דרשני:סימן יג-כהן שמי רגליו שותתין לענין נשיאת כפים ועליה לתורה (Zvi Ryzman)

סימן יג

כהן שמי רגליו שותתין לענין נשיאת כפים ועליה לתורה

הלכה פסוקה: "ולא קריאת שמע בלבד אלא כל ענין שהוא מדברי הקדש [כלומר, דברים שבקדושה] אסור לאומרו בבית המרחץ ובבית הכסא ואפילו אומרו בלשון חול. ולא לאמרו בלבד אלא אפילו להרהר בליבו בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטינופת והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים אסור" (רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה ד). ובהלכות תפילה (פרק ד הלכה א) אחד מחמשה דברים המעכבים את התפילה הוא "טהרת מקום תפילה", אותו מבאר הרמב"ם בהרחבה (מהלכה ח עד הלכה טו) וכתב: "טהרת מקום התפילה כיצד לא יתפלל במקום הטינופת וכו' וכשם שמרחיקין מצואה וממי רגלים וכו' לקריאת שמע כך מרחיקין לתפילה... היה עומד בתפילה ונטפו מי רגלים על ברכיו ממתין עד שיכלו המים וחוזר למקום שפסק".

ויש לדון האם יכול כהן ששותתין מי רגליו לשאת כפיו, מאחר ונשיאות כפים של הכהנים ועליה לתורה הם בכלל "דברים שבקדושה" שאסור לאומרם ואפילו להרהר בהם במקום שיש מי רגלים, ודין זה של "נטפו מי רגלים על ברכיו", מעכב בתפילה, האם גם מעכב לענין נשיאות כפים וקריאת התורה, וכהן ששותתין מי רגליו לא יוכל לשאת כפיו ולעלות לתורה.

א.

בגמרא (ברכות כב, ב) מובא: "ת"ר היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים ומתפלל. וכפי שהבאנו, הרמב"ם כתב דין זה בהלכות תפילה. אולם בשו"ע (סימן עח סע' א) נכתב דין זה בהלכות קריאת שמע: "היה קורא [קריאת שמע] והתחיל מי רגליו שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר לקרות אפילו אם נפלו על בגדיו ויש בהם טופח על מנת להטפיח [מותר לקרות] כיון שהם מכוסים בבגדו, ואם נפלו מי רגלים על הארץ מרחיק מהם ד' אמות". אמנם כבר כתב המשנה ברורה שם (ס"ק א) וז"ל: "לאו דוקא בקריאת שמע אלא הוא הדין לדברי תורה ותפילה פוסק עד שיכלו המים לשתות, ואפילו אם יצטרך על ידי זה לשהות הרבה באמצע התפילה שיעור שיהיה כדי לגמור את כולה ויצטרך על ידי זה אחר כך לחזור לראש, אפ"ה ממתין".

וכן לענין המבואר בשו"ע שם שאם נפלו המי רגלים על הארץ מרחיק מהם ד' אמות, כתב המשנה ברורה (ס"ק ד; ובביאור הלכה ד"ה מרחיק מהם) שגם בתפילה יש להחמיר בזה כמו לקריאת שמע ושאר דברי הקדושה.

ומכל מקום מבואר שיש הבדל בין תפילה לבין קריאת שמע ושאר דברי קדושה, כמו שכתב המשנה ברורה (שם ס"ק ג) שאם גם הבגד העליון נתלכלך – "בקריאת שמע ושאר דברי קדושה צריך לילך ולהסיר בגדיו או עכ"פ לכסות המקום המלוכלך בבגד אחר, אך לענין תפילה שאי אפשר לו להפסיק ולעסוק בזה מתפלל כדרכו אחר השתיתה, דכיון דאיסור מי רגלים אינו אלא מדרבנן וכבר הוא עומד, בתפילה לא גזרו" [ומקור דבריו מהמג"א ואליה רבה, הגר"א והחיי אדם].

והנה מה שהזכיר המשנה ברורה שאיסור מי רגלים אינו אלא מדרבנן, אין פירושו שדין ההרחקה מהם אינו מדאורייתא, אלא הכוונה, שרק באופן של לחלוח הבגדים או שנפלו לארץ איסורו מדרבנן, אך כנגד עמוד הקילוח של מי הרגלים, איסורו מדאורייתא, כמפורש בדברי השו"ע (סימן עו סע' ז) שכתב "ספק מי רגלים אפילו באשפה מותר, משום דלא אסרה תורה לקרות כנגד מי רגלים אלא כנגד עמוד של קילוח, ואחר שנפל לא מיתסר אלא מדרבנן, ובספיקן לא גזרו".

כמו כן מצאנו הלכה נוספת שבה איסור מי רגלים הוא מדרבנן, ביסוד דין השו"ע (סימן עז סעיף א) שפסק: "אסור לקרות כנגד מי רגלים עד שיטיל לתוכן רביעית מים ואז מותר, ולא שנא על גבי קרקע ולא שנא על בכלי, ובלבד שלא יהא עביט המיוחד להם, לא שנא היו הם בכלי תחילה, ונותן עליהם מים לא שנא היו המים בכלי תחילה". ובמשנה ברורה (שם ס"ק ב) הביא את הטעם לקולא שעל ידי הטלת רביעית מים אפשר לקרוא ק"ש כנגד מי רגלים, מדברי הרשב"א (ברכות כה, ב) שכתב: "דהא מי רביעית בתוך מי רגלים מרובין בטלין הן מן הדין אלא שהקילו חכמים בדבר הואיל ומי רגלים עצמן שלא כנגד העמוד מדרבנן". כלומר, מכיון שמי רגלים שלא כנגד העמוד מדרבנן, הקילו רבנן בהו הני תרי קולות: א. שמועטים יבטלו את המרובים. ב. שלא נאמר בהם הכלל ש"קמא קמא בטיל".

והוסיף המשנה ברורה: "ולפי זה אינו מועיל הרביעית מים אלא דווקא כשאין מסריחין, אבל אם ידוע שהם מסריחין, דאז אסור מדאורייתא לקרות כנגדן, אין מועיל רביעית אלא צריך שירבה עליהן מים לבטל הסרחון".

ב.

על פי יסודות ההלכה האמורים לעיל, יש לברר מה דינו של חולה שבאופן קבוע שותתין ממנו מי רגלים, לענין אמירת דברים דברים שבקדושה, תפילה, ונשיאת כפים.

נידון זה מובא בדברי המג"א (סימן עח ס"ק ב) וז"ל: "כתב רמ"א בתשובה סימן צח, מי שיש לו חולי שמטפטף תמיד מי רגלים לאונסו [בלשון הרמ"א: חולי האבן] וא"כ לא יוכל להתפלל לעולם, יש להתיר לעשות לו בגד סביב אברו והבגדים העליונים יהיו נקיים ויכנס לבית הכנסת ויתפלל, ובשעת הטפת מי רגלים יפסיק ואח"כ יתפלל. ודווקא שלא הוצרך לטפטף בשעה שמתחיל להתפלל, ואע"פ שיודע שבתוך תפילתו יצטרך לטפטף וכו' עי"ש שהאריך בטעמו".

ושורש דברי הרמ"א על פי התוס' (ברכות כב, ב ד"ה ממתין) שכתבו "דאפילו אם יש במים שעל בגדיו טופח על מנת להטפיח מותרין כיון דמדאורייתא אינן אסורין אלא כנגד העמוד ורבנן הוא דגזור, וכיון שעומד כבר בתפילה לא אטרחוהו רבנן לחזור ולהתפלל", וכן כתבו שם הרא"ש ורבינו יונה. ועל פי זה כתב הרמ"א בתשובתו הנ"ל: "והשתא נתברר שאלתינו, דודאי כל זמן ששותתין ממנו ומרגיש יציאתם צריך להפסיק, אבל אח"כ חוזר ומתפלל, ואם נפלו על הארץ אם הוא דבר מועט ואינן נראים אינו מזיק, דלא גרע מאילו נשארו בבגדיו מאחר שאין להם ריח רע, ואם נראין על הארץ צריך להרחיק מהן ד' אמות".

אמנם ממשיך הרמ"א ומצדד להחמיר בדינו של החולה: "מיהו יש לדקדק דדילמא כל זה מיירי בדיעבד שכבר התחיל להתפלל, אבל בכה"ג דיודע שמטפטף מי רגלים דלמא אסור להתפלל לכתחילה או אפילו לכנוס לבית הכנסת, מידי דהוי אהא דאמרינן התם (ברכות כג, א) הוצרך לנקביו ומתפלל תפילתו תועבה, ואמרינן לא שנו אלא דלא יוכל להשהות עצמו אבל אם אפשר להשהות את עצמו תפלתו תפלה, ומיהו לכתחילה לא יתפלל כמו שכתב שם הרא"ש (פרק ג סימן כד), וכל שכן הכא [בחולה] שיודע דלא יוכל להעמיד עצמו דאל יתפלל לכתחילה".

אולם מסקנתו להיתר: "אמנם מי שרגיל הוא בכך ואי לא יתפלל יפטר מן התפילה לעולם בודאי מותר לו להתפלל בלא גוף נקי, דלא אתא איסור דרבנן ודחי לחיוב דאוריתא או לתפילה שהיא מצוה דרבים. והנה מצאנו מהרא"י ז"ל שכתב בתשובותיו (תרומת הדשן בפסקים וכתבים סימן קלב) שנדה יכולה ליכנס לבית הכנסת בימים נוראים משום עגמת נפש, וכל שכן שהוא [החולה הנ"ל] שהוא זקן ואינו לפי כבודו, וגדול כבוד הבריות, שמותר לו לכנוס ולהתפלל.

אמנם גם הרמ"א מסייג את דבריו וכתב: "ודווקא שלא הוצרך לזו בשעה שהתחיל להתפלל רק שיודע שקודם גמר תפילתו אי אפשר לו להתאפק, אבל אם נצרך לכך ודאי אסור ותפלתו תועבה ואין חילוק בין אנוס או לא... ולכן נראה לי דאין להחמיר במקום האנוס ושאי אפשר לו ליזהר ומכל מקום נראה דיש לו להקפיד שיהיו לו בגדים העליונים נקיים רק יהא לו בגד או ספוג סביב איברו ואז המי רגלים כמונחים בכיסו דמי, מאחר שהוא אנוס ואי אפשר לו בענין אחר זה".

כלומר היתרו של הרמ"א להתיר להתפלל במצב זה נאמר בשני תנאים: א. שלא הוצרך לזה בשעה שהתחיל להתפלל אלא שרק יודע וחושש שבאמצע תפילתו לא יוכל להתאפק. ב. שיש לו להקפיד שיהיו לו בגדים עליונים נקיים.

