דרשני:סימן יג-מצות תשובה של בני נח (Zvi Ryzman)

מצות תשובה של בני נח

א.

בני נח נצטוו בשבע מצוות (סנהדרין נו, א) ותו לא, כמבואר בדברי תוספות (יבמות מח, ב ד"ה זה) שגר תושב אינו מחויב לשמור שבת "דאם כן נפישי להו משבע מצוות", וברור איפוא שבני נח לא נצטוו על מצות התשובה, אולם יש להסתפק אם תשובתם של אומות העולם מועילה לכפר על חטאיהם.

מחד גיסא מצינו, פרשה מפורשת בנביא, שתשובת אנשי נינוה הועילה וגזר דינם נקרע, כמסופר בספר יונה (ג, ה-י) "ויאמינו אנשי נינוה באלקים ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם... ויקראו אל אלקים בחזקה וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם... וירא האלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם האלקים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה".

ר"י אבן שועיב כתב (בדרשה ליום כיפור) שמתשובתם של אנשי נינוה צריך ללמוד כל אדם מישראל להזדרז לחזור בתשובה "כי ה' מלא רחמים ואפילו שהיו גויים ועושין חמס גדול קיבל ה' תשובתם, כל שכן אנו עם מרעיתו וצאן ידו שיחמול ויקבל אותנו בתשובה. ועוד יש לנו ללמוד ולדון קל וחומר, אם הגויים ערלי לב לעשות תשובה ועושין, כל שכן אנו מולי לב ורחמנים ורכי לב שיש לנו לחזור בתשובה בכל עת, כל שכן ביום הקדוש הזה שמוכן לכך".

ובאמת כן משמע בדברי המשנה במסכת תענית (טו, א) מתארת את "דברי הכיבושין" שהיו נאמרים בשעת תענית כדי לעורר את העם לחזור בתשובה: "אחינו, לא נאמר באנשי נינוה, וירא האלקים את שקם ואת תעניתם, אלא וירא האלקים את מעשיהם, כי שבו מדרכם הרעה. וביאר שם המהרש"א: "ושק ותענית לא באו אלא משום הכנעת הלב להצטער על העבירות שעשו ולשוב מדרכם הרעה". ומשמע כי אנשי נינוה שבו בתשובה גמורה הבאה מתוך הכנעת הלב.

אולם מאידך מפורש בירושלמי (נזיר פרק ט הלכה א) שתשובת אומות העולם לא מועילה: "כתיב (במדבר ו, יא) וכפר עליו, את שיש לו כפרה, יצאו עכו"ם שאין להן כפרה". ועוד כתב בספר בני יששכר במאמרי חודש סיון (מאמר ב ימי הגבלה) וז"ל: "והנה אמרו רז"ל (תנחומא, האזינו פרשה ד) כתיב (במדבר ו, כו) ישא ה' פניו אליך, וכתיב (דברים י, יז) אשר לא ישא פנים. עשה תשובה, ישא ה' פניו. יכול לכל, תלמוד לומר אליך, אליך ולא לאומות העולם. הרי שהתשובה אינה מועלת רק לישראל ולא לאומות העולם, וכך פסק הרמ"ע מפאנו והמבי"ט בספר בית אלקים". וחזר הבני יששכר על דבריו במאמרי חודש תמוז אב (מאמר ה נחמה ד) "ויתפרש על פי מה שכתבתי כמה פעמים והוא מן תנחומא, ופסקוהו הגדולים הרמ"ע והמבי"ט, דהתשובה לא מהני רק לישראל ולא לגויים".

המנחת חינוך (מצוה שסד) כתב בנדון זה: "והנה מצות התשובה נוהגת בכל אישי ישראל חוץ מחרש שוטה וקטן ככל המצוות. ואם תשובה נוהגת בבני נח, ראיתי בספרי דרושים שהאריכו בזה, ויש שכתבו שאין מועילה תשובה, ועל תשובת נינוה תירצו, ואין כאן מקומו".

ואמנם ראשית כל, עלינו לעמוד על טעם הדבר, מדוע לשיטתם של הרמ"ע מפאנו והמבי"ט לא מועילה תשובתם של בני נח, וכמו כן יש להבין כיצד יישבו את פרשת תשובת אנשי נינוה שנתקבלה.

ב.

והביא הבני יששכר בשם הרב בעל לימודי ה' שכתב בספרו (דף קא ע"א) ארבעה טעמים מדוע התשובה מועילה רק לישראל ולא לבני נח, וז"ל:

טעם א' - דהנה על פי דין באמת לא מהני תשובה, משום דהרי קיימא לן (כתובות יז, א) מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. אבל משום שישראל הם אלו שהודיעו וגרמו כביכול מלכותו יתברך שמו בקבלת התורה, על כן מן הראוי למחול להם בתשובה. מה שאין כן לאומות העולם נשאר הדין על פי משפטי התורה שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ולא מהני תשובה.

טעם ב' - דהנה תנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית אם לא יקבלו ישראל את התורה יחזור העולם לתוהו ובוהו, והנה קבלו ישראל את התורה וקיימו את העולם, אם כן הרי הם כביכול כשותפין במלכותו, על כן לא שייך בישראל הדין שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. מה שאין כן אומות העולם שייך גבייהו דין מלך שמחל על כבודו, ולא מהני להו תשובה.

