דרשני:סימן יט - שיעור הכרפס והמרור וברכתן (Zvi Ryzman)

סימן ו [יח]

שיעור הכרפס והמרור וברכתם

א. כתב הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה ב) וז"ל: "מתחיל ומברך בורא פרי האדמה, ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת ואוכל כזית, הוא וכל המסובים עמו, כל אחד ואחד אין אוכל פחות מכזית".

ולהלן (שם הלכה ח) כתב: "בזמן הזה שאין שם קרבן, אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה, ומטבל מצה בחרוסת ואוכל. וחוזר ומברך על אכילת מרור, ומטבל מרור בחרוסת ואוכל. וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלן". ויש לעיין בדבריו.

ראשית כל, תמוה מדוע פסק הרמב"ם שצריך לאכול כזית שלם מהירק שמטביל בחרוסת, וכפי שהעיר בהגהות מיימוניות (שם אות ד) "כזית זה איני יודע מה טיבו. בשלמא מרור ד"אכילה" כתיב ביה, ואין אכילה פחות מכזית. אלא טיבול זה ראשון אינו אלא להתמיה התינוקות שישאלו, כדאיתא פרק ערבי פסחים, ובכל דהו סגי, שהרי ברכה כזאת אינה צריכה שיעור, ויכול לברך בורא פרי האדמה אכלשהו, רק לא יברך ברכה אחרונה אם לא יהיה כזית כמבואר בהלכות ברכות". ומתוך כך נקט ההגהות מיימוניות כי דברי הרמב"ם "ואוכל כזית" לאחר שכתב "ומטבל אותו בחרוסת" הם טעות סופר.

ואכן, בפירוש הריטב"א על ההגדה של פסח הביא כי לדעת רש"י אין צריך לאכול כזית בטיבול הכרפס, והריטב"א חיזק דעתו זו. וכן פסק בשו"ע או"ח (סימן תעג סע' ו) "ויקח מהכרפס פחות מכזית ומטבלו בחומץ ומברך בורא פרי האדמה ואוכל". ואם כן צ"ע מדוע הצריך הרמב"ם כזית באכילת הירק שמטביל בחרוסת.

ועוד צריך ביאור, מדוע הדגיש הרמב"ם בהלכה ב' בדין אכילת הכרפס של כל המסובים ש"כל אחד ואחד אין אוכל פחות מכזית", יותר מאשר בהלכה ח' בענין טיבול המצה בחרוסת או טיבול המרור בחרוסת - שם לא הדגיש ענין זה שכל אחד מן המסובין צריך כזית.

ב. מדברי הרמב"ם שמברכים על המרור "על אכילת מרור", משמע שאין צריך לברך עליו ברכת "בורא פרי האדמה". ובפשטות ההסבר לכך הוא, בגלל שאינו צריך לברך ברכה אחרונה לאחר אכילת הכרפס, ולכן ברכת "בורא פרי האדמה" שבירך על הכרפס שאכל מקודם לכן מועילה גם לאכילת המרור^[1].

אך לכאורה אין זה מובן, שהרי לפי הרמב"ם צריך לאכול כזית מהכרפס, וממילא הוא מתחייב לברך ברכה אחרונה לאחר שסיים לאוכלו. ונמצא שעליו לשוב ולברך אחר כך מחדש "בורא פרי האדמה", כאשר בא לאכול את המרור. ומעתה יש לתמוה, מדוע לפי הרמב"ם אינו חייב לברך ברכה אחרונה מיד לאחר אכילת כזית הכרפס, וממילא יצטרך לברך על אכילת המרור "בורא פרי האדמה", וצ"ע.

ואמנם בשו"ע (סימן תעג סע' ו) מבואר שיש לאכול בכרפס פחות מכזית ואינו מברך אחריו, וביאר המשנה ברורה (ס"ק נג) "לפי שבכזית יש ספק בברכה אחרונה אם יברך אותה או לא, ע"כ טוב יותר שיאכל פחות מכזית, שלא יהא בו חיוב כלל לכו"ע".

