ע סימן תמד) שבערב פסח שחל בשבת "סעודה זו נדחית מכל וכל", וכתב הגר"א: "שמע מינה דאין תקנה לדבר כלל, וכסוברים דאין יוצאין בסעודה ג' אלא בפת וא"א כלל". וכן הוזכרה שיטה זו בבאר היטב (ס"ק ב) וז"ל: "של"ה הק' בשם הזוהר כתב שרשב"י היה עוסק בתורה במקום סעודה שלישית". [ברם למעשה הכריע הגר"א כדעת המג"א שיחלק את הסעודה בבוקר לשנים].

וכן הביא ערוך השלחן (סי' תמד סעי' ו) וז"ל: "ובזוהר כ' שרשב"י היה עוסק בתורה במקום סעודה שלישית. ויש להבין אטו רשב"י לא היה יכול לקיים סעודה שלישית באיזה מהדברים שנתבארו לעיל. ונלענ"ד ברור דכל זה הוא מילתא יתירתא, שהרי בשבת זו ע"כ לא נצטוינו כלל על ג' סעודות כיון שאי אפשר, מידי דהוה ליום הכיפורים שחל בשבת והוא הדין שבת ערב פסח לענין סעודה שלישית. וכיון שסעודה גמורה אי אפשר ממילא דאין שייך למלאותה בפירות או בבשר ודגים שאין צורך בזה כלל וכו', וזה טעמו של רשב"י שעסק בתורה מפני שאין מצוה כלל בשבת זו לאכול סעודה שלישית".

אולם בשו"ת להורות נתן (או"ח סי' כה) הקשה על דברי ערוך השלחן מדוע לפי דבריו הוצרך רשב"י להשלים סעודה שלישית בדברי תורה והרי אם בשבת זו אין כל חיוב סעודה שלישית אין כל צורך ב"תשלומין" על ידי דברי תורה.

ולכך ביאר את שיטת הזוה"ק באופן אחר, וז"ל: "ובגוף הך מילתא שאמרו בזוהר הקדוש דבערב פסח שחל להיות בשבת, נדחה לגמרי החיוב של סעודה שלישית, והדבר צריך ביאור איך יתכן שתידחה מצוה לענג את השבת בשלש הסעודות. ויתכן לומר, על פי המבואר בדרשות זקיני החתם סופר ז"ל (דרשה לשבת הגדול שנת תקפח, ד"ה בהפטורה) דערב פסח שחל בשבת הוא זמן הראוי לגאולה ביותר, ולכן מבואר בפסחים (סו, א) דהלל הזקן נתמנה לנשיא בערב פסח שחל להיות בשבת, ועל ידי זה הוחזרה עטרת מלכות בית דוד למקומה, כי הלל היה מזרע בית דוד, וזה היה דוקא בערב פסח שחל בשבת כי הוא הזמן הראוי לגאולה עיי"ש לדרכו בקודש. נמצא דערב פסח שחל בשבת הוא בבחינת הגאולה העתידה. והנה אמרו חז"ל (שבת קיח, א) כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג עי"ש, ומבואר דג' סעודות של שבת סגולתן להנצל מחבלי משיח ולזכות לגאולה. ואם כן בערב פסח שחל להיות בשבת שכבר זכינו לבחינת הגאולה העתידה, שוב ליכא חיוב דסעודה שלישית".

ואמנם חסידי חב"ד אינם אוכלים סעודה שלישית גם בכל שבתות השנה וכפי שהביא בספר שערי הלכה ומנהג (או"ח ח"א עמ' רחצ סימן קנד) ש"מנהג רבותינו נשיאינו שנהגו בדרך כלל לא לאכול פת בסעודה שלישית, ונהגו לצאת ידי חובה בסעודה זו בטעימה כלשהי". מנהג זה מושתת על דברי שו"ע הרב (סי' רפח סע' ב) "שמצות סעודות שבת אינה אלא בשביל עונג", כלומר, שבכל שלוש הסעודות אין חובה על עצם האכילה אלא על העונג שבכך. ולפי זה, כאשר האדם מצטער מהאכילה, הרי לא זו בלבד שלא חלה עליו חובת האכילה, אלא אדרבה, מחוייב הוא שלא לאכול משום שאכילה שכזו היא ההיפך מתכלית סעודות שבת. ומאחר ובזמן סעודה שלישית, רעווא דרעווין, מאירה בחינת "היום לא" שהיא בחינת "אין", וזהו זמן מעין יום הכיפורים ומעין עולם הבא שאין בו אכילה ושתיה - הרי שאכילת פת בזמן זה היא צער לאדם, ושוב מלכתחילה לא חלה החובה לאכול פת בסעודה שלישית, ואדרבה, אצל אדם כזה זהו הידור לפי ההלכה לא לצער עצמו באכילת פת אלא לצאת ידי חובת הסעודה בטעימה כלשהי. עכת"ד. ולפי מנהג חב"ד פשיטא ואין צריך לומר שבערב פסח שחל להיות בשבת אין צורך בפת בסעודה שלישית.

