סימן יב

חיובי אשה בכבוד ועונג בשבת ויו"ט

הרמב"ם (הלכות שבת פרק ל הלכה א) כתב: "ארבעה דברים נאמרו בשבת, שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשים על ידי הנביאים. שבתורה זכור (שמות כ, ח) ושמור (דברים ה, יב), ושנתפרשו על ידי הנביאים כבוד ועונג, שנאמר (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד".

ומפרט הרמב"ם מה הם דיני כבוד שבת ודיני עונג שבת: "איזהו כבוד, זה שאמרו חכמים שמצוה על האדם לרחוץ פניו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד השבת ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש מיחל להקבלת פני שבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך. וחכמים הראשונים היו מקבצין תלמידיהן בערב שבת ומתעטפין ואומרים בואו ונצא לקראת שבת המלך". ועוד כתב: "ומכבוד השבת שילבש כסות נקיה, ולא יהיה מלבוש החול כמלבוש השבת ואם אין לו להחליף משלשל טליתו כדי שלא יהיה מלבושו כמלבוש החול ועזרא תיקן שיהיו העם מכבסים בחמישי מפני כבוד השבת".

ובהמשך דבריו מנה הרמב"ם את מצות הדלקת נרות שבת כדין מדיני כבוד שבת, וז"ל: "וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת, ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת, שכל אלו לכבוד שבת הן".

ודיני עונג שבת מבוארים בהמשך דברי הרמב"ם שם בהלכה ז': "איזהו עונג, זהו שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת הכל לפי ממונו של אדם. וכל המרבה בהוצאות שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח. ואם אין ידו משגת אפילו לא עשה אלא שלק וכיוצא בו משום כבוד שבת הרי זה עונג שבת וכו'. חייב אדם לאכול שלוש סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה וצריך להיזהר בשלש סעודות אלו שלא יפחות מהן כלל וכו' אכילת בשר ושתיית יין עונג הוא לו".

והנה על המבואר בדברי הרמב"ם שהדלקת נרות שבת היא מדין כבוד שבת, הקשו האחרונים שדברים אלו סותרים את מש"כ הרמב"ם עצמו (הלכות שבת פרק ה הלכה א) וז"ל: "הדלקת נר בשבת אינה רשות אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק, ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה כגון ערובי חצירות או נטילת ידים לאכילה, אלא זה חובה. ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת. אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת"

וידועים דברי הגרי"ז (מובא בחידושי הגר"ח (סטנסיל) סימן יא) שהוסיף והקשה עוד בדברי הרמב"ם: "ולשון הרמב"ם צ"ע שבפרק ה' כתב שדין הדלקת נר דוקא בשבת, ובפרק ל' כתב שהחיוב הדלקה הוא מבעוד יום. ועוד קשה על מה שכתב "מבעוד יום", הא אין שייך הדלקה בשבת דודאי צריך להדליק מבעוד יום כיון ששבת אסור להדליק".

וביאר הגרי"ז: "ונראה לומר דבהלכות אלו הם שני דינים נפרדים, דבחיוב הדלקה יש שני דינים, חדא משום עונג, וגם משום כבוד שבת. והם חלוקים בדיניהם: דדין עונג שבת שייך בשבת עצמו וכמו שאר דינים של עונג, כמו אכילה ושתיה, משא"כ בדין כבוד שבת שהחיוב הוא כבר מבעוד יום, שזהו גם כן בכלל כבוד שבת, וגם אם יצוייר הדלקה בשבת עצמו אינו מתקיים בזה דין כבוד שבת. ובזה שפיר מיושב לשון הרמב"ם, דבפרק ה' מיירי בדין עונג, וכמו שכתוב שם שזה בכלל עונג, וזה החיוב שייך דווקא בשבת עצמו. משא"כ בפרק ל' דשם מיירי בחיוב הדלקה מדין כבוד שבת, וכדמוכח מהא דכלל בהדי דכבוד ומסיים שכל אלו לכבוד שבת".

ולמדנו מדבריו, שבהדלקת נרות שבת, נאמרו יש שתי דינים, לפני שבת הוא מדין כבוד, ובשבת עצמה הוא מדין עונג.

ונראה סיוע לדברי הגרי"ז ממש"כ בביאור הגר"א בשו"ע (או"ח סימן תקכט סע' א) על דברי הרמ"א "ואסור לאכול מן המנחה ולמעלה בערב יו"ט כמו בשבת שזהו מכלל הכבוד", וכתב בביאור הגר"א מקור לדבריו "שזהו מכלל הכבוד" את דברי הרמב"ם בפרק ל' דשבת הנ"ל, שכתב "ארבעה דברים נאמרו בשבת, ולקדוש ה' מכובד, איזהו כבוד כו' שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה". וכתב על זה הגר"א לבאר:
"ור"ל עונג הוא בשבת עצמו וכבוד הוא בערב שבת וכן בכסות נקיה".

וביאור דבריו, הוקשה לגר"א מהו הקשר בין ההלכה שאסור לאכול מן המנחה ולמעלה לדין כבוד שבת ויו"ט, והרי עדיין לא נכנסה השבת, ולכן ביאר הגר"א שדין כבוד שבת הוא לפני השבת ודין עונג הוא בשבת עצמה, ומדיני ההכנה לכבוד שבת הוא לא לאכול מן המנחה ולמעלה באופן שעל ידי כך ימנע מלאכול בשבת. נמצא מבואר בדברי הגר"א כדבריו של הגרי"ז. וכמו שחילק הגר"א שבדין סעודת שבת יש שתי דינים: ענין כבוד שבת לפני שבת, ועונג שבת בשבת עצמו, כן מבואר בדברי הגרי"ז בדין הדלקת הנר שיש שתי דינים: כבוד שבת בהדלקת הנר לפני שבת, ועונג שבת בשבת גופה להתענג באור הנר. ומעניין מאד שלא הזכיר הגרי"ז את דברי הגר"א שהם ממש כדבריו, וכן לא ראיתי ממחברי זמנינו שעמדו על כך שדברי הגר"א מתאימים לדבריו של הגרי"ז.

גם הערוך השלחן (סימן רסג סע' ב) עמד על סתירת דברי הרמב"ם הנ"ל, וכתב ביישובם: "דצ"ל דתרוויהו איתנהו, דבמקום שאוכלים הוה מכבוד שבת ובשארי חדרים הוי מעונג שבת שלא יכשל בהליכתו שם. וזהו שאמרו (שבת כה, ב) ותזנח משלום נפשי זה הדלקת נר בשבת, דכשיש נר יש שלום ולא יכשלו ליפול". ובזה מיישב ערוך השלחן תמיהה נוספת, מדוע מברכים על הדלקת הנר יותר משאר חיובי העונג והכבוד שאין מברכין עליהם, ועל פי דרכו כתב לבאר: "דלכן מפני שיש בזה גם כבוד וגם עונג החמירו בה חכמים ועשאוה כמצוה בפני עצמה עד שמברכין עליה ביחיד".

כלל המבואר ביישוב דברי הרמב"ם: לפי הגרי"ז יש בהדלקת הנר שתי דינים בשתי זמנים חלוקים, כבוד לפני השבת ועונג בשבת עצמה. ולפי ערוך השולחן בשבת גופה יש בהדלקת הנר שתי דינים, והחלוקה היא בענין המקומות - במקום האכילה הוא מדין כבוד לעומת שאר החדרים שהוא מדין עונג.

