בס"ד

סימן י

קיום מצוות דרך טלפון ומיקרופון

התחדשות הטכנולוגיה בדורות האחרונים, והמצאת מכשירי הטלפון, הביאו לפתחם של הפוסקים שאלות הלכתיות סבוכות. כגון, אדם שאין לו מגילה כשירה, האם יוכל לצאת ידי חובת קריאת המגילה על ידי שמיעתה בטלפון. וכמו כן לענין ברכת כהנים, אדם המעוניין להתברך בברכת כהנים דרך הטלפון [דוגמת ברכת כהנים הנאמרת ליד הכותל המערבי ברוב עם בימי חול המועד], האם אכן יוצא ידי חובת הברכה ונחשב שהתברך על ידי הכהנים.

ובענין יציאה ידי חובה על ידי שמיעה ממכשיר רמקול. בדידי הווה עובדא, בסיום הש"ס האחרון שנערך באלול ה' תשנ"ז בניו-יורק באולם "מדיסון סקוור גרדן" בהשתתפות עשרות אלפי אנשים, והיתה לי הזכות לעבור לפני התיבה בתפילת מנחה כשליח ציבור [הייתי חיוב בתוך שנת האבל על אמי ע"ה]. ונשאלה השאלה, האם אפשר להתפלל באמצעות רמקול כדי שכל קהל הרבבות באולם יוכל לענות אמן על הקדיש והברכות וכן לענות קדושה, או שמא אין השמיעה על ידי הרמקול נחשבת שמיעה מפי הש"ץ ואין חיוב עניית אמן וקדושה. וידידי הרב שמואל בלום, סגן נשיא אגודת ישראל בארה"ב אמר לי, כי שאלו את פי מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, והורה כי אם ישנם עשרה אנשים השומעים את הש"ץ גם ללא עזרת הרמקול, נחשבת התפילה כתפילה בציבור, וכל הקהל יכול לענות אמן.

לאחר מעשה, אמרתי אבוא ואשנה פרק זה, מה הם גדרי ההלכה והכרעת פוסקי זמנינו בקיום המצוות דרך הטלפון והרמקול. וכפי שנראה להלן, בדורות שלפנינו, היו פוסקים שתפסו את דרך הפעולה הטכנית של מכשיר הטלפון באופן אחד, אולם כיום, נוקטים פוסקי דורינו כי אופן פעולת המכשיר שונה, ומתוך כך גם הכרעת ההלכה כלפיו היא אחרת.

פרק א

שמיעת קול שופר קריאת מגילה ועניית אמן בשמיעה דרך טלפון ורמקול

המנחת אלעזר דן בתשובותיו (חלק ב סימן עב) האם אפשר לענות אמן אחר ברכת חבירו ששמע דרך הטלפון, וכן אם חייב לענות כששמע קדושה וברכו על ידי הטלפון. וכתב שאין כל בעיה בכך שהקול הנשמע ממכשיר הטלפון עובר בחוטים דרך מקומות מטונפים ועבודה זרה, מאחר והלכה כדברי הירושלמי שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים, וכל השומע ש"ץ אפילו אם נמצא במקום אחר, כל עוד אין טינוף או גוי מפסיק בהדיא, יכול לענות אמן וכן ברכו וקדושה.

אך לענין אם יוצאים ידי חובה בשמיעת קול שופר באמצעות הטלפון פסק המנחת אלעזר: "פשוט לענ"ד דלא יצא, דלא עדיף מהתוקע לתוך הבור או לתוך הדות, לאותן העומדים בחוץ, אם קול שופר שמעו בלי קול הברה כלל יצאו, ואם קול הברה שמעו עם קול שופר, לא יצאו, כמו שפרש"י בראש השנה (כח, א; ובשו"ע סימן תקפז). והכא נמי בא הקול על ידי הטלפון מעורב לא כמו הקול של האיש שמדבר רק קולו כאוב, וגם קול השופר ישתנה בוודאי ויתערב כמו דרך הברת הטלפון, וזה פשוט".

עוד מוסיף המנחת אלעזר: "אך זה יש לומר לענין קידוש שבת ויו"ט דפסקינן בשו"ע סימן רעג דאם קידש בביתו ושמע שכינו ושולחן ערוך גם לפני שכנו, יצא שכנו אם נתכוין שומע ומשמיע, א"כ אם שומע על ידי הטלפון ג"כ יוצא חבירו כששולחן ערוך לפניו גם אם הוא בריחוק הרבה פרסאות. אך בשבת ויו"ט ממילא אסור לדבר על ידי הטלפון כמש"כ הגאון בשו"ת בית יצחק (חלק ב מיו"ד במפתחות והגהות סימן לא) משום שעל ידי סגירת זרם העלעקטרי נולד כוח עלעקטרי בשבת, וכן צריך להכות בפעמון וזה משמיע קול בכלי עיי"ש. וכן לענין מגילה נשאלתי אם יוצא השומע מהקורא בטלפון, ומכל הצדדים שחתר השואל לא מצאתי לאסור, דבאמת במגילה לא פסול אם נתעבה קול הקורא".

והנה בשו"ת הלכות קטנות (חלק ב סימן רעו) נשאל: "היו יושבין במערה וקורין את המגילה ואחד שומע מרחוק את הבת קול, וכן בשופר אם יצא, ולא ששמע קול הברה אלא בת קול ברור". והשיב: "אפשר דכיון דבעינן שומע ומשמיע, ואותו בת קול שנעקר ונצטייר באויר ופורח, אין לו עוד קשר עם המשמיע ולא יצא". ומדברים אלו היה מקום להקשות על המנחת אלעזר, מדוע הכשיר שמיעת קריאת המגילה וכן קידוש בשבת ויו"ט דרך הטלפון, הלוא לפי דברי ההלכות קטנות שהשומע קול מהשופר ממש אלא "שנעקר ופרח באויר" אפילו אם לא נשתנה הקול לקול הברה, לא יצא ידי חובה - כל שכן בשמיעת קול שופר על ידי טלפון היה צריך המנחת אלעזר לפסול גם אם לא היה קול הברה, אלא בגלל שהקול ששמע איננו הקול של השופר. וביותר קשה מדוע הכשיר שמיעת קידוש בשבת ויו"ט וקריאת המגילה בגלל שאין בהם פסול קול הברה, הרי לדברי ההלכות קטנות אין הקול הנשמע אותו קול מגילה וקול קידוש.

תלמידו של המנחת אלעזר כתב בשו"ת נטע שעשועים (סימן ד) שאין קושיה על דברי רבו ממש"כ בשו"ת הלכות קטנות: "לא דמי שמיעת טלפון לנידון הבת קול שבשו"ת הלכות קטנות, דבשלמא התם מיירי דהקול נפסק ופורח ואין לו עוד שום קשר עם המדבר, דהיינו המשמיע, אבל בדיבור על ידי הטלפון לא כן הוא, אלא שבעת שמשמיע המשמיע אין כאן שום הפסק ואותו הקול ממש שמדבר המשמיע שומע חבירו אפילו ברחוק כמה וכמה מאות פרסאות תיכף ומיד באותו רגע כמימרא בלי שום הפסק, ויש התקשרות גמור בין השומע ובין המשמיע, אם כן בכגון דא גם לדעת ההלכות קטנות יוצאין ידי המצוה".

זאת ועוד, הנטע שעשועים לא רק שכתב ליישב את הקושיה מדברי ההלכות קטנות אלא שהביא ראיה מדברי השו"ת הלכות קטנות במקום אחר (חלק ב סימן מה), שכתב: "שאלה, חרש שמדבר ואינו שומע אלא על ידי שעושה כלי לאזנו כמין חצוצרות מהו. תשובה: נראה פשוט שחייב בשופר, וכי מפני שכבדה אזנו משמוע יפטר. וחרש שפטור, היינו שאבד ממנו חוש השמע מכל וכל. והרי אמרו לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה". והוכיח מכך הנטע שעשועים: "דמה שהוא מן הצורך איזה סיוע אפילו על ידי כלי או איזה מכונה שישמע תקיעת שופר לא מגרע המצוה והחיוב. ולהכי חייב ויוצא החרש גם על ידי כלי כמין חצוצרות תקיעת שופר, ואם כן על ידי הטלפון נמי דכוותי' כמובן".

על כל פנים, למדנו מדברי הנטע שעשועים, שאין לחשוש בשמיעת קול בדרך הטלפון שנעקר הקול בין השומע למשמיע, משום שלדעתו, בשמיעה בדרך הטלפון, מכיון שבשעה שמשמיע את הקול מיד שומעים את הקול מצדו השני של הטלפון אין כאן הפסק ועקירת קול, והטלפון הוא בסך הכל מכשיר המסייע וגורם לשמוע את הקול - ולכן יוכל לצאת גם בתקיעת שופר, כמו שחרש המסתייע בכלי כעין חצוצרות לשפר את שמיעתו יוצא ידי חובה.

[עוד דן שם הנטע שעשועים בענין יציאה ידי חובה בשופר על ידי הטלפון, מהמבואר בספר חיי אריה (סימן ל) שהביא משו"ת בר ליוואי (או"ח סימן לט) שכתב סברה לפסול אכילת מצות מכונה בליל ראשון של פסח מטעם "שכל מצוה שכתבה התורה לעשות בכוונה אסורה עשיית המצוה על ידי שינוי וגרעון ממה שדרך רוב בני אדם לעשות כן, וכיון שסדר עריכת המצות לרוב בני אדם נעשה באופן שנלושת העיסה ותתגלגל בידים, אין לעשות על ידי מכונה". וסברה זו נאמרה להלכה בגידם שכתב תפילין ע"י שתפס הקולמוס בפיו. ולפי זה יש לדון אם שמיעת קול שופר על ידי הטלפון צריכה להיות כדרך שמיעת רוב בני אדם ולכן לא יצא ידי חובתו בטלפון. וכתב הנטע שעשועים שיש לחלק, וגם לשיטת שו"ת בר ליוואי יוכל לשמוע תקיעת שופר על ידי טלפון, משום שהתוקע תוקע ככל אדם, אלא שהטלפון נושא את קולו למרחוק, וגם השומע שומע ככל אדם, ואין שינוי בגוף המצוה אלא שבסיבת מכשיר הטלפון נשמע קולו לרחוק יותר. ואין זה דומה לענין מצות מכונה, שעושה שינוי וגרעון בגוף המצוה].