ג. בטור (סימן תעג) הובאה מחלוקת הראשונים האם מברכים ברכה אחרונה [בורא נפשות רבות] לאחר טיבול הכרפס בחרוסת. לדעת ר"י מברכים, ואילו לדעת הרשב"ם והרא"ש לא מברכים. וכתב הבית יוסף, שאפילו אם אכל כזית בטיבול הראשון, אין לברך ברכה אחרונה אלא רק אחר אכילת המרור. ועל כך כתב בדרכי משה (אות יד) "ואני לא ראיתי מימי לברך אחר אכילת מרור בורא נפשות רבות".

ובב"ח רצה לפשר בין הדעות, וכתב: "ולענין הלכה נראה בעיני, שבעל נפש הרוצה לצאת ידי חובת כל הגאונים, יאכל בטיבול כזית שלם כדעת הרמב"ם ודעימיה, ויהא דעתו בשעת ברכת בורא פרי האדמה שלא לפטור המרור בברכה זו, וממילא חייב לברך אחר טיבול הראשון בורא נפשות לדברי הכל. ואחר כך כשיברך המוציא, יכוין נמי שלא להוציא המרור בברכת המוציא, ויחזור ויברך על המרור בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור, ויחזור ויברך אחריו בורא נפשות".

וגם פשרה זו של הב"ח צריכה ביאור, שכן אם לדעתו יש לחשוש לשיטת הרמב"ם שצריך לאכול כזית בטיבול הכרפס, ולכן הציע פשרה זו, סוף כל סוף דבריו הנ"ל אינם כדעת הרמב"ם שעל המרור אין צריך לברך "בורא פרי האדמה" אלא "על אכילת מרור" בלבד, ואילו הב"ח נקט שמברך על המרור גם "בורא פרי האדמה".

ועוד יש לתמוה על פשרת הב"ח שהצריך לברך "בורא נפשות" לאחר אכילת הכרפס, מדברי הרמב"ם שלא הזכיר במפורש שצריך לברך לאחר אכילת הכרפס "ברכת בורא נפשות", ומשמע שאינו מברך^[2]. וגם בדרכי משה העיד "ואני לא ראיתי מימי לברך אחר אכילת מרור בורא נפשות רבות", ודברי הב"ח צ"ע.

ד. עוד יש לתמוה על דברי הרמב"ם, מדבריו בנדון הברכות על ד' הכוסות.

רבותינו הראשונים נחלקו האם צריך לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס ששותים בליל הסדר. מרן המחבר פסק בשו"ע (סימן תעד סע' א) כדעת הרא"ש, שאין צריך לברך ברכה ראשונה אלא על הכוס הראשונה ועל הכוס של ברכת המזון. והרמ"א כתב: "והמנהג בין אשכנזים לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס". וכן מפורש בדברי הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ז הלכה י) "כל כוס וכוס מארבעה כוסות האלו מברך עליו ברכה בפני עצמה", והיינו כעדות הרמ"א שכך המנהג. וטעמו, משום שמפסיק בין הכוסות באמירת ההגדה וההלל.

ומעתה נשאלת השאלה, מדוע לדעת הרמב"ם ברכת "בורא פרי האדמה" שמברכים על הכרפס פוטרת את המרור, ובשל כך מברכים על אכילת המרור ברכת "על אכילת מרור" בלבד. ואילו ברכת "בורא פרי הגפן" שמברכים על הכוס הראשון לא פוטרת את הכוס הבאה אחריה. ולכאורה הדברים קל וחומר, אם בד' כוסות שמצוותן מדרבנן, וכל אחת מהכוסות היא אותה מצוה, סבר הרמב"ם שאין ברכת האחת פוטרת את השניה כיון שכל אחת נחשבת כמצוה בפני עצמה, כל שכן אכילת כרפס שמצוותה מדרבנן אינה פוטרת את אכילת המרור שאע"פ שבזמן הזה חיובה מדרבנן אולם עיקר החיוב מדאורייתא - ומדוע נפטר המרור בברכת "בורא פרי האדמה" של הכרפס, ולא נאמר שיצטרכו לברך עליו ברכה בפני עצמה כמו בד' כוסות.

