דרשני:סימן יז-בניית סוכה או עסק בד' מינים - מה קודם (Zvi Ryzman)

בס"ד

בניית סוכה או עסק בד' מינים - מה קודם

[האם יש מצוה בעשיית סוכה וד' מינים]

כתב הרמ"א (או"ח סי' תרכד סע' ה) בשם המהרי"ל: "המדקדקים מתחילים מיד במוצאי יום כיפורים בעשיית הסוכה כדי לצאת ממצוה אל מצוה", ובחיי אדם (כלל קמה סע' כב) הוסיף: "מצוה תיכף אחר הבדלה או אחר הסעודה לעסוק מעט בסוכה אם אינו עייף מן התענית, כדי לקיים ילכו מחיל אל חיל".

ויש לעיין האם כשיש לאדם אפשרות לבנות סוכה או לקנות ד' מינים, מה חובתו לעשות קודם, האם צריך לבנות תחילה את הסוכה, וכפי שמבואר בדברי הרמ"א שבמוצאי יום כיפורים מתחילים בבניית הסוכה, ולא נקט שקונים ד' מינים. או שדברי הרמ"א לאו בדווקא, ובאמת יכול להקדים את קניית ד' המינים ואיגודם, וגם בזה מקיים "ילכו מחיל אל חיל". שאלה זו מצויה בפרט למי שאין באפשרותו לבנות סוכה במוצאי יום הכיפורים ורק יכול לקנות ולאגוד ד' מינים - האם גם בזה נחשב שיוצא "ממצוה אל מצוה".

שורש שאלה זו תלוי בדיון האם יש מצוה בעשיית סוכה או שאין זו מצוה אלא "הכשר" מצוה, וכן האם בקניית ד' מינים יש מצוה או אין בזה אלא הכשר מצוה, וכאשר יבוררו הדברים נוכל להשיב על השאלה - בניית סוכה או עסק בד' מינים - מה קודם למה.

א.

מסכת סוכה מתחילה במשנה "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה", והמהר"ץ חיות הקשה מדוע לא הקדים התנא ואמר שיש חיוב לעשות סוכה, אלא פתח בפרטי הדין כיצד צריך לעשות את הסוכה, וכפי שגם מסכת שבת נפתחה במשנה "יציאות השבת שתים שהן ארבע", ולא נאמר קודם לכן איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת. ותירץ המהר"ץ חיות: "ולא הזכיר חיוב עשיית הסוכה מפני שעיקר מצות שבת וסוכה ידועים ומפורסמים ונהוגים אצל העם בכלל ובפרט, ואין ענין נפלא ונעלם מהם, והיינו שהמשנה תניח שענייני התורה והקבלה הנהוגים בכל עת ידועים לכל, לכן לא תחזור עליהם רק תעסוק להודיע ולהורות לחכמים אותם המקרים הנעלמים מעיני ההמון". ומדבריו למדנו, שאין להוכיח מהמשנה שאין מצוה בעשיית הסוכה מאחר ולא נזכר במפורש במשנה שיש חיוב לעשות סוכה, מכיון שהסיבה שלא נזכר דבר זה במשנה מפני שידוע לכל שצריך לעשות סוכה. ולכן אין ראיה מהמשנה אם יש מצוה בעשיית הסוכה או לא.

והנה כתב הטור (או"ח סימן תרמא) "העושה סוכה לעצמו אין צריך לברך על עשייתה, אף על גב דגרסינן בירושלמי ברכות (פרק ט' הלכה ג) העושה סוכה לעצמו מברך אקב"ו לעשות סוכה עשאה לחבירו מברך על עשיית סוכה, סמכינן אגמרא דידן דקאמר שאינו צריך לברך על עשייתה אבל שהחיינו היה ראוי לברך, דתניא (סוכה מו, א) העושה סוכה לעצמו מברך שהחייינו, נכנס לישב מברך בא"י אמ"ה אקב"ו לישב בסוכה, אלא דמסדרינן ליה אכסא וזמן של הכוס פוטר גם דסוכה".