טעם ג' - היות שהשי"ת הרבה להם לישראל תורה ומצוות ודקדוקי מצוות לאין שיעור, בכדי לקדש את אבריהם וגידיהן וכוחותיהן עד שיהיו כמלאכי קודש, והנה האדם יצור חומר, תכבד עליו משא מלאכת הקודש, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ), על כן חשובים כאנוסים. מה שאין כן הגויים, המעט מצוות הניתן להם אם לא ישמרו מזידין הם נגד כבוד המלך, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול.

טעם ד' - משום דישראל נקראים בנים, כדכתיב (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלקיכם, והקב"ה למו אב, ואב שמחל על כבודו כבודו מחול. מה שאין כן לאומות העולם נקרא הקב"ה עליהם מלך, כמו שכתוב מי לא יראך מלך הגויים, וכתיב מלך אלקים על גויים, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול", עכ"ד.

ומכל הטעמים הנ"ל משמע שתשובת אומות העולם אינה מועילה כלל וכלל, ואם כן צ"ע מדוע נתקבלה תשובתם של אנשי נינוה.

ג.

והנה בניגוד למשמעות דברי הבבלי המובא לעיל שאנשי נינוה חזרו בתשובה שלימה. בירושלמי (תענית פרק ב הלכה א) מובא: "אמר רשב"ל תשובה של רמיות עשו אנשי נינוה, העמידו עגלים בפנים ואימותיהם בחוץ סייחים מבפנים ואימותיהם מבחוץ והוון אילין געיי מן הבא ואילין געיי מן הכא, אמרין אין לית מתרחם עלינן לינן מרחמין עלייהון". ביאור: אנשי נינוה עשו רמאות בתשובתם כדי שירוחמו, שהעמידו עגלים בפנים ואימותיהם בחוץ סייחים מבפנים ואימותיהם מבחוץ, והיו העגלים צועקים מבפנים והפרות צועקות מבחוץ [שיותר ממה שהעגל רוצה לינוק רוצה הפרה להניק] ואז אמרו אנשי נינוה לשמים, אם אין אתה מרחם עלינו, גם אנו לא נרחם עליהם. ועוד אמרו בירושלמי על הפסוק שנאמר על תשובת אנשי נינוה "וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, אמר רבי יוחנן מה שהיה בכף ידיהם החזירו, ומה שהיה בשידה תיבה ומגדל [מה שהיה מכוסה מן העין, קרבן העדה] לא החזירו".

ומבואר בירושלמי שתשובת אנשי נינוה לא היתה תשובה שלימה בכל לבם, אלא "תשובה של רמיות", ולא עוד, אלא שאנשי נינוה חטאו בגזילות, ותשובתם היתה שהחזירו את הגזילות שהיו גלויים בידיהם, אבל את הגזילות שגזלו והחביאו לא השיבו.

ומעתה צריך להבין לפי הירושלמי היאך נתקבלה תשובת אנשי נינוה למרות שלא היתה שלימה.

קושיה נוספת לפי הירושלמי מקשה ידידי רבי אברהם ריבלין, משגיח בישיבת כרם דיבנה, בספרו יונה נבואה ותוכחה (עמ' 161): "קשה להבין מדוע בחרה המשנה בתענית דווקא בתשובה המפוקפקת של אנשי נינוה לאות ולמופת לתשובה שעל עם ישראל לעשות בעת צרה ומצוקה... לפחות מקרה אחד ישנו המתאר סיפור של תשובה מושלמת בימי שמואל במצפה (שמואל א פרק ז) המכיל את כל הסממנים של תשובת אנשי נינוה ועודף עליהם בהרבה. יש בו גם צום ווידוי, לא מוגזמים אלא נורמליים; יש בו מעשה תשובה, הסרת הבעלים, עבודת ה' ומשפט שמואל שעיקרו החזרת הגזילות; יש בו מעשה שפיכת מים; ובכל תחום הוא מעולה מהסיפור המפוקפק של אנשי נינוה. מדוע אם כן לא שמה המשנה בפי הזקן האומר דברי כיבושין את המעשה הזה, אלא ירדה לתחתית מדרגתם של אנשי נינוה".

ד.

ונראה לתרץ את ב' הקושיות על הירושלמי על פי מה שכתב המבי"ט בספר בית אלקים (שער התשובה פרק יב) ששונה מצות תשובה משאר מצוות התורה "כי התשובה אינה כשאר המצוות שהעושה חלק מהמצוה אין לו חלק שכר המצוה כלל, כמו שתאמר מצות ציצית היא בד' כנפות והעושה ציצית בג' כנפות לבד אינו מקיים ג' חלקי המצוה שהרי ד' ציציות מעכבים זה את זה והרי הוא כאילו לא עשה שום דבר. ואולם התשובה גם כי אינה שלימה עד שתהיה בחרטה לשעבר ועזיבת החטא לעתיד, עם כל זה החרטה לבד בלי עזיבת החטא מועיל קצת, וכן עזיבת החטא בלי חרטה".