ב.

דין כבוד ועונג ביום טוב מפורש בדברי הרמב"ם (הלכות יום טוב פרק ו הלכה טז) וז"ל: "כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים שנאמר לקדוש ה' מכובד וכל ימים טובים נאמר בהם מקרא קודש, וכבר ביארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת". וכן נפסק בשו"ע (סימן תקכט סע' א) "ואל יצמצם בהוצאות יו"ט וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת".

השוואה בין דין כבוד שבת ויו"ט מפורשת במקום נוסף בשו"ע, במנהג המוזכר בדברי הרמ"א (סימן רמב סע' א) שכתב: "נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויום טוב, והוא מכבוד שבת ויו"ט ואין לשנות".

ומכאן יש להעיר על דברי החתם סופר (על מסכת שבת דף קי"א) שכתב: "ודע לפע"ד יש חילוק בין שבת ליו"ט, דביו"ט מצות אכילה דאורייתא מושמחת אבל אין עונג מפורש בו והאוכל ושותה שלא לתאבון נהי שלא התענג מכל מקום מצות אכילה קיים, משא"כ בשבת בעי עונג דווקא. ועל כן כתב רמב"ם ובשו"ע סימן תקכ"ט דאסור לאכול בערב יו"ט מן המנחה ולמעלה "כמו בערב שבת", משמע דערב שבת פשיטא ליה טפי, היינו משום שעונג מפורש בשבת ולא ביו"ט. ולעומת זה המתענג בשבת מתענית הרי קיים עונג בתעניתו, משא"כ ביו"ט בעי ושמחת דווקא ואין שמחה אלא באכילה ושתיה כמבואר במו"ק ט' ע"א גבי חינוך בית המקדש".

ודבריו צ"ע, שכן מפורש ברמב"ם בהלכות יו"ט ובשו"ע הנ"ל שהשוו כבוד ועונג שבת ויו"ט, ובשל כך לא ביאר הרמב"ם בהלכות יו"ט את פרטי דיני העונג והכבוד אלא הפנה לדבריו בהלכות שבת דשם ביאר את הדינים, והיינו כי אין הבדל בין כבוד ועונג שבת לכבוד ועונג יו"ט, ודלא כדברי החתם סופר. וביותר צ"ע, שהרי הרמב"ם כתב שדין שבת ויו"ט נלמד מאותו מקרא "ולקדוש ה' מכובד", ובשבת ויו"ט נאמר "מקרא קדש", ומפורש איפוא שדיני כבוד ועונג בשבת ויו"ט שווים, שכן מקורם מאותו פסוק, וצ"ע.

ג.

והנה לפני שנדון בחיובי האשה בכבוד ועונג יו"ט, יש להקדים בבירור מקור בגדרי דיני קידוש בשבת ויו"ט, והאם חיובם ודיניהם שווים.

בהלכות שבת (סימן רעא סע' ב) נפסק: "נשים חייבות בקידוש אע"פ שהוא מצות עשה שהזמן גרמא, משום דאיתקש זכור לשמור והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה, ומוציאות את האנשים הואיל וחייבות מן התורה כמותם".

דין זה מובא בדברי הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים פרק יב הלכה ג) וז"ל: "וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בלילי הפסח וכו' שהנשים חייבות". ובלחם משנה שם כתב: "יש ספרים שכתוב בדברי רבינו חוץ מקידוש שבת ויום טוב ויש ספרים שאין כתוב בדברי רבינו ז"ל שבת ויו"ט אלא חוץ מקידוש היום, וכן נראה לי עיקר, דקידוש יום טוב אינו מן התורה, כמו שכתב הרב המגיד בסוף הלכות שבת [פרק כט הלכה כא; על מש"כ הרמב"ם (שם הלכה יח) "כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יום הכפורים שכולם שבתות ה' הן", ועל מש"כ (שם הלכה כא) "בלילי יו"ט מקדש על היין כבשבת"] ודע שאין קידוש יו"ט דבר תורה. וכי תימא ד"ביום טוב" לא קאי אקידוש אלא אמלאכה הא לא תעשה הוא ונשים חייבות. ואע"ג דאית בה נמי עשה מכל מקום למה לי למיכתב חוץ מיום טוב כיון דמטעמא דלא תעשה הם חייבות בהם. לכך העיקר דלא גרסינן בדברי רבינו "ויום טוב".

ומשמע מדברי הלחם משנה, שדברי המגיד משנה שקידוש יו"ט הוא מדרבנן אינו מוסכם, ולפי גירסת הספרים בדברי הרמב"ם "חוץ מקדוש שבת ויום טוב", באמת גם קידוש יו"ט מדאורייתא.

ואמנם הפרי מגדים (באשל אברהם סימן רצו) נקט שלא כדברי הרב המגיד, וז"ל: "ומשמע למ"ד הבדלת שבת דאורייתא הוא הדין הבדלת יו"ט וכל שכן קידוש יו"ט דאורייתא, דלא כמו שכתב המג"א סי' רע"א בשם המגיד משנה פרק כט הי"ח ופלא הוא". וכן כתבו המנחת חינוך (מצוה לא אות א) ובספר עמק ברכה (קידוש אות ד), שמלשון הרמב"ם לא משמע כדברי הרב המגיד, שדין קידוש ביו"ט הוא מדרבנן. אלא החיוב הוא מדאורייתא.

מכל מקום, לדברי הרב המגיד שדין קידוש ביו"ט הוא מדרבנן, וכפי שביאר הלחם משנה לפי זה את גירסת הרמב"ם "חוץ מקידוש היום" - יש לדון בחיוב נשים בקידוש ביום טוב.

מחד גיסא אפשר לומר שכוונת הלחם משנה, שבאמת נשים חייבות בקידוש יו"ט ומה שלא כתב הרמב"ם שנשים חייבות בקידוש יו"ט, משום שקידוש יו"ט אינו מדאורייתא, ודברי הרמב"ם נסבו רק על הדברים היוצאים מן הכלל במצוות עשה דאורייתא שהזמן גרמן, שבהן נשים כן חייבות, ולכן לא הזכיר דין קידוש יו"ט מדרבנן וכתב בסתם "קידוש היום", וכוונתו רק לקידוש בשבת שדינו מדאורייתא, ולכן לא כתב הרמב"ם שנשים חייבות בקידוש יו"ט. אך מאידך אפשר לומר שכוונת הלחם משנה, שלגירסת הרמב"ם "חוץ מקידוש היום" בשבת שבו הנשים חייבות, מקידוש יו"ט נשים פטורות, ולכן לא כתב הרמב"ם שנשים חייבות בקידוש יו"ט.