ומסיים הנטע שעשועים: "דיש מקום בראש לומר, שבשעת הדחק שפיר יוצאים ידי מצוות תקיעת שופר וקידוש בשבת ויו"ט על ידי טלפון, והיינו באופן שכתבתי למעלה על ידי אמירה לנכרי כנ"ל".

ב.

בתוך דבריו שם, הביא הנטע שעשועים את דברי שו"ת שערי דעה (סימן ב) שנשאל: "אם יכול איש ישראל לצאת ידי חובה מ"ע דשמיעת קול שופר באופן שישמע מרחוק על ידי כלי הטלפון שנתחדש מקרוב, כי ההסכם הכללי אצל מי שיש לו כלי הנ"ל ומדברים ענייניהם על ידו, כי ממש שומע קול המדבר והמשמיע בלי שום שינוי".

וכתב השערי דעה שאע"פ שאין הקול הנשמע דומה לשמיעה הרגילה שהיא מפה לאוזן, מכיון שעל ידי הכלי מתאחרת השמעת הקול במקצת, מוכח מסוגיית הגמרא במסכת נזיר (ד, א) שאין לחלק בדינו של נזיר שהעביר שער מיד או בדרך של גרמא והשער נשר לאחר זמן, ולכן מסקנתו: "ברור הדבר לבעל שכל ישר שאין לבדות בזה חומרות מעצמינו, וכל היכא דאיכא שעת הדחק ודאי שאדם יוצא ידי חובתו ע"י שמיעת קול שופר באמצעות הטלפון, אך לעשות כן לכתחילה במקום שאפשר בענין אחר נ"ל שאין לסמוך על הכרעת דעתינו בזה".

עוד הביא בשו"ת נטע שעשועים הנ"ל את דברי ספר הצל"ח החדש (מאת הגאון רבי אלטר שטיגליץ מראזוודוב) שביאר על פי מה דקיימא לן דמצות צריכות כוונה ובלי כוונה אין יוצאים ידי חובה, שגם בקיום על ידי גרמא אינו יוצא ידי המצות עשה, וכמו שאינו חייב מיתה על ידי גרמא ורק אם עושה מעשה רציחה בידים מתחייב.

ודחה הנטע שעשועים את סברת הצל"ח החדש, שכן גם אם "במצות עשה אי אפשר לצאת על ידי גרמא, דלענין כוונה צריך מעשה בידים ממש, היינו דוקא בכל מצות עשה שבעיקרה היא על ידי מעשה ומבלי מעשה אינו יוצא, אבל מצות שופר היא בעיקרה על בלי מעשה, שהרי המצוה היא רק לשמוע קול שופר וכן נתקנה הברכה "לשמוע קול שופר" ולא לתקוע בשופר, משום דלאו בתקיעה תליא מילתא אלא בשמיעה, שהרי התוקע ולא שמע קול שופר לאזנו לא יצא כמו שנתבאר באו"ח סימן תקפה וסימן תקפו. וא"כ בנידון דידן שהתוקע תוקע כדין והוא בר חיובא ומכוין להוציא את כל השומעים בקול שופר שלו, וגם השומע שומע עצם קול שופר, איך אפשר לומר דהואיל והשומע לא עביד מעשה ורק בהגרמת וסיועת כלי הטלפון שומע, דלא יצא".

גם על דברי המנחת אלעזר שלא יוצאים ידי חובת שמיעת תקיעת שופר בטלפון מכיון שהקול "מעורב" ואינו נשמע כמו קול של האיש רגיל שמדבר, כתב הנטע שעשועים: "ואנא עבדא דסגידנא קמיה ומקמיה דיקר אורייתא קדישא ברתת ובזיע ובכבוד ובמורא, אני אומר, דהנה רבינו בעל המנחת אלעזר הדפיס חיבורו עוד בשנת תרס"ז, ואולי התשובה הלז נערכה מאתו איזה שנים קודם לכן איזה שנים, ואז מלפני ארבעים שנה בערך יכול להיות שעדיין מלאכת המעכניק לא היתה גבוה כל כך ולא שמעו על הטלפון רק קול הברה עם הקול שופר, אבל בזמנינו שנתייפו עבודות הללו בעשר מעלות, ואנו רואים שקול תקיעה או שברים או תרועה ע"י הטלפון הוא קול שופר ממש בלי שום תערובות קול אחר, ע"כ בשעת הדחק וצורך גדול ואי אפשר בענין אחר שפיר י"ל שיש למורה לפום גודל הנחיצות מקום להכשיר ולהתיר מצות תקיעת שופר על ידי טלפון, באופן שנכרי יעשה את כל ההתקשרות".

והוסיף הנטע שעשועים לפי זה, שכל שכן שמצוה דרבנן כגון קריאת מגילה ודאי יוצאים אפילו על ידי גרמא [ובזה יוצאים ידי חובה אפילו לדעתו של בעל הצל"ח החדש, שהרי במצוה דרבנן דעת המג"א בסימן ס' דאין צריך כוונה]. וראיה לכך שבקיום מצוה דרבנן יוצאים על ידי גרמא, מקושית האחרונים בענין הדלקת נר חנוכה בערב שבת על דברי הנמוקי יוסף הידועים בסוגיא דאשו משום חציו (ב"ק כב, א), שהקשה הנמוקי יוסף, היאך מותר להדליק נר בערב שבת למאן דאמר אשו משום חציו והרי נחשב כאילו הולך ומדליק את הנר בשבת, ותירץ שגם למאן דאמר אשו משום חציו, בשעה שיצא החץ מידו נעשה הכל "וכן הדין לענין שבת אמרינן דהוי כאילו אגמריה בידים הכל מערב שבת ומשום הכי שרי".

והקשו האחרונים איך מדליקין נר חנוכה בערב שבת, והרי בנר חנוכה אי אפשר לומר שנחשב כאילו נדלק כולו בערב שבת, שכן לא קיים מצות נר חנוכה למאן דאמר כבתה זקוק לה אם נאמר שמעשה ההדלקה נחשב שנגמר לפני השקיעה. וכתב הנטע שעשועים, שאם נאמר שעל ידי גרמא יוצא המצוה מיושבת הקושיה, כי ביאור דברי הנמוקי יוסף הוא שהנר הדולק בשבת אינו מעשה חדש, כי העיקר הוא ההדלקה בערב שבת ובשבת הוי רק כוח כוחו ואין זה אלא גרמא וגרמא בשבת שרי, ואם כן גם לענין נר חנוכה העיקר הוא מה שהדליק בערב שבת ואח"כ הוא רק כוח כוחו הבא בגרמתו, ועל ידי גרמא שפיר יוצאין ידי מצוה.

ואכן, מסקנת הנטע שעשועים למעשה ש"אין שום ספק שבעולם דשפיר יכולים לצאת מגילה על ידי טלפון ואפילו שלא מדוחק", וכמו שפסק לדינא גם המנחת אלעזר בסוף התשובה שם. וגם לענין עניית אמן קדיש וקדושה וברכו ע"י הטלפון הכריע הנטע שעשועים "לית דין צריך בשש דמותר לענות קדיש וקדושה ואפילו ברכו ע"י הטלפון אם ישראל חבירו כשר הוא המברך".

ג.

כפי שנוכחנו לראות, הבנת דברי הפוסקים שהובאו עד עתה באופן פעולת מכשיר הטלפון היתה, שהקול שנשמע בטלפון הוא אותו קול של המשמיע עצמו שעובר דרך קוי הטלפון, ולכן שייך לדון שיצאו ידי חובה בשמיעה על ידי טלפון. אולם כפי שיבואר להלן, הבנת פוסקי דורינו בפעולת מכשיר הטלפון שונה בתכלית.

הגרש"ז אויערבך בספרו שו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן ט) דן "בדבר השימוש במיקרופון טלפון ורמקול בימות החול לצורך תפילה בבית הכנסת ודינם לענין שבת ויו"ט". ובתחילת דבריו הקדים להסביר את מהות הקול הנשמע ממכשירים אלו ואת אופן פעולתם. וכך כתב:

"מיקרופון - קולט גלי קול והופך אותם לזרמים חשמליים. השינויים בזרם עם הזמן וכן עוצמת הזרם אופיינים לקולות שנקלטו ע"י המיקרופון. המיקרופון בנוי מקופסת פח שהמכסה עשוי על פי רוב מפח דק וגמיש הנוח לקבל השפעה מגלי קול. מכסה זה הנקרא "ממברנה" מהודק לגרגרי פחם הנמצאים בתוך קופסת פח דרך הממברנה והפחם עובר זרם מסוללה חשמלית או מרשת החשמל, והיות שהפחם הוא מוביל זרם טוב והזרם עובר בו בנקל לכן כשהגרגרים צפופים ונלחצים יפה אחד לשני, כוח הזרם אז חזק, ואם הם נוגעים זה לזה רק באופן רפה אז הזרם הוא מעט וכוחו חלש. זעזועי הזרם מהמיקרופון מוגברים על פי רוב במגביר אלקטרוני ומועברים למרחקים בעזרת חוטים (כמו בטלפון) או באופן אלחוטי (כמו ברדיו). כך הם מגיעים למכשיר הקולט המכיל "אזניה" או רמקול ההופך את זעזועי הזרם בחזרה לקולות. עיקרו של הרמקול או האזניה הוא שהוא מכיל סליל המקיף ברזל וזה הופך למגנט כשעובר בסליל זרם. המגנט מושך אליו ממברנה של פח דק וגמיש. כח המשיכה של המגנט תלוי במידת הזרם העובר בסליל, כאשר הזרם חזק משיכת הממברנה חזקה, וכשהוא מקבל זרם חלש גם כח המגנטיות שבו חלש.

