דרשני:סימן ט-תוך כדי דיבור בברכת השבח (Zvi Ryzman)

סימן ט

תוך כדי דיבור בברכת השבח

בשו"ע או"ח (סימן רכו סע' ג) כתב: "היה יושב בבית הכסא ושמע קול רעם או ראה ברק, אם יכול לצאת ולברך תוך כדי דיבור יצא, ואם לאו לא יצא" [מקור ההלכה בירושלמי ברכות פ"ט ה"ב; מובא להלן אות ד]. וכתב שם הט"ז (ס"ק ב) וז"ל: "ונ"ל דאין השיעור של הברכה תוך כדי דיבור, ואחר שיעור זה לא יברך, דא"כ היה להם לומר שיעור זה על עיקר הדין, דשיעור הברכה בזה הוה תוך כדי דיבור, אלא דוודאי אחר שיעור תוך כדי דיבור גם כן צריך לברך כל שאפשר לו וכמ"ש בשאר ברכות כגון בסי' תכ"ו לענין רואה אילנות, אלא דכאן אמר לענין חיוב עליו לצאת משם ולמהר לברך, בזה חילקו אם הוה תכ"ד או לא, כנלע"ד", עכ"ל. מבואר דעת הט"ז, באופן שלא יכל לברך בעת ששמע או ראה ממש יש לברך הברכה על ראיית ברק או שמיעת רעם גם לאחר שעבר השיעור של תוך כדי דיבור לראייתו או לשמיעתו.

אכן באליה רבה (סי' רכו ס"ק ו) חלק על הט"ז ומביא בשם הר"ן (פ"ק דפסחים; הבאנו דבריו להלן אות ד) "דבברכת השבח נקטינן, דמברכים אותם רק בתוך כדי דיבור לראיה או לשמיעה של הענין שעליו יש לברך, אבל לאחר כדי דיבור, לא מברכים כלל". ופסק כן במשנה ברורה (שם ס"ק יב) להלכה, וז"ל: ומכל זה נשמע, דשיעור הברכה שעל רעמים וברקים הוא דוקא בכדי דיבור, ואם עבר יותר מכדי דיבור מעת שראה הברק או שמע הרעם, שוב לא יברך על רעם וברק זה". ובשער הציון (ס"ק יז) מבואר שגם החמד משה ונהר שלום וחיי אדם חולקים על הט"ז. ומ"מ הכריע המשנה ברורה שלא לברך אחרי תוך כדי דיבור מכיון שספק ברכות להקל.

ובשו"ע (סימן רכה סע' ג) כתב: "הרואה פרי חדש מתחדש משנה לשנה מברך שהחיינו". וברמ"א: "ואם לא בירך בראיה ראשונה יכול לברך בראיה שניה". וכתב ע"ז המג"א (שם ס"ק ט) וז"ל: "והר"מ והסמ"ק כתבו שאינו מברך, וה"ה לדידן אם לא בירך בשעת אכילה, וכ"ש שלא יברך על אותה אכילה עצמה בעוד שלא נתעכל הפרי". והיינו שהמג"א סובר שאם שכח ולא בירך שהחיינו קודם האכילה, אינו יכול שוב לברך אח"כ. מבואר איפוא דעת המג"א כמו שפוסק האליה רבה בשם הר"ן שברכת השבח אין מברכין אלא תכ"ד, ולאחר מכן אין שום אפשרות לברך.

כמו כן מצינו דין נוסף בענין זה [שציין אליו הט"ז], בסימן רכ"ו ס"א: "היוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאין פרח אומר בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום וכו'. ואינו מברך אלא פעם אחת בכל שנה ושנה, ואם איחר לברך עד אחר שגדלו הפירות, לא יברך עוד". ובמשנה ברורה (שם ס"ק ה) כתב: "אבל קודם שגדלו הפירות יוכל לברך ואפילו לא יברך בשעת ראיה ראשונה". ובשער הציון (אות ג) הביא מדברי מחצית השקל שכתב שלדעת המג"א (הנ"ל בסימן רכה ס"ק ט) אם כן ה"ה הכא אם לא בירך בראיה ראשונה שוב לא יברך עוד.