ג.

והנה אחד מיסודות היתרו של הרמ"א היה "דלא אתי איסור דרבנן ודחי לחיוב דאורייתא או לתפילה שהיא מצוה דרבים", ומתבאר בדבריו שמצות התפלה היא "מצוה דרבים". וכפי הנראה כוונתו לדברי הגמרא בברכות (מ"ז ע"ב) שם מובא מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה. והקשתה הגמרא, והיכא עביד הכי והאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו. ותירצה: "מצוה שאני". ושוב הקשתה הגמרא: "מצוה הבאה בעבירה היא", ותירצה: "מצוה דרבים שאני". הרי מבואר, שהשלמת מנין כדי להתפלל ברבים נקראת "מצוה דרבים".

אולם יש לעיין בדבר, שכן הטעם שזו "מצוה דרבים", פרש"י שם: "להוציא רבים ידי חובתם בקדושה". ואם כן היאך עשה הרמ"א סניף להתיר לחולה להתפלל בלא גוף נקי משום "מצוה דרבים" באופן שגם ללא אותו חולה יש מנין, הלוא כל מעלת התפילה שהיא "מצוה דרבים" היא רק לענין זה שעל ידי הצטרפות העשירי יווצר מנין, כגון שחרור העבד שיאפשר עתה קיום מצוה לרבים, משא"כ בנידון תשובת הרמ"א שהשאלה שדן בה היתה כיצד עליו להתנהג בשעה שנכנס לבית הכנסת, וכיצד עליו לנהוג בעת הנחת תפילין ואמירת ק"ש, אולם הרמ"א לא נשאל בענין דברים שבקדושה במנין, ואם כן מה שייך ענין "מצוה דרבים" בנידון זה.

והנה הטורי אבן (ראש השנה לב, ב) כתב בשם ר"ת דשופר הוי "עשה דרבים". והקשה השפת אמת שם וכתב: "ונראה לענ"ד דאין כוונת הרבינו תם דלעולם שופר נקרא עשה דרבים, רק אם אין שופר ורבים צריכים לו הוי עשה דרבים, אבל אם אינו אלא לצורך יחיד שפיר נדחה גם מפני לא תעשה גרידא מטעם דאינו בעידנא". כלומר, לפי השפת אמת "עשה דרבים" פירושו רק לצורך הרבים. נמצא שקושייתנו על הרמ"א היא כעין קושיית השפת אמת על רבנו תם ש"מצוה דרבים", פירושה, דוקא לאפשר לרבים לקיים מצוה, אבל לא ליחיד, ולכן מנין להגדיר נידון דידן ביחיד כ"מצוה דרבים".

אמנם מצאתי בדברי האבני נזר (או"ח סימן תקלח אות ח) שחלק על דברי השפת אמת בהגדרת "מצוה דרבים", וכתב בביאור דברי הגמרא (מועד קטן יד, ב) "אבל אינו נוהג אבילותו ברגל דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד". וביאר האבני נזר: "וצריך להבין דאמנם זה מצינו בשחרר עבדו והשלימו לעשרה שגורם מצוה לכל הציבור, אבל הכא לא יבטל ממצות הרגל אלא הוא האבל לבד, ומה זה מצוה דרבים. ונראה מזה על פי המבואר בש"ס ראש השנה (כ"ט, ע"א) דמשום כל ישראל ערבין זה בזה חשוב בר חיוב לענין שיוכל להוציא את אחר גם לאחר שיצא בעצמו. וכן לענין שיעבור בבל תוסיף דחשיב זמנו הואיל ואי מתרמי ציבורא אחרינא הדר תקע להו. ומכל מקום מי שאינו בר חיוב אינו מוציא, וצריך לומר דאינו בכלל ערבות אלא מי שמחויב בעצמו. ועל כן יש לומר דבמצות אבל אינו מחויב אלא הוא האבל [ולכן מאחר וכל ישראל שאינם מחויבים במצוה זו ואינם בכלל ערבות על מצוה זו, הוי מצוה דיחיד], אבל במצות שמחת יו"ט דוודאי כל ישראל מצווים עליו ושפיר חשוב עשה דרבים שמחת יום טוב. ומקרא מלא הוא בעכן שמעל בחרם חטא ישראל וגם גנבו וגם כחשו וגו' ונקראת עבירת עכן על כל הכלל, וכל שכן במידה רבה מרובה שמצוות היחיד [תחשב] כאילו כל הכלל עשו".

הרי שנתבאר בדברי האבני נזר שמצוה דרבים נקראת כך כאשר המצוה חלה על הרבים וכולם מחוייבים בה, ולפיכך תפילה ודאי נחשבת כמצוה דרבים, כי כל ישראל חייבים בתפילה. ולפי זה מיושבים דברי הרמ"א שהתפילה היא "מצוה דרבים", והיינו משום שמצות תפילה - כל ישראל מחוייבים בה, וממילא שייכים בה כולם על ידי הערבות, ונחשבת גם היא למצוה דרבים. ובכך נצטרך לומר שהרמ"א גם כן למד שמצות תפילה היא מצוה דרבים כמו שכתב הטורי אבן, בניגוד לדעת השפת אמת שמצוה כזו אינה נחשבת למצוה דרבים [ולהלן אות ה יתבאר מהלך נוסף ביישוב דברי הרמ"א].

ד.

על כל פנים מתבאר בדברי הרמ"א שמדובר בחולה ששותתין ממנו מי רגליו בעל כרחו אך מכל מקום הוא מרגיש ויודע מתי שותתין רק שאינו יכול למנוע זאת, שהרי אחד הסייגים שנתן הרמ"א להתירו בתפילה הוא שבשעה שמתחיל להתפלל לא יהיה נצרך. ועם כל זאת רשאי הוא להניח תפילין ולקרוא ק"ש. והנה בימינו, באופן שהחולה נזקק למכשיר [המכונה "קטטר"] שדרכו שותתין מי הרגלים, והאדם מאבד את הרגשת השליטה על כך, יש לדון האם מקרה זה האם נכלל בהיתרו של הרמ"א ורשאי להניח תפילין ולקרוא ק"ש כאשר המכשיר מחובר לגופו.

מצד אחד, יש לאסור עליו להתפלל מכיון שתנאי ההיתר שקבע הרמ"א שצריך להיות נקי בתחילת התפילה, לא מתקיים, שכן בנידון דידן בתחילת התפילה הוא לא יודע אם הוא נקי, מאחר ואינו מרגיש כלל כאשר שותתין מי רגליו. אולם מאידך, הרי מבואר בדברי הרמ"א נימוק להיתר, שאם נמנע ממנו להתפלל ויפטר לגמרי ממצות התפילה "לא אתי איסור דרבנן ודחי חיוב מדאורייתא או לתפילה שהיא מצוה דרבים", ונימוק זה שייך גם בנידון ה"קטטר", ומדוע שלא נתיר לו להתפלל ולהניח תפילין ולקרוא ק"ש כשמכשיר הקטטר לגופו, הרי הוא לא יוכל לקיים כלל וכלל מצות תפילה.

ובשו"ת מלמד להועיל (או"ח סימן ז) נשאל: "מי שיש לו חולי שמטפטפין ממנו מים תמיד איך יעשה בקריאת שמע ותפילה", וכתב להשיב: "כתב המג"א (סימן עו ס"ק יא) דבמי רגלים שותתין אינו אלא מדרבנן, וא"כ יש לומר דבמקום שיבוטל לעולם מקריאת שמע ותפילה לא גזרו רבנן. וכמו שכתב במשבצות זהב (סימן פ) לענין הפחה, והפחה חמור יותר ממי רגלים, וכמו שכתב הרמ"א בתשובה (סימן צח), וא"כ בנידון דידן יש להתיר לקרות קריאת שמע ולהתפלל, ורק יעשה כל מה שאפשר לו, וכמו שכתב המג"א (סימן עח) שיתן ספוג או בגד סביב אברו. ובספר ארחות חיים מביא בשם רופאים לקשור שלחופית של בהמה על אברו ויטפטף שם ובזה יהיו בגדיו העליונים נקיים".

ומתוך סגנון תשובתו של המלמד להועיל מובן שהשואל התכוין בשאלתו לבדוק האם רשאי להניח תפילין בשעת הטפטוף עצמו. שהרי המלמד להועיל מביא מתשובת הרמ"א הנ"ל שהפחה חמורה יותר ממי רגלים, ואם כן ברור לכל שידע מפסק הרמ"א בתשובה זו שהתיר להתפלל ולקרוא ק"ש, ואם כן מדוע בחר המלמד להועיל ללכת סחור סחור ולהביא מדברי המג"א בסימן עו, כאשר אותה מסקנה כבר מפורשת בדברי הרמ"א בתשובה הנ"ל. וברור איפוא, שהמלמד להועיל מתיר להתפלל למי שספק לו אם מטפטפין לו מי רגליו כי אחרת תתבטל מצות תפילה לגמרי.

ה.

גם בעל חלקת יעקב (חלק או"ח סימן לא) נדרש לסוגיית חולה המחובר למכשיר קטטר, וכך כתב:

"בדבר השאלה שנשאלתי באיש אחד שהרופאים עשו לו נתוח באופן שאי אפשר לו להשתין מים כדרך כל אדם דרך אברו, רק עשו לו פתח בבטנו ודרך שם יוצאין המים בכיס השתן בשפופרת ארוכה, מצד אחד מחוברת לבטן ומצד השני מחוברת לכלי זכוכית אשר לשם נוטפים מי הרגלים, והם נוטפים כך בתמידות מבלי שירגיש כלל רק נוטפים כך מעצמם בתמידות. והשאלה לענין הנחת תפילין וקריאת שמע ותפלה.

ובתשובתו מבדיל החלקת יעקב בין דין הנחת תפילין לדיני קריאת שמע ותפילה. לענין הנחת תפילין כתב החלקת יעקב: "תפילין פשיטא דמותר וגם מחויב, כמבואר להדיא בתוספות (ברכות כג, א ד"ה חיישינן) דמותר להשתין מים בבית הכסא ארעי כשהתפילין בראשו ולא חיישינן שמא יפנה בהן רק כשהם בידו אסור משום נצוצות, וכן מבואר שם ברא"ש וברבינו יונה וכן בשו"ע סימן מג עיי"ש, רק שמביא דעת הרמב"ם להחמיר כשהם בראשו גם בבית הכיסא ארעי ומסיים המחבר "ויש לחוש לדבריו", והיינו לכתחילה, וא"כ בנידון דידן דלא ליבטל ממצות תפילין דאורייתא פשיטא דמותר וגם מחוייב ובפרט דהרמב"ם מחמיר רק מטעם שמא יפיח בהם וכמבואר בגמרא לחד טעמא, וכלשון הדרכי משה שם שמא יפיח כי כן דרך המשתינים, ובנידון דידן שמטפטף תמיד בלי הרגשה כלל פשיטא דגם להרמב"ם יניח תפילין".