והוא מביא ראיה ליסוד זה: "וכן מצינו באנשי נינוה ששבו לעתיד שעזבו החטא, ולא נתחרטו על העבר, כי אפילו באזהרת המלך לעם אמר (יונה ג, ח) וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, אשר כפי הנראה כי החמס אשר עודנו בכפם לא בלעוהו הוא שהיו מחזירים ולא הגזל הנאכל שקשה להשיבו, ויותר מזה א"ר יוחנן (בירושלמי המובא לעיל) מה שהיה בכף ידיהם החזירו, בשידה תיבה ומגדל לא החזירו. ולזה אמר הכתוב וירא אלקים וגו' כי שבו מדרכם הרעה שהוא עזיבת החטא לעתיד לבד, ועם כל זה הועיל להם שניחם האלקים על הרעה אשר דבר לעשות ולא עשה".

ומתבאר בדבריו כי גם תשובה חלקית מועילה, וזאת בניגוד למצוות אחרות, שהתועלת מקיומן היא רק אם עשה את כל המצווה. כגון מצות ציצית, שאם לא יטיל ציצית בכל ארבע כנפות הבגד אלא בשלוש כנפות בלבד, אינו מקבל כל שכר. ברם כשחוזר בתשובה, ועשיית התשובה עיקריה חרטה, עזיבת החטא וקבלה לעתיד, אם לא חזר בתשובה שלימה אלא רק התחרט או רק עזב החטא, יקבל שכר על מה שעשה.

ולפי זה מובנת שיטת הירושלמי, כי אמנם אנשי נינוה לא שבו בתשובה שלימה, אלא שתשובתם הועילה כי גם תשובה חלקית מועילה.

ומעתה מתורצת השאלה, מדוע בחר הזקן לעורר את הציבור דווקא מהתבוננות בתשובתם החלקית של אנשי נינוה, ולא הזכיר את תשובתם השלימה של בני ישראל בימי שמואל במצפה. לפנינו המשך דבריו של הרב ריבלין המובאים לעיל: "יתכן שבפתרון שאלה זו נעוצה הבנת המסר העמוק של ספר יונה. דווקא משום שתשובת אנשי נינוה היא תשובה פגומה ולא מושלמת, דווקא משום כך היא מהווה מוסר נוקב לתשובה בכל דור, שכן תשובה זו מוכיחה שאפילו בשמץ תשובה מתרצה מידת רחמיו של הקב"ה. אין צורך לפתוח את כל פתח התשובה, די ב"פתח כחודו של מחט", כדי שהקב"ה ישלים ויפתח לנו "פתח שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו" (שיר השירים רבה ה, ג). הא ראיה, שהקב"ה ראה את מעשיהם של אנשי נינוה, ואף שמעשים אלו לא היוו תשובה מלאה ושלימה, נתקבלה התשובה, וה' שב מחרון אפו. ומכאן שתשובה מעולה תועיל על אחת כמה וכמה. וזהו המסר העמוק של ספר יונה. אין מצב שבו אי אפשר לעשות תשובה, ואין תשובה שאינה פועלת. יש דרגות בתשובה, וראוי לו לאדם להשתדל בכל מאודו לשוב בתשובה שלימה ומוחלטת בכל מרכיביה, אבל אין לומר שמשום שאין ביכולתו לעשות כן במצבו הנוכחי, צריך הוא לוותר על מעשה תשובה כלשהו, שכן יש שגם תשובה פגומה מעבירה את רוע הגזירה".

ואמנם יש להעיר על דברי המבי"ט שתשובה חלקית מועילה, שלכאורה דבר זה תלוי ועומד בנדון שהאריכו בו האחרונים אם יש דין חצי שיעור בקיום המצוות (משנה למלך הלכות חמץ ומצה פ"א ה"ז; מנחת חינוך מצוה ו אות א; שערי תשובה או"ח סי' תעה וסימן תפב). ולדעת השדי חמד (אסיפת דינים, מערכת חמץ ומצה אות ד) שדין חצי שיעור במצוות נאמר רק במצות אכילה, ודאי לא שייך במצות תשובה לומר שבתשובה חלקית מקיים מצוה מדין חצי שיעור.

וביותר צ"ע בדברי המבי"ט שמבאר כי תשובה חלקית מועילה גם לבני נח, ובוודאי אין זה מדין "חצי שיעור" במצוות, שהרי כפי שהבאנו בתחילת השיעור, בני נח נצטוו שבע מצוות ותו לא, ואם אפילו כשהם חוזרים בתשובה שלימה אינם מקיימים מצוה, פשיטא שבתשובה חלקית לא מקיימים כל מצוה. וגם לא מצינו דין "חצי שיעור" שייך אצל גוי, וכמו שכתב המנחת חינוך (מצוה קל אות ד) לבאר מדוע לישראל אין חיוב השבה על גזל פחות משוה פרוטה אולם גוי חייב גם על פחות משוה פרוטה "דשוה פרוטה בממון בגניבה וגזילה וכיוצא בזה, הם בכלל שיעורין דהוא הלכה למשה מסיני, ובפחות הוי ליה חצי שיעור דאסור מן התורה, וכן משמע בדברי הרמב"ם (פ"ט ממלכים הל' ט-י) שכתב, דבן נח חייב על פחות משוה פרוטה בגזל, וכן באבר מן החי, דשיעורין לישראל נאמרו וכו', עי"ש, נראה מדבריו דבפחות משוה פרוטה אין מצוה עליו כלל להשיב". ומתבאר שאין דין "חצי שיעור" שייך אצל בני נח, וצ"ע.

