סימן טז

חיוב נשים ביקנה"ז בליל הסדר [גדר חיוב נשים בהבדלה]

בספר "מנהג ישראל תורה" (ח"ג עמ' רפג) מביא שבמקומות רבים, בליל הסדר, כל המסובים ובכללם הנשים מקדשים יחד עם בעל הבית ואומרים את כל נוסח הקידוש. וכן שמעתי שמנהג חסידי סטמאר. וזאת בשונה מהנהוג בכל שבתות השנה ובימים הטובים, שאין הנשים אומרות את הקידוש בעצמן, אלא יוצאות ידי חובה בשמיעה מבעל הבית.

ובפשטות, טעם השינוי בליל הסדר מכל השנה הוא, על פי מה שהביא הגרע"א (שו"ת ח"א סימן ז ד"ה בההיא) דברי המג"א (או"ח סימן קצג ס"ק ב) שכתב שבכל השנה יאמרו הנשים את הקידוש מילה במילה עם המקדש, משום שאי אפשר לכוון ולשמוע. וכוונתו, מבאר הפמ"ג באשל אברהם, שכשאומר בלשון הקודש יוצא אף שאינו מבין הלשון, אבל אם רוצה לצאת בשמיעה שאז יש צורך לכוון, צריך בלשון הקודש דוקא. ולכן נשים שכרגיל אינן מבינות טוב שיאמרו מלה במלה עם המקדש, ובכך לא יהיה להם צורך בהבנת הענין ויוצאות ידי חובת קידוש.

והעיר על כך הגרע"א, שאמנם האשה מקדשת בפיה, אבל בקידוש הזה יש בו חסרון מאחר ואין הכוס בידה, נמצא שהקידוש אינו על היין, והרי יש צורך שקידוש יהיה על הכוס. ומכיון שנוהגים כדבריו של הגרע"א, לכן בכל שבתות השנה וביו"ט, הנשים אכן לא אומרות בעצמן את נוסח הקידוש אלא יוצאות ידי חובתן מדין שומע כעונה מבעל הבית.

וממילא מובן לפי זה שבליל הסדר שגם לפני הנשים יש כוס בשעת הקידוש, שהרי כוס הקידוש היא הכוס הראשונה מארבע כוסות שגם נשים חייבות בהם - אין חשש להערת הגרע"א, ונשים אומרות את הקידוש על היין אע"פ שאינן מבינות, ויוצאות ידי חובה, כי באמירה בלבד יוצאות ידי קידוש, ואין צורך לצאת בקידוש בליל הסדר מדין שומע כעונה מהבעל.

אולם יש לברר היאך יוכל להתקיים מנהג זה בשנה שחל ליל הסדר במוצאי שבת, שאז סדר הקידוש הוא יקנה"ז - יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן. והרי פסק הרמ"א (או"ח סימן רצו סע' ח) שנשים "לא יבדילו בעצמן, רק ישמעו הבדלה מן האנשים". ואם כן הנשים הנוהגות לומר בעצמן את סדר הקידוש לא יוכלו לנהוג כן כאשר צריך להבדיל, שהרי מאחר ופטורות מהבדלה יש באמירת ההבדלה משום הפסק בין ברכת היין והקידוש ובין שתיית היין.

ואכן בספר מנהג ישראל תורה הביא בשם ספר ויגד משה (סימן טו ס"ק י) שכתב שמסיבה זו, לא יאמרו הנשים בליל הסדר בנוסח הקידוש את ההבדלה. אולם הגרי"ח זוננפלד כתב במכתב שנדפס בשו"ת משנה שכיר שבליל הסדר יכולות הנשים לומר בעצמן את כל נוסח הקידוש, כולל ההבדלה. וכן פסק הרב מדעברצין בשו"ת באר משה (ח"ו סימן פג) והעיד שכן נהגו גם בבית אביו (והביא שם בסימן קלו אסמכתא למנהג זה). ויש לברר מדוע וכיצד יוכלו הנשים לומר בעצמן את ההבדלה בליל הסדר.

ב.

ובביאור הענין נראה, בהקדם הבנת גדר חיוב הנשים בהבדלה, והטעם שאינן מבדילות בעצמן.

כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק כט הלכה א) וז"ל: "מצות עשה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו. כלומר, זכרהו זכירת שבת וקידוש. וצריך לזכרו בכניסתו ויציאתו, בכניסתו בקידוש וביציאתו בהבדלה". ועוד כתב שם (הלכה יח-כא) וז"ל: "כשם שמקדשין בליל שבת ומבדילין במוצאי שבת, כך מקדשים בליל ימים טובים ומבדילין במוצאיהם". וכתב שם המגיד משנה: "ודע שאין קידוש יום טוב דבר תורה".

ובשו"ע (או"ח סימן רצו סע' ח) פסק: "נשים חייבות בהבדלה כשם שחייבות בקידוש, ויש מי שחולק". וברמ"א: "על כן, לא יבדילו לעצמם רק ישמעו הבדלה מן האנשים". ומקור מחלוקתם מובא בבית יוסף מדברי הארחות חיים (הל' הבדלה סימן יח) שכתב: "נשים אין מבדילות לעצמן, דאין הבדלה תלויה בשמירת שבת, אלא רבנן אסמכוה אקרא. ולעומת זאת מביא הארחות חיים בשם רבנו יונה שכתב, דכשם שחייבות בקידוש ה"נ חייבות בהבדלה".

והב"ח תלה את יסוד מחלוקת הארחות חיים ורבינו יונה, במחלוקת שהביא הרב המגיד (הלכות שבת פרק כט הלכה א) - שבדברי הרמב"ם שכתב "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים וכו' וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש וביציאתו בהבדלה", מבואר שההבדלה גם כן דבר תורה והכל בכלל "זכור", וגם להבדלה דין כקידוש ושניהם חיוב דאורייתא. וכתב הרב המגיד, שיש אומרים, שהבדלה אינה אלא מדברי סופרים, ורק הקידוש הוא דבר תורה. ומפרש הב"ח: "וזה דעת ארחות חיים שכתב בתחילה "נשים אין מבדילות לעצמן", פירוש, כשהן לעצמן אין חייבות להבדיל, דאין הבדלה תלויה בשמירת שבת, דנימא דהואיל וישנן בשמירה ישנן בהבדלה. דאין תלוי זה בזה. אלא רבנן אסמכוה אקרא. כלומר, אסמכוה אקרא באנשים שחייבין מדברי סופרים, אבל הנשים פטורות לגמרי, אף מדברי סופרים כשהן לעצמן".

