דרשני:סימן טו-אין עושין מצוות חבילות חבילות (Zvi Ryzman)

סימן טו

אין עושין מצוות חבילות חבילות

א.

כתב האבודרהם (הלכות פסח עמוד רטו) וז"ל: "יש שואלין, מפני מה אין מברכין ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וצוונו לשתות ארבע כוסות כמו שמברכין על המרור שהוא מדבריהם בזמן הזה. ויש לומר, האיך יברך לשתות ד' כוסות והרי יש כוסות (כוס) של קידוש שהוא מצווה בו ועומד, ואם תאמר יברך לשתות שלשה כוסות, והלא מחויב הוא בארבעה, הלכך לא אפשר. ועוד טעם אחר, מפני שאין מברכין אלא על מצוה הנעשית בבת אחת בלא הפסק, אבל ארבע כוסות שעושה מצוה על כל אחד ואחד מהם ואם שתאן בבת אחת לא יצא, אין מברכין", עכ"ל. והנה מש"כ בתירוצו הראשון "האיך יברך לשתות ד' כוסות והרי יש כוסות של קידוש שהוא מצווה בו ועומד", צריך ביאור, מה הכוונה בדבריו "שהוא מצווה בו ועומד".

ובפשטות נראה לבאר, שכוונת האבודרהם כאן היא מדין "אין עושין מצוות חבילות חבילות" [עי' בסוגיית הש"ס ברכות מט א; פסחים קב, ב; סוטה ח, א; ויבואר הטעם לכך להלן אות ג], ולכן אין מברכים ברכת אשר קדשנו וכו' לשתות ארבע כוסות לפני שתייתם, דהיינו לפני תחילת אמירת הקידוש ששתייתו היא הרי שתיית הכוס הראשונה, דאז ייחשב כאילו מעמיס על הכוס הראשונה ב' מצוות, מצוות קידוש ומצוות שתיית ד' כוסות, וזה אין לעשות דהא "אין עושין מצוות חבילות חבילות".

אלא שאם נבאר כן בדברי האבודרהם, יקשה מדברי התוס' בסוגיית הגמרא בברכות (לט, ב). דאיתא שם: "אמר רב פפא, הכל מודים [רב הונא ור' יוחנן דפליגי בגמרא שם, בדין הביאו לפניו פתיתין ושלמין אם מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין או דנקטינן דשלמה מצוה מן המובחר] בפסח, שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע, מאי טעמא לחם עוני כתיב". וכתבו התוס' (ד"ה הכל וכו') וז"ל: "משום דכתיב "לחם עוני" מניח הפרוסה תחת השלמה ונראה כבוצע על הפרוסה, ומ"מ אין לבצוע כי אם על השלמה, ועל הפרוסה יברך על אכילת מצה, וכורכים ואוכלים משתיהם יחד כדי שיהא נראה כבוצע על הפרוסה, וכן המנהג". וממשיכים התוס' וכותבים: "אבל אין לעשות המוציא וגם על אכילת מצה מן הפרוסה, דהוי כעושה מצוות חבילות חבילות". ושוב דחו התוס' דברים אלו: "ונראה לי דהא הוי ברכה של נהנין, ואינם נקראים חבילות חבילות, דהא אקידוש מברכים קידוש וברכת היין".

נמצא מפורש בדברי התוס' יסוד בהלכה ד"אין עושין מצוות חבילות חבילות", שברכה של נהנין נוסף על ברכת המצוה לא נחשבת בגדר "חבילות חבילות", כמו שרואים שמברכים בקידוש ב' ברכות על קידוש ועל היין, והוכיחו מזה התוס' שלכן גם כאשר מברך ברכת המוציא ועל אכילת מצה על פרוסה אחת אין בזה משום "חבילות חבילות". ולפי יסוד זה, לכאורה גם כאשר עושה קידוש וכוס הראשונה של ד' כוסות על אותו כוס, אין בזה משום "חבילות חבילות", שהרי קידוש הוא ברכת המצוות ואילו הברכה על ד' כוסות היא ברכת הנהנין, ואם כן ליתא לביאור תירוצו הראשון של האבודרהם לקושייתו הוא משום דין "חבילות חבילות", שהרי לפי התוס' אין שייך בזה דין "חבילות חבילות".

וגם עצם ביאור זה בדברי האבודרהם קשה מאד, איך יתכן לומר שיש בזה משום "חבילות חבילות", והרי תוס' הוכיחו הוכחה אלימתא מדין קידוש שמברכים קידוש וברכת היין על כוס אחד, ומבואר דבברכת הנהנין וברכת השבח [כשהם ביחד] אין הבעיה של "חבילות חבילות".

וביותר יקשה לפי ביאור זה בדברי האבודרהם שיש בזה משום "חבילות חבילות", מדוע אמנם תיקנו חז"ל שהכוס הראשונה של ד' כוסות בליל הסדר היא כוס הקידוש, והרי יש בזה משום "חבילות חבילות".