ובשו"ת אגרות משה (חלק ד סימן ק) דן בסוגית חיוב נשים בקידוש יו"ט. ובראשית דבריו הביא את דברי הרמב"ם (פכ"ט מהלכות שבת הלכה יח) שהטעם שמקדשים בימים טובים הוא מפני שגם הם נקראים שבתות ה', ומפורש כן גם בדברי הסמ"ג [ולפי"ז משמע שגם קידוש יו"ט נכלל במצות עשה דזכור את יום השבת לקדשו]. וכתב האגרות משה, שגם אם נאמר שדרשה זו היא אסמכתא מדרבנן כדברי המגיד משנה הנ"ל, מכל מקום הרי הקידוש נתקן על מחוייבי המצוה של שבת, ונשים בכלל. ואין נידון נשים בחיוב קידוש דומה לנידון חיוב נשים בהבדלה, שהאורחות חיים [שהוא דעת "יש מי שחולק" בשו"ע; סימן רצו סע' ח] פוטר נשים בהבדלה. שכן יש לחלק, שהבדלה נלמדת אסמכתא מקראי דלהבדיל (בגמ' שבועות יח, ב) ולא ממקראי דשבת, ולכן שייך לומר שיהיה בזה הכלל הקבוע שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, אבל קידוש יום טוב גם אם הוא אסמכתא כי ימים טובים נקראו "שבתות ה'", מכל מקום הרי יש בזה גם אסמכתא להקיש לשמירה, שהרי בשביל השמירה ממלאכה נקראו שבתות, לכן יש לחייב נשים גם בקידוש של יו"ט, גם אם קידוש יו"ט הוא רק מדרבנן, ואף לשיטת האורחות חיים.

והביא רבי משה ראיה לפסק זה "מהא דנשים חייבות בקידוש של ליל פסח שהוא אחד מהארבע כוסות, ודוחק לומר שמשונה קידוש זה דליל פסח משאר קידוש יו"ט". ומכוח זה הסיק האגרות משה: "ולכן איש שכבר קידוש יכול לקדש בשביל הנשים, ואסור לאשה לאכול לפני קידוש דיום טוב". הרי לנו שנשים חייבות בקידוש יו"ט כמו בקידוש שבת, אמנם אפשר שחיוב זה הוא רק מדרבנן.

[אגב יש לציין, שבדברי הגרי"ד סולוביצ'יק (קובץ מסורה) שאמר, שתיקנו את מצות שתיית ד' כוסות בליל הסדר בתורת מצות חירות. ומבואר שהכוס של הקידוש דינו ככוס ראשון מד' כוסות, וזהו שלא כדבריו של האגרות משה שכתב "ודוחק לומר שמשונה קידוש זה משאר קידושי יו"ט", שכן לפי דברי הגרי"ד בודאי שונה קידוש ליל פסח שנאמר על הכוס הראשונה מד' כוסות בהם נשים חייבות, משאר קידושי יו"ט, מכיון שבקידוש ליל פסח עיקר הכוס הוא כוס של ד' כוסות, ולכן יכול להיות שקידוש זה שונה מקידוש בכל יו"ט שאולי נשים אינן חייבות בו].

ד.

בדומה לנידון האם נשים מחוייבות בקידוש, יש לדון מה דין הנשים בלחם משנה, והנידון בזה הוא גם לענין שבת וגם לענין יו"ט.

והנה לענין שבת מפורש בשו"ע (סימן רעד סע' ד) "סעודה זו [של ליל שבת] ושל שחרית אי אפשר לעשותם בלא פת". ועוד מפורש בשו"ע (שם סע' א) "בוצע על שתי ככרות שלימות שאוחז שתיהן בידו". וכתב הבאר היטב (שם ס"ק א) "וגם נשים חייבות לבצוע על שתי ככרות, מרדכי בשם אבודרהם".

ובפשטות הטעם לחיוב הנשים הלחם משנה נראה שהוא מאותה הלכה המבוארת בקידוש בשו"ע (סימן רעא סע' ב) "נשים חייבות בקידוש אע"פ שהוא מצות עשה שהזמן גרמא משום דאתקש זכור לשמור והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה, ומוציאות את האנשים הואיל וחייבות מן התורה כמותם", ולפי זה יש לומר שגם בדין לחם משנה נשים חייבות מכיון שהן מחויבות בכל הדינים והחיובים והעשיות של שבת, בין מדאורייתא ובין מדברי קבלה ומדרבנן, וכמבואר בדברי האגרות משה שיש לחייב נשים בקידוש יו"ט הואיל וחיוב הקידוש נובע ממה שיו"ט נקראו שבתות, לכן הסברה נותנת שחייבות בדין הקידוש דיו"ט משום שהוקשו לשמירה. ואם סברה זו נכונה בחיוב קידוש ביו"ט שהוא מדרבנן, כל שכן שנוכל לאומרה בחיובים בשבת עצמה, וכגון חיוב לחם משנה, ונוכל גם משום סברה זו לחייב את הנשים.

אולם במקור הדין המובא בבאר היטב - המרדכי במסכת שבת (סימן שצז) ביאר סברא אחרת בזה, וז"ל: "ור"ת כתב להר"ר משה מפונטייז"א דנשים חייבות בשלוש סעודות אע"ג דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, [והטעם] דאף הם היו באותו הנס דלחם משנה והם חייבות לבצוע על שתי ככרות". ומבואר שהטעם שנשים חייבות בלחם משנה אינו מפני ההיקש של זכור לשמור, אלא מטעם שאף הם היו באותו הנס של ירידת המן, שדין לחם משנה הוא זכר למן.

גם ביו"ט יש חיוב של לחם משנה, כפי שנפסק בהלכות יו"ט (או"ח סימן תקכט סע' א) "מצות יו"ט לחלקו חציו לבית המדרש וחציו לאכילה ושתייה וכו' וחייב לבצוע על שתי ככרות ולקבוע סעודה על היין". והטעם לפסק השו"ע הוא כפי שכתב ערוך השלחן (סימן רעד סע' ה) וז"ל: "וגם ביו"ט צריך לחם משנה כשבת דאיתא במכילתא בפרשת המן שבת לא יהיה בו לרבות יו"ט שלא היה יורד בו המן, ועיין רש"י ותוספות ריש ביצה".

לפי המתבאר בדברי המרדכי בשם ר"ת שנשים חייבות בלחם משנה בשבת משום שאף הם היו באותו הנס, יוצא שגם ביו"ט יש לחייב נשים בלחם משנה כמו אנשים, משום שגם ביו"ט חיוב הלחם משנה נובע מנס ירידת המן ואף הנשים היו באותו הנס.

ה.

אמנם אם כנים הדברים, יש לעיין במש"כ הגאון רבי עקיבא אייגר בתשובותיו (פסקים סימן א).

ותוכן השאלה שנשאל רעק"א: "על אודות בני ביתו ששכחו להזכיר של חג בברכת המזון וחזרו וברכו, וחזר וטען על זה המרומם ר' טעביל שו"ב ואמר שפעם אחת אירע לו כן בבחרותו בבית הרב דק"ב והורה לו שלא לחזור ולברך.

והשיב רעק"א: "יפה עשו מה שחזרו וברכו, ואין ספק שזה ר' טעביל שכח מרוב הימים עובדא היכי הוי, ומה שאירע לו היה בראש חדש ולא ביו"ט, וחילוק זה בין יו"ט לראש חודש מבואר בפרק שלשה שאכלו ואין צריך לפנים".

ברם מצד אחר, יצא רעק"א לדון בדבר חדש, וחילק בין אנשים לנשים בדין חזרה בברכת המזון ביו"ט, וז"ל: "ועכ"ז אילו נשאלתי אנכי על ככה, כמדומה הייתי מורה ובא, דכל מרבית ביתו אנשים יחזרו לברך, אבל לא הנשים והבנות. וטעמא דידי משום דיש לי לדון דאשה מותרת להתענות ביו"ט, דאיסור תענית ביו"ט נראה שהוא מדין עונג וכן הוא ברמב"ם, והרי מצות עונג הוא בכלל מצות עשה דעצרת תהיה לכם, דדרשינן מיניה חציו לה' וחציו לכם, ואם כן לא תהא מצוה זו עדיפא מכל מצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות, ומה דאשה מחוייבת במצוה דיו"ט הוא רק בלא תעשה דלא תעשה כל מלאכה, אבל לא במצות עשה דיו"ט וכו'. וכיון דאינה במצות תענוג מותרת להתענות, וממילא אם שכחה להזכיר של יו"ט בברכת המזון אין צריך לחזור ולברך, דהוי יו"ט גבי דידהו כמו ראש חדש לגבי דידן".