ומבואר שנחלקו הבבלי והירושלמי האם מברך על עשיית סוכה. לדעת הירושלמי העושה סוכה לעצמו מברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה". אולם לדעת הבבלי מברך על עשייתה "שהחיינו וקיימנו" בעת הקידוש, אך אינו מברך על עצם העשייה.

שיטת הבבלי מפורשת בסוגיית הגמרא במנחות (מב, ב) "שלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דרבי יוחנן על תפילין של יד אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין על תפילין של ראש אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין, ואילו לעשות תפילין לא מברך, אלא לאו היינו טעמא כל מצוה דעשייתה גמר מצוה, כגון מילה אף על גב דכשירה בעובד כוכבים בישראל צריך לברך וכל מצוה דעשייתה לאו גמר מצוה כגון תפילין אינו צריך לברך". ולפי זה יוצא שגם על עשיית סוכה אין מברכים, שהרי אין עשייתה גמר מצוה אלא "הכשר" לקיום מצות הישיבה בה. וכן מבואר בדברי התוספות (שם ד"ה ואילו) שכתבו "ובירושלמי פרק הרואה מצריך לברך אעשיית סוכה ותפילין, וחולק על הש"ס שלנו".

ובביאור מחלוקת הבבלי והירושלמי אם מברך על עשיית הסוכה, כתב הביאור הלכה (סוף סי' תרנו) "הרי דסובר הירושלמי דעשיית המצוות [סוכה, תפילין, מזוזה] הוא מצוה בפני עצמה מדמברך עליה". כלומר, מכך שמברכים על עשיית הסוכה משמע שזוהי מצוה. ומוסיף הביאור הלכה: "ועיין במנחות דף מ"ב ע"ב בתוספות דהירושלמי חולק בזה על הגמרא שלנו". ונמצא לפי זה יסוד מחלוקת הבבלי והירושלמי הוא, האם יש מצוה בעשיית סוכה. לפי הירושלמי יש מצוה בעשיית הסוכה ולכן יש לברך בעשייתה "לעשות סוכה". אולם לפי הבבלי העשיה היא רק "הכשר" ו"הכנה" למצוה ואין היא "גמר המצוה", ולפיכך אין לברך על עשייתה [אלא צריך לברך שהחיינו, ונתבאר בדברי הטור הנ"ל שיוצאים ידי חובה בברכת שהחיינו בקידוש גם על עשיית הסוכה].

[בשו"ת להורות נתן (או"ח ח"ב סי' מח) ביאר שמחלוקת הבבלי והירושלמי היא לשיטתם, על פי דברי המהרש"א (סוכה מו, א) "דאמרו בירושלמי דהעושה סוכה לאחר מברך לעשות סוכה לשמה, היינו משום דס"ל כשיטת בית שמאי בסוכה (ט, א) דבעינן שיעשה סוכה לשמה, ולכן בשלמא אם הוא עושה סוכה לעצמו אין צריך לומר בברכתו שעושה הסוכה לשמה, דמעשיו שיושב בסוכה ומברך לישב בסוכה מוכיחין שעשאה לשמה". ומבואר לפי הירושלמי שצריך שבניית הסוכה תהיה לשמה. והנה ברש"י (שבת קלא, א) כתב "דקצירת העומר כיון דמצוה לקצור לשמה דכתיב "וקצרתם" "והבאתם" הלכך קצירה גופא מצוה היא". ומאחר וכל דבר שצריך לעשותו "לשמה", הרי זה מוכיח שיש בעשייתו מצוה, לכן לדעת הירושלמי שנקט כבית שמאי שצריך עשייה לשמה בסוכה, יש מצוה בעשיית הסוכה, ולכן צריך לברך על עשייתה. משא"כ הבבלי שפסק כדעת בית הלל שלא צריך "לשמה" בעשיית סוכה, ולכן סוכת עכו"ם כשירה כי אין מצוה בעשייתה, ומשום כך לא צריך לברך כשעושה הסוכה].

ב.