וביאור הדברים נראה על פי מש"כ הנצי"ב בספר מרומי שדה (ברכות שם) ליישב את ראיית התוס' מהא דמברכים על קידוש ברכת קידוש וברכת יין והרי אין עושין מצוות חבילות חבילות, דבאמת על עצם היין אין מברכין אלא ברכה אחת, ושארי הברכות אינן שייכים להיין כלל, ולכן אין בזה משום "חבילות חבילות". אבל בברכת המצה, הברכה על אכילת מצה שייכת לאכילה זו כמו ברכת הנהנין, עכ"ד. וכוונתו לומר שאין להוכיח מברכת הקידוש יסוד כללי שבברכה של נהנין ושבח ביחד אין משום "חבילות חבילות". ואם כן לפי דבריו, קידוש וד' כוסות דומה לברכת המצה, ולכן בד' כוסות שהברכה על הקידוש ועל שתיית ד' הכוסות היא אותה הברכה והכל שייך לשתיית היין, ודאי שיש את הבעיה של "חבילות חבילות", כמו בברכת המצה. נמצא לפי דברי הנצי"ב דשפיר שייך לבאר בדברי האבודרהם שבדין כוס ראשונה של ד' כוסות איכא להלכה ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות", ולזה התכוין בתירוצו הראשון.

והנה בביאור תירוצו הראשון של האבודרהם אפשר לומר באופן נוסף (וכך ביאר גם הגאון רבי ברוך שמעון שניאורסון זצ"ל) שכוונתו לומר שאין שייך לברך לפני הקידוש ברכת "אשר קדשנו וכו' וציוונו על שתיית ארבעה כוסות" ולעשות אחרי כן קידוש, כיון שלא שייך לעשות ב' פעולות, קידוש וארבעה כוסות, במעשה אחד, ואי אפשר לצאת ידי חובת ב' ציוויים בפעולה אחת. ולפי ביאור זה, כלל לא מיירי האבודרהם בהלכה ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות".

אכן, יש להביא כאן מה שכתב הנצי"ב (מרומי השדה הנ"ל) בשם הפייט לשבת הגדול, שהטעם שאין מברכים על אכילת המרור בורא פרי האדמה, הוא בגלל "חבילות חבילות", ע"כ. והיינו כי באכילת המרור יש שתי ברכות, על אכילת מרור ובורא פרי האדמה, ואם כן יש בזה דין "חבילות חבילות" [מה שאין כן ביין, שהרי אין היין מחייב את הקידוש, אלא שחכמים תיקנו קידוש על היין, וחיוב קידוש אמנם ישנו גם ללא יין]. והנה בפייט לא מצאתי את הדברים שהביא הנצי"ב בשמו, אך לכאורה יש כאן מקור לדרך הראשונה בביאור סברת האבודרהם שיש בב' ברכות על דבר אחד משום "חבילות חבילות".

אלא שלפי זה שוב יקשה הקושיא דלעיל, אם דין כוס ראשונה של ד' כוסות שייך להלכה ד"חבילות חבילות", מדוע אמנם תיקנו חז"ל שהכוס הראשונה של ד' כוסות בליל הסדר היא כוס הקידוש, והרי יש בזה משום "חבילות חבילות". וצ"ע, ויבואר להלן בהרחבה בכמה אופנים.

ב.

בתירוצו השני כתב האבודרהם: "ועוד טעם אחר, מפני שאין מברכין אלא על מצוה הנעשית בבת אחת בלא הפסק, אבל ארבע כוסות שעושה מצוה על כל אחד ואחד מהם ואם שתאן בבת אחת לא יצא, אין מברכין", עכ"ל. וכעין דבריו כתב הרוקח (סימן רפג) דאין מברכים אלא על מצוה הנעשית בבת אחת בלא הפסקה, אבל מצוה הנעשית לסירוגין אין לברך עליה, ולכן אין לברך על מצות ד' כוסות. ומביא הרוקח מקור לדבריו, דילפינן ברכת המצוות מברכת התורה כדאיתא בירושלמי (פרק ו' דברכות) מקרא ד"אתנה לך וגו' והתורה והמצוות", מה תורה טעונה ברכה אף מצוות טעונות ברכה. וכיון דילפינן זה מזה, אמרינן דאין מברכים אלא רק היכא דדמי לתורה, וכיון דתורה מצוותה בלא הפסק, ה"ה בברכת המצוות דילפינן מינה אין מברכים אלא על מצוה הנעשית בלא הפסק, ולכן אין מברכים על מצוות שתיית ד' כוסות, כיון שזו מצוה הנעשית בהפסק, עכ"ד. ובפשטות כוונתו היא כתירוצו השני הנ"ל של האבודרהם.

ויש להעיר על דברי האבודרהם והרוקח, דהנה ידועה קושית הראשונים מדוע לא מברכים בליל הסדר ברכה על מצות סיפור יציאת מצרים, ומתרצים שהברכה שמברכים על ההלל בבית הכנסת או ברכת הקידוש משמשת כברכה על סיפור יציאת מצרים שאח"כ. ואם כן לפי זה הרי בברכת המצוות אסור שיהיה הפסק בין הברכה למצוה, ואילו בליל הסדר מאז שאומרים את ברכת ההלל בבית הכנסת או ברכת הקידוש, ועד שעת סיפור יציאת מצרים, יש הפסק גדול. וכעין זה יוקשה גם בפורים, שכתבו הפוסקים שיש לכוון בברכת שהחיינו שמברכים על המקרא מגילה ביום לפטור את השהחיינו שצריכים לברך על המשלוח מנות, וגם כאן יוקשה כנ"ל, שיש הפסק בין הברכה לקיום המצוה, וכיצד חלה ברכת שהחיינו בפורים בבוקר על מצווות משלוח מנות ומתנות לאביונים שיכול לקיים זמן רב לאחר מכן, וצ"ע בכל זה.