בשעה שאדם מדבר או מנגן בסביבות מיקרופון, הוא מזעזע בקולו את האויר שמסביבו ויוצר בו גלי קול בהתאם לצלילי הקול שהשמיע. גלי הקול כשהם מגיעים לממברנה של המיקרופון מזעזעים אותה - כדוגמת התוף שבאוזן האדם - מובן הדבר שעל ידי הזעזועים משתנה חליפות צפיפות הפחם בהתאם לכוח הלחץ שהממברנה מזדעזעת ונלחצת אל הפחם. ולפי האמור קודם יוצא, שהשינויים הללו משנים ג"כ את כוח הזרם והוא פעם חזק ופעם חלש בהתאם לזעזועים של הקול המדבר והמנגן. גם מובן הדבר כי על ידי זה שהזרם משתנה חליפות פעם יגדל ופעם יקטן, הרי הוא גורר אחריו שגם כוח המשיכה של המגנט ישתנה חליפות וימשוך אליו את הממברנה פעם חזק ופעם חלש, ונמצא שאף גם ממברנה זו של המכשיר הקולט תתנדנד ממש כאותם התנודות שזעזועי הקול גרמו להניד את הממברנה של המיקרופון, והרי היא מזעזעת את האויר שמסביבה כאותם זעזועים שנעשו בתחילה על ידי מיתרי קול האדם המדבר בקרבת המיקרופון, והקול נשמע משום כך כאילו הוא יוצא מפי המדבר.

הרמקול שונה מהאזניה בכך שניתן להעביר דרכו זרמים יותר חזקים ולגרום זעזועים חזקים של הממברנה. אל הממברנה של הרמקול מחובר בדרך כלל גם משטח פלסטי (או עשוי מקרטון) די גדול המזדעזע עם הממברנה וכך מזעזע הרמקול בחזקה את האויר שסביבתו ונשמעים קולות חזקים. כדי להפעיל כהלכה את הרמקול יש צורך להגביר לפני כן (במגביר אלקטרוני) את הזעזועים המגיעים מהמיקרופון. נמצא שאף לוח הרמקול מרעיד את האויר שמסביבו ויוצר בו גלי קול בדיוק כאותם הגלים שנעשו תחילה על ידי מיתרי קול האדם, אך יותר חזק. במגביר של הרמקול יש מווסת (רגולטור) שבעזרתו ניתן לשנות את ההגברה, וכן להתאים את עוצמת הקולות למידה הדרושה".

על פי הקדמה זו במהות ואופן פעולת המכשירים ושמיעת הקולות, מסיק המנחת שלמה להלכה שלא כדעת הפוסקים שהבאנו לעיל, וז"ל: "אחרי כל התיאור האמור לעיל נראה שהשומע קול שופר או מקרא מגילה על ידי טלפון או רמקול (אף אם נאמר שהקול אינו משתנה ולא נחשב לתוקע לתוך הבור או הדות) שלא יצא ידי חובתו, משום דדווקא כשרושם שמיעת האוזן נעשה באופן ישר על ידי קול השופר שמזעזע את האויר ויוצר בו גלי קול אז חשיב כשומע קול שופר, משא"כ כשהאוזן שומעת רק תנודות של ממברנה אע"פ שגם אותם התנודות יוצרות באויר גלי קול ממש כדוגמת קול השופר, אפילו הכי מסתבר שרק קול תנודות ממברנה הוא שומע ולא קול שופר".

ומדמה המנחת שלמה את השומע מהטלפון לשומע קול מתקליט של גראמופון: "וכמו שהשומע קול שופר מתקליט של גראמופון, אע"פ שתנודת המחט בתוך התקליט מרעידה את הממברנה שעל גביו ויוצרת גלי קול ממש כקול השופר שהשאיר את רישומיו בתוך התקליט, אפילו הכי פשוט הוא שלא יצא כלל ידי חובת שופר הואיל והוא שומע עכשיו רק קול ממברנה מן התקליט ולא קול שופר, הכי נמי גם כאן בטלפון רק קול ממברנה שמע ולא קול שופר כיון שקול האדם או השופר רק משנה זרם אבל הקול עצמו כבר עבר ובטל מן העולם, לכן אף שבין רגע היה ובין רגע אבד וחיש מהר חוזר ונוצר שוב, מכל מקום כיון שבנתיים חלף ונעלם והקול הנשמע לבסוף הוא רק קול תנודות מכניות של הממברנה הנעשה אך ורק על ידי זרם משתנה ולא על ידי שופר, מסתבר דאין זה חשוב כלל קול שופר כי אם קול תנודות ממברנה".

[ובדבריו אלו סתר הגרש"ז את דברי הנטע שעשועים הנ"ל שכתב בתוך דבריו שאין לדמות שמיעה דרך הטלפון לשמיעה מהפאנגראף (תקליט), וז"ל: "והן אמת דלענין פאנאגראף שפיר העירו דנשמע מההלכות קטנות דאין יוצאין, אבל לענין טלפון לא עלתה דמיונם יפה, כי אדרבא מדברי ההלכות קטנות נשמע לפי דברינו דעל ידי טלפון יוצאין". ועל פי דברי המנחת שלמה שדין התקליט שוה לדין הטלפון ובשניהם קול האדם חולף ונעלם ונהפך רק לזרם משתנה, נסתרים דברי הנטע שעשועים אף שלא הזכיר הגרש"ז את הנטע שעשועים בשמו].

ומוסיף המנחת שלמה: "והתינח אם המיקרופון והרמקול היו רק מגבירים או מרכזים את קול האדם שיהא נשמע גם למרחקים כעין אפרכסת או צנור חלול וכדומה, אפשר דאז היה שפיר נחשב כאילו שומעים ממש את קול האדם, אבל למעשה אינו כן וכמו שאמרנו, שהחוט היוצא מן המקרופון מוליך רק זרם משתנה של חשמל הגורם בסופו להניד את הממברנה הנותנת את הקול באותם תנודות של ממברנת המיקרופון ועל ידי זה נוצר הקול".

[ובסמוך כתב, שהגם שהיה מקום לחלק בין תקליט לבין מיקרופון וטלפון, שבתקליט עיקר תחילת יצירת הקול ששומעים בא שלא על ידי קול אדם אלא על ידי תנודות המחט על גבי חריצי התקליט, משא"כ במיקרופון תחילתם גלי קול שנוצרים על ידי אדם וסופם גלי קול, מכל מקום: "ואע"פ שהתנודות והזעזועים נעשים ממש על ידי מיתרי קול האדם ונמצא שתחילתם וסופם גלי קול, אפ"ה מנין לומר שגם תנודות ממברנה שנוצרות על ידי דיבורו של אדם דאף גם הם תחשבנה משום כך כקול אדם"].

ומשום כך כתב הגרש"ז: "ולכן תמה אני מאד על כמה מגדולי הרבנים שהתירו לשמוע מקרא מגילה דרך מגביר קול (ואף דרך טלפון הרי חזינן למשיבים הנ"ל שהתירו) ואיך לא שמו ליבם לדבר זה שרק קול תנודות של ממברנה שומעים ולא קול מקרא מגילה של אדם".

ד.

על מה שכתב הגרש"ז בתוך דבריו [המובאים לעיל] "והתינח אם המיקרופון והרמקול היו רק מגבירים או מרכזים את הקול האדם שיהא נשמע גם למרחקים כעין אפרכסת או צינור חלול וכדומה, אפשר שאז היה שפיר נחשב כאילו שומעים את קול האדם", הוסיף הגרש"ז בהערה: "ידידי חכים ורבי פרופ' אברהם הלפרין נ"י העיר לי שגם באפרכסת מוגברים הקולות על ידי זה שדפנות של האפרכסת מזדעזעים על ידי קול האדם והם חוזרים ומזעזעים אח"כ את האויר, וכיון שכן אפשר דאף התוקע תוך אפרכסת חשיב כתוקע לתוך הבור או לתוך הדות".

ובאמת, הערה זו הינה דבר מחודש וחומרא גדולה, שכן באופן זה הרי לא נשתנה הקול לזרם חשמלי ולא נתבטל באף שלב מצורת גלי קול – ובכל זאת החשיבו הגרש"ז "כתוקע לתוך הבור או לתוך הדות". ולכן יתכן שגם הגרש"ז לא פסל לגמרי שמיעה דרך אפרכסת, ולגבי קידוש שבת וקריאת המגילה וכדומה יודה שיוצאים בשמיעה שכזו, ורק בשמיעת תקיעת שופר אינו יוצא ידי חובה מחמת הדין המיוחד שיש בתקיעת שופר שקול שאינו נשמע בצורתו הטבעית אינו כשר, וכפי שאכן נקט הגרש"ז בסיום דבריו: "וכיון שכן אפשר דאף התוקע תוך אפרכסת חשיב כתוקע לתוך הבור או לתוך הדות".

אלא שגם אם פסל הגרש"ז רק שמיעת קול שופר דרך אפרכסת, דבריו צ"ע שכן לכאורה הפסול של התוקע לתוך הבור או לתוך הדות איננו בגלל שהקול יוצא דרך הדות ולא באופן הרגיל מהשופר לאוזן, אלא הפסול הוא כי איכות ומהות הקול השתנתה מקול שופר רגיל לאיכות גרועה מהרגיל.