ועוד יש להעיר על דברי המבי"ט, דלמבואר בדבריו יש לתמוה על שיטת הירושלמי, שמחד גיסא מפורש של"עכו"ם" אין כפרה, ברם מאידך אפילו תשובתם החלקית של אנשי נינוה התקבלה, והלא לכאורה ק"ו הוא, ואם תשובה שלימה לא מועילה בגוי, מהיכי תיתי שתועיל תשובה חלקית, וצ"ע.

ה.

תירוץ אחר על שיטת הירושלמי והמדרש תנחומא שתשובה אינה מועילה לבני נח, ועם כל זאת, נתקבלה תשובת אנשי נינוה, מבואר בדברי רבנו מנחם עזריה מפאנו (ספר עשרה מאמרות, מאמר חיקור דין, ח"ב פרק יא).

ובתחילת דבריו ביאר הרמ"ע מדוע לא מועילה תשובה לגוי למחות פשעיו: "ואין תשובה מספקת להם [לפושעי אומות העולם] עד היותם גרי צדק לבא בקהל דכתיב בהו כגר כאזרח. וטעמא דמילתא, כי התשובה היא מצות עשה אחת נתייחדו בה ישראל על צד החמלה ונלוה הגר עליהם, ומי שאינו מצווה לאו כל כמינה למחות כעב פשעיו וכענן חטאותיו. ואפילו נעמן גר תושב וכל דכוותיה עתידים ליתן את הדין על מה שעברו עליהם המעשים אשר לא יעשו, אלא שהם קרובים אל התיקון ונקל זאת בעיני ה'". כלומר, לדעת הרמ"ע הכפרה על ידי התשובה תלויה במצוה לחזור בתשובה, ולכן ישראל שנצטוו לחזור בתשובה, הקב"ה מרחם עליהם ומכפר על חטאיהם אם חזרו בתשובה. אולם אומות העולם שלא נצטוו לחזור בתשובה, גם כשחזרו בתשובה, אין להם כפרה על עוונותיהם.

ועל תשובתם של אנשי נינוה כתב הרמ"ע: "ואל יקשה בעיניך מאנשי נינוה, כי הרבה תשובות בדבר. האחד - כי ריבוי האוכלוסיה היה מעורר אליהם רחמים בשביל י"ב ריבוא אדם שאין בהם חטא ובהמה רבה, שהיה חורבנה איבוד חלק רב ומסויים בעולם. השני - אנשי נינוה העמידו עצמם על דין תורה להחזיר גזילה בעינה (כמבואר בירושלמי המובא לעיל אות ב) שהחזירו רק את הגזילה שבידם, וזהו דין התורה, כי מדרבנן גם אם גזל קורה וקבעה בבנין עליו לפרק את כל הבנין ולהחזיר את הקורה]. אך הם לא ניצולו, אלא האריך להם אפו לשלם גמול צעקתם ומעשיהם בעולם הזה, ולבסוף נתקיים בהם כל חזון נחום האלקושי (נחום פרק א) שאמר אליהם א-ל קנא ונוקם ה' עד סוף הספר".

ולמדנו מתירוצו הראשון, כי תשובתם של בני נח אינה מועילה כלל, והיינו כמבואר לעיל בדבריו שלאומות העולם שלא נצטוו לחזור בתשובה אין כפרה על עוונותיהם. והסיבה שהקב"ה ריחם עליהם לא היתה בגלל חזרתם בתשובה אלא בשל סיבה אחרת: ריבוי האוכלוסין בנינוה עורר את מידת הרחמים לקבל תשובתם. כלומר, חורבן נינוה היה גורם ל"איבוד חלק רב ומסויים בעולם", ומאחר ורצון השי"ת ביישוב העולם כדכתיב (ישעיה מה, יח) "לא תוהו בראה לשבת יצרה", ריחם עליהם ה', אך לא בגלל תשובתם.

ונמצא שהרמ"ע חולק על דעת המבי"ט, שגם בתשובתם החלקית של אנשי נינוה היתה תועלת להעביר את רוע הגזירה, כי לדעת הרמ"ע תשובתם של אנשי נינוה לא הועילה כלל וכלל, והרחמים עליהם נבעו בגלל הנהגת הקב"ה לא לאבד חלק רב בעולם, ולא בגלל שחזרו בתשובה.

ומתוך כך יש להעיר על דבריו של הבני יששכר שהשווה בין דברי הרמ"ע מפאנו והמבי"ט בדבריו "שהתשובה אינה מועלת רק לישראל ולא לאומות העולם, וכך פסק הרמ"ע מפאנו והמבי"ט בספר בית אלקים". אך כפי שנתבאר לעיל, שונה שיטתו של הרמ"ע מפאנו הסובר כי אין התשובה מועילה כלל לאומות העולם, משיטתו של המבי"ט הסובר שעיקר התשובה אכן נאמר לעם ישראל בלבד, אולם גם לאומות העולם יש תועלת חלקית בתשובה אלא שאין תועלת וקירוב גמורים, כתשובתם של ישראל.

אולם תירוצו השני של הרמ"ע מפאנו מתאים עם דברי המבי"ט, ובאמת תשובתם של אנשי נינוה שהיתה "חלקית" הועילה באופן "חלקי", וניתנה להם ארכה לחזור בתשובה, אך משלא שבו בתשובה שלימה נענשו לבסוף, כמסופר בנבואת ספר נחום.