וגם עצם דברי האבודרהם והרוקח צריכים עיון וביאור ביסודם, דלכאורה מבואר שהם למדו דד' כוסות הם מצוה אחת, ולכך דנו דחשיב כמצוה אחת שיש בה הפסק. ברם בגמרא פסחים (ק"ט ע"ב; ק"י ע"א) מפורש שארבע כוסות הם ד' מצוות נפרדות, ולכן אין בהם משום זוגות, כדברי הגמרא: "ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות כל חד וחד מצוה באפי נפשה הוא", ומטעם זה גם נפסק להלכה שיש לברך על כל אחת מהארבעה כוסות ברכת הנהנין לפניה. ואם הם ד' מצוות נפרדות, פשיטא שאין בעיה של הפסק בד' מצוות נפרדות זו מזו, ובעיה זו קיימת רק במצוה אחת שאסור שיהיה הפסק באמצע המשך קיומה, ואם כן תירוצם של האבודרהם והרוקח צ"ע.

ג.

נחזור לבאר כעת את תירוצו הראשון של האבודרהם לפי הביאור שכוונתו לתרץ שאין מברכים אקב"ו לשתות ארבע כוסות לפני שתיית ד' כוסות, משום ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות". והקשנו על כך מדוע תיקנו חז"ל שהכוס הראשונה של הד' כוסות בליל הסדר היא כוס הקידוש, והרי יש בזה משום "אין עושים מצוות חבילות חבילות". ונראה לדון ולבאר בכמה אופנים שבאמת אין הדין "אין עושין מצוות חבילות חבילות" שייך בנידון זה, כדלהלן:

המגן אברהם (או"ח סי' קמ"ז ס"ק י"א) מחדש שדווקא בקיום שני מצוות ששניהם חובה נאמר הדין ד"אין עושין מצוות חבילות", אבל בקיום ב' מצוות שאחת מהם היא חובה והשניה אינה חובה, ליכא דין "חבילות חבילות". [בשו"ת מהר"ם שיק (ח"ג או"ח סי' ס"ד) מרחיב בגדרי ההלכה ש"אין עושים מצוות חבילות חבילות", ובתוך דבריו שם מיישב עניינים נוספים לפי חילוק המג"א].

וביאור הדברים כתב במחצית השקל שם על פי מש"כ רש"י (סוטה ח' ע"א) שהטעם שאין עושים מצוות חבילות חבילות הוא משום "שנראה כמי שהיו עליו למשאוי וממהר לפרק משאו", עכ"ל. [וכן מפרש הרשב"ם בפסחים (ק"ב ע"ב ד"ה חבילות חבילות, וז"ל: "דמהוי עליה כמשאוי"]. וי"ל דזה דוקא במצוות של חובה, אבל במה שאינו חוב א"כ לא הוה כמשא, עכ"ד המחצית השקל.

וכן יש לבאר את דברי המג"א לפי הסברה השניה בביאור הדין שאין עושים מצוות חבילות חבילות, שהיא סברת התוס' במועד קטן (ח' ע"ב ד"ה לפי) שהטעם הוא משום "דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה".

ובין לפי הטעם של רש"י והרשב"ם ובין לפי הטעם של התוס' יש לומר שכל זה שייך רק במצוות של חיוב, שבמצוות כאלו האדם משקיע את לבו ואינו רשאי לפנות עצמו למצוה אחרת, אבל במצוה שאינה חובה אין האדם משקיע כל כך לבו ואינו מוטרד מהם כל כך, ואז יהיה רשאי לעסוק שתי מצוות ביחד, ולכן ליכא בזה דין "חבילות חבילות". [ויש להמתיק בזה מדברי החדושי הרי"מ שאמר, דכיון דכתיב (ויקרא יח, ה) "וחי בהם", היינו שצריך האדם להניח כל חיותו במצוה (מובא בספר שפתי צדיק פרשת וארא), אי אפשר לאדם להניח חיותו בבת אחת בב' מצוות, עכ"ד. וגם סברא זו שייכת רק במצוות שהם בגדר חיוב על האדם ולא במצוות שהם בגדר רשות].

לפיכך בנידון דידן בליל הסדר מדין ד' כוסות יש חיוב לשתות את היין, אך מדין קידוש שבת ויו"ט אין חיוב לשתות את היין. והראיה לכך, שהרי אחר יכול לשתות ולהוציא את השומע ידי חובתו, כלומר אין דין חיוב בשתיה עצמה. יתר על כן, כתב בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן צא) דהשומע קידוש ולא שמע מהמקדש את ברכת בורא פרי הגפן, יצא ידי חובת הקידוש, כיון שברכת בורא פרי הגפן היא רק כדי שיוכל לטעום מן הכוס, והרי די במה שהמברך שותה מהכוס ואין צריכים האחרים השומעים לשתות [אלא משום מצוה מן המובחר], א"כ כל ענין ברכת בורא פרי הגפן אינו מעכב, ואינו חיוב מצד עצמו, והחיוב לשתות נובע רק מצד מצות ד' כוסות.

ואם כן גם בנידון דידן בליל הסדר, יש כאן ב' מצוות, מצוה אחת של ד' כוסות יש בה חיוב של שתיית היין, ומצוה שניה של קידוש גרידא שאין בה חיוב של שתיית יין, ומעתה יש דמיון לדברי המגן אברהם דבכה"ג אין כלל הדין של "אין עושין מצוות חבילות חבילות", ומיושב היטב מנהגנו שכוס אחת משמשת גם כקידוש יו"ט וגם ככוס הראשונה מהד' כוסות של פסח.