אמנם שיטת הבבלי שאין מברכים על עשיית הסוכה מאחר ואין היא "גמר מצוה", אך עדיין יש לברר האם עצם עשיית הסוכה היא מצוה, כי יש מקום לומר שעשיה היא ענין אחד וברכה היא ענין אחר, ובאמת העשיה היא מצוה אלא שאין מברכים על כך בגלל שאין זה גמר המצוה.

דהנה דנו האחרונים האם יש מצוה בעשיית סוכה. בשו"ת אבני נזר (או"ח סימן תנט) כתב בתוך דברי תשובתו לבעל החלקת יואב, וז"ל: "ומה שכתב עוד דעשיית הסוכה אינה מצוה כלל, ובש"ס מכות (ח, א) הואיל אם מצא חרוש אינו חורש חרישה לאו מצוה, והכא נמי כיון דסוכת גנב"ך כשירה עשייתה לאו מצוה הוא". ביאור הדברים, בסוגיית הגמרא במכות דנו האם חיוב גלות לרוצח בשוגג הוא גם בחטיבת עצים לצורך מצוה, כגון לבניית סוכה, או רק בחטיבת עצים דרשות, וקאמר בגמרא "כיון דאם מצא חטוב לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה". ומבואר שאין מצוה בחטיבת עצים לסוכה, כי גם המוצא עצים חטובים יכול לקיים בהם את המצוה. ומכאן הוכיח בעל החלקת יואב, שאין מצוה בעשיית סוכה.

וכן הוכיח בעל החלקת יואב מדברי הגמרא בסוכה (ח, ב) "תנו רבנן גנב"ך סוכת גוים סוכת נשים סוכת בהמה סוכת כותים סוכה מכל מקום, כשרה, ובלבד שתהא מסוככת כהלכתא". ומפורש שאין מצוה בעשיית סוכה אלא די בעצם מה שיש לו סוכה כשרה.

אולם האבני נזר דחה את דברי החלקת יואב וכתב: "ודאי מסברא היה נראה כן, אבל מה נעשה דלשון המשנה בשבועות (כט, א) נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה". ומפורש איפוא בדברי המשנה בשבועות שעשיית הסוכה היא מצוה.

ראיה נוספת הביא בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' קפו) מדברי הגמרא במסכת כתובות (פו, א) "במה דברים אמורים [דלוקה ארבעים, רש"י] במצות לא תעשה, אבל במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו". מהעובדה שהגמרא מחשיבה את עשיית סוכה כמצות עשה, וכדי לקיימה מלקין אותו עד שתצא נפשו, משמע שעשיית הסוכה נחשבת למצוה.

ובספר מועדים וזמנים (ח"א סימן פ) ובשו"ת רבבות אפרים (ח"א סימן תכא אות ה) הביאו את דברי רש"י במסכת מכות (ח, א ד"ה השתא נמי) שכתב: "כי לא מצא חטובה אין החטיבה מצוה אלא עשיית הסוכה", ומפורש בדבריו שרק חטיבת העצים לצורך הסוכה אינה מצוה, אולם בעשיית הסוכה עצמה יש מצוה. ובטעם הדבר כתב הערוך לנר בחידושיו למסכת מכות: "והא דבאמת נחשבת העשיה מצוה, י"ל משום דהתורה כתבה וצותה העשיה, כדכתיב חג הסוכות תעשה לך דהיינו העשיה ולא הישיבה".

מכל המקומות הנ"ל יוצא איפוא שגם לפי הבבלי יש מצוה בעשיית הסוכה.

ובספר השאילתות (שאילתא קסט) כתב: "דמחייבין בית ישראל למעבד מטללתא ומיתב בה שבעה יומי", והנצי"ב בביאורו העמק שאלה האריך להוכיח שמלבד ממצות ישיבת סוכה האמורה בקרא "בסוכות תשבו", יש עוד מצוה בעשיית הסוכה הנלמדת מהפסוק "חג הסוכות תעשה לך". וכן כתב בספר החרדים (מצות עשין פרק ו) "במצות סוכה יש ב' צוואות, אחת תלויה בידים דהיינו עשייתה, והשנית הישיבה בה ותלויה ברגלים".