ו.

ולפי זה יוצא שדברי המדרש תנחומא בפרשת האזינו "עשה תשובה, ישא ה' פניו. יכול לכל, תלמוד לומר אליך, אליך ולא לאומות העולם", אין פירושם שתשובת אומות העולם לא מועילה כלל, אלא כוונת חז"ל היתה שאין תשובתם מועילה כפי שמועילה תשובתם של ישראל, ובאמת גם בתשובת אומות העולם יש תועלת אלא שהיא פחותה מתועלת תשובתם של ישראל.

ויסוד זה מוכח מדברי הירושלמי (ברכות פרק ט הלכה א) שציין אליו רבי יוסף ענגיל בספרו גליוני הש"ס (ירושלמי זרעים ס"א אות מב). דברי הירושלמי נאמרו על הגויים שהחריבו את בית המקדש, וז"ל: "אפילו אותם שפשטו ידיהם בזבול יש להם בטחון, לקרבן אי אפשר שכבר פשטו ידיהם בזבול, לרחקן אי אפשר שעשו תשובה, עליהן הוא אומר וישנו שנת עולם ולא יקיצו". ומבואר שאפילו רשעי אומות העולם "שפשטו ידם בבית המקדש" ועשו חטא נורא ואיום, אינם מרוחקים לגמרי הואיל ועשו תשובה, והיינו שהועילה תשובתם למצב שאין לקרבם לגמרי אך גם לרחקן לגמרי אי אפשר. ומוכח איפוא, שגם לדעת הסוברים שתשובת בני נח אינה מועילה, אין פירושו שאינה מועילה כלל, אלא שאינה מועילה להם תשובה כפי שמועילה לישראל "לקרבן לגמרי", והם נמצאים במצב שאין לקרבם לגמרי אך גם לרחקן לגמרי אי אפשר.

אכן, הגדרת ההבדל שבין תועלת התשובה של ישראל לתועלת תשובתם של אומות העולם טעונה ביאור, מהו ה"קירוב לגמרי" של ישראל כאשר חוזרים בתשובה, ולענין מה מועילה תשובת אומות העולם, שמחד גיסא אינה גורמת לקירוב גמור אך גם אינה משאירה את החוטא בריחוק גמור.

ז.

ונראה בביאור הדברים, על פי מה שכתב המבי"ט בספרו בית אלקים (שער התשובה פרק יג-יד) וז"ל: "גם כי התשובה היא מועילה לכל באי עולם, עם כל זה יש הפרש בין תשובת ישראל לתשובת שאר האומות... ואחר שנתבאר דרך כלל כי עיקר התשובה לישראל, אומר דרך פרט כמה הבדלים שיש בין תשובת ישראל לתשובת האומות", והוא מבאר את ההבדלים:

"ההבדל הראשון והעיקרי - כי תשובת ישראל מועילה להם בעולם הזה ובעולם הבא, ותשובת האומות כשאין שבים עד ה' בכל נפשם ובכל מאודם אינה מועילה להם כי אם בזה העולם שלא יענשו על מה שחטאו, לא בעולם הבא. כי אנשי נינוה כששבו מדרכם הרעה אחרי כי לא שבו אל ה' בכל לבבם לדעת אותו, אלא מצד היראה מדברי יונה הנביא, תשובתם לא הועילה להם כי אם שלא תבוא עליהם הרעה אשר יעד הנביא, וכמ"ש הכתוב וינחם האלקים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה, כי נראה שלא הועילה תשובתם כי אם שלא תיהפך העיר עליהם, לא שנאמר שאם מת אחד מהם אחר כך שיהיה לו חלק לעולם הבא כיון ששב".

ולפי זה מבואר ההבדל בין תשובתם של ישראל - שמקרבת "קירוב גמור" לבורא עולם, בעולם הזה ובעולם הבא, לבין תשובת אומות העולם - שאינה "קירוב גמור", כי אינה מועילה לעולם הבא. ותשובת אנשי נינוה לא היתה גמורה "כי לא שבו אל ה' בכל לבבם לדעת אותו", וכדברי הירושלמי (הובא לעיל אות ב) שתשובתם לא היתה תשובה שלימה בכל לבם, אלא "תשובה של רמיות", ולכן לא הועילה להם למרק חטאיהם לעולם הבא.

אולם צריך עיון בדברי המבי"ט במה שכתב שתשובת אומות העולם "כשאין שבים עד ה' בכל נפשם ובכל מאודם אינה מועילה להם לעולם הבא אלא לעולם הזה", ומשמע שאם יחזרו בתשובה שלימה יזכו לחיי העולם הבא, וכן לאידך גיסא, גם יהודי שאינו חוזר בתשובה שלימה "בכל נפשו ובכל מאודו" לא מועילה תשובתו לעולם הבא, ונמצא איפוא שאין הבדל בין תשובת ישראל לתשובת אומות העולם, אלא הדבר תלוי אם החוטא שב בתשובה שלימה או לא, וצ"ע.