ומדברי הארחות חיים מסיק הב"ח שנשים אינן חייבות להבדיל לעצמן, אבל אין הכוונה שאסור להן להבדיל לעצמן אלא הן יכולות ורשאיות להבדיל לעצמן. ועל כן תמה הב"ח על דברי הרמ"א שכתב "על כן לא יבדילו לעצמן רק ישמעו הבדלה מן האנשים", וכתב: "ושארי ליה מאריה, למה לא יבדילו לעצמן דבין שהנשים חייבות מן התורה ובין שהן אינם חייבות אלא מדברי סופרים ואפילו אינם חייבות כלל אפילו מדברי סופרים, למה לא יבדילו להוציא את עצמן מה שהם חייבות מדבר תורה או מדברי סופרים, ואפילו אינם חייבות כלל מכניסות עצמם בחיוב כמו בשופר ולולב [שכתב הרמ"א (או"ח סימן תקפט) דנשים מברכות על מצות שופר ולולב אף שהן פטורות מהן, משום דהוו מצוות עשה שהזמן גרמא, מ"מ יכולות להכניס עצמן לחיוב ומברכות] וכי היכי (או"ח סימן קצט) דנשים מזמנות זימון לעצמן, הכי נמי יבדילו לעצמן במכל שכן".

ומסקנת הב"ח, שאמנם המנהג הוא שהנשים שומעות הבדלה מפי אנשים "אך מכל מקום אם האשה יכולה להבדיל בעצמה, הרי היא מבדילה לעצמה. ואפילו אם יש אנשים שהיא יכולה לשמוע מהם את ההבדלה, מ"מ היא רשאית להבדיל לעצמה".

הט"ז והמג"א יישבו את קושיית הב"ח מדוע שונה דין הבדלה שבו נשים אינן רשאיות להבדיל בעצמן מדין שופר ולולב שנשים רשאיות לברך בעצמן על השופר ועל הלולב. הט"ז (ס"ק ז) כתב לחלק, ששונה הדין בשופר ולולב שהחיוב אצל אנשים הוא מדאורייתא, ולכן נשים רשאיות לברך, משא"כ בהבדלה שנשים אינן רשאיות להבדיל, וזאת משום שתי סיבות, כלשון הט"ז "תרתי לפטור": א. גם אצל האנשים חיוב ההבדלה הוא רק מדרבנן. ב. ההבדלה היא מצות עשה שהזמן גרמא. צירוף שתי הסיבות הללו גורם לכך שנשים אינן מברכות. ומסיק הט"ז: "בחינם חלק מו"ח הב"ח ז"ל על הרמ"א ופירש בדברי הארחות חיים שרק אינן "חייבות", אבל רשאים הם להבדיל".

והמג"א (ס"ק יא) מבאר מדוע נשים רשאיות לברך ברכת שופר ולולב על אף שהן מצוות עשה שהזמן גרמא, כי אלו הן "מצוות שיש בה עשיה" דהיינו לתקוע בשופר וליטול הלולב, ואם כן הנשים יכולות להכניס עצמן בחיוב העשיה ולברך "אבל בדבר שאין בה אלא הברכה, כגון כאן [בהבדלה], אינן רשאות". כי בהבדלה יש רק אמירה, ללא כל מעשה, ולכן נשים אינן רשאיות להבדיל ולברך בעצמן.

מכל מקום מסקנת המג"א היא שהעיקר כדברי הב"ח, וכן הכריע לדינא המשנה ברורה (ס"ק לה) וז"ל: "והב"ח כתב אפילו למ"ד שפטורות מ"מ יכולות להמשיך על עצמן חיוב ולהבדיל לעצמן כמו בשופר ולולב שג"כ פטורות ואפ"ה מברכות כמבואר לקמן בסימן תקפ"ט, ומסיק המג"א דהעיקר כדברי הב"ח".

ולפי זה כתב בספר שמירת שבת כהלכתה (ח"ב פרק סב הערה כז) בשם הגרש"ז אויערבך, לענין שאלתינו, שבכל הבדלה במוצאי שבת ליום טוב, וכן בקידוש בליל הסדר שיש בו גם הבדלה, יוכלו הנשים לקדש ולהבדיל, כי מכיון שהאשה מושכת על עצמה את חיוב ההבדלה אין ברכת ההבדלה נחשבת כהפסק בין ברכת היין לשתיית היין.

ג.

והנה החילוקים שחילקו הט"ז והמג"א בין לולב ושופר ובין הבדלה, צריכים עיון.

על תירוצו של הט"ז "דהבדלה שאני דאיכא תרתי לפטורא", ואחד ה"פטורים" הוא שגם האנשים חיובם מדרבנן, הקשה בערוך השולחן (סימן רצו ס"ק ה) מנטילת לולב בכל ימי החג [מלבד היום הראשון, שהוא מדאורייתא], ובכל זאת נשים מברכות, אע"פ שגם חיוב האנשים הוא גם כן רק מדרבנן, ולפי הט"ז גם בזה היה צריך להיות לנשים "תרתי לפטור" ממש כמו הבדלה, שהרי זו מצות עשה שהזמן גרמא וזו מצוה מדרבנן, ולמרות זאת עינינו רואות שהנשים מברכות על הלולב גם בשאר הימים. ומכאן ששתי הסיבות לפטור את הנשים מן ההבדלה לא מספיקות, ואם כן קשה מדוע הנשים אינן יכולות להבדיל בעצמן.

ובפרי מגדים (משב"ז ס"ק ד) הוסיף לתמוה על הט"ז, מדין הלל בראש חודש שהוא מדרבנן, וכן ביום ב' דראש השנה שחיובו מדרבנן, ולמרות זאת מברכות הנשים על ההלל ועל שמיעת קול השופר, ואף שיש בזה "תרתי לפטור", וקשה מדוע יהיו פטורות מלהבדיל.

ובאמת יש להוסיף ולהקשות על הט"ז והמג"א מספירת העומר, שהנשים נוהגות לספור בברכה, ולכאורה הרי לדעת רוב הפוסקים ספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן [מלבד שיטת הרמב"ם], ואם כן לפי הט"ז יקשה שיש בזה "תרתי פטור" לנשים, כיון שלאנשים הוי רק מדרבנן, והוי מ"ע שהזמן גרמא, ומדוע נשים סופרות בברכה.