והנה בדברי הביאור הלכה (סימן תעג סע' ו, ד"ה ואינו מברך אחריו) מבואר בשם הגר"א ששני הדינים, הברכה על ד' כוסות והברכה על הכרפס והמרור, קשורים זה לזה. והיינו שהמחבר שפסק שאין מברכים ברכה אחרונה על הכרפס [כי ברכת בורא פרי האדמה שבירכו על הכרפס קאי גם על המרור], לשיטתו שאין צריך לברך ברכה ראשונה על כל אחת מד' הכוסות, והברכה שבירכו על הכוס הראשונה קאי גם על הכוס השניה. ולשיטת הרמ"א שיש לברך על כל כוס וכוס בורא פרי הגפן משום שהפסיק בהגדה והלל, צריך לברך על המרור בורא פרי האדמה בנפרד, ולא יוצא בברכה על הכרפס שהרי הפסיק בהלל ובהגדה [ולשיטת הרמ"א בוודאי צריך לברך על הכרפס [אם אכל ממנו כזית] ברכה אחרונה].

אולם בהמשך דבריו כתב הביאור הלכה, כי מדברי המג"א (סימן תעד) נראה שדיני ברכת ד' כוסות וברכת הכרפס והמרור אינם קשורים זה לזה, שכן מתבאר בדבריו כי גם לפי הרמ"א שמברכים על כל כוס וכוס, אין צריך לברך על המרור ברכה ראשונה [בורא פרי האדמה], ודלא כהגר"א דהא בהא תליא.

והדברים מופלאים בתרתי: ראשית, מדוע לא הוכיח הביאור הלכה משיטת הרמב"ם שלא כדברי הגר"א. שהרי לדעת הרמב"ם על כל כוס וכוס צריך לברך, ומאידך פסק שהמרור נפטר מחובת ברכת בורא פרי האדמה על ידי הברכה על הכרפס, וזה שלא כדברי הגר"א שתלה את הדברים זה בזה, שאם מברך על כל כוס וכוס, צריך לברך על המרור בורא פרי האדמה בנפרד, וצ"ע.

ועוד קשה, כפי שהזכרנו לעיל שיש סברא לומר שהמרור והכרפס חייבים בב' ברכות נפרדות אפילו אם הד' כוסות נפטרות בברכה אחת, מכיון שהמרור עיקרו מהתורה ואילו הכרפס הוא רק מדרבנן, משא"כ ד' כוסות שחיוב כולן מדרבנן, ואם כן יש מקום לומר, שאפילו אם בד' כוסות אין צריך ברכה מיוחדת על כל כוס, מכל מקום על המרור והכרפס כן צריך לברך בנפרד. ואילו הביאור הלכה הביא בשם המג"א סברא הפוכה, שאפילו אם בד' כוסות צריך לברך על כל כוס וכוס, על הכרפס והמרור אין צריך, כיון שהד' כוסות הם ד' מצוות נפרדות. וצ"ע, וכי הכרפס והמרור אינם ב' מצוות נפרדות לגמרי כמו שנתבאר, ומדוע המג"א אינו מצריך ברכה נפרדת עבור הכרפס וברכה עבור המרור בגלל שהם מצוות נפרדות.

וראיתי בהגדה של פסח ארזי הלבנון (ח"א עמ' פא) שהביא בשם הגרש"ז אויערבך שהקשה קושיה זו, מדוע לפי מנהגינו צריך לברך ברכות נפרדות על ד' כוסות מכיון שהם מצוות נפרדות, ואילו בברכת המרור יש לכוין בברכת "האדמה" שמברכים על הכרפס להוציא את המרור ולא נאמר שמכיון שכל אחת מצוה בפני עצמה [כרפס מדרבנן ומרור עיקרו מדאורייתא] יקבע המרור ברכה לעצמו. וחילק הגרש"ז: "ביין שייכת הברכה לתקנת חכמים לעשות המצוה על הכוס, דהיינו לברך על כוס יין בורא פרי הגפן ולשתות. מה שאין כן בכרפס ומרור, אין ברכת הנהנין שלהם שייכת להמצוה כלל, ואין המצוה אלא באכילה בלבד".