ד.

דרך נוספת בביאור הענין נראה, על פי מש"כ בשו"ת כתב סופר (או"ח סימן קלט) לחדש (לדעת הרמב"ם) שהדין "אין עושין מצוות חבילות חבילות" נאמר דווקא בב' מצוות ששניהם מדאורייתא או שניהם מדרבנן, אבל בב' מצוות שאחת מהם היא דאורייתא ואחת מהם היא מדרבנן, לא נאמר דין זה, עי"ש בדבריו. ולפי זה שפיר מיושב בנידוננו, שכן מצות ד' כוסות היא כידוע רק מדרבנן משום פירסומי ניסא, ואילו מצות קידוש היא מדאורייתא, ובזה לא נאמרה ההלכה ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות".

אכן, הכתב סופר כתב שם בהמשך דבריו, שכל זה דוקא כשמקיים המצוה דאורייתא לפני המצוה דרבנן, אבל כשמקיים המצוה דרבנן קודם יש בקיום המצוה דאורייתא אח"כ משום חבילות חבילות, דמחזי המצוה דאורייתא עליו כמשאוי, עי"ש היטב בדבריו. ולפי זה יש לעיין כאן, דקיום ב' המצוות הוא ממש ביחד אם יש בזה משום "חבילות חבילות", וצ"ע.

דרך שלישית בביאור הענין נראה, על פי דברי האור שמח (הלכות טומאת צרעת פרק יא הלכה ז) שמבאר יסוד נוסף בדין "אין עושין מצוות חבילות חבילות", שדין זה נאמר רק במצוות שבגופו שאין שייך בהם קיום על ידי שליח (כגון ציצית תפילין וסוכה), ולכן מכיון שחייב לקיים את המצוה בעצמו כי אין לו אפשרות לקיימה על ידי שליח, נאמר הכלל שאין עושים ב' מצוות ביחד משום שהדבר דומה כמשאוי. אבל במצוות שאינם בגופו (כגון תרומות ומעשרות) שיכול לעשותם גם על ידי שליח "כיון דנתנה התורה לו רשות לפרוק החבילה על אחר שאינו מצווה כלל בזה", שוב אין זה משאוי עליו, ויכול לעשות גם ב' מצוות ביחד.

לפי זה יש לומר כאן, שבליל פסח מצות שתיית ד' כוסות ודאי לא שייכא על ידי שליח והיא מצוה שבגופו. אולם מצוות קידוש יו"ט יש אפשרות שמישהו אחר יקדש בשליחותו, והוא יוצא ידי המצוה מדין שומע כעונה, ואם כן מצות הקידוש אינה מצוה בגופו ו"כיון דנתנה התורה לו רשות לפרוק החבילה על אחר שאינו מצווה כלל בזה", שוב אין זה משאוי עליו, ושפיר לא נאמר בזה הדין "אין עושין מצוות חבילות חבילות".

אלא שיש לתלות תירוץ זה בחקירה הידועה בדין "שומע כעונה", האם השומע נחשב כאילו הוא העונה, כלומר כאילו הוא העושה את המעשה, או שדין שומע כעונה מחדש שדי בשמיעה לצאת ידי חובה. [וחילוק זה משמע בדברי הרמב"ם (הלכות ברכות פרק א הלכה יא "כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואף על פי שלא ענה אמן, וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך", והיינו שיש חילוק בין שמיעה שעל ידה יוצא ידי חובה, שמיעה שעל ידה נחשב כמברך בעצמו]. ומעתה אם נאמר כמו הצד הראשון, שהשומע קידוש מחברו נחשב כאילו השומע עשה בעצמו קידוש, אם כן גם ביחס למצות הקידוש, כאשר שמע את הקידוש ונחשב כאילו קידש בעצמו נמצא שקיים את המצוה בגופו, ובזה נאמר הכלל "אין עושין מצוות חבילות חבילות" משום שהדבר דומה כמשאוי. [וביחס למצות ד' כוסות הובאו בתוס' ריש פרק ערבי פסחים (צט, ב ד"ה ולא יפחתו) שני צדדים, האם אומרים "שומע כעונה" ומספיק של"עונה" יהיו ד' כוסות גם אם אין ל"שומע", או שלא שייך "שומע כעונה" בד' כוסות וצריך שלכל אחד ואחד יהיה לו ד' כוסות].

ה.

עוד דרך בביאור הענין נראה, דאיתא במשנה פסחים (לה, א) "אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח וכו' והכהנים בחלה ובתרומה". והכוונה לאכילת כזית מצה בליל הסדר, כמבואר ברש"י שם, ועל זה קאמר דהכהנים יכולים לצאת ידי חובתם באכילת חלה ותרומה השייכים להם.

ובשו"ת ריב"א (סימן מה) הקשה, איך מותר לכהן לצאת ידי חובת אכילת מצה בליל הסדר ע"י מצה העשויה מתרומה וחלה, הרי אכילת תרומה וחלה היא מצוה בפני עצמה, ואכילת מצה היא גם כן מצוה בפני עצמה, וקי"ל דאין עושין מצוות חבילות חבילות, ואיך יכול לקיים ב' מצוות באכילה אחת. ותירץ שם הריב"א: "דיש לומר דהא דאיתא בחז"ל דאין עושין מצוות חבילות חבילות לגבי השקאת ב' סוטות יחד וטהרת ב' מצורעים יחד, היינו באופן שעושה יחד ב' מעשים, ודומה כאילו הוא עליו למשא ולכן ממהר לפרק המשא מעליו, אבל באם ע"י אכילת זית אחד או על ידי מעשה אחד מקיים ב' מצוות, לית לן בה", עכ"ד.