ולמעשה גם מדברי הרמ"א שהבאנו בתחילת הדברים "והמדקדקים מתחילים מיד במוצאי יום הכיפורים בעשיית הסוכה כדי לצאת ממצוה אל מצוה", וחזר הרמ"א על דין זה (סוף סי' תרכה) "ומצוה לתקן הסוכה מיד לאחר יום כיפור דמצוה הבאה לידו אל יחמיצנה", מפורש שיש מצוה בעצם עשיית הסוכה. וכמו שכתב המועדים וזמנים (ח"א סי' פ) "ומבואר שדעתו דדמי לכל המצוות שאין מחמיצין, דבמכשירין בעלמא נראה שאין דין שאין מחמיצין מצוה, כשם שלא מצינו במצה שיהא מצוה להקדים לאפות שאין מחמיצין מצוה".

[ולפי זה הקשה באליהו זוטא (תרכב ס"ק א) על דברי הלבוש שכתב שיש לקדש הלבנה לפני יום הכיפורים "כדי שתבוא מצוה זו ותוסיף על זכיותינו ואולי תכריע היא את הכף לזכות ביום הדין", ואם נאמר שגם עשיית הסוכה היא מצוה "למה אנו עושין סוכות אחר יום הכיפורים, הא היה טוב לעשותו קודם, דעשייה נמי מצוה הוא ואולי תכריע הכף לזכותו"].

ג.

נמצא, שגם לדעת הבבלי יש מצוה בעשיית הסוכה, ויחד עם זאת, לפי הבבלי אין לברך על מצוה זו. וטעם הדבר ביאר המועדים וזמנים: "דכללא היא בש"ס דילן (מנחות מב, א) שאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מצוה, וכדברי הר"מ פי"א מברכות ה"ח שכתב, כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשיה, וכל מצוה שיש אחר עשייתה ציווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הציווי האחרון. כיצד, העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה אשר קידשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין, מפני שיש אחר עשייתו ציווי אחר. ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כשישמע קול השופר".

כלומר, אין כל ראיה ממה שאין מברכים על עשיית סוכה, שאין זו מצוה, משום שגם אם יש מצוה בדבר - וכפי שמוכח מהסוגיות שהובאו לעיל - אין לברך על כך, בגלל שהעשייה אינה גמר המצוה, כי גמר המצוה היא הישיבה בסוכה.

ויש להוסיף כי יסוד זה שעשיית סוכה היא מצוה, מדוייק גם בלשון הגמרא במנחות "וכל מצוה דעשייתה לאו גמר מצוה", וכן בלשון הרמב"ם "וכל מצוה שיש אחר עשייתה" - שאמנם יש בעשייה מצוה, אלא שמכיון שאין זה גמר, אין מברכים על כך.

ועל מה שהביא החלקת יואב ראיה מדברי הגמרא לענין סוכת גנב"ך, שאין מצוה בעשיית סוכה אלא די בעצם מה שיש לו סוכה כשרה, השיב המועדים וזמנים, שלמרות שיש מצוה בעשיית הסוכה, אין זה מעכב אפילו מדרבנן, וזוהי רק "מצוה בעלמא" לכתחילה. ולכן מעיקר הדין סוכה שעשאוה גנב"ך כשרה, אלא שלא קיימו בעשייתה את ה"מצוה בעלמא" שיש בעשיית הסוכה.

ואכן מצינו שהחמירו הפוסקים שבסוכת גנב"ך צריך "לחדש בה דבר", דהיינו לעשות מעשה כלשהו בעשייתה, והיינו כדי לקיים את מצות עשיית הסוכה, כמו שכתב המשנ"ב (סי' תרלו ס"ק ד) בהלכה של "סוכה ישנה", וז"ל: "ובלבד שיחדש וכו', היינו לכתחילה ולמצוה בעלמא, כדי שלא יבואו להתיר אפילו עשאה מתחלה לשם דירה דאז פסול מדאורייתא, וכדלעיל בסי' תרל"ה. וכל שכן בסוכות גנב"ך ורקב"ש האמורים בסי' תרל"ה בודאי מצוה לחדש בה דבר לשם החג".