אולם "לענין קריאת שמע ותפילה, ברכת התפילין ושאר ברכות [כגון נשיאות כפיים וברכתה] דבעינן "והיה מחניך קדוש" דהוא מן התורה כמבואר בברכות כ"ה ע"א", דן החלקת יעקב האם יש להשוות זאת לדברי שו"ת הרמ"א הנ"ל שמתיר לחולה האבן שמטפטף ממנו מי רגלים להתפלל, ומותר לו להתפלל על אף שאין גופו נקי "דלא אתי איסור דרבנן [מי רגלים] ודחי לחיוב דאורייתא או לתפילה שהיא מצוה דרבנן", או שמא נאמר שבגלל דין "והיה מחניך קדוש", יהיה אסור לנושא מכשיר קטטר לקרוא ק"ש להניח תפילין ולהתפלל, שהרי אין "מחניך קדוש" .

ואף שיש להעיר שהרמ"א קבע תנאי להיתרו, שבשעת הטפת מי רגלים לא יתפלל, ואם כן בעת היות מכשיר הקטטר על גופו, שותתין מי הרגלים כל הזמן, ויהיה אסור לו להתפלל גם לשיטת הרמ"א, עם כל זאת כתב החלקת יעקב "דהיינו בנידון דידיה [דהרמ"א] דאפשר, אבל בנידון דידן דלא אפשר וג"כ אינו אלא איסור דרבנן מותר לו להתפלל, שלא יפטר מן התפילה לעולם, ולא אתי איסור דרבנן ודחי לחיוב דאורייתא או לתפלה שהיא מצוה דרבנן". ומוסיף: "דאע"ג דבנידון דידיה הוי החולה מוטל על ערש דוי ולא שייך ביה תפילה דרבים, דבלאו הכי לא יכול להתפלל רק ביחידות, מכל מקום אין לחלק בזה, מדלא חילק המג"א בסימן עח ס"ק א בהתירו שם בזה, וכן המשנה ברורה שהתיר מטעם זה (בסימן פ) לגבי מי שרגיל להפיח עיי"ש, ומשמע דאף ביחידות כיון דעיקר המצוה דרבים".

[והנה לפי המתבאר בדברי החלקת יעקב מתיישבים באופן נוסף דברי הרמ"א שמצות התפילה היא "מצוה דרבים" - משום שהגם שהחולה אינו מצטרף להוציא את הרבים ידי חובתן ואינו מצטרף למנין, מכל מקום כיון שעיקר מצוות תפלה נתקנה לקיימה ברבים במנין הרי שבעיקרה נחשבת מצות תפלה למצוה דרבים, וזו הגדרה נוספת מה נקרא מצוה דרבים].

סברה נוספת כתב החלקת יעקב בהיתרו של החולה המחובר לקטטר היא: "כיון דהוא איש חרדי ושוכב על ערש דוי ולבו חלל בקרבו לשפוך שיח לפני השי"ת על נפשו, ולא יוכל לעמוד בנפשו שלא להתפלל, ואם נאמר לו דאסור [להתפלל] יסתום השפופרת בכדי שלא יהיה מקלח לאיזה זמן בכדי שיוכל להתפלל, ולפי דעת הרופאים פעולה כזו היא ממש סכנת נפשות אם השפופרת אינה מקלחת תמיד".

ומביא החלקת יעקב ראיה לסברה זו, וכתב שזה דומה למבואר בשו"ע או"ח (סימן שכט סע' ז) "שבזמן הזה אפי' באו על עסקי ממון מחללין, שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו, והוי עסקי נפשות". והקשה המג"א שם, מדוע באמת אינו מחויב להניחו לשלול ממונו כדי שלא יחלל שבת. ותירץ המג"א "דאפשר דכיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו חיישינן שמא יעמוד אחד כנגדם ויהרג לכן מחללין". ומסיים החלקת יעקב: "עתה גם בנידון דידן, אם נימא דעל פי דין אסור לו להתפלל, מכל מקום כיון דקרוב לודאי דלא יעמוד בנפשו ויעשה מה שביכלתו לסתום השפופרת בכדי להתפלל, א"כ הוי סכנת נפשות, כיון דקרוב לודאי שלא יעמוד בנפשו".

ראיות נוספות להיתר, מביא החלקת יעקב מדברי השואל ומשיב (מהדו"ג ח"ב סימן קפ) למי שבא לו ידיעה שאשתו תקיף לה עלמא [כלומר, חשש שמא תשטתה] והיא בכפר או בעיר שאין לה מכיר שמה ובודאי תהנה מזה שבעלה יבא לשם והוי ספק פיקוח נפש ודוחה שבת. וגם באבן העזר (סוף סימן קלו) התירו שתי איסורים שונים: א. טלטול, ב. איסור דאין מגרשין בשבת, משום טרוף דעת דשכיב מרע, כדברי הגמרא בב"ב (קנ"ו ע"א) קונין משכיב מרע בשבת כדי שלא תטרוף דעתו. וכמו"כ בנידון זה דהוא סוג חולה ממש ומגמתו לשפוך שיח לפני אדון העולמים על נפשו ובריאותו, ודאי שיש חשש טירוף דעת והנאת דעתו.

ומתוך כל הנ"ל מסיק החלקת יעקב להתיר לחולה המחובר למכשיר הקטטר להתפלל, וכתב: "על כן נלפע"ד פשיטא דמותר להתפלל, אכן גם מטעמים הנ"ל גם כן נלענ"ד שצריך להתפלל ולהניח תפילין בברכה, וכמובן שהכלי שיש בו מי רגלים צריך להיות מכוסה כיון שאפשר, ואף שהוא זכוכית".

ובפשטות, לפי החלקת יעקב נראה שאם הוא כהן שעליו לישא כפיים לעם ואף לברך, יתכן שיש להתיר נשיאות כפיים אף יותר מתפילה. והטעם לכך, משום שאחד הנימוקים של הרמ"א בתשובתו להתיר בתפילה הוא משום שלא אתי איסור דרבנן [של מי רגלים] ודחי חיוב דאורייתא או לתפילה שהיא מצוה דרבים [וכמו שנתבאר לעיל מדברי האבני נזר והחלקת יעקב מדוע נחשבת התפילה מצוה דרבים]. אולם בנשיאת כפיים בודאי יהיה רשאי לשאת כפיו מקל וחומר, שהרי נשיאת כפיים היא מצוה דרבים לפי פירוש רש"י, שהיא "לברך את הרבים מעם ישראל", וכנוסח הברכה "וציוונו לברך את עמו ישראל", וא"כ בודאי שטעמו של הרמ"א שלא אתי איסור דרבנן ודחי חיוב דאורייתא ומצוה דרבים, שייך גבי ברכת כהנים, ויהיה רשאי הכהן לשאת את כפיו.

גם לפי טעמו האחרון של חלקת יעקב, שאם לא נתירו להתפלל יבוא לידי חשש פיקו"נ וטירוף דעת מפני רצונו העז לשפוך שיח לפני קונו, יש להתיר כהן לשאת כפיים כשהקטטר על גופו, שכן לפי סברתו הרי יגרם דכדוך נפש עמוק לכהן הנפסל מלשמש בכהונתו לכל דבר שבקדושה לישא כפיים ולעלות בתורה ראשון. [וכפי שהבאנו להלן סימן יט בענין כהן פצוע דכא משו"ת ממעמקים (חלק ב סימן ז) שהביא את דברי הכהן שהנאצים סרסוהו ש"שאלתו בנפשו שעל אף שפסלוהו מלבוא עוד בקהל ועשאוהו ככלי אין חפץ בו התחזק באמנתו, בהתעטף עלי רוחי ברוב שרעפי בקרבי כמעט שכנה דומה נפשי שהרי מזרעו של אהרן הכהן אני ומתמיד קראתי ראשון בתורה כדתה של תורה ועתה חלל לבי בקרבי ונשבר כי עולמי חשך בעדי מבלי שיהל לי אור". הרי לנו עומק הצער לכהן שנפסלנו מלשמש בכהונה, מלישא כפיו ולעלות לתורה ראשון. ואולי אף יוכל לבוא מזה לידי פיקוח נפש, ולכן נתירו בנשיאת כפים.

ו.

אולם על דברי החלקת יעקב שהתיר לחולה עם קטטר להתפלל, השיג בשו"ת משנה הלכות, וטענתו היתה שמדברי הרמ"א משמע שאין להתיר בשום אופן להתפלל עם קטטר. השגות המשנה הלכות לא מובאות בספריו, אך מתוך המבואר בחלקת יעקב (שם או"ח סימן לב) בתשובתו על השגות המשנה הלכות, נוכל להבין מה היה המשא ומתן ביניהם. לפנינו דברי החלקת יעקב:

"על מה שכתבתי בתשובה הקודמת (סימן לא) במי שמימיו מנטפין בתמידות לתוך שפופרת שעשו לו הרופאים אחר נתוח, וכתבתי להיתר לקרות קריאת שמע ותפלה מטעמים שונים. והשיג עלי מדברי תשובת הרמ"א סימן צח שכתב בסוף התשובה דדוקא היכא שהתחיל בהיתר אף שיודע שלא יוכל להתאפק אבל בשעה שהוא שותת אסור... וממילא בנידון דידן דמימיו נוטפין כל שעה בלי הפסק הוי תפלתו תועבה ואסור לו להתפלל ולקרות קריאת שמע.

באמת במחילת כת"ה לא העמיק את עצמו להבין הענין על בוריו, דשאלת הרמ"א היתה באופן שהוא מרגיש את נטיפת המי רגלים וגם יש זמנים שאינו נוטף ומתיר הרמ"א אף שיודע שבאמצע תפילתו ינטוף ולא יוכל להעמיד את עצמו, ועל אופן זה מסיים הרמ"א דדוקא שלא הוצרך לזה בשעה שהתחיל להתפלל, אבל אם נצרך לכך בודאי תפלתו תועבה וכדין המבואר בגמרא (ברכות כג, א), וכל זה כיון דיכול להמתין ולהתפלל בשעה שאינו נצרך לא יתחיל בשעה שהוא נצרך אבל בנידון דידן דמיירי באיש שאינו מרגיש כלל בשעה שמי רגלים נוטפין, והם מטפטפים בלי שום הפסק, ודאי דינו כמו שכתב הרמ"א שם בעצמו, שאם רגיל בכך בודאי מותר לו להתפלל בלא גוף נקי "דלא אתי איסור דרבנן ודחי לחיוב מדאורייתא או לתפלה שהיא מצוה דרבים".