ומוסיף המבי"ט: "עוד יש הבדל בין תשובת ישראל לתשובת האומות גם בעולם הזה. והוא מה שאמרו חז"ל (יומא פו, ב) גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, כדכתיב (יחזקאל לג, יט) ובשוב רשע מרשעתו וגו' עליהם הוא יחיה, כי לישראל לבד הוא שנעשות כזכיות, מצד כי קיים מצות עשה של תשובה בכל אחד מן העוונות ששב ממנו, אבל אומות העולם שאינם מצווין על תשובה, די להם שלא יענשו על העוון בשובם ממנו ולא שיחשבו להם כזכויות".

הבדל שלישי כתב המבי"ט: "עוד נבדלה תשובת ישראל מתשובת האומות, כי תשובת הרבים מישראל מועלת לפרטים מהם שאינם שבים, וזכות הרבים תעמוד להם שלא יספו בעוונם בעולם הזה עד אשר יתנו אל ליבם לחזור כדי שלא יענשו בעולם הבא, מה שאין כן באומות כי אין התשובה מועילה כי אם לשבים, והלוואי תועיל להם ולא שנאמר שתועיל לפרטים שביניהם שאינם שבים וכו'. וכן מצינו באנשי נינוה שכתוב בהם וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם, כי לא הספיקה תשובת הרוב ולא תשובת הגדולים, אלא גם הקטנים נצטערו אף הבהמות, כדכתיב הבקר והצאן אל יטעמו".

ולפי הבדלים אלו מבוארים באופן נוסף דברי הירושלמי להבדיל בין תשובתם של ישראל הפועלת "קירוב לגמרי", והיינו בגלל שהזדונות נעשות כזכיות או בגלל שזכות הרבים מועילה לכל היחידים, לעומת תשובת אומות העולם שאינה גורמת "קירוב לגמרי" כי אין הזדונות נעשים כזכויות, וגם אין די בתשובת הרוב כדי שהכלל כולו יתכפר.

• * *

ח.

ונראה בביאור הדברים על פי מה שכתבו האחרונים שתשובת ישראל מועילה לעקור את החטא למפרע, ורושם החטא נמחה כלא היה, וכאילו לא חטא, ואילו תשובת אומות העולם מועילה רק מכאן ולהבא שלא יענשו על חטאיהם, אך רושם החטא קיים.

לפנינו דברים שכתב רבי אלחנן וסרמן (קובץ הערות על מסכת יבמות אות רלב) בביאור מאמר הגמרא (יבמות כב, ב) "עוד יש חידוש בתשובה שהחטא נעקר למפרע... וכבוד הגה"צ ר' נפתלי זילברברג מוורשא אמר בהא דנתקבלה תשובת אנשי נינוה, אף דמבואר בספרים דבבני נח לא מועילה תשובה, דהיינו כנ"ל, דהחידוש שיש בתשובה שעוקרת החטא למפרע זה לא נאמר רק לישראל ולא בבני נח, אבל מכל מקום מכאן ולהבא מיהא מהניא גם לבני נח".

ויסוד זה מבואר גם בדבריו של רבי צדוק הכהן מלובלין (תקנת השבין אות טו) וז"ל: "ובבני נח בלאו הכי לא מצינו שניתנה להם תשובה לכפרת הקודם כלל וכמו שכתבתי (שם אות א) מזה בשם המדרש והראשונים, אבל מכל מקום התשובה מועלת להם לבטל העונש הנגזר כדאשכחן באנשי נינוה, והתשובה מועילה לישראל שימחל עוון הקודם ושיהיה כאילו לא חטא מעולם".

יסוד זה מתבאר על פי מה שכתב רבי אלחנן וסרמן (מאמר על תשובה, קובץ אגרות ומאמרים, עמ' כא) וז"ל: "שבכל מצוה ישנם שני דברים: [א] תועלת ותיקון הנעשה מהמצוה, אשר בשביל זה ציוה הקב"ה לעשותה, כי לכל מצוה יש טעם, וכמו שכתב הרמב"ן בפרשת כי תצא במצות שילוח הקן (דברים כב, ו) וז"ל: וזה הענין שגזר הרב (הרמב"ם) במצוות שיש להם טעם מבואר הוא מאד מאד, כי בכל אחד טעם ותועלת ותיקון לאדם, מלבד שכרן, עי"ש באורך. ובשביל זה היה ראוי לעשות המצוות אפילו לא נצטווינו עליהן, ועל כן קיימו האבות את התורה קודם שנצטוו עליה, מפני שהבינו התועלת והתיקון מזה.

[ב] אחרי שנצטוינו לקיים המצוות, הוא ענין בפני עצמו לקיים ציווי השי"ת. וכן בעבירה ישנן שני הענינים הנ"ל, היינו, הטעם אשר בשבילו הוזהרנו שלא לעשות המעשה ההיא, ושבשביל זה היה ראוי למנוע מלעשות המעשה אפילו בלא אזהרה. ועכשיו שנצטוינו, צריך שלא לעבור על אזהרת הקב"ה".

ומסיים רבי אלחנן: "ונראה דהא דאמרינן בתוהא על הראשונות שאיבד מצוותיו, היינו החלק השני, מה שקיים ציווי השי"ת. אבל התיקון שנעשה מכל מצוה שקיים, זה לא נאבד כלל על ידי חרטתו, ונשאר כאינו מצווה ועושה. וכן הוא לענין עבירה, שהחרטה מועילה לעקור מה שעבר על ציווי השי"ת, אבל הקלקול וההפסד שיצא מהמעשה עצמו זה אינו נעקר מצד הדין על ידי חרטה, ורק לפנים משורת הדין נמחק העון לגמרי על ידי תשובה".