נמצינו למדים מהמבואר לעיל, שלפי הירושלמי ודאי יש מצוה בעשיית הסוכה, וגם מברכים על כך "אקב"ו לעשות סוכה". וגם לשיטת הבבלי שאין מברכים "לעשות סוכה", מכל מקום יש מצוה בעשייתה, ואין מצוה זו לעיכובא, אלא שאין מברכים על העשיה מכיון שאין זה גמר המצוה.

ומכאן צ"ע על מש"כ בשו"ת חתם סופר (יו"ד ח"ב סימן רעא) בתוך דבריו "דכתיב בסוכות תשבו ואין העשיה מהמצוה, והא דכתיב חג הסוכות תעשה העשיה קאי אהחג ולא אהסוכה", ותמוה מכל המקומות שהבאנו לעיל שמפורש כי יש מצוה בעשיית הסוכה.

ד.

בביאור הטעם שיש מצוה בעשיית הסוכה, כתב בספר שלמי שמחה (סימן מב) על פי דברי הגמרא (סוכה ט, א) "ר' יהודה אומר כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה שנאמר חג שבעת ימים לה', מה חג לה' אף סוכה לה'", ומהיקש זה נלמד בסוגיא שעצי סוכה אסורים בהנאה כל שבעה "והנה בדין שם שמים שחל על הסוכה שמעתי ממו"ר מוהרי"מ זעמבא ז"ל להסתפק מתי חל השם שמים, בעת עשיית הסוכה או בעת שאוכל ויושב בה, או דלא סגי גם באכילה וישיבה לחוד וצריך מלבד האכילה והישיבה גם עשייה, ובלי העשייה אי אפשר לסוכה להתקדש בקדושת שם שמים"

והביא הגר"מ זעמבא ראיה ששם שמים של הסוכה חל בשעת העשייה, מדברי הרשב"א בביצה (ל, ב) שהקשה "הא דקיי"ל דסוכת גנב"ך כשירה למה חילא עליה קדושה כל ז', וכי מפני שנכנס זה שם ואכל שם פעם אחת או ישן שם תחול עליה קדושה כל ז' והיא לא נעשית לשם קדושת סוכה". ומבואר בדברי הרשב"א שללא העשייה, אפילו אם ישב וישן בסוכה, אין הסוכה מתקדשת אם לא נעשתה על ידי ישראל.

ולפי זה מבואר מדוע עשיית הסוכה היא מצוה, שהרי עשיית הסוכה גם היא הקובעת לענין החלת השם שמים וחלות הקדושה על הסוכה.

וכעין זה ביאר בספר שערי המועדים בשם האדמו"ר מליובביץ' (בסוכות תשבו סימן יב) שהקדושה חלה על הסוכה בשעת העשיה, שהרי הגמרא לומדת את דיני הקדושה שבסוכה מקרבן חגיגה, וכשם שבקדשים הקדושה חלה כבר בשעת ההפרשה, דהיינו ההכנה להקרבה, כך בסוכה חלה הקדושה בשעת העשייה שהיא ההכנה לישיבה, ויש מצוה בעשייה.

ה.

עתה נבוא לדון האם קניית ד' מינים היא מצוה.

בדברי הירושלמי (ברכות פרק ט הלכה ג) מפורש "העושה לולב לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות לולב", ומפורש שיש מצוה בעשיית הלולב ולכן תקנו על כך ברכה. ובבבלי (כתובות פו, א; הובא לעיל) אמרו "אבל במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו". ומבואר שהחשיבו את "עשיית הלולב" כמצות עשה, שכדי לקיימה מלקין אותו עד שתצא נפשו.