ומוסיף החלקת יעקב, שאין בדברי הרמ"א שכתב "ודוקא שלא הוצרך לזו בשעה שהתחיל להתפלל" סתירה לדבריו, כי בנידון הרמ"א שיכול להתחיל בשעה שאין נוטפין המי רגלים, ודאי נאמרה ההלכה דהכון לקראת וגו' או שמור רגליך וגו', משא"כ כאשר מי רגלים נוטפין בתמידות בלי הפסק ובלי הרגשה. וגם אין זה דומה "להא דאמרינן הוצרך לנקביו אל יתפלל, כיון דבכאן אין מועיל לו בדיקה, ולא שייך הדין דהכון לקראת וגו' וגם דשמור רגליך וגו' רק החשש דמי רגליו שותתין, וכיון דזה רק דרבנן וכסברת הרא"ש דדוקא נגד העמוד אסור מן התורה, א"כ ממילא הדין כמבואר ברמ"א שם דלא אתי איסור דרבנן ודוחה לחיוב מדאורייתא או תפילה".

ומסיים: "אם כת"ה היה לוקח לעצמו מעט פנאי לעיין בדברי שם, היה מרוויח הרבה פנאי לכתוב ולהשיב. הלא שפתי שם ברור מללו, דאף אם נימא דאסור לו להתפלל ואין צריך לסתום השפופרת על פי דין, מכל מקום כיון דקרוב לודאי דלא יעמוד בנפשו ויעשה כל שביכלתו לסתום השפופרת כדי להתפלל, אף שזה לא עפ"י דין, ואז יכנס לסכנת פיקוח נפש, ודמי להא דסוף סימן שכ"ט בבא על עסקי ממון, אף דעפ"י דין צריך להניח הממון, מכל מקום כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויהרג לכן מחללין", עכ"ד החלקת יעקב שמתיר להתפלל עם קטטר.

אמנם גם לאחר תשובה זו של החלקת יעקב להשגת המשנה הלכות, עדיין יש מקום להקשות על דברי החלקת יעקב מדברי הרמ"א בתשובתו שכתב את הסייג המתיר רק כשאינו נצרך בשעה שהתחיל להתפלל, וכתב הרמ"א: "ואין חילוק בין אנוס או לא". ואם כן, אדם שאיבד את ההרגשה לגמרי ואינו יכול בשום אופן לשמור שבשעה שמתחיל התפילה לא יהיה נצרך למי רגליו, לפי דברי הרמ"א אסור לו להתפלל, ולא יעזור חילוקו של החלקת יעקב שמכיון שאינו יכול להשגיח בזה אזי לא אתי איסור דרבנן ודחי חיוב תפילה, הלא הרמ"א כתב מפורשות שגם במקום אונס אסור להתחיל להתפלל באופן שהוא נצרך לזה בשעה שהתחיל להתפלל.

ברם אולי יש לחלק בין מקרה אונס שהוא לזמן מסוים ואינו אונס תמידי, לבין אונס תמידי שימנע ממנו את התפילה לגמרי. ויתכן שדברי הרמ"א שאין חילוק אם הוא אנוס נאמרו רק בנידון דבריו כשהאדם לא איבד את ההרגשה כשנצרך למי רגליו, ובמקרה כזה מחייבו הרמ"א להקפיד שבתחילת התפילה לא יהיה נצרך לנקביו, והוסיף על כך הרמ"א שגם אם בהתחלת התפילה הוא אנוס לטפטף מי רגליו גם כן אסור לו להתחיל להתפלל, שהרי יכול להמתין לזמן שלא יהא נצרך ואז יתחיל להתפלל. אולם אם מצב האונס הוא תמידי, ומצב הזה ימנע ממנו לגמרי את קיום חובת ומצות התפילה, בזה לא קאמר הרמ"א שאין חילוק בין אונס לשאינו אונס, ושייך לומר שאין איסור דרבנן יכול למנוע ממנו מצוה דאורייתא או מצוה דרבים.

ז.

בשו"ת משנה הלכות (חלק ב סימן סד) לאחר שנשא ונתן בטענות בעל החלקת יעקב, המשיך בטיעוניו גם במכתב שכתב לאחד מפוסקי הדור באותם הימים (שנת תשט"ז) בארצות הברית "רב הרבנים גאון עוזינו המפורסם בכל קצוי תבל לשם ולתהילה ע"ה תל שהכל פונים אליו סיני ועוקר הרים וכו' אין גומרין עליו את ההלל ה"ה כקש"ת חסיד ועניו ידיד עליון וידידי הרה"ג מוהר"ר י. א. הענקין (שליט"א)". וכך כתב בעל המשנה הלכות:

"מעשה שהיה כך היה זה כמה אשר נשאלתי באיש אחד שעשו לו ניתוח על כלי השתן ל"ע באופן שאי אפשר לו להשתין כדרך כל אדם רק עשו לו פתח בבטנו ודרך שם יצאו המים מכיס השתן בשפופרת ארוכה מצד אחר וכו' ואני בעניי לא רציתי להתירו וראייתי מפורשת בתשובת הרמ"א והרדב"ז ומג"א, אמנם ראיתי זה זמן לא כביר תשובת הרה"ג מ.י. ברייש (שליט"א) מציריך (בעל חלקת יעקב) בענין זה שכתב להתיר בכה"ג, גם מצאתי ראיתי בתשובת מלמד להועיל בפשיטות להתיר, ואמרתי אולי משגה הוא בידי ולכן אמרתי לפנות למי שבידו לשפוט וממנו ילמדו וכן יעשו ואצרף פה תשובה בקצרה מה שהשבתי להרב הנ"ל על דבריו ועל ראיותיו, ומאוד אשמח אם כהדר"ג ימצא פנאי לעיין בדברי ולהשיבני דבר".

הרב הענקין בתשובתו שנדפסה במשנה הלכות (חלק ב סימן סה) משיב: "הנה אמנם דברים טובים וערבים בפלפולו ובדין של השו"ע הוא משמיע דברים נכוחים, אבל כל זה אינו ענין לנדון דידן, כי בדין מי רגלים יש ב' דינים: א' משום סירחון, ובזה אין חילוק מאיזה מקום יוצאים, ואם ריח רע נודף מהם אסור להתפלל באותו מקום, ואפילו כיסוי ומחיצה לא מהני לזה, ורק יש חילוק לענין הרחקה ד' אמות. ב' דין של משתין מים שכנגד העמוד הוא מדין תורה, ושלא כנגד העמוד הוא דרבנן ואסור עכ"פ. אבל דין זה הוא רק בדרך השתנה, כשהמים יוצאים מפי האמה כדרכם תמיד, אבל כשהמים יוצאים ממקום אחר אין לזה דין השתנה ואין שייך בזה הנצרך לנקבים, שדין זה ג"כ הוא על פי דרך הטבע, שהאברים המיוחדים לזה מרגישים הצורך, וכאן [באדם זה שעבר הניתוח בשלפוחית השתן והשתן יוצא דרך שפופרת מדופני השלפוחית] אין האדם מרגיש ואין זה בכלל מי רגלים, ואם הכלי סתום ואין רוח [ריח רע] נרגש אין כאן איסור, וכל שכן באם הכלי הוא מכוסה".

ומתבאר בדבריו דבר מחודש, שיש לדון בנושא הקטטר ולחלק נידון זה מנידון תשובת הרמ"א, וכל מה שכתב הרמ"א בדבריו בענין חובת התפילה כנגד האיסור לומר דברים שבקדושה כששותתין מי רגליו הוא רק אם מי רגלים מטפטפין בדרך הרגילה של השתנה - שרק באופן זה שייך לדון משום ההלכה שהנצרך לנקביו אסור להתפלל. אבל בנידון שדנו החלקת יעקב והמשנה הלכות – כאשר עשו ניתוח והשתן יוצא משלפוחית שתן דרך שפופרת ארוכה, חידש הרב הענקין שאין זה שייך לדין הנצרך לנקביו שלא יתפלל, ואין זה נקרא שתן להלכה, בגלל שאין השתן יוצא ממקום הטבעי של ההשתנה ואין האברים המיוחדים לזה מרגישים צורך כלל, ולכן האיסור של הנצרך לנקביו לא שייך כאן מעיקרא.

והוסיף הרב הענקין: "דוגמא לזה מהגמרא מדין יוצא דופן שאין זה בכור ואינו נימול בשבת והרבה דינים אחרים, כיון שאין זו דרך הלידה. וכן לענין נידות הדם שיוצא דרך דופן אינו טמא ואינו מטמא את האשה, ורק כשהוא במקור יש סוברים מקור מקומו טמא ואפילו דרך אותו מקום אם יוצא בשפופרת יש בזה דינים. וכבר כתבו המנחת חינוך (מצוה שיג אות ב) והאחיעזר (ח"ג סי' סא) ועוד לענין מי שמאכילים אותו דרך נקב הבטן או דרך גידי הדם, אף שעל ידי כן הוא שבע אפ"ה פטור לענין יום הכפורים ואין כאן דין ברכת המזון והנאה. וכן נראה לענין המי רגלים שמנטפין לתוך כלי".

ומסיים הרב הענקין לחדש, שאותו דין שהתחדש במי רגלים, שאם אינם יוצאים בדרך הטבעית אינם נחשבים למי רגלים שאסור לומר מולם דברים שבקדושה ולהתפלל, שייך גם בצואה, וז"ל: "ויש בני אדם שאין בהם כוח לדחות הצואה מהגוף ואנו מורים ובאים שכל כהאי גוונא לאו צואה היא ולאו מי רגלים הן". ולפיכך מחדש הרב הענקין שאדם שיש על גופו מכשיר קטטר יש לו היתר להתפלל ולקרוא ק"ש. ולפי המבואר לעיל, מסתבר שגם יוכל לשאת את כפיו, משום שאם אין השתן נחשב ל"שתן" מבחינת ההלכה, ברור לכל שיוכל להתפלל ולשאת כפיו.

ח.