אולם דבריו אינם מובנים, כי הרי חכמים קבעו שיש לאכול מרור וכרפס, וכשיש אכילה, ממילא יש כבר חיוב ברכה, וכמובן שאין הברכה על האכילה בגלל ההנאה, ובין אם אוכל בגלל שרוצה ליהנות בין אם לא, כאשר חכמים חייבו באכילה, ממילא יש חיוב ברכה, משום שכך היא תקנת חז"ל שבשעת האכילה יש צורך לברך, וטופס הברכה שקבעו הוא ברכת הנהנין בין אם יש הנאה ובין אם לא, וצ"ע^[3].

* * *

ה. ונראה בביאור דברי הרמב"ם, דהנה כלל נקוט בידינו "אין אכילה פחות מכזית" (הובא בדברי הרא"ש במסכת פסחים פרק י סימן כה). וכתב הרא"ש (שם) כי מטעם זה שיעור אכילת מרור הוא כזית, כדבריו: "משום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית, דאין אכילה פחות מכזית" (ובספר שאגת אריה דיני חמץ ומרור סימן ק' דן בדבריו בהרחבה).

ומעתה נראה שסבר הרמב"ם שכל הדברים שיש לאוכלם בליל הסדר שיעורם בכזית, ולכן לפי דעתו צריך לאכול כזית גם מהכרפס^[4].

אמנם אף על פי שצריך לאכול מהכרפס כזית שלם לפי הרמב"ם, כדין כל האכילות של ליל הסדר שצריך לאכול "כזית", סבר הרמב"ם שאין צריך לברך לאחר אכילת הכרפס ברכה אחרונה, מכיון שיש לנו צירוף של כמה ספיקות בענין זה, וכמו שמפורש בשו"ע הרב (סימן תעג סע' יז) שיש לנו ספק על אכילת המרור אחר כך, האם היא נחשבת כדבר הבא בתוך הסעודה ונפטר על ידי ברכת המצה או לא. ויש לנו ספק, האם ברכת האדמה על הכרפס מועילה גם על המרור. ולכן עדיף שלא לברך על הכרפס ברכה אחרונה, כדי שברכת "בורא פרי האדמה" תחול גם על המרור ולא יצטרכו להיכנס לספק נוסף, האם ברכת המוציא פטרה את המרור.

ומטעם זה פסק בשו"ע הרב (שם סע' יח) שאם אכל כרפס כזית, לא יברכו עליו ברכה אחרונה, בגלל הספיקות הללו. וכן מפורש במשנה ברורה (סימן תעג ס"ק נו) וז"ל: "ואינו מברך אחריו [אכילת הכרפס], אפילו אם אכל כזית, לפי שברכה ראשונה קאי גם על המרור וכנ"ל, וע"כ ברכת המזון שפוטר את המרור שאוכל בתוך הסעודה קאי גם על הכרפס שאכל מקודם". וכן מבואר בדברי המשנה ברורה בביאור דעת המחבר שפסק שאין לאכול כזית מהכרפס "לפי שבכזית יש ספק בברכה אחרונה אם יברך אותה או לא, על כן טוב יותר שיאכל פחות מכזית, שלא יהא בו חיוב כלל לכו"ע".

ולפי זה מהלך דברי הרמב"ם הוא, שיעור אכילת כרפס הוא בכזית, מאחר וכל האכילות דינם בכזית, אלא שאין צריך לברך לאחר אכילתו ברכה אחרונה, בגלל הספק שיש על אכילת המרור שאחר כך האם נפטר בברכת המוציא, או לא.

ואם כנים הדברים נמצא כי לדעת הרמב"ם, נדון הברכה על אכילת הכרפס והמרור אינו קשור כלל לנדון הברכות על ד' כוסות. בענין ד' כוסות אין סיבה שלא לברך על כל כוס בפני עצמה, שהרי אין כל ספק לגבי ברכת היין, האם נפטר על ידי המוציא, כמו שיש לגבי המרור. ולכן פסק שם הרמב"ם שניתן לברך על כל אחת ואחת מד' הכוסות. ברם על המרור אין מברכים בורא פרי האדמה, בגלל הספקות הנ"ל [ונמצא שאין הדברים תלויים זה בזה, ודלא כדברי הגר"א המובאים בביאור הלכה]^[5].