וכך הוא פשטות לשון המשנה במסכת ראש השנה (פרק ג משנה ז) "התוקע לתוך הבור או לתוך הדות אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא", ופסק השו"ע (או"ח סימן תקפז סע' א) שתלוי אם שמע קול שופר או קול הברה. ומתבאר שסיבת הפסול היא שלא שומעים קול שופר כצורתו אלא נשתנה קולו לקול אחר שהוא קול הברה, וכדברי המשנה ששתי סוגי קולות הם: קול שופר וקול הברה. וקול הברה פירושו קול שופר שהשתנה לקול אחר שהוא באיכות גרועה יותר, כעין הד שאינו ברור.

וכן משתמע מדברי המנחת אלעזר שהובא לעיל, שכתב בטעם הפסול בשמיעת קול שופר בטלפון: "פשוט לענ"ד דלא יצא דלא עדיף מהתוקע לתוך הבור או לתוך הדות לאותן העומדים בחוץ, אם קול שופר שמעו בלי קול הברה יצאו ואם קול הברה שמעו אם קול שופר לא יצאו כמו שפרש"י (ראש השנה כח, א ד"ה אם קול שופר וד"ה אם קול הברה) והכא נמי בא הקול על ידי הטלפון מעורב לא כמו הקול של האיש שמדבר רק קולו כאוב, וגם קול השופר ישתנה בוודאי ויתערב כמו דרך הברת הטלפון". ואף שבעצם המציאות אם הקול בדרך הטלפון השתנה "כקול האוב" שיחשב לקול הברה - השתנו התנאים הטכניים במכשיר הטלפון מזמנו של המנחת אליעזר, וכפי שהעיד תלמידו בעל הנטע שעשועים [המובא לעיל אות ב]. אולם מתוך דברי המנחת אלעזר מבואר שהבנת פסול "קול הברה" היא השתנות הקול לגריעותא.

ולפי זה, אם פסול התוקע לתוך הבור הוא משום שנשתנה קולו לקול הברה שהוא קול אחר וגרוע, הרי שבשמיעה דרך אפרכסת שבאה לשפר ולעשות את הקול צלול חזק וברור יותר [וכדברי הגרש"ז עצמו: "והתינח אם המיקרופון והרמקול היו רק מגבירים או מרכזים את הקול האדם שיהא נשמע גם למרחקים כעין אפרכסת או צינור חלול וכדומה"] - מדוע שלא יצא ידי חובה, ודברי הגרש"ז לפסול שמיעה באפרכסת מדין התוקע לתוך הבור או לתוך הדות צ"ע.

ראיה נוספת לכשרות שמיעת קול שופר דרך אפרכסת נראה מדברי ההלכות קטנות [המובא לעיל אות א] שהתיר לחרש לשמוע תקיעת שופר בעזרת מכשירי השמיעה. ומדבריו נראה להכשיר גם את השמיעה על ידי אפרכסת, משום שפעולת ה"חצוצרות" [מכשירי השמיעה של החרש] שעל כשרותן השיב בשו"ת הלכות קטנות היא לכאורה כפעולת האפרכסת. וצ"ע מדוע לא הביא הגרש"ז את דברי ההלכות קטנות, ורק הביא את דברי ההלכות קטנות בנידון "בת קול" (בסימן רעו; המובאים לעיל אות א), שממנה למד הגרש"ז בקל וחומר שבוודאי אין יוצאים ידי חובה בשמיעה על ידי טלפון. וכפי שהובא לעיל מדברי הנטע שעשועים שיישב את דברי ההלכות קטנות עם פסק ההלכה שאפשר לצאת ידי חובה בשמיעה על ידי טלפון.

ולפי המבואר לעיל, נמצא שבעל הנטע שעשועים והגרש"ז הבינו את דרך פעולת מכשיר הטלפון, כל אחד באופן אחר. הנטע שעשועים הבין שהקול עצמו עובר בקווי הטלפון, ולפי זה אמנם אין ראיה מדברי ההלכות קטנות בענין "הבת קול" לפסול, כי שונה דין קול הנעקר והפורח שאין לו קשר עם המשמיע, מקול שעובר דרך קווי הטלפון ולא נעקר. אולם הגרש"ז לשיטתו כפי שביאר בהקדמת דבריו, שהקול הנשמע בטלפון כלל איננו קולו של המשמיע מכיון שהפך מגלי קול לזרם חשמלי משתנה, ודאי שאפשר ללמוד בקל וחומר מדברי ההלכות קטנות בענין "הבת קול" לפסול שמיעת קול שופר.

ה.

גם לענין שמיעת עדות, שיש גזירת הכתוב שהעדות תשמע "מפיהם" של העדים, מסתפק המנחת שלמה האם נוכל להכשיר שמיעת עדות בבית הדין "על ידי מכשיר ההופך גלי קול לגלי חשמל וחוזר תיכף ומהפך אותם שוב לגלי קול על ידי תנודות ממברנה, דאפשר שאף אם העד עומד ממש לפני הבית דין והם רואים אותו בפניו איך שהוא עומד ומדבר בפיו, דאפילו הכי אמרינן שהדיינים אינם שומעים כלל את העדות מפי עד כי אם מפי ממברנה. ואע"ג דמה שאין שומעים עדות מפי מתורגמן הוא רק משום חשש שהוא משנה את דברי העדים משא"כ הכא, שאני התם שהדיינים שומעים את העדות מפי העדים רק אינם מבינים ולכן שפיר מהני מתורגמן".

והנה בקטע הקודם בתוך דבריו שם, הוסיף הגרש"ז הערה בסוגריים: "מצטער אני שלפי זה [כלומר, לפי מה שביאר שאי אפשר לצאת ידי חובה ע"י שמיעה דרך טלפון ורמקול] נמצא שהאנשים אשר אזנם כבדה משמוע ומשתמשים במכשיר של מיקרופון וטלפון קטן לקרב את קול המדבר לאזנם, שלפי זה אינם יוצאים כלל חובת שופר ומקרא מגילה וכדומה, ועכ"פ אינם רשאים לברך על שמיעה זו כיון שאף גם הם שומעים רק קול תנודות של ממברנה".

ולפי זה נמצא, שספקו של הגרש"ז האם בשמיעת עדות דרך טלפון ומיקרופון אין דין "מפיהם" יהיה גם באופן שהדיינים נעזרים במכשיר שמיעה המורכב ממיקרופון.

ואף שהיה מקום לומר ששמיעת עדות בעזרת מכשיר שמיעה כשרה מטעם שההלכה שאין שומעין עדות מפי מתורגמן היא רק מחשש שמה שינה את דברי העדים, ובמכשיר כזה אין חשש שדברי העדים השתנו. כבר כתב הגרש"ז ששונה דין המתורגמן שהדיינים שומעין במו אוזניהם את העדות בקולם של העדים לפני תירגום התורגמן לכן נתקיימה גזירת הכתוב שישמעו הדיינים העדות מפיהם של העדים, ולכן יש לפסול רק מחשש "משנה", משא"כ כאשר הם שומעים את העדות על ידי מכשיר שמיעה, הרי לא שמעו כלל את קול העדים אלא רק את קול הממברנה.

ו.

בענין עניית אמן על ברכה ששומעים דרך הטלפון כתב המנחת שלמה שנראה שיש לשמיעה זו דין הנפת הסודרים שהיתה באלכסנדריה של מצרים [שהיה בית הכנסת גדול מאד ולא כל הקהל יכל לשמוע את קולו של הש"ץ, ולכן כדי שידעו מתי לענות אמן, היו מניפים בסודרים] ודין זה נחשב "רק כיודע באיזה ברכה הש"ץ עומד ולא יותר".

ולכן פסק הגרש"ז: "שאין לענות כלל אמן על ברכה שהוא מחוייב לצאת בה, ואף גם ברכה שאין השומע מחוייב לצאת ידי חובתה גם כן אפשר שרק אם עומד בבית הכנסת או אפילו סמוך לו ושומע חזרת הש"ץ או שאר ברכות על ידי רמקול אז שפיר נגרר אחר הציבור ועונה אמן, מידי דהוי אאלכסנדריה של מצרים, משא"כ בעומד רחוק ושומע על ידי טלפון נלע"ד שאין לענות כלל אמן על שום ברכה ודינו כעונה אמן לבטלה הואיל והוא שומע את הברכה רק ממברנה ולא מפי אדם וכמו שכתבנו כמה פעמים שעל ידי תנודות הממברנה נחשב רק כיודע לכוין את הרגע שהאדם עומד על יד המיקרופון ומברך. וכיון שכך מסתבר דבכה"ג שהוא עומד רחוק ואין לו שום צירוף עם המברך דאין לענות אמן על ברכה זו".

ולפי דבריו, הוסיף הגרש"ז: "וקל וחומר הוא לפי זה שהשומע קול שופר, מקרא מגילה, או סתם ברכה על ידי רדיו שאינו עושה כלל שום מצוה וגם אינו רשאי לענות אמן אחר המברך, כי הקול היוצא מהממברנה של מקלט הרדיו אינו כלל התוקע או המברך אלא גם כאן רק הממברנה עצמה היא המדברת ונמצא שרק קולות עץ ואבן הוא שומע ולא קול אדם. ואדרבה רדיו עוד יותר גרוע מרמקול וטלפון, כי חוץ מזה שהמיקרופון הקולט את קול האדם מוליך למשדר רק זרמים משתנים כמו בטלפון, אף גם זה יש כאן שהם אינם הולכים כלל ישר אל המגנט שבמקלט הרדיו אלא בתחילה הם נישאים על גלי הרדיו היוצאים מהמשדר אשר ירוצו באותה המהירות של האור והם ממלאים כאן את התפקיד שהחוטים עושים בטלפון, ורק אח"כ על ידי כמה מכשירים מצליחים להפעיל את המגנט שבתוך המקלט שיקבל השפעתו רק מהזרם המשתנה שבא מהמיקרופון ולא מהגלים האלקטרומגנטיים היוצאים מהמשדר, ומשום כך אף גם ברדיו מושך המגנט את הממברנה ועושה בה זעזועים בדיוק כאותם הזעזועים שנעשו בתחילה בממברנה של המיקרופון".