אבל הגאון בעל המשנה הלכות (בתשובה הסמוכה, חלק ב סימן סו) פקפק בחידושו של הרב הענקין שכל הטלת מי רגלים שאיננה בדרך הטבעית איננה אוסרת להתפלל כנגדה, והתווכח עם ראיותיו, וכך כתב:

"ואפלפל רק מעט מזער משום יגדיל תורה ולא לחלוק באתי חלילה רק להבין דבריו הקדושים וליישב דברי אשר לפע"ד נאמרו ביושר וה' ינחני בדרך האמת. ובפתיחת מכתבי אודיע משמחתי ששמחתי לראות אשר הסכים כהדר"ג לדינא בפירוש דברי תשובת הרמ"א ומג"א לענין השתן כמו שכתבתי בעזה"י ולאפוקי פירוש הרבנים שהבאתי בתשובתי הראשונה. ומעתה יש לי אילן גדול לסמוך עליו". ולאחר מכן דחה את ראיותיו של הרב הענקין, וטען שיוצא דופן ודם נדות דיוצא דרך דופן, שונים בדיניהם כיון שאינם "כדרך" מטעמים שנלמדים מגזירת הכתוב מיוחדת:

"ולפי ענ"ד לולא דבריו הקדושים נראה דלא דמי, דמה שיוצא דופן אינו טמא ואינו מטמא את האשה ואינו מטמא לידה הוא מטעם הקרא וכמו שאמרו שם בגמרא נדה דף מ' ע"א א"ר מני בר פטיש מ"ט דרבנן אמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד במקום שהיא מזרעת, ור"ש פליג ויליף מאשר תלד לרבות יוצא דופן ואפילו לא ראתה דם והתוספות שם כתבו דלרבנן נמי אי לאו קרא הוי דרשינן מתלד לרבות יוצא דופן כדדריש ר"ש. הרי לן דאי לאו דרשא דכי תזריע הוה אמרינן דכל לידה מטמאה וכר"ש ואפילו בלא דם, רק כיון שיש לן קרא למעט יוצא דופן לכן אינה מטמאה. ולדברי כת"ה תהא זו פלוגתא בין ר"ש לרבנן אי בעינן דוקא דרך יציאתם במי רגלים וצואה, ולפי ע"ד לא דמי וכמו שכתבתי.

גם דם יוצא דופן שאינו מטמא הטעם בזה פשוט, דכי גרע הוא משאר דם גידין דאדם שאינו מטמא, וכדאמר ר' יוחנן שם דף מ"א דלדברי הכל אם לא יצא דם אלא דרך דופן היא טהורה שנאמר ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערוותה וכו' מלמד שאין אשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערוותה, והב"י הביאה בסימן קצ"ד.

ובעיקר דם נדות דבעי דוקא דרך אותו מקום גזירת הכתוב היא דבעינן דוקא שתרגיש וכמו שאמרו שם בגמרא (נז, ב) אמר שמואל וכו' שאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה".

והנה על מה שכתב המשנה הלכות בתוך דבריו "גם דם יוצא דופן שאינו מטמא הטעם פשוט דכי גרע הוא משאר דם גידין דאדם שאינו מטמא", יש לתמוה, שכן לכאורה דם יוצא דופן אינו דומה לשאר דם גידין, כי דם יוצא דופן הוא דם הבא מן המקור אלא שאינו בא דרך ערוותה אלא דרך דופן, אבל סוף סוף היאך אפשר לומר שהוא כמו שאר דם הגידים שאינו מטמא.

כמו כן עצם הדחיה לראיה מדם לידה שנאמר בו פסוק מיוחד וכן דם נידות שהוא גזירת הכתוב שדווקא אם בא בהרגשה, יש להעיר, שנראה שלא היתה כוונת הרב הענקין ללמוד מדינים אלו הלכה כללית שכל דבר שאינו "כדרך" לא נאמרו בו דינים שנאמרו בדבר שדרכו בכך, אלא רק הביא סמך ודוגמא שמצאנו גם בשאר דיני התורה. דוגמא לכך שהתורה הקפידה בכמה דברים על דרך מסוימת ולא רק על התוצאה, דוגמת דם נידות ודם יוצא דופן שאף שבאים מן המקור בכל זאת הקפידה התורה על הדרך שבה יצא הדם. וכמו שמדוקדק בדברי הרב הענקין, שלאחר שחידש את דבריו כתב "דוגמא לזה מהגמרא מדין יוצא דופן וכו'", ולא כתב "וראיה לזה" או "ומוכח כן". ואם דינים אלו הם רק בדרך סמך ודוגמא, אין כל מקום לתמוה על הרב הענקין, וזה גופא היתה כוונתו למצוא דוגמאות לכך שיש גזירת הכתוב בדינים שונים שהקפידה התורה על דרך מסויימת לקבלת התוצאה.

לאחר מכן כתב המשנה הלכות: "מה שהביא כהדר"ג ראיה מיוצא דופן שאין זה בכור כיון שלא יצא כדרכו, גם כן לפע"ד אינה ראיה, דהתם בפטר רחם תליא רחמנא".

ובאמת, גם טענה זו, יש לדחות כמו שנתבאר לעיל , שלא היתה כוונת הרב הענקין ללמוד מדינים אלו הלכה כללית שכל דבר שאינו "כדרך" לא נאמרו בו דינים שנאמרו בדבר שדרכו בכך, אלא רק הביא סמך ודוגמא שמצאנו גם בשאר דיני התורה דוגמא לכך שהתורה הקפידה בכמה דברים על דרך מסוימת ולא רק על התוצאה, ואף ש"בפטר תליא רחמנא", אולם הרב הענקין רצה לתת דוגמא לכך שדבר שלא יוצא בדרך הרגילה נקרא "יוצא דופן", פשוטו כמשמעו.

ועל מה שהביא הרב הענקין ראיה מדין אכילה ביום הכפורים דרך נקבי הבטן או גידי הדם שהוא פטור, כתב המשנה הלכות: "ומה שהביא כת"ה ראיה ממה שכתב המנחת חינוך סימן שי"ג והאחיעזר ועוד לענין מי שמאכילים אותו דרך נקב הבטן או דרך גידי הדם אף שעל ידי כן הוא שבע אפילו הכי פטור לענין יום הכפורים ואין כאן דין ברכת המזון והנאה. אחר בקשת אלף מחילות מכק"ת לבבי לא כן ידמה, דהא ביום הכפורים אינו חייב באכילה מלאכותית או על ידי נקב הבטן הוא משום דבעינן הנאת גרונו ואי לא, לא מיקרי אכילה, ואף דאיכא מילוי המעיים מכל מקום גם הנאת גרונו בעינן, וכמבואר בש"ס חולין ק"ג פלוגתת ר"י ור"ל מר סבר הנאת גרונו בעינן ומר סבר הנאת מעיים בעינן, והלכתא דהנאת גרונו בעינן כמבואר ברמב"ם פרק י"ד מהלכות מאכלות אסורות, ואפילו למאן דאמר הנאת מעיים בעינן מכל מקום יודה דבעינן נמי הנאת גרון". כלומר, הסיבה שאין חיוב אכילה ביום הכיפורים אינו משום שאין זה הנאה "כדרך", אלא חיוב אכילה ביום הכיפורים הוא רק באכילה שיש בה הנאת גרונו.

אולם באמת גם טענה זאת יש לדחות ולומר שדבר זה מותר לא בגלל הנאת גרונו אלא בגלל שזה לא נקרא אכילה, והראיה ממי שאכל אכילה גסה ביום הכיפורים שגם כן אינו עובר איסור כי זה לא נחשב לאכילה אע"פ שיש לו הנאת גרונו.

לאחר מכן, מביא המשנה הלכות ראיה נפלאה שאמר לו הגאון מטשעבין, נגד חידושו של הרב הענקין:

"וכשזכיתי לקבל פני כ"ק מרן הגאון מטשיבין (שליט"א) [זצ"ל] והצעתי לפניו הדברים הביא ראיה לדברי, מירושלמי פסחים (פרק ז הלכה יב) דבעי שם מחילות שתחת ההיכל אם נתקדשו, ורצה רב אימו בשם ר"ש בן לקיש לפשוט, מתניתא אמרה כן, מדורה היתה שם ובית הכסא של כבוד, וזה היה כבודו, מצאו נעול בידוע שיש שם אדם פתוח בידוע שאין שם אדם. ופירש הקרבן עדה, ומדהיה שם בית הכסא שמע מינה דמחילות לא נתקדשו. אמר ר' יוסה וכי צואה טומאה והלא אינה אלא נקיות, ופירש הקרבן עדה אר"י מהא ליכא למשמע וכי צואה טומאה יש בה דנדון מיניה דלא נתקדשה שלא יהיה צואה נקיות הוא. והפני משה פירש והלא צואה אלא משום נקיות הגוף ואפילו אם נתקדשו היה מותר, ע"כ. והנראה מפורש דבירושלמי מחלק בין טומאה לצואה, דצואה העיקר הנקיות - ואין נפקא מינה איך נתהוה לנו ובאיזה אופן יצאה מן הגוף, אלא כיון דצואה הוא לפנינו נקיות אין כאן לפנינו". ע"כ דברי המשנה הלכות. כלומר, צואה נחשבת כצואה במציאות ולא משנה מהיכן נוצרה, ואם כן קשה לכאורה לקבל את דברי הרב הענקין.

ט.

והנראה בביאור הדברים, בהקדם דברי הבית יוסף (או"ח סימן עח) שכתב: "וזה לשון הרשב"א (ברכות כב ע"ב ד"ה היה) מסתברא לי דאינו צריך להרחיק ממקום המים כלל מדלא קתני ומרחיק עד שיזרוק לאחריו ד' אמות כדקתני בראה צואה כנגדו. וטעמא דמילתא משום דבצואה בעינן מחניך קדוש, אבל מי רגלים אינו אסור מדאורייתא שלא כנגד עמוד בלבד [ומדכתיב ולא יראה בך ערוות דבר וכדאיתא לקמן – תיבות אלו לא העתיק הב"י, וראה להלן במכתבו של ידידי הגאון רבי אברהם יפה שלזינגר שליט"א, מש"כ בענין זה], והלכך אם לא התחיל מרחיק מדרבנן אבל בעומד בתפילה לא. ועוד נראה שאפילו בא לפסוק ולרחוק אסור", עכ"ל הב"י בשם הרשב"א.