הרי לנו בזה שלוש שיטות:

א. דעת הט"ז, שיכול לברך ברכת השבח גם לאחר כדי דיבור, והביא הט"ז אסמכתא לדין זה מהרואה אילנות.

ב. דעת המג"א לגבי פרי חדש, שאפשר לברך רק בתוך כדי דיבור. והיינו שפוסק כמו הראשונים שסוברים שברכת השבח אפשר לברך רק תכ"ד. ולפי המג"א כן הדין לגבי רואה אילנות שאינו מברך אחרי ראיה ראשונה, וכמו שכתב במחצית השקל בשיטת המג"א. וכן בודאי סובר המג"א לגבי ברקים ורעמים, כדעת האליה רבה שחולק על הט"ז, שאין לברך לאחר כדי דיבור.

ג. דעת המשנה ברורה שפסק מחד גיסא לגבי ברקים ורעמים דלא כט"ז, אלא כדעת הפוסקים כהר"ן שברכת השבח אין מברכים לאחר כדי דיבור, ומאידך פסק לגבי רואה אילנות שיכול לברך אפילו אם לא בירך בשעת ראיה ראשונה. ונראה ליישב את דברי המשנה ברורה על פי המבואר בפמ"ג (סימן רכו, משבצות זהב ס"ק א) ש"ברואה אילנות י"ל דגם לדעת הר"ן הנ"ל מברך, דעדיין השמחה קיימת". ואם כן נמצא שהמשנ"ב מסכים עם המג"א שאין מברכים ברכת השבח אלא בתוך כדי דיבור, ורק ברואה אילנות אין מגבלה של שיעור זמן תוך כדי דיבור, ויכול לברך גם לאחר זמן בגלל שיש בזה דין מיוחד, השמחה הרבה שעדיין קיימת גם אז כשרואה את האילנות.

ב.

כעת נברר דעת המחבר בענין זה.

כתב בחיי אדם (כלל סג אות ט): "אם לא ברך תוך כדי דיבור מראיית הברק או הרעם, אינו מברך כלל, דעל מה יברך". ובנשמת אדם (שם אות ג) כתב וז"ל: "הבית יוסף כתב (סוף סימן רו) בשם שבלי הלקט, דהפסק לאחר כדי דיבור הוי הפסקה, בין אם מברך על דבר ולא עלה בידו, בין ברכה שנתחייב בה ולא יכול לברך לפי שעה כמו בשמע קול רעמים בבית הכסא, עכ"ל. ומדבריו מוכח דלא כט"ז בסי' רכ"ו ס"ג שכתב דמה שאמר בירושלמי בשמע קול רעם בבית הכסא אם יכול לצאת תוך כדי דיבור יצא, ואם לאו לא יצא, דרצה לומר א"צ לצאת אלא יברך אחר כך", עכ"ל הנשמת אדם.

ולכאורה דברי הנשמת אדם אינם מובנים, היכן מבואר בדברי הב"י הנ"ל שכך דעתו להלכה, שאם שמע רעם או ראה ברק בהיותו בבית הכסא לא מברך לאחר תוך כדי דיבור. הב"י רק הזכיר בדין תוך כדי דיבור, שאחד הדברים שלגביו יש נפקא מינה בדין של תוך כדי דיבור הוא בענין זה, שלא יכול לברך ברכה בעת החיוב ממש, אך היכן כתב שלא יכול לברך אח"כ בדיעבד כדעת הט"ז, וצ"ע.

והנה בשו"ע או"ח (סימן ז סע' ג) כתב: "הטיל מים והסיח דעת מלהטיל מים ואח"כ נמלך והטיל מים פעם אחרת, צריך לברך ב' פעמים אשר יצר". ובט"ז שם (ס"ק ב) דן בדין זה באריכות, והביא שחותנו הב"ח שאל את מהר"ש מלובלין על דין זה קושיא עצומה: הרי לגבי ברכת המזון הדין הוא שאם אכל ושכח לברך ברכת המזון ואח"כ חזר ואכל ונזכר, אין צריך לברך ברהמ"ז אלא פעם אחת, וא"כ מדוע כאן צריך לברך "אשר יצר" פעמיים. ומכח קושיא זו אמר מהר"ש לובלין על פסק המחבר "לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי".