ומסכם הגרש"ז: "קיצור הדברים הוא שאין להשתמש בבית הכנסת לצרכי תפילה במיקרופון ורמקול היות שהדבר הזה נחשב רק כהנפת סודרים שהיתה באלכסנדריה של מצרים לדעת היכן החזן עומד בתפילתו, אבל אי אפשר כלל לצאת בשמיעה זו בשום דבר שחייבים לשמוע מפי אדם. ואף שיודע אני שרבים יתמהו על כך וכמו זר יהיה דבר זה בעיניהם, עם כל זאת האמת כדברינו, וברור הוא בעיני שזה מוזר רק לאלה שאינם יודעים כלל מה טיבם של המכשירים האלה (וחושבים מחשבות הבל שחוטי הטלפון או גלי הרדיו מוליכים ממש את קול האדם) אבל לא ליודעים את האמת כי בדברי בזה עם מביני מדע ויודעים בהלכה כולם הסכימו לי".

אמנם ציין הגרש"ז על כך בהערה: "לאחר שכבר נדפס מאמר זה נזדמן לי לדבר עם מרן בעל החזון איש זצ"ל, ואמר לי שלדעתו אין זה כל כך פשוט ויתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר על ידי המדבר וגם הקול נשמע "מיד" כדרך אנשים המדברים ביניהם "אפשר" דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע. וכמדומה לי שצריכים לומר לפי זה דמה שאמרו בגמרא אם קול הברה שמע לא יצא היינו מפני שקול הברה נשמע קצת "לאחר" קול האדם, משא"כ בטלפון ורמקול, ולענ"ד הוא חידוש גדול מאד ואיני מבין אותו".

הרי לנו שדעת מרן החזון איש היתה שלא כדעת הגרש"ז, ולדעתו "אפשר" שגם שמיעת קול המדבר דרך מכשיר הטלפון ודרך רמקול נחשבת כשמיעה ממש מפי המדבר או התוקע.

וראיתי בקובץ "מבקשי תורה" (אלול תשס"ב קובץ לא) בענייני נישואין ואירוסין (ב) בקונטרס שלמי אליעזר (עמ' שלג) שהביא את דברי החזו"א כפי שהביאם הגרש"ז, וכתב על כך: "והנה דברי מרנא החזון איש היה כתגובה על המאמר שפרסם מרן הגרש"ז, שהיה אצלו פשוט שאין זה כלל קול אדם לכל דיני התורה, ועל זה הגיב החזון איש דלדידיה לא ברור הדבר לגמרי. אבל בוודאי שלא התכוון מרנא החזון איש למעשה שאפשר לצאת בזה". ובעיני הדברים תמוהים, מי גילה לו רז זה מה היתה כוונת החזון איש למעשה.

ז.

גם הגרצ"פ פרנק דן בספרו "מקראי קודש" (מגילה סימן יא) בענין שמיעת קריאת המגילה על ידי רמקול, והביא את דברי הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס למסכת ברכות (כה, א ד"ה ערוה באששית), שכתב "להסתפק בשמיעה על ידי דבר אחר כגון שמיעת קול שופר או מגילה על ידי טלפון שנתחדש בימיו". והביא ראיה שם להתיר מדברי שו"ת הלכות קטנות (סימן מה, המובא לעיל) שהתיר לחרש לשמוע קול שופר על ידי מכשיר שמיעה. וכתב הגרצ"פ שיש לדון בדבריו ולחלק בין דין שופר לדין שמיעת מקרא מגילה: "דבשופר אם יש בו תערובת קול אחר פסול, וקול היוצא דרך טלפון ורדיו יש בו תערובת קול ממין אחר, אבל לענין מגילה יש לדון דשפיר דמי".

והוסיף שם הגרצ"פ שהשיב להגר"י וייס [בעל המנחת יצחק] שרצה לפסול שמיעת קריאת מגילה ושופר וקריאת התורה לחרש על ידי "מכונת שמיעה" משום שנחשב לשומע "קול הברה"- שיש לחלק בין שמיעת קול שופר שאין יוצא בה ידי חובה, ומהטעם הנ"ל שבקול שופר תערובת קול אחר מעכבת, לעומת קריאת התורה ומגילה שאין לפסול אם מעורב בה גם כוח אחר "דהכל הוא מכוח הקורא וכל הקולות כשרים אלא שיהיה מכוח בר חיובא".

ובספר מקראי קודש בהערות [מהגאון רבי יוסף כהן אב"ד בירושלים, נכדו של הגרצ"פ] הרחיב לבאר את שיטת הגרצ"פ, שאפילו אם הקול של קורא המגילה נשמע דרך מגביר קול או טלפון יוצאים בזה ידי חובה כיון שסוף סוף בא מכוח הקורא שהוא בר חיובא. וכתב עוד "ובזה נסתרו דברי המערערים על מקרא מגילה על ידי רמקול או טלפון - משום שדרך הטלפון או הרמקול לא נשמע קול האדם אלא קול אחר שנתהוה מכוחו, ודומה לתקליטים, וכתבו שלפי האמור לעיל אינו דומה לתקליט שנפסק כוח האדם ונעשה קול אחר, אבל ברמקול או בטלפון, אפילו אם נאמר שלא נשמע קול האדם אלא קול אחר, מכל מקום עדיין לא נפסק כוח קול האדם ולא נשמע הקול אלא כשהוא קורא והכל בא מכוח הקורא ונחשב כקולו ממש".

אמנם יש להעיר על דברי המקראי קודש ש"הקול היוצא דרך טלפון ורדיו יש בו תערובת קול ממין אחר". ראשית, ממה נפשך, אם הקול היוצא מהטלפון הוא קול המשמיע, וכפי שנקט לענין מגילה "דהכל הוא מכוח הקורא" – מדוע שלא יחשב כקול המשמיע לגמרי, גם לענין תקיעת שופר. ואם נחשב הקול הנשמע מהטלפון כמנותק לגמרי מקול המשמיע, וכשיטת המנחת שלמה, שהקול הוא קול אחר הנשמע מהממברנה, ודאי שלא מובנת הפשרה בין דין שמיעת קול שופר שבה נחשב קול המשמיע כמעורב בקול אחר, לקול מגילה שנחשב שהכל בא מכוח הקורא, וצ"ע.

שנית צ"ע במה שכתב הגרצ"פ בתוך דבריו שהגדרת קול הברה הוא "קולו של המשמיע שנוסף בו קול אחר". שהרי נתבאר לעיל שקול הברה פסול משום שנשתנה ונהיה קול גרוע, ואין זה פסול משום שנתערב נוסף בו קול אחר. ולפי זה בימינו שבשמיעה בטלפון או דרך רמקול איכות הקול טובה מאד ואינה נגרעת, לא יהיה פסול משום "קול הברה".

ח.

דעת הגאון רבי משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ב סימן קח) היתה כדעת הגרצ"פ אלא בגדר של "הלכה ואין מורים כן", וכך כתב:

"אבל מה שפשיטא ליה לכת"ה שאין יוצאים בשמיעה ע"י מיקראפאן מטעם שהוא כמו ששומע מאינו בר חיובא לפי מה שאומרים המומחים בטיבו של מיקראפאן שלא מוציא ממש הקול של האדם המדבר אלא הד הברה בעלמא. ולא דק כתר"ה בלשונו, דאין שייך זה לקול הברה שבמתניתין דראש השנה דף כ"ז, שהרי הכא נשמע קול חזק ובריא. אך כוונת כתר"ה היא שאומרים שנשמע קול אחר שנברא מקולו, ולכן שייך דמיונו לנשמע מלאו בר חיובא, דקול הברה לא שייך ללאו בר חיובא. הנה לדידי מספקא טובא, אף אם נימא שהאמת כאמירת המומחים שלא נשמע קול האדם אלא קול אחר שנעשה מקולו, מטעם שכיון שעכ"פ רק כשהוא קורא נשמע הקול יש להחשיב זה כשמיעת קולו ממש דהרי כל מה שנעשה נעשה מקולו, ומנין לנו עצם כוח השמיעה איך הוא שאולי הוא ג"כ באופן זה שנברא איזה דבר באויר ומגיע לאזנו.

וכן מסתבר לפי מה שאומרים חכמי הטבע שהקול יש לו הלוך עד האזן וגם יש קצת שיהוי זמן בהלוכו, ומ"מ נחשב שהוא קול האדם לכן אפשר שגם הקול שנעשה בהמיקראפאן בעת שמדבר ששומעין אותו הוא נחשב קולו ממש וכן הא יותר מסתבר. וגם לא ברור הדבר מה שאומרים שהוא קול אחר. ומטעם זה אפשר אין למחות ביד אלו שרוצים לקרא המגילה ע"י המיקראפאן מצד ההלכה. וקלקול למצות אחרות שהוא לשופר וקריאת התורה בשבת ויו"ט אי אפשר לבא מזה דהא אסור לדבר במיקראפאן בשבת ויום טוב ובמצות דבור שבחול אם ג"כ יקראו במיקראפאן הא אם אין למחות במגילה כ"ש באלו".

אולם לדינא פסק האגרות משה: "אך מכל מקום כיון שלא ברור להיתר והוא ענין חדש, בכלל יש למחות כדי למונעם מלרדוף אחרי חדשות אחרות שלהוטים בזה במדינות אלו כמו שכותב כתר"ה".

וחזר רבי משה על הוראה זו בתשובה (אגרות משה או"ח ח"ד סימן קכו) וז"ל: "בדבר שבפורים הבא עלינו לטובה דחוק המקום לשני מניינים וכל התלמידות כשיקבצו למקומם בבית הכנסת לא ישמעו בלא רמקול שאולי יש להתיר בשעת הדחק כזה לפי מה שראו תשובה שלי באגרות משה (ח"ב סי' קח) שיותר מסתבר שיצאו בזה, אבל כיון שלא ברור להיתר וגם הוא ענין חדש אין לעשות כן, הנה אף שהוא קצת דחק אין ראוי לעשות כן לדעתי".