ומוסיף רעק"א: "זולת בליל ראשון של פסח דמחוייבות במצה מהקישא דכל שישנו בבל תאכל חמץ, וכן בשבת אם שכחה לומר רצה דכיון דמחוייבת במצות עשה דקידוש מהקישא דזכור ושמור מחוייבת ג"כ בכל מצוות עשה דשבת, כמו שכתב הר"ן פרק כל כתבי וז"ל שם, כתב ר"ת דנשים חייבות בשלוש סעודות וכן לבצוע על שתי ככרות, שאף הן היו באותו הנס, ואין צורך שבכל מעשה שבת איש ואשה שוין כדילפינן מזכור ושמור את שישנו בשמירה ישנו בזכירה ובכלל זה הוי כל חיובי דשבת, עכ"ל הר"ן. וממילא מחוייבת ג"כ במצות עונג ואסורה להתענות, על כן צריכה לחזור ולברך כנלע"ד".

ומתבאר בדברי רעק"א הבדל בין חיוב נשים בעונג בשבת שבו הן חייבות, לבין חיוב עונג ביו"ט – שאינן חייבות לומר את ברכת המזון, ומתוך כך נקבע ההבדל לענין חזרה בברכת המזון, שבמקרה ששכחה לומר בשבת רצה או ביום טוב יעלה ויבוא, שבשבת הנשים חוזרות לומר את ברכת המזון, לעומת יו"ט שאינן חוזרות.

ועל מה שכתב רעק"א שכיון שנשים אינן מצוות על עונג יו"ט מותרות להתענות, הוסיף וכתב רעק"א בהשמטות, וז"ל: "לא מבעיא לדעת הראב"ד (השגות ריש פרק א מחגיגה) דקיי"ל כאביי דאשה בעלה משמחה, שעל הבעל מוטל החיוב לשמחה אבל היא אינה בחיוב זה, והכסף משנה והלחם משנה כתבו שגם דעת הרמב"ם כן, אלא אף לדעת הלחם משנה (פרק יד הלכה יד מהלכות מעשה הקרבנות) בדעת הרמב"ם דהלכה כר' זירא דהיא מחוייבה בשמחה, מכל מקום היינו דהיא אסורה בהספד ותענית ולהיות לה שמחה בשתיית יין ובשר, אבל מכל מקום נראה דאינה מחוייבת באכילת פת, דנראה דאכילת פת אינו מצד חיוב שמחה, דהא בשבת ליכא חיוב שמחה, אלא דנראה דמן כבוד שבת לקבוע סעודה על הלחם. והכיבוד ועונג עם שמחה תרי מילי נינהו.

ואם כן נראה כיון דבשבת כל החיוב לאכול פת אינו מטעם שמחה אלא מטעם כיבוד שבת לקבוע סעודה על הפת [ואפשר מטעם כיון דברכו וקידשו ה' למן בשבת, דקראו הכתוב לחם, קבעו חיוב לאכל סעודת לחם, וכן ביו"ט, כדכתבו דמהאי טעמא צריך לקבוע שתי סעודות לחם], ואם כן יש לומר שגם ביו"ט מדין שמחה היה סגי בבשר ויין ובגדי צבעונים, אלא דחיובו כמו בשבת, וראיה שהרי בחול המועד אף דאיכא חיוב שמחה מכל מקום אין החיוב לאכול פת כדקיימא לן בשו"ע או"ח (סימן קפח סע' ז). וכיון דאין אכילת פת תלוי בחיוב שמחה, יש לומר דאין נשים חייבות במצות אכילת פת ביו"ט דהוי מצות עשה שהזמן גרמא וכו', ואם כן הדרך לדינא דבשכחה להזכיר מעין יו"ט בברכת המזון דאין צריך לחזור ולברך", עכ"ד רעק"א.

והנה, ראשית כל, בדברי רעק"א מתבאר שנשים אינן חייבות בקידוש יום טוב, וזהו בניגוד לסברת האגרות משה שמחייב נשים בקידוש יו"ט מדרבנן, שהרי רעק"א מביא את דברי הר"ן שמקור חיוב נשים בלחם משנה בשבת הוא מדאיתקש זכירה לשמירה והיקש זה כולל את כל חיובי שבת, ואם כך הדבר, אם נאמר שאף ביו"ט שייך היקש זה לחייב נשים בקידוש מטעם זה, כדברי האגרות משה, כמו כן היינו צריכים לחייב נשים מטעם זה גם בלחם משנה, והרי רעק"א אומר שאין לאשה חובה בלחם משנה ביו"ט, ואם כן גם בקידוש יום טוב אין היא חייבת.

ואכן מפורש בדברי רעק"א שלא כהאגרות משה גם בענין קידוש בנשים ביו"ט, במש"כ הרעק"א בהמשך דבריו בהשמטות שם שכתב בתוך דבריו: "אלא דמכל מקום רוב נשי דידן מחמירין לעצמן וזהירות לקיים רוב מצות עשה שהזמן גרמן כגון שופר סוכה ולולב וכן בקידוש יו"ט". ומפורש איפוא לדעת רעק"א שנשים אינן חייבות בקידוש יו"ט גם לא מדרבנן, ורק מחמירות הנשים על עצמן לקדש ביו"ט כמו שמהדרות לקיים כל מצות עשה שהזמן גרמא.

ובביאור דעת רעק"א יתכן לומר, שסובר שאין אומרים שכל תקנה שתיקנו חז"ל בענין יו"ט נכנס לגדר ההיקש זכירה לשמירה, אלא אדרבה, בתקנות יש לומר שהן בגדר מצות עשה שהזמן גרמא וכשם שנשים פטורות מכל המצוות עשה שהזמן גרמן כן הן פטורות מהתקנות שהן גם כן בגדר מצוות עשה שהזמן גרמן.

ו.

עוד יש לעיין בדברי רעק"א שפטר נשים מחיוב סעודה ולחם משנה ביו"ט ממה שהבאנו לעיל, שמדברי המרדכי מבואר שדין לחם משנה נוהג בנשים בשבת הואיל ואף הם היו באותו הנס של לחם משנה, והגם שכבר העיר הר"ן שאין צורך לטעם זה כי אפשר ללמוד דין זה מהיקש זכירה לשמירה, מכל מקום הר"ן לא חלק על עצם סברה זו לחייב נשים בלחם משנה כי אף הם היו באותו הנס. ואם כן במקום שאי אפשר לחייב נשים מטעם היקש זכירה לשמירה, נוכל לחייבם מטעם שאף הם היו באותו הנס.

ומעתה יקשה על רעק"א, שגם אם אינו סובר שיש לחייב נשים במצות יו"ט כמו קידוש ולחם משנה, מכיון שלדעתו ההיקש זכירה לשמירה לא נאמר על החיובים ביו"ט, אולם מדוע שלא יתחייבו הנשים בלחם משנה ביו"ט מהטעם שאף הם היו באותו הנס, וכפי נתבאר לעל שגם ביו"ט היה הנס שלא ירד המן, שמשום כך צריך לחם משנה אף ביו"ט.