ונראה כי ההבדל בין תשובת ישראל לתשובת בן נח הוא, שרק בתשובת ישראל מועילה החרטה לגמרי לשני הדברים - לעקור את מה שעבר על ציווי השי"ת, ולעקור את הקלקול וההפסד שיצא מהמעשה עצמו, כי אצל ישראל קיימת הנהגה של "לפנים משורת הדין", ולכן החטא נמחק לגמרי על ידי תשובה. אבל תשובת אומות העולם מועילה רק לחלק אחד, למחוק את מה שעבר על צווי השי"ת, אבל הקלקול וההפסד שנעשה על ידי החטא אינו נעקר על ידי תשובת אומות העולם.

ולכן תשובת ישראל מועילה לעקור את החטא למפרע, כי רושם החטא נמחה כלא היה, ואילו תשובת אומות העולם מועילה רק מכאן ולהבא שלא יענשו על חטאיהם, כי רושם החטא קיים, ורק מה שעבר על ציווי ה' נמחק לענין זה שלא יענשו על חטאיהם מכאן ולהבא.

ובזה מתבארים באופן נוסף דברי הירושלמי שהבדיל בין תשובתם של ישראל הפועלת "קירוב לגמרי", כי באמצעותה נעקר החטא והקלקול היוצא ממנו לגמרי, לעומת תשובת אומות העולם שאינה גורמת ל"קירוב לגמרי" כי החטא אינו נעקר לגמרי, ותשובתם מועילה שלא יענשו על חטאיהם בעתיד. ומתבארת היטב שיטת הירושלמי לפי המבי"ט, דאמנם מועילה תשובתם "החלקית" של בני נח, ויחד עם זאת ל"עכו"ם אין כפרה", דבאמת אין לעכו"ם כפרה שלימה למחוק חטאיהם באופן גמור ע"י תשובתם, וכל תשובתם היא רק "חלקית".

ט.

ובתוספת ביאור החילוק בין תשובת ישראל ותשובת בני נח, כתב רבי יוסף רפפורט בפתיחת ספרו לתשובת השנה: "ונראה דיסוד החילוק בין תשובת ישראל שעוקרת העוון למפרע לבין תשובת אומות העולם דמועילה רק מכאן ולהבא, נמצא כבר בגוף מעשה החטא, והיינו דחטאי ישראל אינם עבירה "בעצם", אלא דרך מקרה הוא שנצחו יצרו, ולכן יכולים לעקור את העוון והעונש למפרע. מה שאין כן אומות העולם שחוטאים הוי חטא דידהו חטא "בעצם" ולא בדרך מקרה, ממילא אי אפשר להם לעקור את החטא למפרע, דבשעת העבירה מיהא היו רעים בעצם".

והוא מציין לדברי הרמב"ם בהלכות גירושין (סוף פרק ב) בענין כפיית מתן גט: "ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדבק לעשות דבר שאין מחויב בו מן התורה, כגון מי שהוכה ומכר או עד שנתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני, כבר גירש לרצונו", עכ"ל.

ומבואר שכל יהודי רוצה במהותו לעשות את כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ואם נכשל וחטא הרי שאין זה "בעצמותו" ומהותו אלא שיצרו תקפו. וכן מפורש בדברי המהר"ל (גבורות ה' פרק ח) ש"ישראל יש להם מעלה מיוחדת שהם נבדלים מן הפחיתות לגמרי והחטא שמקבלים אין זה רק דרך מקרה". ועוד כתב המהר"ל שם: "שיש כפרה לישראל על חטאם, ודבר זה הוא לישראל בפרט ולא לשום אומה וכו', שאם היה החטא לישראל בעצם לא היה כפרה להם על ידי קרבן, אך בשביל שהחטא בישראל ענין מקרה כמו שהתבאר, לכך יש להם קרבנות". ומתבאר שאומות העולם שונים במהותם מישראל בזה שהחטא הוא "בעצמותם", ולכן אין בכח תשובתם לעקור את החטא למפרע.

ומסיים בספר לתשובת השנה: "ונראה השלמת הדברים בזה, על פי המבואר בליקוטי תורה להאריז"ל (פרשת בא) והובאו דבריו בנפש החיים (שער א פרק יח) ובעוד ספרים, וז"ל הנפש החיים שם, אבל בחינת הנשמה אינה נפגמת כלל לעולם, כי מקור שרשה הוא מעולם המשומר ממגע זרים וכו', ואין מעשי האדם מגיעים עדיה כלל לקלקל, עי"ש שהאריך בזה. וראיתי מביאים כן מהזוהר חדש וז"ל, נשמתא היא קיימא בקיומא לעלמין, מה הקב"ה קיים אף היא קיימת, אבל על ההיא נפשתא חייתא אמר קרא הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, ע"כ. הרי מבואר שנשמת אדם אשר היא חלק אלוה ממעל, אינה נפגמת כלל מחמת חטאיו, ולכן אינה נכרתת לעולם. ונראה דזהו שורש הענין שנתבאר לעיל, דחטאי ישראל אינן עבירה "בעצם", דכיון דגם בשעת החטא בחינת הנשמה שבו נשארה דבוקה בהשי"ת, ואין מעשי האדם פוגמים בה כלל, על כרחך דאין כל עצמותו דבוק בחטא. וכל זה לא שייך כמובן באומות העולם דמקור נשמתם אינו כלל "מעולם המשומר ממגע זרים" (כלשון הנפש החיים), ובשעה שחוטאים כל עצמותם שקוע בזוהמת החטא".