גם על חילוקו של המג"א בין מצוות שיש בהם עשיה כשופר ולולב, לבין הבדלה, תמה בערוך השלחן שהרי גם בהבדלה יש עשיה של שתיית הכוס, ואם כן הבדלה היא מצוה שיש בה לא רק אמירה אלא גם עשיה. ועוד תמה שם, שגוף הסברה לחלק בין מצוות שיש בהם עשיה למצוות שאין בהם עשיה, טעונה בירור והבנה, ומנין לנו לחלק בדבר זה. ועוד הקשה, שהרי רוב הפוסקים סוברים שהבדלה דינה מדאורייתא ויכולות להוציא גם אנשים, ואפילו אם חיובן מדרבנן הרי שיכולות להוציא את האנשים מכיון ששניהן חיובם מדרבנן, והסוברים שאינן מחוייבות כלל הם דעות יחידאות, והגם שיש לחוש לענין שלא יוציאו את האנשים ולכן טוב שישמעו מהאנשים, אולם פשיטא שאם אין מי שיבדיל להן, יכולות להבדיל בעצמן.

ובפמ"ג (אשל אברהם ס"ק יא) תמה על המג"א, דהנה במג"א (סימן ע' ס"ק א) דן אם נשים חייבות בברכות ק"ש, ואילו לפי סברת המג"א הרי קריאת שמע היא מצוה שאין בה עשיה, ויוצא שיהיה אסור לנשים לומר ברכות ק"ש שחרית וערבית [אמנם מוסיף הפמ"ג, שהקושיה מברכות קריאת שמע, איננה קשה לפי הט"ז, שכן אפשר לומר שמכיון ועיקר קריאת שמע הוא מדאורייתא, לכן יכולות הנשים לומר גם את ברכות הק"ש. אולם לפי סברת המג"א קשה "וזה לא שמענו שאסור לנשים לומר ברכות ק"ש שחרית וערבית"].

ויש להוסיף ולהקשות על המג"א גם מספירת העומר שהיא מצוה שאין בה מעשה, ולפי דברי המג"א במצוה כזו האשה אינה רשאית לברך, מאחר והמצוה היא באמירה בלבד ואין בה כל עשיה.

ואף שכתב המג"א (סימן תפט ס"ק א) "האידנא שוויא עליהו הנשים את מצוות ספירת העומר לחובה", ולכן יכולות לספור בברכה, הרי כבר תמה עליו המנחת חינוך (מצוה שו אות ג) וכתב: "ולא ידעתי מוצא הדברים של דברי המג"א".

ועוד, לפי דברי המג"א היה צריך להיות גם בהבדלה אותו הדין, שהרי הנשים קבלו עליהו כחובה לשמוע הבדלה ואינן עושות מלאכה ולא אוכלות לפני ההבדלה, ואם כן מדוע שלא נאמר שהבדלה היא בגדר של קבלו על עצמן כחובה, ואכן יוכלו לעשות הבדלה בעצמן אע"פ שזה רק מדרבנן. ומכח פסקו של הרמ"א שנשים אינן מבדילות לעצמן, היינו צריכים לומר שאותו דין יהיה בספירת העומר, שנשים לא תספורנה בברכה, וצ"ע.

ד.

ונראה בביאור הדברים על פי מש"כ החיד"א (ברכי יוסף או"ח סימן רצו אות ז) בשם מהר"י עאייש (כת"י) שהקשה על המג"א והט"ז מדברי התוס' (ראש השנה לג, א ד"ה הא) שכתבו שנשים עולות למנין ז' קרואים ומברכות על קריאת התורה, וקשה היאך יוכלו לברך, בין לפי הט"ז, שהרי יש בזה "תרתי לפטור" שכן קריאת התורה חיובה מדרבנן גם לאנשים, ובין לפי המג"א, שבקריאת התורה אין מעשה.

וכתב הברכי יוסף, דיש לומר שעל המג"א לא קשה, מכיון שכוונת המג"א לא היתה לחלק בין מצוות שיש בהם עשיה למצוות שאין בהם עשיה, אלא עיקר כוונתו לחלק בין מצוה שאין בה אלא ברכה כמו הבדלה, לבין מצוה שחוץ מהברכה יש עוד חלק למצוה, עשיה או דיבור. ולכן לא קשה מקריאת התורה, בגלל שבקיומה ישנם שני החלקים, ברכה וקריאה. ואף שהמג"א כתב מפורש בתחילת דבריו שהחילוק הוא בין "מצוה שיש בה עשיה", הרי שסיים המג"א ופירש דבריו "אבל דבר שאין בו אלא ברכה", ורצה לומר שזהו עיקר החילוק, שאין בהבדלה כלום מלבד הברכה. משא"כ אם מלבד הברכה יש גם חלק אחר, כגון קריאה, יכולות הנשים לברך.

ואם תמצי לומר שגם בהבדלה יש מעשה של שתיית יין, וכמו שבאמת תמה הערוך השלחן על הט"ז, יש לומר ששתיית היין אינו דין בהבדלה, אלא הלכה בברכת בורא פרי הגפן, שהרי נפסק להלכה בשו"ע (סימן רעא ס"ק טו) "אם נשפך הכוס קודם שיטעום ממנו יביא כוס אחר ומברך עליו בורא פרי הגפן ואין צריך לחזור ולקדש", וזהו כי מדין קידוש יצא, אלא שיש לו בעיה עם ברכת בורא פרי הגפן בגלל שהכוס נשפכה. וכך גם לגבי הבדלה, אם נשפך הכוס לא יצטרך לעשות הבדלה בשנית אלא לברך בורא פרי הגפן. ומכאן שהבדלה אינה קשורה לשתיית היין, ולכן אין בהבדלה מעשה מלבד הברכה.

ומעתה מיושבת קושיית הפרי מגדים על המג"א מברכות קריאת שמע, שכן הגם שאמנם אין בברכות קריאת שמע עשיה, אבל יש חלק נוסף מלבד הברכות, דהיינו קריאת שמע בעצמה, ובקריאת שמע עצמה נשים מחוייבות ולכן יכולות גם לברך. ולכן מובן שנשים יכולות לברך ברכות קריאת שמע.