ואמנם רעק"א עצמו הביא בדבריו בהשמטות [במה שמוסגר בסוגריים המרובעות, כנ"ל] שברכו וקידשו במן גם לגבי יו"ט, והוא עצמו הביא גם כן את דברי ר"ת שכתב שיש לחייב נשים בלחם משנה בשבת מטעם שאף הם היו באותו הנס. ואם כן לכשנצרף שני דברים אלו: א. שגם ביו"ט היה נס המן. ב. שאף הנשים היו באותו הנס - יוצא שיש לחייב נשים בלחם משנה ביו"ט, ואילו רעק"א פטרן.

ועמד בזה בשו"ת התעוררות תשובה (חלק ג סימן שצו), וכתב: "נתעוררתי לשיטת הר"ן בשבת דכתב על מה שסבירא ליה לר"ת דנשים חייבות בשלוש סעודות משום שאף הם היו באותו הנס, שאין צורך לזה שלכל מילי דשבת הוקשו לאנשים. מכל מקום מוכח לפי דברי ר"ת דחייבות ביו"ט בלחם משנה שהוא גם כן זכר למן. הגם דביו"ט ליכא היקשא, מכל מקום חייבות משום שהיו באותו הנס. אבל לפי סברת מאוה"ג רעק"א ז"ל בתשובותיו (סימן א) שנשים פטורות גם מאכילת פת ביו"ט, ממילא כיון דליתא בחיובא דאכילת פת הוא הדין דליתא בחיובא דלחם משנה. ויש לדחוק דחייבות בפת כדי לקיים לחם משנה ונפקא מיניה שלזה יועיל ג"כ פת הבאה בכיסנין".

ומבואר שהוקשה להתעוררות תשובה שלפי טעמו של ר"ת שחייב נשים בשבת בלחם משנה כי אף הם היו באותו הנס, יש לחייבן גם ביו"ט מטעם זה. ומש"כ שלדעת הרעק"א "שנשים פטורות מאכילת פת ביו"ט ממילא כיון דליתא בחיובא דאכילת פת הוא הדין דליתא בחיובא דלחם משנה", כוונתו ליישב קושיה זו לפי רעק"א, ולומר שחיוב דלחם משנה איננו חיוב נפרד העומד בפני עצמו, אלא חיוב הנובע מחיוב אכילת פת. כלומר, יש חיוב בשבת וביו"ט לאכול פת ומחיוב זה נובע דין בציעה על לחם משנה. וכיון שכך, לפי רעק"א שנשים אינן חייבות כלל בחיוב פת, שוב כבר אינן מחוייבות בלחם משנה, שכן אם אין חיוב פת אין גם חיוב לחם משנה שחיובו נובע מדין חיוב בפת.

עם זאת מסיים ההתעוררות תשובה: "ויש לדחוק דחייבות בפת כדי לקיים לחם משנה ונפקא מינה שלזה יועיל ג"כ פת הבאה בכיסנין". וכוונתו לומר, שדחוק להפריד את חיוב אכילת פת מחיוב לחם משנה ולומר שנשים פטורות רק מחיוב לחם אבל בחיוב לחם משנה כן מחוייבות. וההיכי תמצי להפריד בין שני דינים אלו היא באופן שיוצאים ידי חובה בלחם משנה של פת הבאה בכסנין, שבאופן זה פת אין כאן אבל לחם משנה יש כאן, והנשים שפטורות מחיובא דפת וחייבות בלחם משנה יוכלו לצאת ידי חובה בלחם משנה מפת הבאה בכיסנין.

אלא שכאשר נדייק בדברי רעק"א נראה שעדיין אין בזה ליישב את דבריו. שכן בדברי רעק"א מבואר שגם חיוב פת וגם חיוב לחם משנה נלמדים שניהם ממקור אחד: נס ירידת המן. חיוב לחם משנה לאנשים ולנשים נלמד מנס ירידת המן שברכו וקדשו במן ואף הנשים בכלל הנס. וגם החיוב בפת נלמד מנס ירידת המן, וכמו שכתב רעק"א בהשמטות "ואפשר מטעם כיון דברכו וקדשו ה' לשבת במן דקראו הכתוב לחם קבעו חיוב לאכול סעודת לחם, וכן ביו"ט, כדכתבו דמהאי טעמא צריך לקבוע שתי סעודות לחם". ולפי זה חזרה הקושיה למקומה, מאחר וחיוב פת וחיוב לחם משנה נלמדים מנס ירידת המן, יוצא שהנשים חייבות בשני החיובים שנלמדים מנס ירידת המן מאחר ואף הם היו באותו הנס, וכדברי המרדכי בשם ר"ת הנ"ל, ואילו רעק"א נקט שנשים פטורות מחיוב פת ומחיוב לחם משנה ביו"ט.

ז.

עוד יש להעיר בדברי רעק"א במה שכתב שחיוב סעודה בפת ביו"ט אינו שייך לדין שמחה שנוהג ביו"ט אלא הוא מדין כבוד ועונג כמו בשבת, שדברים אלו אינם כדברי החתם סופר שהבאנו לעיל [אות ב] שכתב שדין עונג ביו"ט נלמד ממצות "ושמחת" שנאמרה ביו"ט.

ומדברי ראשונים מבואר לכאורה כדברי החתם סופר שעונג יו"ט הוא מדין שמחה והוא הדין חיוב פת שביו"ט נובע מדין שמחה, וכפי שכתב בביאור הלכה (סימן קפח ד"ה סעודה שלישית) וז"ל: "אבל שתי סעודות הראשונות בוודאי חייב בפת לכולי עלמא דהא כתיב וקראת לשבת עונג ואין עונג בלא פת [הרשב"א בחידושיו] ובתוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות איתא דהוא הדין ביו"ט דכתיב ביה שמחה ואין זה בלא לחם". נמצא מפורש בדברי תוספות רבינו יהודה החסיד כדברי החתם סופר שענין עונג ביו"ט וחיוב לחם נובע מדין ושמחת ולא מדין עונג בשבת. וברא"ש (מסכת ברכות פרק ז סימן כג) הביא דברי רבינו יהודה, וז"ל: "הלכך נראה לרבינו יהודה דחייב אדם לאכול פת ביו"ט משום שמחה משום חלקהו חציו לאכילה ועיקר אכילה הוא לחם, והא דאמרינן בסוכה מכאן ואילך רשות דאי בעי לא אכיל, הכי קאמר רשות משום סוכה ולעולם חובה היא משום שמחת יו"ט". ומפורש גם בדברי הרא"ש שחיוב פת ביו"ט נובע מדין שמחה.

אמנם ראיתי בספר זכרון מבקשי תורה לזכרו של הגרש"ז אויערבך (עמוד תא), שהגאון רבי אפרים שמואל מאיר, כתב להעיר שאף שמלשון הראשונים הנ"ל משמע דלא כרעק"א, מכל מקום הראיה שיש לדינו של רעק"א שחיוב עונג הוא המחייב אכילת פת ולא חיוב שמחת יו"ט היא, שהרי נפסק להלכה שבחול המועד חייב בשמחה ומכל מקום פטור בו מאכילת פת, ואם כן מוכח כדבריו של רעק"א שחובת פת ביו"ט הוא מדין עונג ולא מדין שמחה.