וכתב הט"ז שמכיון שמקור המחבר הוא מדברי גאון המובא בארחות חיים [וכמו שכתב בב"י] אי אפשר לדחות את הדברים בנקל. ועל כן יישב את הקושיא וחילק דשאני ברכת המזון, כיון שהשביעה הראשונה עדיין קיימת א"כ מה שייך שיברך יותר מפעם אחת, הרי מברך בגלל שכתוב "ואכלת ושבעת וברכת", והוא שבע מב' האכילות יחד ומברך, מה שאין כן לגבי ברכת "אשר יצר", שכל פעולה שמטיל מים מחייבת אותו בברכה זו, וכל הטלת מים נחשב מעשה בפני עצמו, לא שייך לומר שיהיה הכל נחשב כמעשה אחד.

ובפשטות מבואר בדברי הט"ז שהולך לשיטתו שאפשר לברך ברכת השבח גם לאחר כדי דיבור, כדעתו שיכול לברך על ברכת רעם או ברק גם לאחר כדי דיבור לראייתו או לשמיעתו. ולכן לגבי ברכת "אשר יצר" שהיא ברכת השבח כתב הט"ז להצדיק את פסק המחבר, שיברך על הפעם הראשונה גם אחרי הפעם השניה, הגם שבודאי כבר עבר יותר מתוך כדי דיבור מהפעם הראשונה.

ברם יתרה מזאת, לכאורה מבואר כאן שגם דעת השו"ע כהט"ז, שבברכת השבח אין הקפדה על תוך כדי דיבור, ולכן פסק השו"ע שצריך לברך ברכת "אשר יצר" פעמיים. וא"כ מפורש כאן לא כדברי הנשמת אדם שכתב שהב"י סובר דלא כהט"ז, אלא להיפך, מפורש דעת המחבר בשו"ע כהט"ז שהרי פוסק בברכת אשר יצר כסברת הט"ז שיכול לברך גם לאחר כדי דיבור.

ובט"ז (סימן ז הנ"ל) סיים: "וכן מבואר להדיא בדברי הרא"ש מביאו ב"י ביו"ד סי' י"ט, דדוקא בברכת המזון שהיא שבח להקב"ה וכו' סגי בהודאה אחת על ב' אכילות, אבל מעשה הכיסוי הוא גמר השחיטה, וצריך לגומרה קודם שיתחיל האחרת עכ"ל, וה"נ הוה גמר המעשה אחר הטלה הראשונה וכו'", עכ"ל הט"ז. ומבואר בדבריו שגם דעת הרא"ש כהט"ז, שיכול לברך ברכת השבח גם לאחר כדי דיבור משעת החיוב עליה, ולהלן נבאר שיטת הרא"ש.

ג.

בשו"ע או"ח (סימן סו סע' ג): "לקדיש ולקדושה ולברכו מפסיק אפילו באמצע הפסוק" [והיינו באמצע פרשת קריאת שמע]. וכתב המג"א שם (ס"ק ה) וז"ל: "דאם פוסק לשאול מפני כבוד בשר ודם, ק"ו מפני כבוד הקב"ה, ומה"ט נ"ל דאם שמע קול רעמים, יפסיק ויברך". ובמשנה ברורה (שם ס"ק יט) הביא דברי המג"א הנ"ל וכותב לבארם: "ומה"ט נראה דאם שמע קול רעמים יפסיק ויברך, דהוי מצוה עוברת. ויש חולקין, דכיון שהוא עוסק בשבחו של מקום, אין לו לפסוק בשביל שבח אחר, ולא דמי לכל הני דהוי דבר שבקדושה".

ולפי המבואר בתחילת דברינו, שהמג"א סובר כדעת הר"ן המובא באליה רבה שברכת השבח יש לברך דוקא בתוך כדי דיבור, פשוט וברור שזהו טעמו של המג"א לשיטתו גם כאן, מכיון שאי אפשר לברך על רעמים אלא רק בתוך כדי דיבור, לכן צריך להפסיק גם באמצע ק"ש לאמירת הברכה. וכ"כ הפמ"ג (באשל אברהם ס"ק ה) וז"ל: "סובר המג"א כי ברכת השבח דומה לקדיש", כלומר כמו קדיש שרשאי לענות כיון שלא יוכל לענות אחר כך, כך סובר המג"א שבגלל שברכת השבח נאמרת רק בתכ"ד, יכול לברך עתה כיון שלא יוכל לענות אחר כך.