ולפי דברי הברכי יוסף מיושבת הקושיה על המג"א מברכת הנשים על ספירת העומר, שכן גם בספירת העומר יש מלבד הברכה דבר נוסף, והוא עצם מעשה הספירה.

לענין הלכה כתב הברכי יוסף, שהפרי חדש הסכים להלכה דלא כארחות חיים והרמ"א, אלא נשים חייבות בהבדלה מדרבנן. אולם הברכי יוסף עצמו הכריע "ואנן בדידן אין לנו אלא כשיטת הרמב"ם, דהני נשי חייבות בהבדלה דבר תורה" וכן דעת החינוך והסמ"ג, ולכן אשה יכולה להבדיל לעצמה, ואפילו איש שכבר יצא ידי חובתו בהבדלה, יכול להבדיל רק עבור אשה.

ה.

בשו"ע הרב (או"ח סימן רצו סע' יט) מבאר את יסוד המחלוקת אם נשים חייבות בהבדלה, ויסוד דבריו, שלשיטת הרמב"ם [המובא לעיל] לפי דברי הרב המגיד עיקר הבדלה הוא מהתורה, ודאי שנשים חייבות בהבדלה, כי כשם שחייבות בקידוש מהתורה, כמו כן הם חייבות להבדיל בתפילה ועל הכוס, כתקנת חכמים שתקנו עליהם כמו שתיקנו על האנשים, והן חייבות כמותם בעיקר ההבדלה.

וכל המחלוקת אם נשים חייבות בהבדלה, היא רק אם נאמר שחיוב הבדלה הוא מדרבנן כי מצות "זכור" מדאורייתא אינה אלא בכניסת השבת ולא ביציאתה, וכל עיקר חיוב הבדלה אינו אלא מדרבנן. ולכן לדעת הארחות חיים נשים פטורות לגמרי מהבדלה, כפי שפטורות מכל מ"ע שהזמן גרמא, בין של תורה ובין של דרבנן. ואף שבכל מעשה שבת, איש ואשה שוים. זהו דוקא בדברים שהם מענין שמירת שבת וזכירתו. אבל הבדלה אינה ענין לשמירת השבת אלא היא ענין בפני עצמו, שתיקנו חכמים להבדיל בין קודש לחול ומצאו לכך סמך מההתורה בפסוק "ולהבדיל בין הקודש ובין החול".

וסברת החולקים המחייבים נשים בהבדלה היא, שאף שעיקר ההבדלה היא מדרבנן, אולם מאחר וההבדלה היא מענין זכירת השבת וקדושתה, שמזכירים שיש הבדל בין קדושת השבת לימי החולין, לכן מחוייבות נשים בהבדלה מדרבנן, כשם שחייבות בכל דבר שתיקנו חכמים בגלל קדושת השבת, שבכל הדברים האלו חייבו חכמים גם את הנשים. וכפי ההלכה ש"כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון", וכמו שהנשים חייבות בזכור ושמור, כמו כן הם חייבות בכל הדינים הנובעים מענין קדושת השבת, גם אם הם רק מדרבנן.

ו.

והנה המחצית השקל (ס"ק יא) ובשו"ת כתב סופר (או"ח סימן לד) ביארו את סברת המג"א המחלק בין מצוה שיש בה עשיה למצוה שהיא רק ברכה, שבמצוה שיש בה עשיה, מותר לאשה לעשותה, ואפילו יש לה על כך שכר כאינו מצווה ועושה. וכיון שכך יכולה גם לברך, משא"כ במצוה שאין בה מעשה ורק הברכה היא המצוה, מכיון שאיננה חייבת ומצווה, לכן גם איננה יכולה לברך.

ולפי זה הוסיף הכתב סופר לבאר, דהנה הרא"ש (קדושין פרק א סימן מט) הביא את דברי ר"ת הסובר שנשים יכולות לברך על מ"ע שהזמן גרמא, והביא ר"ת ראיה לדבריו מהגמרא בפסחים (קטז, ב) שרב יוסף ורב ששת אמרו את ההגדה בליל פסח לפני בני ביתם, וברכו ברכת "אשר גאלנו" למרות שהיו פטורים מאחר והיו סומין וסומא פטור מכל המצוות, ומכך נלמד שגם נשים, למרות שפטורות מקיום מ"ע שהזמן גרמא, מכל מקום יכולות לברך. ודחה הרא"ש את ראיית ר"ת, כי ברכת "אשר גאלנו" אין בה לשון "וצונו" לכן יכלו לאומרה, אבל אשה הרי לא יכולה לומר "וצונו" על מצווה שאיננה מצווה בה.

ומבאר הכתב סופר שלפי סברת המג"א גם כן ליתא לראיית ר"ת, שכן רק כשיש מעשה מצוה, יכולה האשה לברך וכדברי המג"א, ומה לי מעשה של מצוה או הגדה בפה, שהרי עקימת שפתיו היא מעשה המצוה לספר בניסי ה', ולכן גם ברכה יכולים לברך הסומא והנשים. משא"כ בהבדלה, שאין בה דבר זולת הברכה, אין הנשים רשאיות לברך, מאחר ואינן יכולות לברך ברכת רשות שאינן חייבת בה. ומסיים הכתב סופר: "והוא נכון, עד שאני תמה על המג"א שמדמה מילתא למילתא, דלא דמי להדדי".

ובספר קנין תורה (ח"ב סימן קיא, אות ג) הקשה על הכתב סופר: "ולע"ד לא זכיתי להבין כל זה, דאם עקימת שפתיים הוי מעשה, וזה מחשיב את המצוה למצוה שיש בה מעשה, למה יגרע אם המצוה היא באמירת ברכה לבד כמו הבדלה וכיוצא בזה. הרי גם שם יש מעשה דעקימת שפתיים".

ולכן כתב דרך חדשה בהבנת חילוקו של המג"א בין מצוה שיש בה מעשה לבין מצוה שהיא אמירת ברכה בלבד, על פי דברי רבנו יונה (ברכות יב, א) שכתב לחדש, דאפילו למאן דאמר מצוות אינם צריכות כוונה, זהו בדבר שיש בו מעשה, שהמעשה משמש במקום כוונה. כגון נטילת לולב, שמבואר בגמרא (סוכה מב, א) "מדאגבהיה נפיק ביה", אבל במצוה שתלויה רק באמירה בלבד דאין כאן מעשה, ודאי צריך כוונה שהאמירה היא בלב, ואם לא כיוון באמירה וגם לא עשה מעשה, נמצא שלא עשה שום דבר מהמצוה, ולכן לא יצא.