ח.

עוד דנו הפוסקים בדברי רעק"א.

בשו"ת יד אליהו (פסקים סימן יז) העיר על דבריו של רעק"א: "ודע דבתשובת הגאון רעק"א סימן א' כתב דאם שכחה אשה להזכיר של חג בברכת המזון, דאין צריכה לחזור ולברך, מטעם דאשה מותרת להתענות, דמצות עונג הוי מצות עשה שהזמן גרמא, עי"ש. ולפענ"ד נ"ל, כיון דעל כרחך נשים חייבות בקידוש היום דיו"ט, אם מדאורייתא מדאיתקוש לשבת, או מדרבנן דומיא דשבת, אם כן ממילא חייבות בעונג, משום במקום עונג שם תהא קריאה, ולא פליגי רב ושמואל אלא אי בעינן במקום עונג, אבל לכולי עלמא מי שמחוייב בקידוש מחוייב בעונג. וכיון דלגאונים ס"ל דבעינן פת דוקא לצאת ידי עונג, ממילא חייבות בברכת המזון מדרבנן. ואפילו למ"ד במיני תרגימא, יש להזכיר של יו"ט, עיין ירושלמי סוף פרק הישן".

אמנם נראה שקושיה זו אינה קשה, שהרי רעק"א עצמו כתב בהשמטות, שנשים באמת אינן חייבות כלל בקידוש ביו"ט לא מדאורייתא ואף לא מדרבנן, אלא שנשי דידן מחמירות וזהירות לקיים גם מצות עשה שהזמן גרמא ובכללם קידוש דיו"ט, ואם כן לא שייך להקשות שהחיוב של קידוש יגרור אחריו חיוב של עונג מכיון שהרי גם בקידוש אינם חייבות לדעת רעק"א.

בשו"ת יביע אומר (או"ח סימן יח) הביא משו"ת מתת ידו (או"ח סימן כא) שכתב להעיר על דברי רעק"א: "אפילו אם תמצי לומר שנשים פטורות מאכילת פת ביו"ט, מכל מקום כיון שהאשה מכנסת עצמה לחיוב מצות עשה של שמחת יו"ט ואוכלת פת חל עליה החיוב בברכת המזון כמו האנשים וצריכה לחזור. ודומה לתפילת ערבית שהיא רשות ומכל מקום אם מתפלל שויה עליה חובה, ואם טעה ולא הזכיר בשבת ויו"ט וחול המועד צריך לחזור ולהתפלל והכי נמי הכא", עכ"ד. ולדעתו נשים חייבות באכילת פת ביו"ט.

וגם בנידון זה, לכאורה יש לחלק בין דין "שויה עליה חובה" בתפילת ערבית למה שכתב רעק"א שרוב נשים דידן מחמירות לעצמן וזהירות וזריזות לקיים רוב מ"ע שהזמן גרמא, שכן ודאי שלא כל מה שנהגו להחמיר במה שפטורים הופך לחובה גמורה, ושאני מעריב שכל הציבור קיבלו את תפילת מעריב בתורת חובה להחשיב תפילת מעריב כשאר תפילות, משא"כ נשים גם כאשר מקיימות מצות עשה שהזמן גרמא אינן מקיימות אותן בתורת חובה כשאר מצות שלא הזמן גרמא, אלא מקיימות אותם בתורת זהירות וזריזות וחומרא, כלשונו של רעק"א.

ויסוד חילוק זה מבואר בדברי המנחת חינוך (מצוה שו אות ד) על דברי המג"א (או"ח סימן תפט סק"א) שכתב על ההלכה שנשים ועבדים פטורים ממצות ספירת העומר, וכתב המג"א: "דהאידנא שוויא עליהו חובה". וכתב המנחת חינוך: "ודבר זה צ"ע והוא דבר חדש, דנשים אם קיבלו עליהם לעשות מצות עשה שהם פטורים יתחייבו מפני דשוויא עליהו חובה, ולא ראיתי כן בשום מקום ולא דמיא לתפלת ערבית [וכוונתו להוציא מדברי הפמ"ג שם שכתב כן דאפשר דהוי כתפלת ערבית ואף הפמ"ג נשאר בצ"ע בזה] עיין בראשונים. וכן יש דעות שאסור להו לעשות מצות עשה שהזמן גרמא, ולכולי עלמא אינו מצוה כלל והאיך ישוויו חובה, ולא ידעתי מוצא הדברים של דברי המג"א".

אמנם בספר נזירות שמשון גם הקשה כן על דברי המג"א, וכתב לחלק: רק בדבר שיש בו מחלוקת שייך לומר דנשים חייבו את עצמן, כמו תפלת ערבית ואכילת פת בסעודה שלישית, משא"כ כאשר אין מחלוקת, וכפי שמבואר בדברי הדרכי משה [או"ח סימן קפח ס"ק ח; בדין חזרה בשכח ולא אמר רצה בסעודה שלישית בשבת, וכתב שם וז"ל: "ונ"ל דדוקא בסעודה ג' איכא למימר כה"ג מאחר דאיכא למ"ד דחובה לאכול פת דומיא דתפילת ערבית דאיכא למ"ד דחובה להתפלל ולכן אמרינן מאחר שהתחיל שוויה עליו חובה, אבל בר"ח ליכא למ"ד שהוא חובה ולכן לא שייך לומר שהוא חובה"].

נמצא לפי הנזירות שמשון, שאמנם רעק"א שסבר שנשים פטורות מדינא מקידוש ביו"ט ואינו אלא זהירות וזריזות וחומרא, וסבר כן רעק"א בפשיטות ושאין בזה פלוגתא כלל, לכן סבר שאין זה נחשב "שקיבלו עליהו חובה". אולם לפי מה שמצאנו שיש הסוברים שנשים חייבות בקידוש ביו"ט עכ"פ מדרבנן, וכפי שמתבאר לפי הספרים שגורסים בלשון הרמב"ם הנ"ל "חוץ מקידוש שבת ויו"ט", וכדעת האגרות משה לדינא, וכמו שגם כתב בשו"ת יד אליהו שחייבות בקידוש או מדאורייתא מדאיתקוש לשבת או מדרבנן דומיא דשבת - ומאחר ויש מחלוקת בדין זה, אם יקבלו על עצמן כחובה לקדש בליל יו"ט, יחול עליהן חובת קידוש, לפי דברי הנזירות שמשון.

ט.

עוד הערה על דברי רעק"א מביא השדה חמד (אסיפת דינים מערכת יו"ט סימן ב אות ו) בשם הגאון מוה"ר שלמה הכהן מוילנא (מחבר ספר בנין שלמה), וז"ל:

"ומיהו קצת תימא לי על הגאון המחבר זצ"ל דסתם וכתב דנשים ששכחו לומר יעלה ויבא בברכת המזון ביו"ט אינן צריכות לחזור ולא חילק בין יו"ט ליו"ט. ולכאורה נראה פשוט דאם שכחו ביו"ט של עצרת בוודאי צריכים לחזור, דהא תנן בברכות דף כ' דנשים חייבות בתפילה, ובין לפירוש רש"י שם דבמצות עשה דרבנן שהזמן גרמא גם נשים חייבות, ובין לפירוש התוספות שם דגרסי בגמרא הטעם דרחמי נינהו, ושתי הסברות שייך גם במצות עשה דלכם ביו"ט של עצרת, דהא כתבו התוספות לר' אליעזר אינו אלא מדרבנן, וגם לדידן דהוי מן התורה מכל מקום כיון דאיכא טעמא נמי דהוא יום שניתנה בו תורה, והך טעמא שייך גם בנשים, וכמו דחייבות בתפלה משום דרחמי נינהו ותמיהני על הגאון המחבר זצ"ל שלא ביאר זה".