ולמדנו מדבריו, שבעיקר דין הגדרת הקול הנשמע דרך הטלפון והמיקורפון נטה רבי משה לדעת הגרצ"פ פרנק והחזון איש - שמכיון שהקול בא מכוח הדיבור והקול של המשמיע לכן נחשב שהשומע שמע את קול המשמיע. ועוד למדנו ממה שהעיר על דברי השואל שהקול שנשמע על ידי מיקרופון אינו נחשב לקול הברה משום "שאין שייך זה לקול הברה משום שהרי הכא נשמע קול חזק ובריא", שגם רבי משה הגדיר את פסול קול הברה מחמת שהוא קול משונה וגרוע, וכפי שהערנו לעיל.

ט.

גם בשו"ת ציץ אליעזר דן בנידון קיום מצוות שיש בהם חיוב שמיעה בדרך הטלפון והמיקרופון בכמה מקומות בספריו.

בחלק ד' (סימן כו) כתב לענין שמיעת תפילה וברכות בדרך המיקרופון כדעת וכהכרעת המנחת שלמה שיש "ספק גדול אם יוצאים בשמיעת התפילות על ידי שמיעה כזאת, אשר לאמיתו של דבר הקול ששומעים איננו הקול של השליח ציבור, כי קול האדם חולף ונעלם ונהפך לזרם משתנה וגלי האויר משתנים לזרמים חשמליים קטנטנים ושוב מתחלפים הזרמים לגלי אויר וחוזר ונוצר מחדש גלי קול כאותם הזעזועים שנעשו בתחילה על ידי מיתרי קול האדם המדבר בקרבת הרדיו או הרמקול אך יותר חזק, וזאת בעזרת המנורות הנמצאות בו המגבירים את הזעזועים הנעשים ע"י האדם מעצמת דיבורו. וא"כ אף שהקול הנשמע נוצר מיד בין רגע עם יציאת קול זה על ידי האדם, בכל זאת למעשה יש לדמותו לשומע קול תפילה מתוך תקליט שבוודאי פשוט שאי אפשר לצאת בו ידי חובה".

ומתוך הבנה זו בדרך פעולת הרמקול - שהקול הנשמע בו אינו קול המשמיע אותו, פסק בחלק ח' (סימן יא) שאין יוצאים ידי חובת שמיעת קריאת המגילה דרך רמקול.

אלא שבאותה תשובה הוסיף הציץ אליעזר: "האמת אגיד דבלבי מקונן ספק גדול גם לאידך גיסא, דאולי בנוגע לקריאת המגילה וכיוצא בזה, מלבד בתקיעת שופר, הצדק על הבעל מנחת אלעזר ובעל מנחת אהרן הסוברים שאם שמעו את קריאתה דרך רמקול דיוצאים יד"ח [וכמובן בכיוונו לכך המשמיע והשומעים], דלמרות כל המגרעות שישנו מסביב לכך כמבואר בספרי שם מ"מ שפיר יוצאים עי"כ ידי חובת עצם השמיעה. וכפי הנימוק שמסביר הגאון בעל מנחת אלעזר ז"ל בספרו שם שכותב שלכן י"ל דהשומע קריאת מגילה דרך הטלפון יוצא ידי חובה משום דבאמת במגילה לא פסל אם נתעבה קול הקורא בהברה בשמיעה בריחוק מקום וכיוצא ע"ש. ולהוסיף על זה דבעיקר מה שבעינן בזה הוא שהקול יהא יוצא ובא מכחו או אפילו מכח כחו של אדם בר חיובא, ויהא רק ממשמש ובא בלי הפסק (לאפוקי תקליטים), וזה ישנו כשהקורא משמיע את קול קריאתו באמצעות מיקרופון".

ועוד מוסיף הציץ אליעזר ומתפלפל בדברי המנחת יצחק והגרצ"פ פרנק [המובא לעיל], ומסקנתו לדינא שאם כי "לכתחילה בוודאי יש לעשות כל טצדקי לחזר שלא להשמיע קריאת המגילה דרך מיקרופון, אבל בעברו וקראו בוודאי אין מקום לבוא ולפסוק בסכינא חריפה שלא יצאו ידי חובתם והברכות כאילו היו לבטלה. ובאין דרך אחרת או כפי שנשאלתי במקרה אחר על בית חולים גדול שאי אפשר להעביר שמיעת קריאת המגילה לחולים כי אם דרך המיקרופון, אזי המורה על כגון דא להתיר אפילו לכתחילה השמעת קריאתה באמצעות כלי המיקרופון אין מזחיחין אותו".

אמנם דעת שו"ת באר משה (חלק ג סימן קסו) כדעת המנחת שלמה, וכדבריו: "והגם שידוע ע"י חכמי הטעכניק שהקול הנשמע בשפופרת הטלפון אינו כלל קולו, אלא שקולו נרשם בכלי הקליטה ומשם ע"י גלי עלעקטרישע נשמע הקול בצד השני ואינו קולו כלל, ולכן כתבתי במקום אחר שגדולי עולם שכתבו שאדם יוצא ידי חובה קריאת מגילה ברכת הבדלה ויש לענות אמן אחר ברכה כששומע ברכה ע"י הטלפון זה אינו, במחילת כתה"ק כי רבה היא עד מאד, וכעפר אני תחת כפות רגליהם ואין אשם בחיק גדולי רבותינו האחרונים זצ"ל במה שפסקו, שהם לפי תומם חשבו שהקול יוצא מפי המדבר ואותו קול נשמע ממש ישר מפי המדבר על צד השני, אבל זה באמת אינו בבירור גמור, וחלילה לצאת קריאת מגילה או הבדלה וכיוצא בזה על ידי טלפון וגם אין לענות אמן כששומע ברכה ע"י הטלפון. וכבר כתבתי הרבה פעמים שחייב הבעל הוראה בכל שאלה חדשה של הטעכניק מתחילה לשאול פי בקי בענין עליו דן, כי הרבה פעמים טועה בדמיונו, ועל ידי זה טועה בדין בדבר פשוט. וצריך לפרסם טעות העולם שלא יהיו נכשלים בזה, ולהודיע ברבים שאין אדם יוצא יד"ח הבדלה קריאת מגילה, ברכה לענין עניית אמן על הטלפון".

י.

כפי שהוזכר בהקדמה, הוראת הגרי"ש אלישיב בענין הרמקול, כפי שנמסר לי כאשר נשאלה השאלה, האם אפשר להתפלל באמצעות רמקול כדי שקהל רב יוכל לענות אמן על הקדיש והברכות היתה, שאם ישנם עשרה אנשים השומעים את הש"ץ גם ללא עזרת הרמקול, נחשבת התפילה כתפילה בציבור, וכל הקהל יכול לענות אמן.

וכעין הוראה זו מובא בשם הגרי"ש אלישיב בקובץ "מבקשי תורה" (אלול תשס"ב קובץ לא) בענייני נישואין ואירוסין (ב) בקונטרס שלמי אליעזר (עמ' שלג) שאין לברך ברכת נישואין ואירוסין בחתונה על ידי רמקול, משום שהקול ששומעים דרך הרמקול אינו הקול של המברך וקול אחר הוא, ואם כן יש לחשוש שלא ישמעו עשרה אנשים אפילו אלו העומדים קרוב למברך את קולו של המברך בעצמו, ומה שישמעו זהו רק קולו של הרמקול, שהוא קול אחר.

חילוק זה מובא גם בשו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן נד) שכתב לענין קריאת מגילה: ""נראה שאלה היושבים סמוך לשליח צבור, והיו יכולים לשמוע היטב את קריאת המגילה מפיו, גם בלעדי הרמקול, מסתברא ודאי שיוצאים ידי חובה [וכעין מה שאמרו בגמרא (סוכה ב' ע"א) "דל עשתרות קרנים איכא צל סוכה"]. ואפילו אם על ידי הרמקול נשמע קולו של השליח צבור עבה יותר, או גבוה יותר, אין בכך כלום, שסוף סוף הצבור היושבים סמוך לו, שומעים את המגילה מפי אדם בר-חיובא, וכל הקולות כשרים. אבל לגבי היושבים רחוק מהשליח צבור, אשר לולא הרמקול לא היו יכולים לשמוע את המגילה כהלכתה, וכן השומעים דרך הרדיו בשידור ישיר אינם יוצאים ידי חובת מצות מקרא מגילה".

אמנם כבר מציין שם היחוה דעת שחילוק זה הוא אינו כדעתו של שו"ת קול מבשר (חלק ב סימן כה) שכתב שהשומעים דרך מיקרופון אינם יוצאים ידי חובת מקרא מגילה וקריאת התורה, שכדי לצאת ידי חובה צריך לשמוע קולו של המדבר בלבד, ללא שיתוף מכשיר אחר, ואין מועיל בזה מה שחצי הקול מפי האדם המדבר וחציו על ידי המכשיר. וכל שכן שהשומע קול שופר דרך מיקרופון אינו יוצא ידי חובה, שאם שמע קול הברה שהוא קול מעורב לא יצא. ולפי דבריו היה מקום לדון גם לגבי היושבים סמוך ונראה אל השליח צבור, שבכל זאת כיון שעל ידי הרמקול שומעים את הקול כשהוא עבה יותר מקולו הרגיל של השליח צבור, נמצא שקול אחר מעורב בו, ולא יצא ידי חובה. ומכל מקום מסיק היחוה דעת למעשה, שהשומעים קריאת המגילה וקריאת התורה דרך מיקרופון יוצאים ידי חובה.

יא.

בענין שמיעת תקיעת שופר דרך הטלפון, שנתבאר לעיל דעות הפוסקים המכשירים ופוסלים שמיעת קול השופר - נראה שבשמיעת קול תקיעת שופר שנהגו לתקוע בימי חודש אלול, לכל הדעות יוצא ידי חובה.