ועל דרך זה, התורה פטרה נשים ממ"ע שהזמן גרמא, וכשהן רוצות להחמיר על עצמן ולקיימן, הרי אינן יודעות לכוון, ולכן לכאורה אין כל תועלת כשמקיימות. אולם במצוות שיש בהן מעשה, המעשה הוא במקום הכוונה כדברי רבנו יונה, ושפיר יכולות לקיים את מעשה מצוה וגם לברך, כי סוף סוף עושות את המצוה כאינו מצוה ועושה. משא"כ במצוה שאין בה מעשה רק האמירה בלבד, דאין כאן מעשה במקום הכוונה, והן אינן יודעות לכוון, נמצא שלא קיימו מצוה כלל אפילו כאינו מצוה ועושה, שהרי הנשים אינם יודעות לכוון, ולכן לא יוכלו לברך על אמירה בלבד בלא כוונה וללא ציווי, ואין בזה אפילו מצווה, עכ"ד ספר קנין תורה.

אולם נראה שקושיית הקנין תורה על הכתב סופר, מעקימת שפתיים של אמירת הגדה הנחשבת למעשה, ואם כן גם עקימת שפתיים של הברכה תחשב למעשה, לא קשה. שכן נראה שכוונת הכתב סופר לומר כעין דברי הברכי יוסף. ובאמת אין כוונתו לומר שעקימת שפתיים נחשבת למעשה, אלא מכיון שמלבד הברכה יש חלק נוסף במצוה, ואין נפק"מ מהו החלק ההוא, אם הוא מעשה או עקימת שפתיים של סיפור ניסי ה', כי באופן שיש חלק נוסף באותה מצוה, שאותו רשאית האשה לעשות ומקבלת עליו שכר שאינה מצווה ועושה, שוב מותר לה גם לברך. ואם זוהי כוונת הכתב סופר, לא קשה קושיית הקנין תורה, כי בהבדלה אין חלק נוסף למצוה מלבד ההבדלה.

ז.

והנה בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן סב) נשאל האם מותר לנשים לאכול לפני הבדלה, והביא את דברי ספר עזר מקודש (אבן העזר סימן סב ס"ק ח) שכתב: "היות דיש אומרים דנשים פטורות לגמרי מהבדלה, וידי דאורייתא יוצאים ידי חובתן באמירה בלא שם ומלכות. ולגבי אכילה הוי ליה ספיקא דרבנן, ובפרט שהנשים ממילא רק שומעות הברכות". ולכן צידד להקל שיכולות לאכול קודם הבדלה. ותמה על כך המשנה הלכות, שגם אם נחשב לספק, יש להחמיר בגלל דברי חז"ל שהאוכל קודם הבדלה מיתתו באסכרה, ומאחר ש"חמירא סכנתא מאיסורא", אם כן גם בספק סכנתא יש לנו להחמיר מספק, ומדוע נשים תהיינה רשאיות לאכול קודם הבדלה.

ובהמשך דבריו הביא את מש"כ הארחות חיים, וז"ל: "כתב הר"ש ז"ל, נשים אין מבדילות לעצמן, דאין הבדלה תלויה בשמירת שבת אלא רבנן אסמכוה אקרא. על כן כתב הרב אשר ז"ל, שאם קידש או הבדיל אדם לעצמו, לא יקדש ולא יבדיל לבקי אלא לאשה וכו' כאשר כתבתי בהלכות קידוש היום".

וכתב המשנה הלכות: "והמעיין בצדק בדבריו, יראה דהארחות חיים לא כתב דנשים פטורות מלהבדיל או שאין הם צריכות להבדיל, אלא רק כתב שהנשים לא יבדילו לעצמן אלא אחרים יבדילו להם. וכדי שלא נטעה שפטורות, הוסיף מיד שעל כן כתב הרב אשר ז"ל שאם קידש או הבדיל אדם לעצמו, לא יקדש ולא יבדיל לבקי אלא לאשה, וכוונתו, דאף שהוא בקיא, מכל מקום כיון דנשים אינם מבדילות לעצמן אלא אנשים מבדילים להם, הוו להו כמי שאינו בקי, ואנשים מבדילים להם אפילו אם יצאו כבר ידי חובתם. וכדי שלא נטעה נמי לומר, דמה שכתב דנשים אין מבדילות לעצמן, ר"ל שפטורות מהבדלה, כתב מיד בשם הרב ר' אשר, דאנשים מבדילים להם, כלומר, שאינם פטורות מהבדלה כלל, אלא שאינם מבדילות לעצמן".

והוסיף המשנה הלכות להביא ראיה מקידוש יו"ט שחל במוצאי שבת שאומרים "המבדיל בין קודש לקודש", ואשה המקדשת ביו"ט, בודאי צריכה לומר "המבדיל בין קודש לקודש" ולהבדיל. והרי לא שמענו שנשים לא אומרות בקידוש ביו"ט ברכת המבדיל. וסתם נשים, ודאי שיוצאות מבעליהן, אולם אלמנה שעושה לעצמה קידוש לא מצאנו שלא תעשה קידוש ביו"ט ללא ברכת הבדלה.

ולמעשה, מסיק המשנה הלכות, מכיון שדעת רוב הפוסקים שנשים חייבות בהבדלה כמש"כ הברכי יוסף [המובא לעיל] וכן דעת הרמב"ם דהבדלה דאורייתא, ואם כן כל שכן דנשים חייבות, וגם הרמ"א לא כתב ש"אין חייבות", לכן: "ועכ"פ אם אין מי שישמעו ממנו, אולי מודה הרמ"א דיברכו בעצמן, משום דבעיקר דינא ס"ל דחייבות. וגם בשו"ע הרב שם ובמשנה ברורה, הסכימו דנשים חייבות מדינא להבדיל. אלא דכתבו קצת אחרונים, דאם יכולות להבדיל לעצמן יותר טוב משיבדילו להם אחרים שכבר הבדילו לעצמם. ובאמת כי בארחות חיים (הנ"ל) הרי מבואר להיפוך, דיותר טוב להם לשמוע מאנשים אפילו מכאלה שכבר הבדילו לעצמם וכמו שנתבאר. וכיון דידוע דהאחרונים לא ראו את הספר ארחות חיים, רק ממה שהביאו הב"י, כי לא היה עדיין בדפוס, ואולי י"ל שאם היו רואים אותו היו חולקים בפירוש דבריו, ואולי היו מפרשים כמו שהתבאר לעיל. ויש הרבה טעמים מדוע לא יברכו נשים לעצמם ברכת הבדלה, אפילו שמחויבות.