והנה הגאון רבי שלמה הכהן מוילנא כתב שהערה זו היא "קצת תימא". ונראה, שאכן יש ליישב ולומר שיש הבדל בין אנשים ונשים ביו"ט דעצרת. וכפי שמבואר בסוגיה בפסחים (ס"ח, ע"ב; שהיא מקור לדברי הגאון רבי שלמה הכהן) "מר בריה דרבינא כולא שתא הוי יתיב בתעניתא לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי, עצרת יום שניתנה בו תורה". ובהמשך הסוגיה: "רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תילתא, אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא". ופירש רש"י: "אי לאו האי יומא שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף ומה ביני לבינם". ועוד איתא שם: "רב ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה ותלי וקאי בעיברא דדשא ואמר חדאי נפשאי חדאי נפשאי [שמחי נפשי, רש"י] לך קראי לך תנאי". ומבואר שעיקר השמחה של רב יוסף ורב ששת היתה על לימוד התורה, וכלשון רש"י "שלמדתי תורה ונתרוממתי".

ולפי זה אפשר לומר ששמחת הנשים שלא נצטוו בלימוד התורה ולא שייכות בחלק זה של שמחת התורה הנובעת מלימוד התורה - פחותה משמחת האנשים, ואם כן לא קשה הערת הגאון רבי שלמה הכהן מוילנא שנשים יתחייבו כאנשים "בלכם דעצרת משום דהוי יום שניתנה בו תורה", כי גם אם נשים שמחות ביום זה שנתנה בו תורה לישראל, אולם אינן בדרגת השמחה של האנשים. וגם אין זה דומה למה שחייבות נשים בתפילה "דרחמי נינהו", כי בזה גם אנשים ונשים שייכים במידה שוה בסברה "דרחמי נינהו", משא"כ שמחת האנשים שנצטוו על לימוד התורה הגדולה יותר ואינה שווה לשמחת הנשים שלא נצטוו.

י.

הערה נוספת בדברי רעק"א כתב הגר"ש רוזובסקי (ספר זכרון שמואל סימן לב אות ז) וז"ל:

"בהא דכתב הגרע"א ז"ל דנשים פטורות ממצות עונג וכבוד ביו"ט, צע"ק דא"כ ליפטרו נשים ביו"ט מדין הדלקת נרות, ואף דהדלקת נר הוא דין מיוחד דהרי מברכינן עלה, אבל מכל מקום יסוד החיוב הוא משום כבוד ועונג, וכמבואר ברמב"ם פ"ה מהלכות שבת ה"א ופ"ל הט"ז, וכיון דנשים פטורות ממצות עונג וכבוד, אם כן ליפטרו גם מהדלקת נרות.

ואולי יש לומר דכיון דהוא דין מיוחד של הדלקת נרות, אף דיסודו הוא משום כבוד ועונג, מכל מקום חייבות בזה גם נשים. ועוד יש לומר, דיש לחלק בין דין כבוד לדין עונג, דעונג הוי מצות עשה שהזמן גרמא אבל כבוד יו"ט לא חשיב הזמן גרמא. וטעמא דמילתא, שהרי גם בחול חייב לכבד את היו"ט כל דזהו כבודו של יו"ט, וכדחזינן דמשום כבוד שבת ויו"ט צריך שיהא מוכן מבעוד יום, וכדאיתא בר"מ ז"ל פרק ל' מהלכות שבת ה"ה, וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת שכל אלו לכבוד שבת הן, ע"כ. ועיין בכתבי הגר"ח בשם מרן הגרי"ז ז"ל, אבל עונג חייב להתענג בשבת ולהכי הוי מצות עשה שהזמן גרמא, וצ"ע בזה".

בספר עיונים בהלכה (סימן יג ענף ד) כתב לדחות את תירוציו של הגר"ש רוזובסקי, וכך כתב: "ותירץ בזכרון שמואל ואולי י"ל דכיון דהוא דין מיוחד של הדלקת הנרות אף דיסודו משום כבוד ועונג מכל מקום חייבות בזה אף הנשים, עכ"ד. ודבריו אלו צ"ע, דגם סעודת פת ביו"ט וכל שכן דין קידוש ביו"ט הוו דין מיוחד ליו"ט, ומכל מקום ס"ל להגרעק"א דנשים פטורות כיון דהוי מ"ע שהזמן גרמא [ועיי"ש בהשמטות בסו"ד דפטורות מקידוש ביו"ט] ואם כן כל שכן בהדלקת הנרות דהוא חלק ממש מדין כבוד ועונג יו"ט יותר מקידוש".

ונראה לומר בכוונת הגר"ש רוזובסקי, כפי שמשמע מדבריו במה שכתב בקושיה "ואף דהדלקת נר היא דין מיוחד דהא מברכינן עלה", שדין הדלקת הנר אינו נכלל בחדא מחתא עם כל שאר דיני היו"ט, וראיה ברורה לכך, שהרי לא מברכים על כל דין ודין שיש ביו"ט באופן נפרד אלא רק על הדלקת הנר, ומזה נלמד שהדלקת הנרות היא דין מיוחד מכל שאר הדינים, ואם כן בדין מיוחד זה חייבות גם נשים.

על תירוצו השני של הגר"ש רוזובסקי כתב בספר עיונים בהלכה: "ויסוד דבריו מחודש, דכבוד חשוב מצות עשה שאין הזמן גרמא. דסוף סוף, עיקר טעם הכבוד בחול הוא רק לכבוד שבת, ודומה להא דחייב לדאוג בכל השנה שיהיה לו ארבעת המינים בסוכות ושופר בראש השנה, ומכל מקום הוה מצות עשה שהזמן גרמא, כיון שעיקר המ"ע מתקיים בזמן היו"ט ורק ההכנה הוא לפני יו"ט, וכן כאן עיקר דין הכיבוד שלפני שבת, הוא רק כדי שיום השבת יהיה מכובד. אלא שבשבת עצמו א"א לקיים דין דכבוד, דהרי צריך שיהיה כל השבת מכובד. ולכן צריך לכבוד מבעוד יום, אבל עיקר דין הכיבוד לפני שבת הוא רק ענין דין הכנה לשבת כדי שיהיה יום השבת מכובד".

אך נראה להעיר על דברים אלו, שיש הבדל יסודי בין הדאגה לארבעת המינים לבין כבוד יו"ט: מארבעת המינים נשים פטורות, ולכן יש סברה לומר שאינן צריכות לדאוג כל השנה שיהיה ארבע מינים, שכן מדוע שיהיה עליהן לדאוג לדבר שאינן חייבות בו. אבל בהדלקת הנרות לכבוד יו"ט, בעצם שמירת יו"ט, נשים חייבות כאנשים, ולכן נוכל לומר שיהיה מוטל עליהן לדאוג לכבד את היו"ט שהם מחוייבות בשמירתו. ואף שאמנם לא מוטל עליהן חיוב מצד הדין לדאוג לעונג יו"ט במאכל ומשתה כיון שפטורות מדין עונג יו"ט, אבל הכנת הבית לכבוד שבת ויו"ט שיהא הבית מתוקן, נר דלוק ומטה מוצעת - כבוד זה מדוע שלא יהיה נוהג גם בנשים. ורק מעונג וכבוד ביו"ט עצמו פטורות, כי זהו מ"ע שהזמן גרמא, אולם במה שנוהג לפני יו"ט, לפי המבואר בדברי הגר"ש רוזובסקי, אין זה בגדר "זמן גרמא" שלא יתחייבו הנשים, ולכן גם עליהן להתכונן כראוי ליו"ט.