נמצא לפי זה שיסוד מחלוקת המג"א ו"יש חולקין" [שהביא המשנה ברורה] בדין ברכת רעם בקריאת שמע, תלוי במחלוקת הפוסקים האם ברכת השבח נאמרת רק בתכ"ד. ויתכן שכל זה נכלל בדבריו הקצרים של המשנה ברורה שהוסיף בביאור המג"א "דהוי מצוה עוברת", וכוונתו, דכיון שאי אפשר לברך אלא בתכ"ד, אם כן אם לא יפסיק באמצע הק"ש, יעבור הזמן ויפסיד הברכה, וכדברי הפמ"ג.

ד.

כפי שכבר הובא, במחלוקת הפוסקים האם בברכת השבח יש דין שצריך לברך דוקא תכ"ד או לא, נחלקו קמאי: דעת הר"ן שיכול לברך רק בתוך כדי דיבור, ואילו דעת הרא"ש שמברך גם לאחר כדי דיבור.

דברי הר"ן (פסחים ד, א בדפי הרי"ף בד"ה ומיהו) הם על מימרא דשמואל (פסחים ז, ב) "כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן", וכתב הר"ן: "והאי כללא דשמואל ליתא אלא בברכת המצות, אבל בברכת השבח כגון אותן שבפרק הרואה ודאי לאו עובר לעשייתה מברכין אותה אלא לאחר מכן, שאין ראוי לומר שיתקרב לים הגדול יהא עוצם עיניו ומברך ורואה, אלא רואה ומברך וכן בכולן. ולפיכך נהגו לסדר הברכות של שחרית בבית כנסת שאע"פ ששמע התרנגול בחצי הלילה מברך עליו בשחר דכיון דלאחר מכן מברך לא נתנו חכמים בהם שיעור תכיפה. ומיהו בירושלמי אמרינן במסכת ברכות גבי ברקים, היה יושב בביהכ"ס או בבית המרחץ, אם יכול היה לצאת בתוך כדי דיבור יצא, ואם לאו לא יצא, נראה מזה שאין ברכת השבח אלא בתוך כדי דיבור של ראיה ושמיעה. אלא יש לומר שסדר הברכות הללו שמברכין בשחרית בבית הכנסת ברכת השבח הן על מנהגו של עולם אפילו לא שמע שכוי מברך עליו וכן בכולן".

גם בחידושי המאירי על מסכת פסחים (ז, ב) מפורש על פי דברי הירושלמי שבברכת השבח צריך לברך "תיכף לראיה או לשמיעה" עכ"ל. ובודאי הכוונה בשיעור תיכף הוא תוך כדי דיבור כמו שכתב הר"ן וכמו דקי"ל בכל הברכות שצריך שתהיה הברכה תוך כדי דיבור למעשה.

וכן מבואר גם בדברי הריטב"א בחידושיו לפסחים שם: "כל המצוות כולן מברך עליהם עובר לעשייתן וכו'. והא דקאמר הכא כל המצוות כולן, לא בא למעט ברכת הנהנין וכו' ולא בא למעט אלא קצת ברכות השבח כגון הרואה את הים הגדול וכו' בוודאי לא סגיא שיברך אלא לאחר ראיה או שמיעה, ובאילו אמרו בירושלמי שמברך תוך כדי דיבור". הרי לפנינו שיטת הר"ן המאירי והריטב"א על פי הירושלמי, שיש לברך ברכות השבח בתוך כדי דיבור לראיה או לשמיעה.

אכן הרא"ש (ברכות פרק ט סוף סימן כג) כתב וז"ל: "אבל ברכה של הודאה ושבח כגון אלו, יכול לברך אחר כן" [מיירי שם לגבי ברכות השחר]. ובפסחים (פרק א סימן י) כתב הרא"ש בתוך דבריו בענין ברכת "להכניסו" בברית מילה: "דברכה זו לא נתקנה לגמרי על מצוה זו, תדע, דהא מברכין אותה לאחר המילה, אלא נתקנה להודות ולהלל ולשבח להקב"ה שצוה לעשות מצוה זו, בכל פעם שתבוא לידינו". ומבואר בדבריו שברכת השבח אין לה גבול בזמן, ואפשר לברכה גם לאחר כדי דיבור, ואינה קשורה לזמן הראיה או השמיעה.