ומסיים: "ולכן לפענ"ד ברור דהלכה כרוב או כרובא דרובא של הפוסקים דנשים חייבות בהבדלה. והשתא לפי מה שהתבאר לנו, דנשים חייבות בהבדלה, אם כן לית לן טעמא להתיר לנשים לאכול קודם הבדלה. ובפרט לפי מה שנתבאר שהוא משום סכנתא וכנ"ל. אלא שאין אני אומר קבלו דעתי, ודאי מי שרוצה לסמוך על בעל עזר מקודש, לא יאונה לו כל און".

וכן כתב בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סימן לט) לבאר מדוע לא יבדילו נשים לעצמם לדעת הארחות חיים, גם אם נשים חייבות בהבדלה, משני טעמים:

א. יש לומר שמספקא ליה אי הן חייבות או לא, ולכן לעצמן אין מבדילות. אבל עכ"פ מספק צריכות לשמוע מאחרים. ומקום הספק הוא כמו שכתב בארחות חיים, דרבנן אסמכוהו אקרא. ואם כן ס"ל דהבדלה דרבנן, ומצינו מחלוקת בין רש"י ותוס' (ברכות כ, ב) אם נשים חייבות במ"ע שהזמן גרמא דרבנן, דדעת רש"י דבדרבנן לא שייך הזמן גרמא, ודעת התוס' ששייך. ואפשר דזה היה הספק בארחות חיים לגבי הבדלה.

ב. עוד יש לומר בדברי הארחות חיים. דבאמת ס"ל דנשים חייבות בהבדלה ללא ספק, אלא דלא יברכו לעצמן מהטעם שמבואר בזוהר הק' שהם פגמו בזה. וכעין זה מצינו במגילה לשיטת הבה"ג דנשים חייבות בשמיעה ולא בקריאה, והכא נמי ס"ל לארחות חיים כאן דאין נשים מבדילות לעצמן, ומכל מקום חייבות בהבדלה.

וטעם זה נראה עיקר, דאי נימא מכח ספיקא וכטעם הא' הנ"ל, אם כן איך כתב הארחות חיים דאפילו הבדיל בעצמו יבדיל לאשה. ואי משום דאשה מה שאינה מבדילה לעצמה הוא מכח ספק, אם כן כל שכן אחרים לא יבדילו לה. אלא נראה ברור, דאשה חייבת, אלא שאינם מבדילות לעצמן, והשתא שפיר קאמר דאפילו הבדיל לעצמו מבדיל לאשה, דהרי בעצם חייבת, ע"כ.

ח.

והנה בנוגע לשתיית נשים מהכוס של קידוש במוצאי שבת שחל בליל יו"ט, שכוס הקידוש הוא גם כוס של הבדלה, הביא בספר דבק טוב (סימן י) בשם הגאון רבי דוד לאקענבאך (שהיה ראב"ד דפרעשבורג) שלמרות דברי המג"א שכתב שנהגו הנשים שלא לשתות מכוס של הבדלה [והטעם לזה שהביא השל"ה בסוף מסכת שבת בשם ספר תולעת יעקב, שהוא משום מה שאמרו חז"ל בסוד העץ שחטא בו אדם הראשון "של גפן היה" ואמרו "מלמד שסחטה ענבים ונתנה לו", ולפי שנתכוונה להחטיא את האדם על ידי יין, לכן אין הנשים טועמות מיין של הבדלה עכ"ד], בכל זאת נראה שבליל הסדר מותר להן לשתות, על פי דברי חז"ל (פסחים ק"ט ע"ב) בעניין שתיית "זוגות" שיש בזה סכנה "דאמר רבא כוס של ברכה, לטובה מצטרף ואינו מצטרף לרעה". ולפי זה יש לומר שגם צירוף של כוס של קידוש עם כוס של הבדלה בכוס אחד, עולה הצירוף לטובה ולא ח"ו להזיק, ולכן יכולים נשים לשתות את כוס הקידוש מאחר ויש בו צירוף של כוס הבדלה. ולפי זה מובן שגם בליל הסדר יוכלו לשתות מכוס ראשונה, למרות שהיא גם של הבדלה.

ובספר דבק טוב (שם) הביא טעם נוסף להתיר לנשים לשתות מכוס קידוש שהיא גם כוס הבדלה, על פי דברי השו"ע (סימן רצו סע' ב) שביו"ט שחל במוצאי שבת, יש אומרים שאגב הקידוש מבדילין גם כן על הפת, והדעה השניה בשו"ע היא, שעושין את שניהם, גם הקידוש וגם ההבדלה על השכר. והרמ"א כותב, שהסברא הראשונה עיקר. הרי מפורש, שהרמ"א פסק כדעה הראשונה בשו"ע שעיקר שם כוס זה הוא הקידוש, ואם כן שפיר יכולות הנשים לשתות את היין של כוס הקידוש הזה אע"פ שהוא גם כוס של הבדלה.

עוד הביא בספר דבק טוב בשם ספר לקוטי חבר בן חיים בהגהותיו על השו"ע, שהטעם שלא ישתו נשים במוצאי שבת מכוס של הבדלה הוא "כדי שלא יטעו העולם לחשוב שהם חייבות בהבדלה כאנשים, ויבואו על ידי זה למכשול, כי יחשבו שיכולות נשים להוציא אנשים ידי חובתם בהבדלה, ולכן תיקנו חז"ל שנשים לא ישתו מיין של הבדלה, כדי שיהיה ענין זה להיכר, לרמז שאין נשים חייבות בהבדלה כאנשים, ואינם מוציאות אנשים ידי חובת הבדלה". ואם כן לפי טעם זה מובן שכשחל מוצאי שבת בליל יו"ט מותר לנשים לשתות מהכוס המשותפת לקידוש והבדלה, כיון שאז אין צריך היכר, ובאופן זה לא דיבר הרמ"א שאין לנשים להבדיל לבד על הכוס.