יא.

ונראה להוסיף בביאור דברי הגר"ש בתירוצו הראשון. הנה בלשון השו"ע (או"ח סימן רסג סע' ב; ומקורו מדברי הרמב"ם פרק ה מהלכות שבת הלכה א) נאמר: "אחד האנשים ואחד הנשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת". ומדוקדק שאין החיוב להדליק נר, אלא שיש חיוב "להיות בבתיהן נר דלוק", דהיינו דין על הבית שחובה שיהיה בו נר דלוק לכבוד שבת.

ומעתה יש לומר שכוונת הגר"ש בתירוצו הראשון "דכיון דהוא דין מיוחד של הדלקת נרות, אף דיסודו הוא משום כבוד ועונג, מכל מקום חייבות בזה גם נשים", רצונו לומר, שבהדלקת נר שבת יש דין מיוחד על הבית, ולכן גם האשה הדרה בבית נתחייבה בחובה זו מחובת הבית ולא מצד החיוב להדליק, אלא שיהיה בבית נר דלוק.

ובתוספת ביאור נראה, דהנה כתב ערוך השולחן (סימן רסג סע' ה) וז"ל: "נר שבת כנר חנוכה שהיא מצוה וחובה על כל אחד להדליקה, והיינו שכל משפחה חייבת בהדלקת הנר". וביאור הדברים שחיוב נר שבת הוא כחיוב נר חנוכה שיש בו דין על כל משפחה ובית שיהיה דלוק בו נר חנוכה. וכן ביאר הגר"ש רוזובסקי (ספר זכרון שמואל סימן יט אות ז) לפי יסוד זה את דברי השו"ע (או"ח סי' תרעה) שהביא המחבר דעת יש מי שאומר שבנר חנוכה גם קטן שהגיע לגיל חינוך יכול להדליק, ואילו בהלכות מגילה (או"ח סי' תרפט) סתם המחבר וכתב שהשומע מגילה מקטן לא יצא, ולא הביא דעת האומרים שיצא. וביאר הגר"ש: "דיש מקום לומר דשאני נר חנוכה ממגילה דהנה בנר חנוכה יש לומר דאין החיוב דוקא על הבעל בית שיעשה מעשה הדלקה בעצמו אלא דהוא חיוב על הבית שיודלק בו על ידי אחד מבני הבית נר חנוכה, וכלשון הרמב"ם ומצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד". ולכן רק בנר חנוכה שייך לומר שגם קטן יכול להוציא ידי חובה, כיון שאין בזה דין להוציא אחרים ידי חובה אלא דין שיהיה בבית נר חנוכה דלוק, ובזה מועיל גם כשהקטן הדליק. ומעתה, אף בנר שבת, גדר החיוב הוא כנר חנוכה - שיהיה בבית נר דלוק לכבוד שבת.

ובזה מתבארים דברי כף החיים (סימן רסג ס"ק כד) שכתב: "וכשיש נשים רבות מחלקות המצוה ביניהם, ואם עומדות כולם זו אצל זו אפשר שיוצאת בברכה שמברכת אחת מהן". ולפי המבואר מובנים דבריו, מאחר וגדר ההדלקה הוא חיוב על הבית שיהיה דלוק בו נר שבת, שייך החיוב לכולן ויוצאות בברכה שמברכת אחת מהן. [אמנם אין זה מוכרח, ויתכן שכוונת כף החיים שתברך אחת מהן מטעם "ברוב עם הדרת מלך", ולא מדין החיוב על הבית].

ובביאור תירוצו השני של הגר"ש רוזובסקי נראה להוסיף על פי המבואר בשו"ע (או"ח סימן רנ) ביסוד גדר ההכנה לשבת שיש בזה חשיבות מיוחדת כדין מצד עצמו, כדברי השו"ע: "ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק ורבה ורב יוסף היו מבקעין עצים ורבי זירא היה מדליק האש ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול ומהם ילמד כל אדם ולא יאמר לא אפגום בכבודי כי זה הוא כבודו שמכבד את השבת". ולא מצאנו במצוות אחרות הלכה בשו"ע שיש דין הכנה למצוה וכמו כן לא מצינו בשום הלכה שהשו"ע מזכיר את הפרטים לדקדוקיהם מיהם האמוראים שעשו ומה בדיוק הכינו.

ומכאן נלמד, שדין הכנה לשבת אינו רק דין הכנה לכבוד השבת שתהיה השבת מכובדת, אלא ההכנה היא מצוה חשובה בפני עצמה, וכבודו של האדם שהוא מכבד את השבת, כפי שהביא השו"ע שהאמוראים לא חסו על כבודם אלא אדרבה, זה היה כבודם שקיימו את מצות ההכנה לכבוד השבת.

ובביאור הלכה (שם ד"ה ישתדל) כתב: הביא את דברי הרמב"ם שכתב בהלכה זו בלשון חייב, וז"ל: "אע"פ שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו". וכתב בביאור הלכה: "ואפשר דלהרמב"ם ג"כ לאו חוב גמור הוא אלא כעין חובה משום כבוד שבת, וסברת הרמב"ם דאל"ה לא היו מבטלים כל הני אמוראים תורתן עבור זה, ומ"מ לא הוי זה חובה גמורה, ותדע דלא אשכחן בגמרא בשם חובה כי אם על הדלקת נר בשבת בדף כ"ה ע"ב ולענין ג' סעודות בדף קי"ז ע"ב, ומ"מ צ"ע". ולפי המבואר, נראה שזה מה שלימדנו הרמב"ם שיש כאן חיוב מכיון שההכנה היא מצוה חשובה בפני עצמה.

וזה הביאור ביסוד דברי הגרי"ז והמתבאר מדברי הגר"א [שהבאנו לעיל אות א] שגדר כבוד שבת הוא לפני השבת, דהיינו שאין זה רק הכנה לשבת שהשבת צריכה להיות מכובדת, אלא כל עיקר ומהות מצות כבוד שבת הוא דין מבעוד יום, ומצוה בפני עצמה, לעמוד בערב שבת ולהתכונן לכבוד השבת, ועצם ההכנה היא היא המצוה.

וזוהי גם כוונת דברי הגר"ש במה שכתב לחלק בין דין כבוד לדין עונג ש"עונג הוי מצות עשה שהזמן גרמא אבל כבוד יו"ט לא חשיב הזמן גרמא. וטעמא דמילתא, שהרי גם בחול חייב לכבד את היו"ט כל דזהו כבודו של יו"ט", וכפי שהביא שם מדברי הגרי"ז הנ"ל שדיני כבוד שבת הם מבעוד יום, וכמו שנתבאר, הכוונה בזה היא מאחר וההכנה היא מצוה בעצמותה שזמנה ביום חול לפני השבת, שוב אינה מוגדרת כמצות עשה שהזמן גרמא, ולכן גם נשים חייבות בה.