• * *

העולה מדברינו שלוש שיטות עיקריות:

[א] דעת המאירי וכן בזוהר הקדוש שבשבת זו אין חיוב לאכול סעודה שלישית.

[ב] דעת השו"ע שיקיימה בזמנה במצה עשירה ולפי הרמ"א בפירות ותבשילים.

[ג] דעת המג"א לחלק את סעודת השחרית לשניים.

ולמעשה, במשנה ברורה (סי' תמד ס"ק ח) הביא את דעת המג"א והוסיף על דבריו וז"ל: "ועיין באחרונים שכתבו דטוב גם כן שיחלק סעודת שחרית של פת לשניים דהא י"א דיוצא בזה ידי סעודה שלישית, וכ"כ בביאור הגר"א דנכון לעשות כן, אך כל זה אם יש לו שהות לברך בינתיים ולהפסיק איזה שהות כדי שלא יהיה בכלל ברכה שאינה צריכה". ומבואר בדבריו שכדי לצאת לגמרי מחשש ברכה שאינה צריכה צריך בנוסף על עצם חלוקת הסעודה גם להפסיק בשהות כלשהי.

ומכל מקום, בספר נטעי גבריאל (הלכות פסח פרק לב סע' ב) הביא בשם המקור חיים (סי' תמד ס"ק א) וש"ת בית שערים (סי' קפט) שגם מי שחילק את סעודת שחרית לשניים, אפילו הכי אינו יוצא בזה לגמרי חובת סעודה שלישית, ולכן יש לקיימה במיני מאכלים.

ח.

בדין חיוב קידוש בסעודה שלישית, כתב הטור (סי' רצא סע' ד) שמשמעות דברי הרמב"ם (הלכות שבת פ"ל ה"ט) במש"כ "וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין", שיש חיוב קידוש גם בסעודה שלישית. אולם הטור עצמו הביא את דעת הרא"ש שאין חיוב קידוש. ובבית יוסף הביא חבל ראשונים הסוברים כדעת הרא"ש, וכתב שגם מלשון הרמב"ם אינו מוכרח שיש חיוב לקדש אלא כוונתו שישתה יין בסעודתו, וכן פסק בשו"ע שאין צריך לקדש בסעודה שלישית.

ומכל מקום כתב הבית יוסף "שהמקדש לא הפסיד כיון שאפשר לפרש דברי הרמב"ם שמצריך לקדש, וכיון שגם לשאר הפוסקים אין איסור בדבר, אין מוחין בידו". ובספר יסודי ישורון (סעודה שלישית, עמ' תמו) כתב שעל פי הקבלה יש לקדש בכל ג' הסעודות, כפי שהביא בספר קיצור של"ה בשם קבלת האריז"ל.

והנה בהלכות פסח נפסק בשו"ע (או"ח סי' תעא סע' א) שבערב פסח אחר שעה עשירית "יין מעט לא ישתה משום דמיסעד סעיד, אבל אם רצה לשתות יין הרבה, שותה, מפני שכשהוא שותה הרבה גורר תאות המאכל". ומעתה יש לדון מה יעשו הנוהגים לקדש על היין, בסעודה שלישית בערב פסח שחל להיות בשבת, שהרי לאחר שעה עשירית אין לשתות מעט יין.

ואכן בספר נטעי גבריאל (פרק לב סע' יב) כתב, שהמנהג שלאחר שעה עשירית אין שותין יין כלל. ואף שמותר לשתות הרבה יין, אולם מכיון שאין נכון להשתכר לפני הסדר כדי שתהיה דעתו מיושבת עליו באמירת ההגדה, וגם אין ידוע בדיוק גדר השיעור בין הרבה שמותר לבין מעט שאסור, לכן אין לשתות כלל. וכן פסק גם בשו"ת להורות נתן (ח"ב סימן כד) שרק קודם שעה עשירית מותר לשתות יין.