ומעתה לפי היסוד המבואר בדברי הריב"א בגדר דין "אין עושין מצוות חבילות חבילות", הרי שגם בנידון דידן של מצות קידוש ושתיית ד' כוסות שעל ידי מעשה אחד מקיים ב' מצוות, לא נאמר הדין "אין עושין מצוות חבילות חבילות".

והנה בעצם קושית הריב"א על המשנה בפסחים מדין "חבילות חבילות", יש להעיר בקצרה, שעל פי דברי המג"א שהבאנו לעיל [אות ג] שכאשר אין ב' המצוות חיוב ממש אלא אחת חובה ואחת רשות לא נאמר הדין "אין עושין מצוות חבילות חבילות", ואם כן לא קשה כלל קושיית הריב"א, שהרי אין חיוב על הכהן לאכול חלה ותרומה, אלא רק מצוה שאם נותנים לו תרומה יש לו מצוה באכילתה. וגם לפי יסודו של ה"אור שמח" המובא לעיל [אות ד], שבמצוות שאינם בגופו ויכלו לעשותם על ידי שליח לא נאמר הדין שאין עושין מצוות חבילות חבילות, לא קשה קושית הריב"א. שהרי הכהן יכול לבקש כהן אחר שיאכל במקומו את החלה והתרומה, כיון שאין חיוב שדוקא כהן זה יאכל את החלה והתרומה, והמצוה היא שהמתנות כהונה יאכלו ע"י אחד משבט כהונה, ולאו דווקא ע"י כהן זה.

[ועי"ש בהמשך דבריו שכתב הריב"א שעל פי יסוד דבריו עדיין יקשה מהא דקי"ל דאין מברכין ב' ברכות על כוס אחד, והרי האוכל תרומה צריך לברך "על אכילת תרומה", וגם יש כאן ברכה על אכילת מצה ואיך יברך ב' ברכות על כזית אחד. ועל זה כתב ליישב דמיירי שכבר אכל אחר שעשה קידוש על יין של חולין פרי אחד של תרומה וכבר בירך עליו את ברכת "אכילת תרומה", וכעת לא נשאר לו לברך על המצה אלא ברכת אכילת מצה, עי"ש].

ו.

מהלך חמישי בביאור הענין נראה בהקדם דבריו של הגרצ"פ פרנק בשו"ת הר צבי (יו"ד סימן רנה) שם דן בהרחבה בקושית הריב"א הנ"ל על המשנה שהכהנים יוצאים ידי חובת חלה ותרומה באכילת כזית מצה בפסח מהדין שאין עושין מצוות חבילות חבילות.

ותירץ הגרצ"פ את קושית הריב"א על פי דברי הגמרא במסכת כריתות (ז, א) שכאשר הכהן אוכל תרומה, מתחללת התרומה [יוצאת לחולין] ונפקעת קדושתה. ובתוס' ישנים (כתובות ל, ב) כתבו שאחרי הבליעה מתחללת התרומה ויוצאת לחולין. ודעת הלבוש (או"ח סימן תעה) דקיום אכילת מצה הוא ע"י הנאת המעיים. ולפי זה מתורצת קושית הריב"א, מכיון שמצות אכילת תרומה נגמרת בהנאת גרונו, דמכאן ואילך פקעה ממנה קדושת תרומה ואינה אלא חולין בעלמא, ואחרי כלות מצות אכילת התרומה, הולכת ונמשכת מצות אכילת מצה התלויה בהנאת מעיו, וא"כ אין קיום ב' המצוות באותו זמן, ואין שייך בזה ענין שאין עושין מצוות חבילות חבילות.

וכעין דברי הגרצ"פ מצאתי בספר "שיטה מקובצת" עמ"ס פסחים (קג, ב) בשם ספר "משיב נפש" שהקשה בהא דמבואר בפסחים (קטו, א) "לא יכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי, דמרור דרבנן מבטל טעם מצה דאורייתא", וקשה דתיפוק ליה דאין עושין מצוות חבילות חבילות. ומיישב שם לפי מה שכתבו הפוסקים דמצוות אכילת מצה מקיים רק בהנאת מעיו, אבל במרור להיפך, המצוה היא רק בהנאת גרונו. ולפי זה לא שייך בזה "חבילות חבילות", דאין ב' המצוות "באים כאחד", דמצות עשה דמרור מקיים תיכף כשבא לפיו, ומצות עשה דמצה יוצא רק בבליעה כשבא לתוך מעיו. וזהו ממש כדברי "הר צבי".

והנה הגרצ"פ בשו"ת "הר צבי" דן במקום אחר (או"ח סי' סח) בביאור דברי הירושלמי (שבת פרק ח הלכה א) שמסתפק האם אפשר לצאת ידי חובת ד' כוסות ביין של שביעית, ויש כמה ביאורים בדברי המפרשים בהבנת הספק, מדוע אמנם לא יוכל לצאת ידי חובת ד' כוסות ביין של שביעית. ובתוך דבריו הביא מקונטרס אחרון לספר "פאת השלחן" על הלכות שביעית, שביאר את ספק הירושלמי על פי שיטת הרמב"ן בספר המצוות שהחשיב במנין מצוות עשה מצות אכילת פירות שביעית. ואם כן בזה מסתפק הירושלמי, שכן אם אכילת פירות שביעית היא מצוה ממילא בשתיית יין של שביעית לד' כוסות בליל הסדר יש משום "אין עושין מצוות חבילות חבילות".