וכבר עמד במעדני יום טוב על הרא"ש בברכות הנ"ל (אות ז) על המחלוקת שבין הר"ן והרא"ש הנ"ל. גם בהגהות הגאון רבי חיים צאנזער לשו"ע או"ח (סימן רכד) עמד על כך, וכתב דאפשר שהרא"ש הנ"ל חולק על הר"ן בפסחים, עיי"ש. ונקט בלשון "אפשר", אכן כבר נתבאר לעיל שיש כאן מחלוקת מפורשת בזה בין הראשונים, האם בברכת השבח יש דין של אמירת הברכה בתכ"ד לראיה או לשמיעה או לא.

ומבואר בשו"ע או"ח (סימן מו סע' ב) בדיני ברכות השחר: "עכשיו מפני שאין הידים נקיות וכו' נהגו לסדרם בבית הכנסת". וכתב הגר"א בהגהותיו שם: "דאף שאין צריך עובר לעשייתן בברכת השבח וכו' מ"מ סמוך לעשייתן בתכ"ד בעי כמ"ש בברקים וכו'", עכ"ל.

ובפרי חדש שם (סימן מו ס"ק ב) כתב על דברי המחבר הנ"ל: "כתבו ה"ר יונה והרא"ש ז"ל דהא דאמרינן כל הברכות מברכין עליהם עובר לעשייתן היינו ברכת המצוה וכו' אבל ברכה של הודאה ושבח וכו' יכול לברך אח"כ. והקשה הר"ן בפ"ק דפסחים על זה מהא דאמרינן בירושלמי גבי ברקים, היה יושב בבית הכסא אם יכול הוא לצאת בתוך כדי דיבור יצא ואם לאו לא יצא, אלמא שאין ברכת השבח אלא בתוך כדי דיבור של ראיה ושמיעה. ולי ההיא דירושלמי לא מיכרעא כולי האי, דלעולם אפילו לאחר מכן מברך, אלא דיכול לצאת בתוך כדי דיבור והויא ברכה בזמנה יצא, ואם לאו, כיון דלאחר תכ"ד מברך, לא נתנו חכמים שיעור תכיפה וכמ"ש הוא ז"ל בסמוך ולכן לא יצא", עכ"ל הפרי חדש.

ומבואר מדבריו שאין להוכיח שכוונת הירושלמי לומר שאחרי השיעור של תוך כדי דיבור אין לברך, שכן אפשר ללמוד שכוונת הירושלמי לומר שאם יכול לצאת עדיף שיצא כדי לברך בתוך כדי דיבור שאז הברכה היא בזמנה, אולם אם לא יכול, אז גם אחר כדי דיבור עדיין יכול לברך [ורק אין את ה"ברכה בזמנה"]. ומעתה אין הוכחה מדברי הירושלמי כמו שהוכיחו הר"ן המאיר והריטב"א, והירושלמי מובן גם לשיטת הרא"ש וה"ר יונה הסוברים שיכול לברך ברכת השבח גם לאחר כדי דיבור.

ה.

ונראה לתלות במחלוקת זו האם יכולים לברך ברכת השבח גם לאחר כדי דיבור את מחלוקת הפוסקים האם אפשר לומר ברכת אשר יצר לאחר שעבר זמן.

בשדי חמד (מערכת ברכות, אסיפת דינים, אות ו) כתב: "ברכת אשר יצר, כתבו הרבנים ברכי יוסף (סימן ו) וזכור לאברהם (ח"א דף ד' ע"ב) דאם עשה צרכיו ועבר זמן מה ולא בירך, שוב לא יברך. והרב יפה ללב נר"ו (דף ל"ה סוף אות י"ד) כתב, דהעלה הרב כס"א שיכול לברך בכל עת שהוא זוכר, ואנכי הרואה דגם הגאון מליסא הביאו הרב פתחי תשובה (יו"ד סימן שמא ס"ק ה) ס"ל כהרב כס"א הנ"ל, ומ"מ לדינא ודאי נקטינן כהסכמת הגאון מרן חיד"א ונמשכו אחריו רב המגיה בשלמי ציבור דף מ"ה והרב זכור לאברהם הנ"ל, וספק ברכות להקל", עכ"ל השדי חמד שם.