נמצא ש"עשיית הלולב" נחשבת מצוה הן לפי הבבלי והן לפי הירושלמי. ורק נחלקו, שלפי הירושלמי מברך על מצוה זו "לעשות לולב", ואילו לפי הבבלי אינו מברך ברכת "לעשות לולב" על עשייתו, כמו שאמרו (סוכה מו, א) "העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, נטלו לצאת בו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב". והיינו כמבואר לעיל [אות א] לענין עשיית סוכה, שיטת הבבלי שעל דבר שאינו גמר מצוה אין מברכים, ומאחר ועשיית הסוכה אינה "גמר המצוה", שהרי לא נטל את הלולב, אין מברכים ברכה על כך.

אך עדיין צריך ביאור מהי "עשיית לולב" - האם הכוונה לקטיפת הלולב או קנייתו, או הכוונה לשעה שאוגדו עם שאר המינים. ובמאירי (סוכה שם) כתב: "העושה לולב לעצמו, ר"ל שאוגדו ומתקנו מערב יום טוב, לאחר שאגדו ותקנו מברך שהחיינו, אף על פי שלא חל עדיין זמן חיובו הואיל ולצורך חיוב הוא נעשה". ובטעם הדבר כתב רבי שמחה אלברג בספרו שלמי שמחה (סימן כט) שאין מקום לומר שקטיפת הד' מינים היא חלק מעשיית המצוה, שהרי הקטיפה היא רק הכנה והכשר בעלמא, וכמבואר בדברי רש"י במכות (הובא לעיל אות ב) לענין חטיבת עצים לבניית הסוכה, ש"חטיבה לאו מצוה". ולכן בהכרח ש"עשיית לולב" הכוונה על אגודת הלולב עם ארבעת המינים, שכן אין עשייה אחרת בלולב אלא האיגוד שעל ידו אפשר לקיים את המצוה.

ומדברי המאירי יש להתפלא על מש"כ האדמו"ר מליובביץ' במענה לרבי שמחה אלברג (נדפס בשלמי שמחה סימן ל) שאין לומר ש"עושה לולב" היינו שעת האגד, שכן נפסק כדעת רבנן (סוכה יא, ב) ש"לולב אין צריך אגד", ואם כן כיצד שייך לומר שיש ברכה על עשייה שאינה חלק מהמצוה אלא הידור בעלמא, אלא ודאי הכוונה על שעת חתיכת הלולב מאילנו. ואמנם, כפי שהבאנו לעיל, בדברי המאירי מפורש ש"לעשות לולב" היינו לאוגדו [ואע"פ שלולב אינו צריך אגד], וצ"ע.

ואכן הרב עלברג (שלמי שמחה ח"א סימן לא) דחה את דברי האדמו"ר מליובביץ' וכתב, שאמנם לולב אין צריך אגד, אבל מאחר ויש באיגוד מצוה משום "זה אלי ואנוהו" יש מקום לברך על מצות האיגוד, ובפרט על פי דברי הגר"ח מבריסק שאף שבכל מצוה "זה אלי ואנוהו" הוא רק דין "צדדי" נוסף, ואינו חלק מגוף המצוה, אך בלולב האיגוד הוא חלק מקיום המצוה, ולכן שפיר יש מקום לברך "לעשות לולב" על האגד.

והנה לפי המבואר לעיל [אות ד] שעשיית הסוכה היא מצוה בגלל שהיא הקובעת לענין החלת השם שמים וחלות הקדושה על הסוכה, צריך ביאור מה שייך ענין זה בלולב. וביאר השלמי שמחה בהמשך לדבריו הנ"ל, שגם על הלולב יש קדושה ושם שמים, כדברי הגמרא (סוכה לז, ב) שהדס של מצוה אסור להריח בו, ופירש רש"י: "דגמרינן מסוכה דילפינן בפרק קמא דחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר בהנאה כל שבעה הואיל והוקצו למצוה". ובמאירי כתב "הוא הדין לולב וכל ד' מינים דאסורין כל שבעה משום דילפינן מסוכה". הרי שאותה קדושה החלה על הסוכה ומונעת השתמשות בעצים כל שבעה, חלה גם על הד' מינים ואוסרת ליהנות מהם כל שבעה. ומעתה שפיר מבואר מדוע עשיית איגוד הלולב היא מצוה, שהרי היא הקובעת לענין החלת השם שמים וחלות הקדושה על הסוכה.