המנהג לתקוע בשופר בימי חודש אלול הובא ברמ"א (או"ח סי' תקפא סע' א), ובטעם הדבר הביא בערוך השלחן (שם סע' א) את דברי פרקי דרבי אליעזר (פרק מו) "בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר במחנה שהרי משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה, והקב"ה נתעלה באותו השופר שנאמר עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר", וכתב בערוך השלחן: "ועל כי השופר הציל את ישראל מהחטא וחודש אלול הוא חודש המעותד לתשובה שהוא החודש האחרון מהשנה וקודם ימי הדין, וחכמי המוסר רמזו עליו מקרא דאני לדודי ודודי לי שהראשי תיבות אלול,כלומר שעתה העת שיהיו כל מחשבותי לדודי וכשאעשה כן אז גם דודי לי שישגיח עלי לטבתי, וגם השופר מסוגל לתשובה, כדכתיב אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו, ולפיכך נהגו כל ישראל לתקוע בשופר אחר התפילה כל החודש הזה".

ומעתה נראה, שמאחר ועיקר תקיעת שופר בחודש אלול איננה חובה אלא רשות, וכפי שמבואר בטעם ההלכה (שם ס"ג) שאין תוקעין בערב ראש השנה, שהוא "כדי להפסיק בין תקיעות דרשות לתקיעות דחובה", ועיקר תכלית תקיעת השופר בחודש אלול הוא להתעוררות ולחזרה בתשובה - יכול לשמוע את קול השופר גם בדרך הטלפון. כי הטעם שתקיעת שופר דחובה פסולה שהוא מטעם "קול הברה", או שאין זה קול השופר אלא קול הממברנה - אינו משנה בתקיעת שופר דרשות שתכליתה לעורר לחזור בתשובה, ותכלית זו התקיימה גם בשמיעה בדרך הטלפון או באמצעות רמקול.

פרק ב

אמירת ושמיעת ברכת כהנים דרך טלפון ורמקול

בשו"ע (סימן קכח סע' י) נפסק: "אם הם שניים, קורא להם השליח ציבור כהנים". ועוד נפסק (שם סע' יג) שיש להקרות הכהנים מילה במילה את תיבות פסוקי הברכת כהנים. לאור האמור לעיל יש לדון בענין שמיעת ברכת כהנים על ידי רמקול, מיקרופון או טלפון, וכדוגמת המעמד המתקיים בחול המועד ברחבת הכותל המערבי, שבגלל ריבויים המבורך של הכהנים אינם יכולים לשמוע את קולו של הש"ץ המקריא ללא עזרת רמקול, וגם הקהל הרב שומע את הברכה באמצעות מכשירי הגברה: א. הכהנים המברכים, האם יכולים לברך באמצעות מיקרופון. ב. האם הכהנים יוצאים בהקראה שמקריא הש"ץ באמצעות מיקרופון או רמקול. ג. העם המתברך, האם יוצא ידי חובה בשמיעה דרך רמקול או מיקרופון. ד. השומעים בטלפון או בשידור חי ברדיו, האם מתברכים בברכה זו.

בפשטות, לאור המבואר בפרק הקודם יוצא, שלפי שיטת המנחת אלעזר והנטע שעשועים [ואולי גם לדעת החזון איש] וכן לדעת הגרצ"פ פרנק - גם הכהנים וגם הקהל העומד במרחק, יכולים להעזר במיקרופון ובטלפון, בכדי לברך ולהתברך, וכמו שנתבאר לעיל, שלפי שיטות אלו אפשר לצאת ידי חובת קריאת המגילה על ידי הטלפון. וגם לשיטת המנחת אלעזר שחילק בין שמיעת קול שופר בטלפון שאי אפשר לצאת בשמיעה בטלפון לבין שמיעת קריאת מגילה שיכול לצאת, נראה שברכת כהנים דומה לקריאת מגילה, כי לא נאמרה בברכת כהנים ההלכה שפסול "קול הברה", ואפילו קול מעורב כשר.

אולם לשיטת המנחת שלמה ששמיעה דרך המיקרופון והטלפון איננה נחשבת לשמיעה מהמדבר אלא לשמיעה מהממברנה, ואיננה כשירה לצאת ידי חובת מצוות שצריך לשמוע מפי המדבר – פשוט שהכהנים, הש"ץ המקריא וכן הקהל אינם מקיימים את המצוה ואינם מתברכים אם הברכה מועברת ונשמעת דרך מיקרופון ורמקול.

ב.

אולם לכשנעיין היטב, יש לדון בשאלה השניה, האם הכהנים יוצאים בהקראה שמקריא הש"ץ באמצעות המיקרופון – וכדי להשיב על השאלה יש לחלק את הנידון: א. לענין קריאת "כהנים". ב. לענין הקראת תיבות הפסוקים.

בנידון הראשון – קריאת כהנים, יש לברר האם הקריאה לכהנים לברך מעכבת את הברכה, ואם לא קראו להם לברך אזי אין להם לברך, או שקריאה זו היא רק מצוה או חובה, ברם אין להם איסור לברך אם לא קראו להם לברך, ורשאים לברך בלי ההקראה.

בשו"ע או"ח (סימן קכח סע' ב) איתא: "כל כהן שאין בו אחד מהדברים המעכבים, אם אינו עולה לדוכן אע"פ שביטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר בשלשה עשה, אם היה בבית הכנסת כשקראו כהנים, או אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו". ומפשטות דברי השו"ע שאם קראו "כהנים" מחוייב הכהן לעלות, לכאורה אין כל משמעות מה הדין בלא קריאת "כהנים" האם אינם יכולים לעלות או לא. וגם בדברי הט"ז (שם ס"ק ג) שביאר בהרחבה את כל הדינים הנלמדים מהפסוק "אמור להם": א. שמוטל על הכהנים לברך את עם ישראל. ב. שלא מוטל עליהם החיוב אלא אם קראו להם כהנים. ג. להקריא להם מלה במלה את תיבות הפסוקים – לא נתבאר כלל שיש לימוד מהפסוק שאסור לכהנים לברך בלא שיקראו להם. ולפי זה יתכן שגם אם נאמר שאין הקראת "כהנים" באמצעות מיקרופון או רמקול חשובה כהקראת מפיו של הש"ץ, לא איכפת לנו כלל, שהרי אין לכהנים איסור לברך אם לא קראו להם, ומתקיימת מצות ברכת כהנים.

אולם בביאור הגר"א (שם ס"ק ה) כתב: "כשקראו וכו'. דבלאו הכי אינו עולה, כמו שכתוב בספרי פרשת נשא (במדבר סוף פיסקא לט) מנין שהחזן צריך לומר להם אמרו, תלמוד לומר אמור להם, והוא קריאת כהנים, כמו שכתוב בסוטה ל"ח, ע"א, וכמו שכתבו תוספות ברכות ל"ד, ע"א ד"ה לא וכו'". ומפורש בדבריו שיש איסור לכהנים לעלות אם לא קראו להם, ולמד זאת מדברי הספרי "מנין שהחזן צריך לומר להם אמרו", שאין רק חיוב לברך לאחר שקראו להם לעלות, ושיש חיוב לקרוא להם, אלא שיש מניעה לכהנים לעלות בלא שיקראו להם. ולפי דעת הגר"א היה נראה לומר שלפי הסוברים שאין יוצאים ידי חובת קריאת מגילה בשמיעה ממיקרופון ורמקול, כמו כן שמיעת קריאת "כהנים" באמצעות מיקרופון ורמקול איננה נחשבת כשמיעת הקריאה מפי הש"ץ, ואם כן לכאורה יהיה אסור להם לברך ברכת כהנים.

אולם מסתבר יותר שיש לחלק בין השמיעה שאנו מצווים עליה בתקיעת שופר וקריאת המגילה ושאר המצוות התלויות בשמיעה, ובין השמיעה שמצווים הכהנים לשמוע קריאת "כהנים". בשמיעה שנצטווינו במצוות התלויות בשמיעה, החיוב הוא על כל אחד ואחד לשמוע באזניו ממש את קול האיש המדבר או השופר התוקע, ולכן מי שלא שמע, ואפילו אם שמע רק חלק מן התקיעה, אינו יוצא ידי חובתו. אולם בקריאת "כהנים", גם לפי הגר"א שקריאה זו מעכבת, ודאי שאין להם מצוה או חיוב "שמיעה" של תיבת כהנים או שאר קריאה, אלא הלימוד מהפסוק הוא שאסור לכהנים לברך בלא שיצטוו על כך. ולפי זה נוכל לומר שאין להם חיוב לשמוע את הקריאה אלא עליהם לדעת בבירור שנצטוו לברך, ולכן כשיודעים בבירור שהיתה קריאה להם לברך, אפילו אם לא שמעו אותה לגמרי, וכגון בשמיעה על ידי רמקול ומיקרופון [לסוברים שאין זה שמיעת קולו של המשמיע] - די בקריאה זו כדי שיוכלו לברך את עמו ישראל באהבה.

ומעתה נמצא שלפי כל השיטות אין בעיה בהקראת "כהנים" על ידי רמקול ומיקרופון, וגם לדעת הסבורים ששמיעה ממיקרופון ורמקול איננה נחשבת שמיעה, די בשמיעת קריאת "כהנים" מהממברנה, משום שאפילו שהכהנים יודעים שקראו להם לברך רק על ידי שמיעה מהממברנה, העיקר שהיתה קריאה וציווי והם יודעים מזה.