ברכת אשר יצר היא ברכת השבח, ומעתה יש לומר שמחלוקת הפוסקים אם אפשר לומר ברכת אשר יצר לאחר שעבר זמן תלויה במחלוקת הראשונים והפוסקים הנ"ל אם ברכת השבח צריכים לברך בתוך כדי דיבור, לפי דעת האליה רבה והפוסקים שהכריעו כשיטת הר"ן המאירי והריטב"א שאין מברכים ברכת השבח לאחר כדי דיבור, גם בברכת אשר יצר אין לברך אחר כדי דיבור, אולם לפי המג"א שהכריע כשיטת הרא"ש וה"ר יונה שמברך ברכת השבח גם לאחר כדי דיבור, גם ברכת אשר יצר יוכל לברך אחר כדי דיבור.

ויש להעיר בענין זה, דהנה בספר כף החיים (או"ח סימן ז אות ז) הביא את מחלוקת האחרונים אם יכול לברך ברכת אשר יצר לאחר זמן, ומסקנתו ש"אם לא עבר חצי שעה יכול לברך, ואם עבר יותר מחצי שעה, יברך בלא שם ומלכות, ויהרהר שם ומלכות בלבו", עכ"ל. ולכאורה שיעור זמן "של חצי שעה" לא הובא בכל השיטות שהבאנו לעיל בדין תוך כדי דיבור בברכת השבח, וצ"ע. ועוד צריך עיון, מה גדר ההלכה ש"יהרהר שם ומלכות בלבו", ממה נפשך, הרי דברים שבלב אינם דברים ומה מועיל ההרהור בשם ומלכות כל עוד לא הוציא בפיו, ומאידך, אם נאמר שהרהור הלב נחשב כאילו אומר בפיו שוב עובר על איסור, ואם כן מה התועלת בדין זה ש"יהרהר שם ומלכות בלבו".

והנה כתב בכף החיים (או"ח סימן רכז אות ט) וז"ל: "ומי שהטיל מים או עשה צרכיו ונטל ידיו לברך אשר יצר וראה ברקים או שמע קול רעם, מברך תחילה על הברק או על הרעם ואח"כ אשר יצר. ולא דמי למש"כ רש"ל דמי שאכל פרי ולא בירך ברכה אחרונה והטיל מים שיברך אשר יצר קודם משום שהיא תדירית, דשאני הכא דעוברת משא"כ שם, ואע"פ שנתחייב תחילה בברכת אשר יצר נראה דיש להקדים ברכת הרעם".

ונראה ביאור הדברים על פי מה שהביא בכף החיים (סימן סו אות טז) את דברי המג"א שסובר שיש להפסיק באמצע ק"ש לברכת הרעמים. וכמו שנתבאר לעיל בדברי המשנה ברורה טעם הלכה זו בגלל "דהוי מצוה עוברת", כלומר מכיון שסובר שאי אפשר לברך ברכת השבח אלא בתוך כדי דיבור, אם כן אם לא יפסיק באמצע הק"ש, יעבור הזמן ויפסיד הברכה. ומעתה סובר כף החיים לשיטתו, שגם כאשר עשה צרכיו ונטל ידיו לברך אשר יצר וראה ברקים מברך תחילה על הברק ואח"כ אשר יצר "דשאני הכא דעוברת", והיינו שצריך לברך בתוך כדי דיבור ברכת השבח, ולכן זו "מצוה עוברת", ואף על פי שיש כלל "תדיר ואינו תדיר, תדיר קודם", ולכאורה היה צריך להקדים ברכת אשר יצר, "מצוה עוברת" קודמת למצוה תדירה [ואין זה דומה למי שאכל פרי, וכמבואר בדברי כף החיים].

אמנם עוד כתב בכף החיים (סימן ז אות א) וז"ל: "ואם הטיל מים קודם ברכת המזון, בחידושי הגרע"א כתב דצ"ע איזה יקדים, אבל מדברי הרוח חיים משמע דברכת אשר יצר קודם עיי"ש. וכן יש לנהוג, דחיישינן שמא ישכח".