י.

ביאור דומה ליסוד ההבדל בין תשובת ישראל לתשובת אומות העולם, מובא בפנינים מליקוטי שיחות האדמו"ר מליובאוויטש (עמ' רנג) וז"ל:

"מפורש בירושלמי נזיר (הובא לעיל אות א) עכו"ם אין להם כפרה, ובתיקוני זהר (תיקון כא) לא יקבל לון בתיובתא [אינו מקבל אותם בתשובה]. ועיין בצמח צדק ברשימותיו על איכה עה"פ (איכה א, ח) חטא חטאה ירושלים, ישראל שייך בהם עבירה ותשובה. ונראה ליישב הא דמצינו תשובה בבן נח וכמו בנינוה, דאיכא נפקותא באיזה אופן מועלת התשובה, דגבי ישראל מצינו (יומא פו, ב) שעל ידי תשובה מאהבה נעקר העון מתחילתו עד שזדונות נעשו לו כזכויות, וגם בתשובה מיראה על כל פנים נעשו כשגגות, והיינו שבכח התשובה להפוך את העבר. מה שאין כן בבני נח אי אפשר להם לשנות את העבר, וכל גדר התשובה אצלם הוא, שמועיל מכאן ולהבא שלא יגיע להם העונש על מעשיהם הקודמים, אבל עצם הרע של החטא נשאר בקיומו".

ובהסבר הדברים כתב שם: "והנה איתא בספרים (והובא במאמרי אדמו"ר הרש"ב) ההפרש בין ישראל לעכו"ם, דעכו"ם הם בעצם רע, ואם יש בהם איזה דבר טוב הרי זה דבר נוסף על מהותם, משא"כ ישראל הם טוב בעצם, ומה שיש בהם איזה דבר רע הוא דבר נוסף על מהותם, אשר מזה מובן דאצל עכו"ם לא שייך גדר תשובה לפי מובנה האמיתי. ויש לומר דהא דשייך שינוי העבר מלמפרע על ידי תשובה הוא רק בתשובה האמיתית של בני ישראל, דלהיות שהן בעצם טוב, הרי נמצא דכל ענין התשובה הוא רק לברר ולגלות שגם בשעת החטא היתה באמנה אתו, שמצד מהותו האמיתית הוא טוב וקדוש, ולכן שייך שהתשובה תפעול למפרע להפוך את העבר לטוב [בתשובה מאהבה לעקור את העון למפרע, וגם בתשובה מיראה לבטל לגמרי הרע דזדונות שבמעשה העבירה]. מה שאין כן בבני נח שהם רע בעצם, אם כן אי אפשר שהתשובה שלהם תפעול למפרע לעקור את הרע של החטא כאילו לא היה, ותשובתם מועלת רק מכאן ולהבא, כנ"ל".

אלא שקשה להבין את דבריו שכל גוי נחשב כ"רע בעצם", כי ידוע שמהות עמלק היא כח הרע בעצם, אך אין זה בכל אומות העולם.

וידידי ר' דוד תומים רצה לבאר על פי הידוע מדברי חז"ל שכל אדם נברא עם היצר הרע, ובגיל בר המצוה או בת המצוה ניתן לו היצר הטוב, ואם כן בזה שונה היהודי מהגוי, כי ליהודי ניתן יצר טוב בהגיעו למצוות, מה שאין כן הגוי שלא מקבל יצר טוב ונשאר רק עם יצר הרע, ולכן היצר הרע הוא הכח הקובע בנפשו.

לסיכום: בתלמוד בבלי משמע שתשובת אנשי נינוה היתה שלימה, ומכאן שתשובתם של בני נח מועילה.

אולם בירושלמי מפורש שלאומות העולם "אין כפרה", ותשובתם לא מועילה. ועוד מפורש בירושלמי שתשובת אנשי נינוה היתה "תשובה של רמיות". ולפי זה צ"ע מדוע מפורש בנביא שנתקבלה תשובתם. ומצינו ב' דרכים בזה:

[א] לדעת הרמ"ע מפאנו בתירוצו הראשון, תשובתם של בני נח אינה מועילה כלל, והסיבה שהקב"ה ריחם עליהם לא היתה בגלל תשובתם אלא מחמת שריבוי האוכלוסין בנינוה עורר את מידת הרחמים.

[ב] לדעת הרמ"ע בתירוצו השני ולדעת המבי"ט, אנשי נינוה לא שבו בתשובה שלימה, אבל תשובתם הועילה כי תשובה חלקית מועילה, ונתבארו הדברים על פי דברי רבי צדוק הכהן מלובלין, רבי אלחנן וסרמן והאדמו"ר מלובאוויטש, שתשובת ישראל מועילה לעקור את החטא למפרע, ורושם החטא נמחה כלא היה, וכאילו לא חטא. ואילו תשובת אומות העולם [ובכלל זה תשובת אנשי נינוה] מועילה רק מכאן ולהבא שלא יענשו על חטאיהם, אך רושם החטא קיים.