וראיתי בקובץ התורני וילקט יוסף (שנה י"ב קונטרס י"ח סימן קעז) שהביא את דברי הלקוטי חבר בן חיים וכתב שלפי דבריו יוצא שבליל הסדר, שנשים חייבות בכל מצוות הלילה ובד' כוסות, באמת יוכלו הנשים לשתות ממנו, שכן אין מה לחוש שיבואו לטעות שיכולות להוציא אנשים ידי חובתם, כיוון שבלילה זה הם באמת חייבות כאנשים.

אולם דבריו צריכים עיון, שכן גם אם נאמר שהנשים חייבות במצוות ליל הסדר כמו אנשים, אבל במצות הבדלה באופן שחל ליל הסדר במוצאי שבת, באמת אינם חייבות, נמצא שבחלק ההבדלה של הכוס הראשון באמת אינן מוציאות את האנשים ידי חובתם, וחזר הדין שאסור להם לשתות, כדי שלא יטעו לחשוב שהם כן יכולות להוציא אנשים ידי חובתם.

בקובץ וילקט יוסף, מביא טעמים נוספים מדוע מותר לנשים לשתות מכוס של קידוש שהוא גם כוס של הבדלה בליל הסדר:

טעם אחד, על פי דברי המג"א (סימן תעב ס"ק טו) שהביא את דברי הגמרא (פסחים קח, ב) שחיוב הנשים בד' כוסות ובמצוות ליל הסדר הוא בגלל "שאף הם היו באותו הנס", ופירשו ברש"י וברשב"ם שם, שהנשים היו עיקר הנס כי בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים. נמצא איפוא, שהנשים הם עיקר הנס והסיבה לד' כוסות, ובודאי שמחוייבות לשתות כוס ראשון מד' כוסות גם אם הוא כוס של הבדלה.

טעם שני, על פי מה שפסק בקיצור שולחן ערוך (סימן צז סע' יד) דמי שיצא כבר בהבדלה, אינו יכול להבדיל עוד לנשים, משום שלדעה אחת, נשים אינן חייבות בהבדלה. וכתב שם בעמודי השלחן (ס"ק יג) שהעצה באופן זה היא, שתבדיל בעצמה ותשתה מהכוס של ההבדלה. נמצא דלפי דעת עמודי השלחן באופן זה אין לחשוש לדברי השל"ה על הענין שלא תשתה אשה מכוס של הבדלה, ואם כן כל שכן בליל פסח שראוי שתשתה האשה מהכוס הראשון של הד' כוסות, אע"פ שיש בה גם ענין של הבדלה.

אמנם טעמים אלו תמוהים מאד. הטעם הראשון צ"ע, שכן פשוט וברור שנשים חייבות בד' כוסות של ליל הסדר, וזה גופא הנידון מה ההכרח לחייב נשים בהבדלה מטעם שהנס של יציאת מצרים נעשה על ידיהם.

והטעם השני צ"ע, מהו ה"כל שכן" מדברי עמודי השלחן לענין ליל הסדר. לכתחילה בודאי שחוששים לדברי השל"ה שאין ראוי שאשה תשתה מכוס של הבדלה, ובליל הסדר, הרי אין חשש שתתבטל מצות הבדלה, ומדוע שנתיר לאשה לשתות את הכוס הראשון שהוא גם כוס של הבדלה.

ט.

והנה בענין מנהג הנשים לומר את ההבדלה בליל הסדר בשעה שאומרות הקידוש, מבאר בשו"ת משנה הלכות (ח"ח סימן לו), שלמרות שבכל יו"ט שחל בשבת עדיף שישמעו מבעליהן את הקידוש, ובכלל זה גם ההבדלה. אולם בליל הסדר, למנהג שהנשים מקדשות לעצמן על הכוס, אולי טוב יותר שיאמרו ברכת מאורי האש בעצמן, וברכת הבדלה ישמעו מבעליהן ויענו אמן.

ומסיים: "ומכל מקום, גם אם מברכות לעצמן כל הקידוש, שפיר דמי. וגם פשוט, דמתחייבות לשתות את הכוס של ההבדלה, ואין זה דומה לכוס הבדלה של כל השנה, כי הרי הכוס הזו כאן הוא כוס ראשון מהארבעה כוסות שמחוייבות הנשים גם כן לשתות, אלא שגם מבדילות על כוס זו, אבל הרי חייבים לשתותה", עכ"ד.

ונראה בביאור דבריו, שהאשה יכולה לעשות את כל הקידוש כולל ההבדלה וגם לשתות את היין, כי אין זה נקרא כוס של הבדלה אלא כוס של ד' כוסות, שמותר לה לשתות, על פי דברי הגרי"ד סולוביצ'יק (קובץ מסורה, חוברת ז אלול תשנב, עמ' לא) שאמר, שבנוסף על מה שתיקנו חז"ל ד' ברכות בליל הסדר על הכוס [דוגמת קידוש על הכוס והבדלה על הכוס של השנה כולה], תיקנו גם כן מצות שתיית ד' כוסות בליל הסדר בתורת מצות חירות. שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא ממצרים, ודבר זה בא לידי ביטוי על ידי ההסיבה ושתיית הד' כוסות.

ולפי זה הסתפק הגרי"ד, דהנה הדין הוא שיוצא ידי חובת ד' כוסות ביין שאינו מבושל ולא ביין מבושל וקונדיטון [יין שמעורב בו דבש], ואילו בשבת יוצא ידי חובה גם ביין מבושל וקונדיטון. ואם כן יש לדון בכוס ראשונה מד' כוסות שהיא כוס של קידוש, האם יוצא ידי חובה ביין מבושל. שאם עיקר הכוס הוא משום ד' כוסות, אינו יוצא, אולם אם עיקרו דין קידוש, יוצא, שהרי גם בשבת יוצא ביין זה ידי חובת קידוש.

ומעתה מבוארים היטב דברי המשנה הלכות, שכן הכוס של הקידוש דינו ככוס ראשון מד' כוסות, וממילא יכולה האשה לשתות ממנו גם בליל פסח שחל במוצאי שבת ויש בכוס זו גם ענין של הבדלה, מכיון שבעיקרו, כוס זה הוא כוס של ד' כוסות.

אכן, באגרות משה (או"ח ח"ד סימן ק) מבואר שלא כדברי הגרי"ד. שבתוך דבריו האם נשים חייבות בקידוש יו"ט, והוכיח שם שחייבות, כתב: "וגם יש ראיה מהא דחייבות בקידוש של ליל פסח, שהוא אחד מד' כוסות, ודוחק לומר שמשונה קידוש זה משאר קידושי יו"ט".