ובשלמא בדעת הרוח חיים שפסק שברכת אשר יצר קודם, יש לומר שסובר כפי השיטות שהבאנו שברכת השבח יכולים לברך רק בתוך כדי דיבור ולכן גם ברכת אשר יצר צריך לברך סמוך ממש ולא יכול לעשות הפסק עם ברכת המזון בינתיים. אולם בדעת כף החיים נתבאר שסובר לשיטתו שצריך לברך בתוך כדי דיבור ברכת השבח ולכן כאשר עשה צרכיו ונטל ידיו לברך אשר יצר וראה ברקים, מברך תחילה על הברק ואח"כ אשר יצר כי ברכת ברקים זו "מצוה עוברת" ועליה הוא חייב לברך בתוך כדי דיבור, ואם כן גם בהטיל מים קודם ברכת המזון צריך היה להיות הדין שיברך קודם אשר יצר כי ברכת השבח מברכים רק בתוך כדי דיבור ורק אחר כך יברך ברכת המזון. ולכן מבאר כף החיים שכאן יש טעם מיוחד "שמא ישכח" לברך ברכת המזון שזו ברכה שחיובא מדאורייתא, ולכן רק בגלל טעם זה יכול לדחות ברכת השבח לאחר מכן.

וכן יש להביא בענין הנדון אם יכול לברך ברכת אשר יצר לאחר זמן, את דברי הפתחי תשובה (יו"ד סימן שמא ס"ק ה) וז"ל: "כתב בספר חכמת אדם (כלל קנג) באשר יצר, אם עשה צרכיו בעודו אונן, חייב לברך אשר יצר אחר שנקבר המת אפילו כל היום". ויש לכאורה לעיין בדבריו אלו, כי אפילו אם ננקוט כדעת הפוסקים הסוברים שברכת אשר יצר אפשר לומר גם לאחר הזמן שהתחייב, היינו דוקא אם בשעה שעשה צרכיו היה עליו חיוב לברך אשר יצר, ואז נאמר שהחיוב נשאר גם זמן רב ויכול להשלים חיובו מאוחר יותר, אבל באופן שעשה צרכיו כשהיה אונן ואז לא חל עליו כלל חיוב, היאך שייך לומר שישלים חיובו כשיצא מכלל אנינות, הרי כלל לא חל עליו חיוב בעיקר הזמן שעשה צרכיו, ולכאורה זו תמיהה חזקה.

[דומה לענין זה, מה שדנו האחרונים לגבי דין אונן בשבת [שהרי לא חל עליו אז אנינות], האם יכול להקדים ולהתפלל מעריב של מוצאי שבת בשבת, או שמכיון שבעיקר הזמן של חיוב מעריב שהוא בליל מוצאי שבת, הוא כבר אונן ופטור ממעריב, שוב לא יכול להקדים להתפלל תפילה זו בשבת, מכיון שבעיקר זמן התפילה פטור מדין אונן, לא שייך להקדים לזמן שאינו אונן. בגליוני הש"ס להגר"י ענגיל על מסכת ברכות (דף כז, ב) הביא את דברי השבות יעקב (או"ח סימן ח) שכתב בתשובתו "שתפילת ערבית וודאי אין ראוי לו להתפלל מטעם כין שרוצה להתפלל ערבית תפילת חול ולהבדיל וכיון שחול הוא כבר אצלו כבר חל עליו אנינות ואונן פטור מלהתפלל ואפילו רוצה להחמיר אינו רשאי". והגר"י ענגיל חלק עליו וסובר שיכול להתפלל כיון של ידי תפילתו לא נעשה משבת חול ועדיין לא חל עליו דין אנינות. ובמכתבי תורה מהאדמו"ר רבי אברהם מרדכי מגור (מכתב נו) הביא שדודו הרה"צ מפילץ התפלל בשבת תפילת מוצ"ש ואף הבדיל על הכוס, והצדיק הרא"מ את דברי דודו. ואם כן הוא הדין בנידון דידן, כיון שבעיקר זמן החיוב של ברכת אשר יצר, דהיינו מיד אחר שעשה צרכיו, הוא פטור מדין אונן, לא שייך לומר שאחרי זמן ישלים את הברכה כשאינו אונן].