אך הגאון בעל "חזון נחום" דחה פירוש זה וטען שאם יש בזה משום "חבילות חבילות" יקשה כיצד מבואר במשנה פסחים שכהנים יוצאים ידי חובת אכילת מצה במצה של תרומה וחלה, והרי הוי "חבילות חבילות", ועל כרחך מוכח שאין באופן כזה חסרון של "חבילות חבילות". ולכן מבאר ה"חזון נחום" דרך אחרת בספק הירושלמי הנ"ל לגבי יין של שביעית לד' כוסות.

אכן הגאון "חזון נחום" לא ביאר מדוע באמת אין בענין אכילת כהנים מצה בחלה ותרומה משום "חבילות חבילות", וכמו כן מדוע אין בשתיית יין של שביעית לד' כוסות משום "חבילות חבילות". ואולי נוכל ליישב על פי מה שהבאנו לעיל [אות ג] דברי המג"א שאם אין ב' המצוות חיוב אלא אחת חיוב והאחרת רשות לא נאמר הכלל ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות", ולפי זה נתבאר לעיל שאכילת כהנים מצה בחלה ותרומה אינה חובה ולכן לא שייך בזה "חבילות חבילות". ואם כן הוא הדין כאן הרי אכילת פירות שביעית אינה חובה, אלא שכשאוכל מקיים מצוה, ואם כן שוב לא שייך הכלל ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות".

וב"הר צבי" מיישב את טענת ה"חזון נחום" מדין חלה ותרומה בכהנים, וכתב שיש לחלק בין דין זה לבין יין של שביעית לד' כוסות. וסברתו היא על פי דבריו ב"הר צבי" ליו"ד הנ"ל, שלגבי אכילת מצה של חלה ותרומה אין משום "חבילות חבילות" כיון שקיום מצות אכילת מצה ומצות אכילת תרומה אינם באותו זמן, ולכן אחרי כלות מצות אכילת התרומה שהיא בגרונו, הולכת ונמשכת מצות אכילת מצה התלויה בהנאת מעיו, ושוב אין קיום ב' המצוות באותו זמן, ואין שייך בזה "אין עושין מצוות חבילות חבילות". אולם לגבי יין של שביעית לד' כוסות, ב' המצוות הם באותו זמן ממש ובכהאי גוונא אמרינן ד"אין עושין מצוות חבילות חבילות", וזה הספק בירושלמי הנ"ל, ע"כ דברי הגרצ"פ ב"הר צבי" על או"ח.

והנה בשו"ת כתב סופר (או"ח סימן קי"ז) הביא בשם אביו החתם סופר שחידש, שכל המחלוקת שבין ר' יוחנן וריש לקיש (חולין קג, א) אי הנאת גרונו או הנאת מעיו היא דוקא לגבי אוכלים, אבל לגבי משקים לכו"ע הוא דין דהנאת גרונו. והוכיח זאת מדברי הגמרא בסוכה (מט, ב) "אמר רב פפא שמע מינה כי שבע איניש חמרא, מגרוניה שבע" [ופרש"י: "על ידי ששותהו בלגימות גסות וגרון מלא הוא משביע, ולא ע"י שתיה מרובה שמכניס הרבה יין במעיו ע"י לגימות דקות, ואינן כאוכלין ששובע שלהם בא במילוי כרס עכ"ל]. ולהלן שם בגמרא: "אמר רבא, צורבא מרבנן דלא נפישא ליה חמרא ליגמע גמועי". [וברש"י: "בלגימות גסות"]. ועוד איתא שם: "רבא, אכסא דברכתא אגמע גמועי [וברש"י: "דרך שביעה, משום חיבוב מצוה"]. ומבואר מדברי הגמרא הנ"ל שבמשקים העיקר הוא הנאת הגרון, וזה גם לר"ל דס"ל דלגבי אוכלים העיקר הוא הנאת המעיים, עכ"ד הכתב סופר בשם החתם סופר. והמהרש"א בח"א בסוכה שם כתב דהיכא דהענין בשתיה הוא ההנאה, אזי טוב יותר לשתות בלגימות קטנות.

ומעתה יש לומר לפי זה שבדין שתיית ד' כוסות הרי קיימא לן שצריך שתיה בכדי אכילת פרס, ואם כן מוכרחים לשתות את הד' כוסות בלגימות גסות, וההנאה היא בגרון וכמו שמפורש ברש"י. משא"כ מצות שתיית יין של שביעית היא ככל המצוות, שהמצוה היא על ידי הנאת מעיים וכמו שהביא הגרצ"פ ז"ל בשם הלבוש. וא"כ נפקא לן, שלגבי יין של שביעית לד' כוסות אין כל בעיה של "חבילות חבילות", כיון שזמן קיום המצוות של ד' כוסות ושתיית יין של שביעית אינו שוה, וכעין שהבאנו לעיל מדברי הגרצ"פ לעיל לגבי מצות אכילת מצה ומצות אכילת תרומה וחלה לכהנים. וא"כ נדחה הפירוש שהביא בקונטרס אחרון לספר "פאת השלחן" לבאר את ספק הירושלמי לגבי יין של שביעית לד' כוסות מדין "אין עושין מצוות חבילות חבילות", כי שתי המצוות חלות בזמן שונה, האחת בגרונו והאחרת במעיו.