ולפי דברי הגרי"ד בודאי שונה קידוש ליל פסח שנאמר על הכוס הראשונה מד' כוסות בהם נשים חייבות, משאר קידושי יו"ט, מכיון שבקידוש ליל פסח עיקר הכוס הוא כוס של ד' כוסות, ולכן יכול להיות שקידוש זה שונה מקידוש בכל יו"ט שאולי נשים אינן חייבות בו. נמצא דעת האגרות משה שכתב ש"דוחק לומר שמשונה קידוש זה [של ליל הסדר] משאר קידושי יו"ט", שלא כדברי הגרי"ד.

י.

ונראה להוסיף בביאור השינוי שבין דין הבדלה שבליל הסדר משאר ההבדלות שבכל השנה, דהנה הבאנו לעיל את יסוד הגרי"ד, שענין שתיית ד' כוסות בליל הסדר הוא בתורת מצות חירות דיציאת מצרים, וגם הכוס הראשונה, שהיא כוס של קידוש, אינה אלא מצד דין חירות דיציאת מצרים. ונמצא לפי זה, שהכוס של הקידוש בליל הסדר אין דינה ככוס של קידוש שבכל השנה, אלא היא דין מיוחד של זכירת יציאת מצרים.

ושמעתי שאמר הגרי"ד בשיעור, שחיוב כל ד' כוסות נתקן בגלל זכר ליציאת מצרים, כי הקידוש הוא זכר ליציאת מצרים. הכוס השניה על ברכת "אשר גאלנו" עניינה זכר ליציאת מצרים. גם הכוס השלישית על ברכת המזון היא על זכר ליציאת מצרים, וכפי שנאמר בברכת המזון "ופדיתנו מבית עבדים". וכמובן, הכוס הרביעית היא הרי אחר הלל הגדול שיש בו מענין יציאת מצרים. ומבואר, שהכוסות של קידוש וברכת המזון שבד' כוסות אינן מדין קידוש וברכת המזון, אלא מדין מדין זכירת יציאת מצרים. ובגלל שמוזכר בקידוש וברכת המזון יציאת מצרים, תיקנו חז"ל את הד' כוסות על דברים אלו. ולכן נשים ודאי תהיינה חייבות בזה, שהרי גם הן היו ביציאת מצרים.

והנה מצינו בדברי הרמב"ם בספר המצוות (מ"ע קנה) שכתב: "היא שצוונו לקדש את השבת ולומר דברים בכניסתו וביציאתו נזכור בם גודל היום הזה". ובמהדורת הג"ר חיים העליר הביא גירסא מדפוס ראשון "ונזכור בם יציאת מצרים וקידוש היום". ומבואר בזה שגם "ביציאתו" דהיינו בהבדלה יש להזכיר יציאת מצרים כמו בקידוש. וכן מפורש בדברי הסמ"ג (הלכות קידוש והבדלה) שמזכיר בכניסתו וביציאתו "וזכרת שנכתב בפרשת שמות", והיינו שגם בהבדלה יש להזכיר יציאת מצרים.

וראיתי במנחת חינוך (מצוה לא אות ה) שתמה: "ולכאורה כיון דילפינן מגזירה שוה דצריך הזכרת יציאת מצרים, אם כן להסוברים דגם הבדלה דאורייתא דהוי בכלל זכירה, למה לא תיקנו להזכיר יציאת מצרים וכו'. וצריך לומר דמ"מ עיקר המצוה דזכר בקידוש היום, ולא ילפינן אלא קידוש ולא הבדלה. ומ"מ קצת צ"ע".

אולם נראה שלא קשה כלל קושיית המנחת חינוך, מכיון שבנוסח ההבדלה - "בין ישראל לעמים" יש דין של זכירת יציאת מצרים. ומפורש כן בקובץ "וילקט יוסף" (שנה ח' קונטרס יב סימן קכב) שהקשה, לשיטות הסוברים שהבדלה דינה מדאורייתא, מדוע לא מזכירים יציאת מצרים בהבדלה כמו בקידוש, הלא זכירה שוה היא (עי' בסוגיה פסחים קיז, ב). וכתב שם: "והנה מצאתי שחקירת קדמונים היא זו, בספר המנהיג לרבנו נתן (הל' מוצאי שבת סימן ס"ה) כתב וז"ל וכתב רב נטרונאי ז"ל בהל' מו"ש, אם אומר [בכל הבדלה במוצ"ש] "הבדלות ישראל ממצרים" ויאמר הבדילני דודי מטומאת פתרוס וכו' דלאו הבדלות שבת מחול הוא, הרשות בידו ויש לאומרו וכו'. ולענ"ד נראה ליישב, דבאור החיים הק' כותב בסוף פרשת שמיני עה"פ "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים גו' להבדיל" וגו', וזלה"ק: אין הקב"ה יכול לייחד שמו אלא על המושלל מעין הרע ההוא, ולזה לא יחד שמו עליהם עד שהוציאם מארץ מצרים וכו' ע"כ. ועל פי זה [נראה] דכיון שאומר בנוסח ברכת ההבדלה "בא"י אלוקינו המבדיל בין ישראל לעמים" וזה נעשה רק על ידי ההעלאה מארץ מצרים, ממילא כבר הזכיר בזה יציאת מצרים". ומתבאר בזה, שנוסח ההבדלה שהוא "בין ישראל לעמים" יש בה גם הזכרת יציאת מצרים.

ומעתה נמצא, דכשם שהקידוש הוא מדיני ד' כוסות שהם דין זכירת יציאת מצרים, כמבואר לעיל בדברי הגרי"ד, כך גם ההבדלה היא ענין של זכר יציאת מצרים, שכן עיקר ההבדלה שבין ישראל לעמים היתה בעת יציאת מצרים, ולכן נוסח ההבדלה "בין ישראל לעמים" יש בה ענין זכירת יציאת מצרים.

ולכן דין ההבדלה בליל הסדר שונה מההבדלה בכל ימות השנה, וגם לנשים מותר לאומרו ואף לשתות ממנו, מכיון שבליל הסדר נוסח ההבדלה הוא מדיני זכירת יציאת מצרים, ואינו מדין הבדלה ככל ימות השנה. וכמבואר לעיל, שהכוס הראשונה של הקידוש שהיא גם כוס של הבדלה עיקרה הוא מד' כוסות שהם דין בזכירת יציאת מצרים.