ו.

בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סימן מ אות ג) דן בשאלה האם נכון לסכך על ידי אשה הפטורה ממצות סוכה [כי אולי זו סיבה שאסור לה לסכך], וכתב בתוך דבריו שמותר לאשה לסכך אף לכתחילה: "והוא מטעם שאין במעשה הסיכוך עניין עשיית מצוה, אלא יצירת סוכה שיוכל לקיים בה המצוה. אלא שמצד המציאות כדי שיהיה אפשר לו לקיים - יש עליו מצוה, וגם חיוב דלא יהיה עבריין, לא רק מעשה הסיכוך אלא גם בהליכתו לקצור או לקנות סכך כשר, ולא רק הסכך אלא גם קרשים לעשות הדפנות. והוא גם מעשה מצוה לעניין החיוב שעליו מוטל קודם החג - אף שעדיין ליכא מעשה המצווה ממש דהוא הישיבה בה, מכל מקום מוטל עליו חיוב - לראות שיהיה לו סוכה... והוא כמו כל מצוות התורה, שאיכא חיוב על האדם להשתדל ולהשיג שיהיה לו חפץ המצוה כדי שיוכל לקיים המצוה. ולא גרע סוכה בזה, שמחוייב לראות שיהיה לו סוכה שיוכל לקיים המצוה בחג. וממילא כשלא יהיה לו סוכה אם לא יסכך בעצמו, יהיה מחוייב לסכך בעצמו כדי שיהיה לו המציאות לקיים מצות ישיבתו באכילה ושינה בסוכה בחג. אבל החיוב והמצוה ממש שעליו, אינו כלל על הבניין והסיכוך. שלכן אם איכא סוכה שעשאוה גנב"ך, שנזדמן שסיככוה בסכך כשר כדין, ובדפנות כדין, ושנתנו לו רשות לאכול ולישן שם, ליכא שום חיסרון. וכן ליכא שום חיסרון בקציצת הלולב מן הדקל לעצם המצוה, שלכן ליכא שום חיסרון בקציצת נכרים ונשים.

אבל על האגד דהלולב, ועל עשיית ציצית, שהם רק מעשה מצוה, שבלא מעשה המצוה לא היה שייך שיעשה זה כלל. שאין שום משמעות ומעלה לחוטי הציצית הקשורים כגדיל וללולב הנאגד מצד עצם מציאותם, אם לא לצורך מצוותם, ועשיית הגדיל בציצית, ואגידת הלולב נותנות לציצית ולולב חשיבות רק מצד עשיית המצוה. משא"כ סוכה ושופר ומצה וכדומה, שהם חפצים בפני עצמם גם ללא המצוה, ורק מקיימים בהם את המצוה, ולכן אין לעשייתם חשיבות מצוה".

ומבואר בדבריו שעשיית סוכה אינה נחשבת למעשה מצוה אלא הכנה בעלמא, כקניית עצים לבניית סוכה. ולעומת זאת מעשה איגוד הלולב הוא מעשה מצוה, כי בלא מעשה זה אין שום משמעות ללולב כחפץ של מצוה, משא"כ הסוכה ושופר ומצה שהם חפצים בפני עצמם גם ללא המצוה, ורק מקיימים בהם את המצוה, ולכן אין לעשייתם חשיבות מצוה [ולפי זה גם קטיפת הד' מינים אינה נחשבת למצוה].

אולם יש להתפלא מדוע לא הזכיר רבי משה את כל המקומות בש"ס בבלי והירושלמי שמתבאר בהם שיש מצוה בעשיית הסוכה, כמובא לעיל, וצ"ע.

ז.

מסתבר שקניית ד' המינים אינה מצוה.