וכשנדייק היטב בדברי הרשב"א נראה מבואר בדבריו שגדר דיני צואה שונה מדיני מי רגלים. ומבואר בדבריו שצואה הוא חפצא שמדאורייתא צריך הרחקה ממנה בעת תפילה, כי גזרה התורה שבעת שצואה נמצאת, המחנה אינו קדוש. אבל מי רגלים אינו כן, ומי רגלים מצד עצמן אינן חפצא שמצד עצמו צריך להרחיק מהן, אלא הגדר הוא, שבשעת פעולת עמוד המי רגלים זהו בבחינת "ערות דבר". כלומר, מי רגלים בעצמותם, ללא פעולת ההשתנה של עמוד מי רגלים - אינם בגדר דבר מאוס כמו חפצא של צואה שצריך להרחיק מהם, ולכן רק להתפלל או לומר דבר שבקדושה בשעה פעולת השתנת עמוד מי הרגלים, אסרה התורה בבחינת ערות דבר.

ומוכרח כן, כי אם נאמר שגם מי רגלים הם בגדר חפצא של דבר מאוס - גם לאחר שנפל עמוד מי הרגלים לארץ היו צריכים להרחיק ממנו, ומה שונה החפצא של המי רגלים בשעת העמוד של קילוח ממי רגלים על הארץ, אם דבר מאוס הוא, אזי דבר מאוס בכל מקום שיהיה. ולכן אם כתב הרשב"א שמהתורה לא בעי הרחקה אחר שנפלו לארץ, מתבאר בדבריו שגדר מי רגלים אינו חפצא של דבר מיאוס, אלא דוקא פעולת עמוד של קילוח מי רגלים זו היא הפעולה המאוסה בשעת תפלה.

ולפי זה נראה, שחידושו של הרב הענקין שכל שהצואה והמי רגלים שאינם יוצאים בדרך טבעית אלא על ידי שפופרת, אינם נחשבים לצואה ולמי רגלים - נכון רק לענין מי רגלים ולא לגבי צואה.

משום שלפי המבואר שגדר מי רגלים הוא שאינם דבר מאוס בעצמותו כצואה, אלא פעולת קילוח עמוד של מי רגלים היא זו שמאוסה – שייך לומר שאם פעולה זו נעשתה שלא בדרך הטבעית של עמוד מי רגלים אין זה בגדר עמוד מי רגלים שאוסר. אבל בצואה שלא פעולת הוצאת הצואה היא שמאוסה אלא הצואה עצמה מאוסה כי כאשר היא נמצאת אין המחנה קדוש - מה זה משנה אם יצאה בדרך טבעית ורגילה או שיצאה דרך שפופרת, הרי מכל מקום הצואה עצמה מאוסה, וכשהיא כאן, לא משנה באיזה דרך הגיע לכאן, אין המחנה קדוש ואסור לומר שום דבר שבקדושה.

היוצא מדברינו: בנידון שדנו בו החלקת יעקב והמשנה הלכות במי רגלים היוצאים בשפופרת היישר משלפוחית השתן דברי הרב הענקין יהיו צודקים, ויהיה מותר להתפלל ולקרוא ק"ש כאשר נושאים את מכשיר הקטטר, ואפילו אם יש שם מי רגלים בפועל. משום שבאופן זה אינו נחשב למי רגלים ואפילו לא מדרבנן, משום שהסברה נותנת שגם רבנן לא אסרו מי רגלים אחר שנפלו לארץ. כי רק במה שאסרה תורה, דהיינו כנגד העמוד, באו רבנן וגזרו שגם אחרי שנפלו לארץ צריך להרחיק מהם, אבל במי רגלים שלא יצאו בדרך של קילוח עמוד, בזה לא דברה התורה כלל, גם רבנן לא עסקו מזה ולא אסרום ולא חייבו להרחיק מהם.

י.

מכל מקום נידון החלקת יעקב ומשנה הלכות הוא בשפופרת היוצאת ישר משלפוחית השתן, באופן שמי רגלים לא עברו כלל בדרך האבר כפי הדרך הטבעית. ומעתה יש לדון במכשיר ה"קטטר" המוחדר לאבר עצמו ודרכו יוצא השתן לחוץ, האם נאמר שכיון שבאופן זה הרי השתן יוצא דרך האבר במקום הטבעי ליציאת מי הרגלים, יש לאסור לו כדין כל מי רגלים, או שנאמר שבכל זאת מאחר ומי הרגלים עוברים דרך הקטטר שחוצץ לאבר, אין זה יציאה כדרך, ואין זה נחשב "כמי רגלים להלכה".

ונראה שיש לדמות דין זה למתבאר בסוגיית הגמרא במסכת חולין (ע, א) בענין דיני פטר רחם דבכור, דאיתא התם: "בעי רבא כרכו [לבכור בשעת יציאתו מבטן אמו] בסיב מהו בטליתו מהו. ופרש"י: "שתהא חציצה ואמרינן כיון דלא נגע ברחם לא קדיש, דהא רחם הוא דמקדש דבדידיה תלא רחמנא". ורבנו גרשום פירש: "כלומר רחם מקדש בכור והכי קמבעיא ליה כרכו בסיב שלא נגע הבכור ברחם מהו שיקדש בבכורה". וספק זה נשאר ב"תיקו", ופסק הרמב"ם בהלכות בכורות (פרק ד הלכה יז) וז"ל: "בכור שכרכו בסיב והוציאו ולא נגע ברחם או שכרכו בשליית בהמה אחרת או שנכרכה עליו אחותו ויצא הואיל ולא נגע ברחם מכל מקום הרי זה ספק בכור".

ומעתה יש לומר שגם מי רגלים היוצאים דרך קטטר התחוב באבר, ומי הרגלים אינם נוגעים בקירות האבר משום שהקטטר חוצץ בין המי רגלים לאבר, יש לומר לפי חידושו של הרב הענקין שגם בקטטר זה מכיון שחוצץ בין מי הרגלים לאבר שוב אין זה היציאה הטבעית של מי רגלים דרך האבר, ואין זה נחשב למי רגלים שאסרה התורה.

ולפי זה, בנידון שפתחנו בו, כהן הנזקק לקטטר, לפי המתבאר עתה יהא כשר לנשיאת כפים ולעלות לתורה ראשון אפילו בעוד הקטטר תחוב בו. והגם שהרמב"ם נשאר לגבי בכור בספק אם בכריכה בסיב הוא נחשב לבכור או לא, בנידון זה שכל האיסור הוא רק מדרבנן, מכיון שה"קטטר" אינו נחשב לקלוח העמוד, וכמבואר לעיל כתב המג"א (סימן עו ס"ק יא בשם הרא"ש) ששותת לא חשיב נגד העמוד ומותר מדאורייתא. ומכיון שזהו דין מדרבנן, קיימא לן שספק דרבנן לקולא, ולא יחשב מי רגלים ומותר לכהן זה לישא כפים ולעלות לתורה.

יא.

גם בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן ז) נשאל "בענין כהן ששותתין מי רגליו לאונסו ואינו מרגיש בשעת הטפטוף אם מותר לישא את כפיו ולעלות לתורה".

ובתשובתו הביא ששאלה זו נשאל גם בספר מנחת אהרן (פארדו) בנו הגדול של בעל חסדי דוד על התוספתא (כלל טז סימן עב), ודעת המנחת אהרן להחמיר שאסור לו לחולי האבן ששותתין מי רגליו לעלות לדוכן לישא כפיו, משום שלדעתו שתיתת המי רגלים נחשבת כעמוד ראשון, לאפוקי ממה שכתב המג"א דשתיתה הוי מדרבנן. וכן היא דעת הגר"ח צאנזר המובא במשנה ברורה (סימן עו ס"ק כז) שמפקפק על מה שכתב המג"א ששותת לא חשיב נגד עמוד. ומכיון דשתיתה נחשבת כעמוד ראשון דהוי מדאורייתא, שוב לא שייכת סברת הרמ"א "דלא אתי איסור דרבנן ודחי לחיוב דאוריתא או לתפילה שהיא מצוה דרבים", שהרי לפי זה לומר דבר שבקדושה כנגד השתיתה הוי איסור דאורייתא.

אמנם כתב הציץ אליעזר שבעצם פלוגתת התלמיד השואל (את המנחת אהרן) לבין הרב המשיב בעל המנחת אהרן, נראה שהצדק עם השואל ולקולא, משום שאכן דעת רוב הפוסקים להכריע ששותת לא נחשב כנגד העמוד ומותר מדאורייתא, כמבואר בנושאי כלי השו"ע וכמו שסתם לפסוק המשנה ברורה להלכה (הקדמה לסימן עט ענין ט), ואם כן כאשר קראוהו לכהן החולה לעלות ונתחייב מדאורייתא לעלות, שפיר יש לומר את סברת הרמ"א דאתי דאורייתא ודחי דרבנן, אולם בסופו של דבר פסק הציץ אליעזר: "מ"מ יש לו לצאת מבית הכנסת קודם שיקראוהו, וגם אין לו לעלות לתורה אם לא שכבר קראוהו לעלות".

ומוסיף הציץ אליעזר סברה נוספת לקולא: "שבתי והתבוננתי דבהיות הכהן הזה אינו יודע מתי שעת ההטפה, אם כן יש לומר שקלקלתו זו זוהי תיקונו, משום שיוצא שגם בשעה שיעלה לנשיאות כפים אינו יודע אם נוטף כעת אם לאו וכן בכל משך נשיאות הכפים, ובהיות ששותת לא נחשב כנגד העמוד וא"כ אפילו אי שותת הוי רק איסור מדרבנן, א"כ הוי רק ספק דרבנן וקיימא לן דספק דרבנן לקולא".

עוד סברה להתיר, כתב הציץ אליעזר שמצא בספר כסא אליהו על או"ח (סימן עח אות ג) ובספר אורחות חיים (לוינגער; מתלמידי החתם סופר) - מכיון שמדובר בטיפין טיפין שאין בהם טופח על מנת להטפיח והבגדים העליונים נשארים נקיים הרי זה צד לקולא.

אולם סברה זו צ"ע, כי השאלה היתה על שעת השתיתה עצמה שיהיה אסור להתפלל מדין הנצרך לנקביו וכמו שכתב הרמ"א בשו"ת שם, ומול חשש זה מה יעזור מה שאין בהם טופח על מנת להטפיח, הרי סברה זו מועילה רק על מה שכבר יצא שלא יאסור להתפלל מטעם שצריך הרחקה ממי רגלים, ובזה שייך לומר סברה שאין מי רגלים אוסרים אם אין בהם בשיעור טופח על מנת להטפיח, אבל על זמן השתיתה עצמה גם אם היא שתיתה מועטת הרי זהו בגדר הנצרך לנקביו, וצ"ע.