לאור כל האמור נראה, שהדין "אין עושין מצוות חבילות חבילות" כלל לא שייך לברכה על הכוס הראשונה של ד' כוסות שהיא גם כוס של קידוש, מכיון שהמ"ע של שתיית היין של קידוש היא ככל מ"ע שבתורה שקיומה בהנאת מעיו, משא"כ המ"ע של שתיית ד' כוסות, שקיום המצוה הוא בהנאת גרונו, והרי כבר הבאנו לעיל, שכאשר אין זמן קיום המצוות שוה, שוב אין בזה משום "חבילות חבילות".

ז.

לפי טעמים שנתבארו לעיל בטעם ההלכה ש"אין עושין מצות חבילות חבילות" - יש לדון כיצד נוהגים כאשר מתקיימת שמחת שבע ברכות בליל הסדר. והשאלה היא, מצד אחד, הרי אי אפשר להוסיף כוס נוספת מלבד ארבע הכוסות. אולם מצד שני, אם לא נוסיף עוד כוס, ונקבע את הכוס של השבע ברכות על כוס אחת מארבע הכוסות, יש בעיה של "חבילות חבילות".

והנה בשו"ע (אבן העזר סימן סב סע' ט) כתב: "י"א שאין לומר ז' ברכות על כוס ברכות המזון, אלא מביא כוס אחר ואומר עליו ז' ברכות, וחוזר ולוקח כוס של ברכת המזון ואומר עליו בורא פרי הגפן. וי"א שאין צריך, אלא על כוס של ברכת המזון מברך ז' ברכות, וכן פשט המנהג". וברמ"א כתב: "במדינות אלו נוהגין כסברא הראשונה". ובפתחי תשובה (שם ס"ק יח) כתב שבשו"ת חיים שאל (סי' עד) הביא דברי הרב יעב"ץ שפסק בסידורו בית יעקב (שער המפקד, סדר ההגדה, אות כה) שאם אירע שבע ברכות בליל פסח, יכול לברך ברכת חתנים בכוס ברכת המזון "דהא בעלמא איכא מאן דאמר שיברך ז' ברכות על כוס ברכת המזון, וכן כתב מרן. והגם שאין המנהג כן, מכל מקום בליל פסח דאין מוסיפין על הכוסות יכול לעשות כן. ואם ירצה דוקא לעשות ב' כוסות יכול גם כן, וזה שבירך ברכת חתנים יניחנו לכוס רביעית". והחיד"א עצמו כתב "דטפי מעלי דיברך ברכת חתנים על כוס של ברכת המזון". ועוד הביא הפתחי תשובה שם, שבספר זכור לאברהם (ח"ג דף קיד) הביא שבספר ברכות המים כתב שאחד מן המסובין יברך שש ברכות על כוסו ואחר כך המברך ברכת המזון יברך בורא פרי הגפן, והוא [בעל זכור לאברהם] הסכים עמו.

והקשה הפתחי תשובה: "ותימה דאישתמיט לכל אלו הגדולים ז"ל דברי הדרכי משה (או"ח סי' תעג ס"ק ה) שכתב בשם המנהגים, שיברך ברכת המזון על כוס שלו וז' ברכות על כוס של חתן. [וכעת ראיתי בתשובה מאהבה (ח"ב סימן תעט) שנשאל על ענין כזה, ורצה לומר תחילה, שיברך על ב' כוסות כמנהג בכל השנה וזה שבירך ברכת חתנים יניחנו לכוס ד'. ואחר כך ראה במנהגים דטוב לברך ברכת חתנים על כוס שלישי של החתן. ושוב כתב דיותר נכון לברך ברכת המזון וז' ברכות על כוס אחת עי"ש. וגם ממנו נעלם דברי הדרכי משה שהביא להלכה דברי המנהגים הנ"ל , ובודאי דהכי נקטינן]", עכ"ל הפתחי תשובה.

ובספר נחלת אהרן (סימן יד) דן גם כן בשאלה זו, והביא ראיה מדברי רבנו משולם המובא בתוספות (פסחים קב, ב ד"ה שאין אומרים ב' קדושות על כוס אחד) וז"ל: "יש נוהגים בחופה מטעם זה שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, שלא לומר ז' ברכות על כוס דברכת המזון אלא מביאים כוס אחר. אך רבנו משולם היה אומר הכל על כוס אחד, דלא דמי לברכת המזון וקידוש דתרי מילי נינהו וכו' דהכא חדא מילתא היא דברכת המזון גורם לברכת נישואין".

וכתב בספר נחלת אהרן, שאף על פי שבכל נישואין לא נוהגים כדעת רבנו משולם, אלא עושים ב' כוסות, אבל בליל הסדר מכיון שאי אפשר באופן זה מחשש שמוסיף, הוי כשעת הדחק ולכו"ע יש לנהוג כדעת רבנו משולם. והוסיף: "וכעין סברה זו דהיכא דאי אפשר שאני, עי' באו"ח (סי' תעג סע' א) שאם חל במוצ"ש ושכח להבדיל ולא נזכר עד שהתחיל ההגדה וכו' ואחר כך יבדיל, היינו שמברך בורא פרי הגפן על כוס שני וגם ברכת הנר והבדלה של יו"ט ושותהו, ועי"ש במשנ"ב (ס"ק ה) ובשער הציון (שם ס"ק יב) שהטעם משום שאי אפשר, דלכן עושים ב' קדושות על כוס אחד".