ומפורש כן בדברי האגרות משה (או"ח ח"ה סימן מא) בענין בזבוז למצוה יותר מחומש, וז"ל: "והנלע"ד פשוט דדווקא היכא דהמצוה אינו הכרח להוצאת כסף, כמו אתרוג וכדומה, שאם יש לו אינו חייב לקנות דווקא בכסף, ונמצא שאין הוצאת הכסף עצם המצוה רק מחמת שאין לו מחויב לקנות, בזה אמרו שיעור עד כמה מחויב להוציא הוצאות להשיג המצוה - שהוא רק עד חומש. והטעם, דהא כשאין לו אתרוג אין שייך לחייבו ליטלו, רק שיש לחייבו לקנות מחמת שיש עליו חיוב להשתדל להשיג אתרוג, שבזה יש שיעור שאין מחויב להשתדל להשיג מצווה רק עד חומש נכסיו. וכשלא ימצא לקנות בשיעור כזה אין צריך לקנות, וממילא פטור מחמת שאין לו אתרוג. אבל בפדיון הבן שהתורה חייבתו בנתינת סך כסף דווקא, ודאי חייב אף עני, אם אך יש לו הה' סלעים, אף שהם כל נכסיו ולא יישאר לו כלום, ככל מצוות שהתורה חייבה לכל מי שיש לו החפץ שבו מקיימים את המצוה לקיים אותה, כמו גבי אתרוג שמחויב ליטלו אם יש לו. והכי נמי בפדיון חייב כל זמן שיש לו ה' סלעים, כיוון דסך הכסף הם עיקר המצוה ולא השתדלות להשיג המצוה, ובעיקר המצוה ודאי חייב כל אדם, וזהו נכון ופשוט". ומפורש בדבריו שמעשה קניית הד' מינים אינה מצוה [והיינו כדבריו שהבאנו [לעיל אות ו] שלהכנה למצוה אין חשיבות של מצוה, ורק למה שהוא חלק מעיקר המצוה יש חשיבות מצוה].

ח.

בספר חמדת צבי (סימן כא) דן הרב וילנר, אב"ד אשקלון, האם יש להקדים בהכנת ד' מינים או בעשיית סוכה. וכתב ש"מן הראוי לעסוק במוצאי יום הכיפורים קודם בהכנת ד' מינים, ואולי גם לפני שהתחיל לעשות סוכה כמו שכתב הרמ"א, ויש להביא ראיה לכך מהא דאיתא בסוכה (מו, א) העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו וכו' העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו, הרי שנקט תחילה עשיית לולב ואחר כך סוכה".

והטעים את דבריו על פי המדרש (ויקרא רבה פרשה ל) שנטילת ד' מינים היא אות לנצחון ישראל בדין, כי היוצא מהדין וענפים בידו מוכח שזכה בדין, ואם כן יותר ראוי להתעסק בשעת היציאה מהדין בארבע מינים שמוכיחים על הניצחון, עכ"ד.

אולם דבריו נכונים רק כאשר יש בידו לולב, ורוצה לאוגדו כדי לקיים "ילכו מחיל אל חיל", ולא באופן שרוצה ללכת לקנות ד' מינים כדי לקיים בזה "ילכו מחיל אל חיל". דהנה נתבאר לעיל שיש מצוה הן בעשיית הסוכה והן בעשיית הלולב, לפי הבבלי והירושלמי [ורק נחלקו האם מייחד ברכה על כך בלשון "לעשות סוכה, לעשות לולב", או שיוצא ידי חובה בברכת "שהחיינו"], ולכן ודאי יכול לקיים "ילכו מחיל אל חיל" גם בעשיית לולב, ולא רק בעשיית סוכה. אלא שנתבאר לעיל שעשיית לולב, פירושה איגוד הלולב, הנחשב למצוה, ואילו קניית ד' מינים או קטיפתם אינה נחשבת מצוה.

לכן ברור כי במוצאי יום הכיפורים עדיף להתחיל בבניית הסוכה "כדי לצאת ממצוה אל מצוה", ולקיים "ילכו מחיל אל חיל", מאשר לתור אחר קניית ד' מינים, בקנייתם או בקטיפתם. ורק אם כבר יש בידו ד' מינים, אזי כשאוגדם יחד מקיים מצות "עשיית לולב" ומתקיים בזה "ילכו מחיל אל חיל" שיוצא ממצוות יום הכיפורים למצות הלולב.