נימוק נוסף להתיר כתב הציץ אליעזר: "ועוד בה שלישיה, והוא, דוכי רק על הנשיאות כפים או על העליה לתורה היא השאלה על הכהן הזה, הא הרי השאלה מתפשטת על עצם הנחת טלית ותפילין קריאת שמע ותפילה ולימוד, וקשה מאוד לעשות פלגינן דיבורא דרבנן בזה".

ומסיים: "אך לך נא וראה מה שהארכתי בכל היקף הבעיות באיש שכזה שמי רגלים נוטפים ממנו כל הזמן דרך כלי צנטר (קטעטער) בספרי שו"ת ציץ אליעזר (חלק ח סימן א) והרבתי חזון להביא מדבריהם של גדולי הפוסקים ובבירור וליבון, וזאת הלכה שהעלתי שמותר לאיש אשר אלה לו בלבישת טלית ותפילין ובקריאת שמע ותפילה ודברי תורה בברכות וכל דבר שבקדושה ובלבד שבגדיו העליונים יהיו נקיים ולא יגיע מיהת ריח רע. אשר על כן לפי צירוף כל צדדי ההיתר שצדדנו בזה נלע"ד שגם לכהן הזה אם אינו מרגיש בטיף טיף שאין בהם טופח על מנת להטפיח וגם בגדיו העליונים נקיים ואין מגיע לו ריח רע, יש להתיר לו במצבו גם לעלות לדוכן וכן לתורה כשם שמתירים לו ולדומה לו בכל דבר שבקדושה".

מכל מקום המתבאר בדברי הציץ אליעזר שהשווה בין תפלה ודברים שבקדושה לבין ברכת כהנים ועליה לתורה, צ"ע. שכן כבר כתב הציץ אליעזר עצמו (בחלק ח סימן א אות ג) בתוך דבריו: "ולפי זה יוצא לנו להלכה בנידונינו דשותתין המי רגלים באמצעות צנור גומי אל הבקבוק, דיש שפיר להתיר לו לקרות קריאת שמע ולהתפלל בהיות ואם לא נתיר לו יפסד לגמרי מתפילה כי מחובר אליו ליותר מיום". ומשמע מדבריו, שההיתר מתבסס על כך שאילולא זאת יפסיד לגמרי את התפילה.

ולכאורה לא מובן מה הראיה וההשוואה לברכת כהנים, בברכת כהנים יש אפשרות שכהנים אחרים יברכו, ולפיכך גם אם ברכת הכהנים נחשבת מצוה דרבים, אין צורך כלל בכהן המסויים הזה. ואפילו אם הוא כהן יחידי במנין זה, אפשר להבין את חובתו לעלות לדוכן [הגם שיש שאלה אם לאפשר לכהן יחיד לעלות לדוכן] אבל מהיכי תיתי שנתיר לו לעלות.

וכן יש להעיר על דברי ציץ אליעזר שהשווה את הנידון להתפלל עם קטטר, לנידון של כהן ששותתין מי רגליו (שדיבר בו בשו"ת הרמ"א), הרי לכאורה הם שני נידונים, משום שביציאת השתן בדרך קטטר יש סברה נוספת לקולא, והיינו המבואר בדברי הרב הענקין, שכל שאין היציאה של מי הרגלים טבעית יש לומר שאין זה נחשב למי רגלים. ולפי זה, סברה זו שייכת רק באופן שהמי רגלים יוצאים דרך קטטר ולא ישירות מאברו בדרך הטבעית, משא"כ בנידון של כהן ששותתין מי רגליו לאונסו מאברו בדרך הטבעית לא שייכת סברה זו, ויכול להיות שכהן זה יהיה אסור לשאת כפיו, להתפלל ולעלות לתורה, וצ"ע.

• * *

לאחר שהעלתי על הכתב את יסוד החילוק בין גדר מי רגלים לגדר צואה לפני ידידי הגאון רבי אברהם יפה שלזינגר שליט"א, רב ואב"ד גענף, החזירני תשובה, בו הסכים לדברינו, וכן הביא ראיה נוספת ממסכת זבחים שמי רגלים בעצמותם אינם נחשבים כצואה אלא כמים שצבעם שונה ממראה מים רגילים. ואלו דבריו:

י' טבת תשס"ב לפ"ק

לידידי איש בריתי רב חביבי הרב החו"ב טובא, מחדש נפלא, הנגיד המרומם וכו' וכו' כש"ת הרב ר' צבי רייזמן שליט"א בלאס אנדזשעלעס קא' עם כל הנלוים עמך לטובה ולברכה.

אחדשה"ט באה"ר ובלונ"ח.

הנה בנדה (מג ע"א) בעי רבא זבה שנעקרו מימי רגליה וירדה וטבלה מהו אם תמצי לומר בתר עקירה אזלינן ומי רגלים דזבה הם אב הטומאה לא טהרו המי רגלים דבתר עקירה אזלינן והוי טובלת ושרץ בידה, אך אי אמרינן דעקירת מי הרגלים לא נחשבת ליציאת המי רגלים מגופה אז הוי דינא דטבלה, מועלת הטבילה למי הרגלים שנמצאים בגופה. וע"ז הקשה הערוך לנר (שם) ממתני' מקואות (פרק י מ"ח) שתה מים טמאים טבל והקיאן טהורין מפני שהם טהורין בגוף ופי' הר"ש שיש טהרה למים טמאין אלו ששתה בטבילתו במקוה על ידי השקה. ולכן המי רגלים של הזבה טהרו ממ"נ, דאם עקירת מי רגלים נחשבים ליצאו מגופה טהרו המי רגלים על ידי השקה במקוה, ואם לא נחשבים ליצאו מגופה על ידי העקירה שלהן, הרי הם כגופה וגם על זה מועיל השקה למי המקוה כמו בשותה מים טמאים דגופן וכל מה שבתוכו נטהר.

וע"ז תירצתי אני בספרי באר שרים (ח"א סימן כ) לענ"ד, דנהי דמי רגלים דין מים להם כמבואר בש"ס זבחים (עח ע"ב) מי רגלים רואין אותו כאילו הן מים. וכתב רש"י דנהי דצבען חלוק במקצת משאר מים אע"פ כן מין מים הם, עי"ש. אך מאידך מי רגלים שם לווי יש להם דלא נקראים מים, אלא מי רגלים, ושם לווי פוסל בהשקה למקוה, כלומר דלא מועיל לטהר מדין מקוה, ותוס' בזבחים (כב ע"א ד"ה והא), כתבו דשם לווי פוסל מהכתוב "מים" ולא ממה שכתוב "חיים", כלומר דגם היכא דלא בעינן מים חיים כמעיין, אלא אפי' היכא דסגי במים כבמקוה גם שם מים שיש להם שם לווי כמים פושרין, מים מוכים, מים מלוחים, וגם מי רגלים פסולים, דהרי כאמור נתמעטו מ"מים" ולא "ממים חיים". ומעתה אפשר לומר דדוקא במקוה דיש פסול של מים שיש להם שם לווי, רק שָם מי רגלים אינן מים, אך בסתמא דין מים להם כמבואר בש"ס זבחים עח הנ"ל. ולכן בזבה שנעקרו מי רגליה לא יועיל השקה במקוה, כאשר דיני השקה למקוה הם, דהמים המושקים למקוה נהפכים לחלק מהם כמבואר ברשב"א (ביצה יז). ועיין בבאר שרים (חלק ה סימן ע אות ו ז ח) שהרחבתי בשיטות דהשקה ובזה. ואם כי דמשו"ת מהרש"ם (ח"ג סימן קלג) משמע דלא נחית לדין פסול שם לווי במי רגלים עי"ש, אני לענ"ד כתבתי. וע"ע בקושיית הערוך לנר בשו"ת דובב מישרים (ח"א סימן נב אות ב) מש"כ ליישב.

ומעתה לניד"ד, מה שדן בשו"ת אגרות משה (ח"א או"ח סי' זך) בדין מי שמחובר לו קאטעטער לפי האמה איך דינו בתפלה ובכל דבר שבקדושה, וידוע כי מי רגלים שותתים הם רק איסור מדרבנן, כמבואר במשנ"ב (סימן עז סקכ"ז) וכן ראה בביאור הלכה בהקדמה (לסי' עט אות התשיעי), מאידך בביאור הלכה (סי' עח ד"ה היה קורא) כתב דבעת השתיתה הוא מדאורייתא וצ"ע בסתירה שבדבריו, ובמשנ"ב (סי' עז סק"ב) כתב דאחר הנפילה בארץ הוי דרבנן משמע בעת השתיתה הוי מה"ת ויל"ע. ועיין מור וקציעה להיעב"ץ (סימן פ ד"ה ובמי רגלים) שכתב שהאחרונים הקלו במטפטף כיון דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד ואע"ג דעיקרן אסור מן התורה ואפשר נמי דטפטוף הוי בכלל עמוד ולא מיעט אלא מ"ר שמטפיחין בארץ אחר זמן יציאתן מן הגוף וכו' עי"ש. ומדעתו נראה מבאור דברי המשנ"ב דהן ולאו ורפי בידיה.

ונידון הקאטעטער ראה בשו"ת הרמ"א (סי' צה) ורמז עליו בקצרה המג"א (סימן עח סק"ב) ושם משמע דיש להקל, וראה בספר כרם שלמה להג"ר שלמה האס רבה של דערזניץ (רבנות הראשונה של מרן כק"ז החת"ס) או"ח (סי' עח) שכתב וז"ל, מי שיש לו חולי האבן שמחמת זה מטפטף ממנו תמיד מי רגלים יניח בגד או ספוג סביב האברים ויהיה בגדיו עליונים נקיים וכו' ורופאי זמנינו יועצים לקשור שלפוחית של בהמה על אבריו ויטפטף שם עכ"ל. הרי דפשיטא להיתר. ולענ"ד החילוק בין צואה למי רגלים, דצואה הוא מגדר "והיה מחניך קדוש" וזאת גם לאחר שיצא מגופו, ודין מי רגלים הוא משום "לא יראה בך ערות דבר", וזאת כפי שגם אתה נקטת בשיחתינו בטלפון.

ועתה רואה אני שכן מבואר בחידושי הרשב"א ברכות (כב ע"ב ד"ה היה עומד) וז"ל, היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו פוסק וממתין עד שיכלו המים וחוזר. מסתברא לי דאין צריך להרחיק במקום המים כלל מדלא קתני ומרחיק עד שיזרוק לאחריו ד' אמות כדקתני ראה צואה כנגדו, וטעמא דמלתא משום דבצואה בעינן מחניך קדוש אבל מי רגלים אינו אסור דאורייתא אלא כנגד העמוד ומדכתיב ולא יראה בך ערות דבר וכדאיתא לקמן והילכך אם לא התחיל מרחיק מדרבנן אבל בעומד בתפלה לא. ועוד נראה שאפילו בא לפסוק ולרחוק אסור, עכ"ל.