והנה על סברת הנחלת אהרן לדמות דין שבע ברכות בליל הסדר לדין שכח להבדיל בליל הסדר שמבדיל על הכוס השני משום דאי אפשר, יש לפקפק. דהנה בסימן הבא הבאנו את דברי הגרי"ד סולובייצ'יק, שענין שתיית ד' כוסות בליל הסדר הוא בתורת מצות חירות דיציאת מצרים, והכוס של הקידוש בליל הסדר אין דינה ככוס של קידוש שבכל השנה, אלא היא דין מיוחד של זכירת יציאת מצרים. ולפי זה ביארנו שם, שגם נוסח ההבדלה בליל הסדר הוא מדיני זכירת יציאת מצרים, ואינו מדין הבדלה ככל ימות השנה.

ומעתה נמצא שאולי מטעם זה שפיר יכולים להבדיל על כל כוס מד' כוסות [במקרה ששכח] מכיון שגם ההבדלה היא מדין יציאת מצרים, ואין זה כב' קדושות על כוס אחד, דהכל ענין אחד הוא. ושוב אין לדמות את דין ההבדלה לדין שבע ברכות, ששם הוי ב' קדושות, וצריך להיות כל אחד על כוס נפרדת. ואם כן מהבדלה אין ראיה, כי מהותה חלק מיציאת מצרים.

הלכה למעשה, בשו"ת אגרות משה (אבן העזר ח"א סימן צח) כתב: "לולא דמסתפינא הייתי מכריע שיאמר הז' ברכות של נישואין על כוס של ברכת המזון, כדסובר כן הריעב"ץ הובא בפתחי תשובה אבן העזר (סי' סב ס"ק יח), כיון דרבנו משולם בתוס' פסחים סובר שלעולם אין צריך ב' כוסות וכן כתב המחבר שם (סע' ט), לכן בפסח שאין להוסיף על הכוסות יש לעשות כמותם וכו'. אבל מ"מ כיון שהדרכי משה שהוא הרמ"א שעליו סומכין כל מדינותינו ברוב דבריו סובר שיאמרו הז' ברכות על כוס של החתן, יש לעשות כדבריו".

והנה לאור הטעמים המבוארים בדברינו לעיל מדוע "אין עושין מצות חבילות חבילות", נראה לדון בשאלת שבע ברכות שחל בליל הסדר, האם שייך בזה משום חבילות חבילות:

לפי הטעם של המגן אברהם שדווקא בקיום שני מצוות ששניהם חובה נאמר הדין ד"אין עושין מצוות חבילות" [משא"כ אם ב' המצוות אחת מהם חובה והשניה אינה חובה, ליכא דין "חבילות חבילות"]. בנידון דידן, שגם הכוס של ד' כוסות וגם הכוס של הז' ברכות שניהם חובה, יש בעיה של "חבילות חבילות".

וכן לפי טעמו של הכתב סופר שדין "חבילות חבילות" נאמר דווקא בב' מצוות ששניהם מדאורייתא או שניהם מדרבנן, בנידון דידן, ששני החיובים מדרבנן, יש בעיה של חבילות חבילות.

אולם לפי טעמו של האור שמח שדין "חבילות חבילות" נאמר רק במצוות שבגופו שאין שייך בהם קיום על ידי שליח (כגון ציצית תפילין וסוכה), אבל במצוות שאינם בגופו (כגון תרומות ומעשרות) שיכול לעשותם גם על ידי שליח "כיון דנתנה התורה לו רשות לפרוק החבילה על אחר שאינו מצווה כלל בזה", שוב אין זה משאוי עליו, ויכול לעשות גם ב' מצוות ביחד. לכאורה דין שתיית ד' כוסות הוא מצוות שבגופו שאי אפשר לקיימם על ידי שליח, אולם כוס של ברכה שהיא ברכת השבח, לכאורה שייך לקיים גם על ידי שליח, ואם כן בזה לא אמרינן חבילות חבילות.

וכן לפי טעמו של הריב"א, שדוקא אם עושה יחד ב' מעשים, ודומה כאילו הוא עליו למשא ולכן ממהר לפרק המשא מעליו, נאמרה ההלכה ש"אין עושים מצות חבילות חבילות", אבל אם ע"י אכילת זית אחד או על ידי מעשה אחד מקיים ב' מצוות, לית לן בה - נמצא שבנידון דידן, בשתיית כוס יין שהיא מעשה אחד שיש בו קיום מצות ד' כוסות ודין ז' ברכות, גם כן אין בעיה משום "חבילות חבילות".

וכן לפי הטעם שנתבאר לעיל שדין "חבילות חבילות" לא שייך לברכה על הכוס הראשונה של ד' כוסות שהיא גם כוס של קידוש, מכיון שמצות שתיית היין של קידוש קיומה בהנאת מעיו, משא"כ מצות שתיית ד' כוסות שקיומה בהנאת גרונו, וכאשר אין זמן קיום המצוות שוה, שוב אין בזה משום "חבילות חבילות". יש לומר בדרך זו גם בנידון דידן, אולי יש לדון שקיום מצות ז' כוסות הוא בהנאת מעיו, משא"כ מצות שתיית ד' כוסות שקיומה בהנאת גרונו, וצ"ע.