וביאור דברי הרשב"א נלענ"ד, דבצואה בעינן "מחניך קדוש" א"כ גם לאחר היציאה מגופו כל שהוא במחנך עדיין עליך הצווי שתהיה קדוש, ולכן צריך להרחיק ד' אמות, משא"כ במ"ר דהוא מצד ולא יראה בך ערות דבר, כל שהוא "בך", אסור אך כשיצא ממך ואינו בך אפי' נמצא עדיין במחניך שרי. ומה שכתב הרשב"א "וכדאיתא לקמן" כונתו על דברי הש"ס ברכות (כה, א) דרבי יונתן רמי, כתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ, וכתיב ויתד תהיה לך וגו' וכסית את צאתך הא כיצד, כאן בגדולים כאן בקטנים אלמא קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד העמוד בלבד הא נפל לארעא שרי וכו'. וע"ע (שם) ברשב"א (כה ד"ה היה) ודו"ק.

וראה בב"י על הטור (סי' עח) שהעתיק דברי הרשב"א הנ"ל (בדף כב) אלא שראה זה פלא שהב"י מעתיק לשון הרשב"א אלא שמשמיט התיבות הבאות ברשב"א, "ומדכתיב ולא יראה בך ערות דבר וכדאיתא לקמן" ודבר זה צריך תלמוד, מדוע השמיט הב"י מלשון הרשב"א תיבות אלו. וכאילו מכך נראה דלא למד הב"י דברים שהבנתי אני בדבריו הכמעט קלורין דבצואה יש דין של מחניך קדוש, ובמ"ר יש דין דלא יראה בך ערות דבר, ואין דין איסור לאחר שיצאו מגופו כנ"ל. והאגרות משה הנ"ל (או"ח ח"א סי' כז) כבר רמז על כך שהב"י השמיט כמה תיבות ברשב"א עי"ש.

ולענ"ד לולי דמסתפינא אמינא, דנראין הדברים כפי שכתבתי ברשב"א כנ"ל, וה"י השמיט התיבות של לא יראה בך ערות דבר, כדי שלא נטעה דדין לא יראה נאמר רק ב מי רגלים ולא בצואה, כי הרשב"א באמת כתב להדיא (בברכות כה הנ"ל) דגם בצואה איכא דין לא יראה וכלשונו שם, וי"ל בזה דלכו"ע מדערבינהו רחמנא וכתבינהו אתרווייהו קאמר שלא יראה, דלא חלקן הכתוב בוהיה מחניך קדוש אלא כדי להתיר לקרות ק"ש תוך ארבע אמות של ערוה אבל בראיה כאן וכאן אסור. אלא שגלה לך הכתוב שאין ההקפדה בראיית הצואה אלא כשהיא מגולה, הא כל שהיא מכוסה שרי והיינו צואה בעששית, דתרתי בעינן, או מחנהו ונראית לו ממש, הא במכוסה ממנו ומכל אדם שרי אפילו תוך ארבע אמותיו והיינו צואה בגומא וסנדלו מונח עליה, ומקום גבוה ונמוך י' דשרי למי שאינה נראת לו ואינו במחנהו לפי שכל מקום גבוה י' או נמוך עשרה רשות בפני עצמו היא ואינו מחנהו כל שהוא חוץ למחנהו כל שאינה נראית לו ממש מגולה אינו אסור אע"פ שנראית מגולה אצל אחרים וכדאמרינן לעיל מהלך ד' אמות וזורקה לאחריו וכל שהיה מכוסה ממנו ומכל אדם ואפי' בעששית ואפי' תוך ארבע אמותיו מותר דהא גלה הכתוב דבכסוי תליא מילתא עכ"ל. הרי מפורש ברשב"א דגם לא יראה בך ערות דבר קאי גם על צואה, אלא דחידש לנו הרשב"א (בדף כב) דבי רגלים איכא רק משום לא יראה בך ערות דבר, ולכן במי רגלים לא צריך להרחיק כלל מן התורה כל שיצאו מגופו, ואינו כבר בגדר "בך", משא"כ בצואה בעינן תרתי שלא יראה וגם מחניך קדוש, כלומר ביציאה חמיר טפי בזה דבעינן תרתי וכלשונו הנ"ל (בדף כה).

ומעתה מובן מדוע הב"י השמיט בכונה תחילה הא "דלא יראה בך ערות דבר" גבי מי רגלים, כדי לרמז דהאי קרא והאי חומרא דגם לא יראה ובעינן כסוי קאי גם בצואה ודו"ק היטב. ומעתה נשאר לן דברי הרשב"א (בדף כב) וגם לפי מה שהעתיק הב"י הנ"ל דבריו, דמי רגלים איכא רק משום לא יראה בך ערות דבר. ועיין בב"י דפשיטא ליה דההיתר ברשב"א דאין צריך להרחיק הוא רק גבי תפלה (תפלת י"ח) אבל בק"ש שקורא גם מהלך בודאי עליו להרחיק גם במי רגלים. ולכן בניד"ד בקאטעטער, כיון שיצאו המ"ר מגופו לקאטעטער, שוב אינם "בך" ואין צריך להרחיק מה"ת אלא רק מדרבנן, וכיון דעומד בתפלה ובק"ש (ולדעת הב"י רק בתפלה) נדחה דין דרבנן מחמת אונסו כפי שכתבנו. שוב ראיתי גם בציץ אליעזר (שם אות ח ד"ה ולפענ"ד) שכתב כן בדעת הרשב"א, אך מה שכתב שם לבאר השמטת הב"י בלשון הרשב"א לענ"ד אינו נראה, אלא כפי שכתבתי אני בהשמטת הב"י כן נראה וזאת על סמך דברי הרשב"א (בדף כה) הנ"ל וכפי שנתבאר ודו"ק היטב.

עיין ש"ס ברכות (כב ע"ב) ת"ר היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו וכו' ושם ברש"י ורבינו יונה ובתוס' דבעת השתיתה הוי מן התורה ורק שיכלו המים יוכל להמשיך, וסתמא בעומד בתפלה כנראה מכוסה הוא בברכיו ע"י מלבוש ואינו רואה המ"ר, עכ"ז אסור בעת השתיתה, (ועיין באגרות משה הנ"ל וצ"ע), אך ברמ"א הנ"ל כתב "ומרגיש ביציאתם", ובניד"ד קאטעטער ידוע דאינו מרגיש, וא"כ בצירוף רוב השיטות דכן נקטינן כן להלכה, דבעת השתיתה הוי רק איסור דרבנן, וגם אינו מרגיש ביציאתו כנ"ל, בודאי דמחמת איסור דרבנן לא נדחה חיוב ק"ש וחיובי דבר שבקדושה מלומר בעת הזאת.וכן ראיתי להדיא בשו"ת מלמד להועיל (הפממאן סי' ז) וכן ראיתי בספר נשמת אברהם (סי' עו אות ט) והביא משו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סי' א) שהתיר בזה וכן בשם הגרש"ז אויירעבאך זצ"ל עי"ש.

ובציץ אליעזר (שם אות ז) הביא תשובת הגרי"א הענקין שהזכרת לי (בשיחתינו בטלפון) דאין להם דין מי רגלים כיון דאין יוצאין מפי האמה (בנידונו דיבר שעשו לו פתח בבטנו והכניסו שפופרת שדרך שם יצאו המ"ר (ודרך אגב בכה"ג גם גבי צואה דן בזה במנחת יצחק (ח"ו סי' יא יב וח"י סימן ח) עי"ש בארוכה דגם בצואה מתיר. וכן בשבט הלוי (ח"ג סי' יז) וראיתי תשובתו של הגרי"א ענקין זצ"ל, במלואה מודפסת בשו"ת משנה הלכות לידידי הגר"מ קליין שליט"א (ח"ב סי' סה). וראיתי בשו"ת חלקת יעקב (ח"א סי' קסח אות ד* גם כתב סברה זו מדעתיה דכל שאינו יוצא דרך פי האמה אין בזה דין מי רגלים וכמובן דיבר במקרה זה שעשו לו חור בבטנו ומשם יוצאים עי"ש. והוא הצי"א חולק על הגרי"א הענקין דאין להשוות יוצא דופן או דם נדות היוצא מדופן, או שפופרת, או ממאכילים אותו דרך גידי הדם ביהכ"פ או גבי ברכהמ"ז, דמה שאסור כנגד העמוד מה"ת או מה שאסור מדרבנן שלא כנגד העמוד הכל בגלל עצם צורתם המאוסה שהתהוו כמו שהם לאחר הפרשתם מהגוף והיכנסותם אל השלפוחית, שאז באו אל גמרם ובצורה זו ביציאתם לחוץ דין צואה להם או מקבלים דין מי רגלים וא"כ מיד הכנסתם אל השלפוחית לא משנה כבר באיזה צורה שיוצאים משם אל החוץ וכו' עי"ש.

וע"ז אמינא דהיות ונתברר לעיל דמי רגלים בעיקרן הוא דין מים על אף דצבען שונה (רש"י זבחים הנ"ל) א"כ ביצאו כדרך הרגיל נאסרו, אך כשיוצאין שלא כדרך ולא דרך פי האמה כנידון הגרי"א הענקין הנ"ל, י"ל למה שנתברר דבעיקרן דין מים להם, ונפסלו רק למקוה משום שם לווי כנ"ל, אך לשאר דברים הם מין מים, מסתברא שגזרו עליהם לדבר שבקדושה רק היכא דיצאו כדרך כל הארץ ודו"ק.

ז) אך כאמור גם ביוצאים דרך פי האמה דרך קאטעטער המחובר לאבר גם פסקו האחרונים להקל ולא לדחות ק"ש ותפלה כאשר הוא אנוס בכה"ג אף באם הוא קשור לכך רק לזמן מסויים כגון בחולים בבית החולים כידוע. ולא כפי שראיתי שמחמיר בשו"ת משנה הלכות (ח"ב סי' סג), ומורו ורבו הגה"ק מקלויזנבורג זצוק"ל בשו"ת דברי יציב (ח"א או"ח סי' נד אות ו) גם מסיק לקולא בהאי דינא והבוחר יבחר בטוב.

כל זה כתבתי בחיפזון

ידידך

אברהם יפה-שלזינגר

רב ואב"ד דפה