ומכאן תמיהה על דברי הרב שלמה גורן (שנדפסו בספר הזכרון לכבודו "המעלות לשלמה" עמ' 79) בתשובתו לרב מאיר יהודה גץ, רב הכותל: "בעלייתי לרגל להתפלל שחרית ומוסף בחוה"מ פסח שעבר ליד הכותל המערבי, היה זה בעת שנערכה שם ברכת כהנים המונית, כת"ר עבר לפני התיבה והשתמש במיקרופון ובמערכת רמקול, והשמיע את התפילה ואת ברכת הכהנים לציבור בכל הרחבה, מיד לאחר התפילה הערתי לכב' כי לפע"ד אין להשתמש ברמקול בתפילה ובמיוחד בברכת כהנים". ולפי המבואר לעיל, נדחית הערתו מכל וכל ואדרבה, בברכת כהנים צדדים רבים יותר להקל בשמיעה ממיקרופון עוד יותר מתפילה בציבור.

וביותר יש להתפלא, דהנה פסק השו"ע "משתדלין שיהא המקריא כהן" (סימן קכח סע' כב; ומקורו מדברי הרמב"ם), וביאר הט"ז (סימן קכח ס"ק יז) שההלכה שצריך להקריא לכהנים הנלמדת מהפסוק "אמור להם", והיינו שהמקריא יהיה מציבור המתברכים, היא כל זמן שאפשר להימצא בישראל, אבל אם אין ישראל יכול להקרות אז נושאין כפיהם בלא הקראה כלל מידי דהוה אעיר שכולה כהנים דבסמוך (שם סע' כה) שעולים כולם לדוכן ושם ודאי אין הקראה דמי מהם יקרא, הכי נמי כאן הוא". נמצא מפורש בדברי הט"ז שההקראה כלל איננה לעיכובא, והוראת הרב גורן צ"ע.

ולענין אם הכהנים יוצאים בהקראה שמקריא הש"ץ את התיבות והפסוקים של ברכת כהנים באמצעות המיקרופון, מפורש בדברי הט"ז [המובא לעיל אות ב] ש"קריאת התיבה [על ידי הש"ץ] אינו מעכב כלל, אלא למצוה בעלמא שטוב לעשות כן כדי שלא יטעה הכהן בברכותיו, אבל החיוב של הכהן כבר חל עליו אחר קריאת כהנים". ולפי זה פשיטא שאפשר להקריא לכהנים את פסוקי ברכת כהנים גם על ידי רמקול ומיקרופון, אפילו לדעת הפוסקים שאינם מכשירים שמיעה באמצעות מכשירים אלו. שהרי עיקר ושורש מצוות ההקראה מילה במילה היא כדי שלא יטעו בברכות, ומטרה זו מתקיימת גם באמצעות המיקרופון והרמקול, ולכן בוודאי עדיף שישמעו את הקראת הפסוקים במיקרופון ורמקול ולא יבואו לידי טעות ובלבול, במקרה שכהן אחד יאחוז בתיבה אחת וחברו בתיבה אחרת.

ג.

באשר לשאלה האם העם המתברך יוצא ידי חובה בשמיעה דרך רמקול או מיקרופון או בדרך הטלפון.

המנחת שלמה [שמחמיר שלא לצאת ידי חובה דרך המיקרופון והטלפון, כמבואר בפרק א אות ג] כתב בתוך דבריו, וז"ל: "ולפי הדברים שאמרנו נראה שיש לשמיעה זו דין הנפת סודרים שהיתה באלכסנדריה של מצרים דחשיב רק כיודע באיזו ברכה הש"ץ עומד ותו לא. וכיון שכן נראה שאין לענות כלל אמן על ברכה שהוא מחוייב לצאת בה, ואף גם ברכה שאין השומע מחוייב לצאת ידי חובתה ג"כ אפשר דרק אם עומד בבית הכנסת או אפילו סמוך לו ושומע חזרת הש"ץ או שאר ברכות על ידי רמקול אז שפיר נגרר אחר הציבור ועונה אמן מידי דהוי אאלכסנדריה של מצרים, משא"כ כשעומד רחוק ושומע על ידי טלפון נלענ"ד שאין לענות כלל אמן על שום ברכה ודינו כעונה אמן לבטלה הואיל והוא שומע את הברכה מממברנה ולא מאדם".

ומבואר בדבריו שאדם הנמצא בהתכנסות של ציבור, וכגון במעמד ברכת כהנים ברחבת הכותל, נחשב משתתף בתפילה אפילו אם אינו שומע באזניו את השליח ציבור אלא רק יודע על ידי סימן היכן עומד הש"ץ, מכיון שהוא "נגרר אחר הציבור", ושפיר מצטרף עם כל הציבור לתפילה ולברכה ויכול לענות אמן. ולפי זה נמצא שכל המשתתפים במעמד זה מתברכים בברכת הכהנים וחלה עליהם ברכתם, מכיון שבעזרת הרמקולים יודעים כולם במדויק היכן הכהנים אוחזים בברכתם, וממילא כולם נגררים אחר הציבור להתברך מפי הכהנים.

ועוד נראה שהשומעים ברכת כהנים באמצעות רמקול מתברכים על פי דברי השו"ע (או"ח סימן קכח סע' כד) שפסק: "עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה אבל שלפניהם ומצדיהם אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת, ולאחריהם נמי אם הם אנוסים כגון עם שבשדות שהם טרודים במלאכתם ואינם יכולים לבוא הם בכלל ברכה". ומבואר שברכת כהנים חלה על כל העם הרוצים להשתתף בברכת הכהנים, ובכלל זה גם על מי שנבצר ממנו לבוא ולהתברך בגופו בפועל. ולפי זה נראה שהקהל הנמצא ברחבת הכותל לפני הכהנים ואפילו מצדיהם מתברכים בברכת הכהנים הנשמעת במערכת הגברה, וכדברי השו"ע ש"אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת", ועל אחת כמה וכמה שמיקרופון ורמקול אינם מפסיקים [גם אם אינם קולו של המשמיע].

ולגבי השומעים את ברכת הכהנים באמצעות הטלפון. לדעת הפוסקים הסוברים שבשמיעה דרך הטלפון אפשר לצאת ידי חובה, מסתבר שיש ענין ומצוה לשמוע את ברכת הכהנים דרך הטלפון, שכן לשיטה זאת השומע נחשב כאילו שמע מפי הכהנים.

אולם גם למי שנוקט שאין שמיעה בדרך הטלפון נחשבת כקולו של המשמיע, יתכן ויש ענין לשמוע את ברכת הכהנים בטלפון מדין "עם שבשדות" המבואר בדברי השו"ע הנ"ל, שגם מי שנמצא במרחק ולא יכל לבוא לשמוע את ברכת הכהנים, חלה עליו הברכה. ואם ישאל השואל שמדין "עם שבשדות" מתברך גם אם אינו מקשיב כלל דרך מכשיר הטלפון, כפי שה"עם שבשדות" כלל לא שמע את הברכה, מסתבר שבכל זאת יש ענין להקשיב דרך הטלפון, שכן בדברי השו"ע הנ"ל מובא ש"עם שאחורי הכהנים אינם בכלל הברכה", ורק אם הם אנוסים חלה עליהם הברכה מדין עם שבשדות. והביא הט"ז (שם ס"ק כא) מדברי רש"י (סוטה לח, ב ד"ה דלא אניסי) וז"ל: "אם הם אנוסים, אבל בלא אנוסים אין הברכה חביבה עליהם מדלא הלכו לקבל הברכה". ולפי זה נראה שאפילו אם אין יוצא ידי "שמיעה" בטלפון, יש ענין להקשיב לברכה דרך הטלפון משום שעל ידי כך מראה שחביבה עליו הברכה, ואז תחול עליו מדין "עם שבשדות". יתרה מזאת, יתכן שאם יכול בקלות לשמוע הברכה בטלפון ואינו עושה כן, אולי מראה בזה שאין הברכה חביבה עליו, ודינו כדין העם שאחורי הכהנים שאינם אנוסים שאין הברכה חלה עליהם.

וגם נראה שיש לענות אמן על ברכת הכהנים הנשמעת דרך הטלפון, ואף לפי מה שכתב המנחת שלמה שאין לענות אמן רק מי שנמצא בבית הכנסת או בסמוך לו אבל לא השומעים דרך הטלפון. שכן יש לומר שכל זה נאמר דווקא בברכות הרגילות שההשתתפות עם הציבור בברכה חלה רק על ידי מה שסמוכים לציבור ואז "נגררים אחריו", משא"כ בברכת כהנים שמתברך גם מדין "עם שבשדות" מבלי להיות סמוך למתברך . ואם כן כל המשתתף ושייך בברכה מדין "עם שבשדות" יכול לענות אמן על הברכה אם הוא יודע מתי סיימו את הברכה שיענה אמן, כאשר שומע בטלפון. שהרי אפילו אם השמיעה בטלפון אינה נחשבת לשמיעה מפי המברך, מכל מקום הרי בברכת כהנים אין צריך שמיעה מפי המברך אלא צריך את שתי התנאים המתבארים בדין הנפת הסודרים באלכסנדריה: א. שיהיה לו שייכות לברכה. ב. שיידע היכן השליח ציבור אוחז – ומאחר ונתקיימו תנאים אלו בברכת כהנים על ידי טלפון "מדין עם שבשדות", יכול לענות אמן.

לפי זה נמצא שמי שיכול לשמוע ברכת כהנים דרך הטלפון, מתברך בברכה זו וגם רשאי לענות אמן עליה. אלא שיש להוסיף, שאולי עדיף לשמוע את הברכה באמצעות טלפון קווי רגיל ולא ברדיו או דרך מכשיר סלולרי. הטעם לכך, כי לדעת המנחת אלעזר והנטע שעשועים שיוצאים ידי חובה בשמיעה בטלפון אין זה אלא במכשיר טלפון קווי רגיל שהחוטים מעבירים את הקול ולא בטלפון אלחוטי או כל שידור חי דרך גלי רדיו. כמו כן, גם בדברי המנחת שלמה מבואר שיש חילוק בין טלפון קווי למכשיר אלחוטי שהקול בא על ידי גלים, וכמו שכתב שם: "ואדרבא רדיו עוד יותר גרוע מרמקול וטלפון, כי חוץ מזה [שיש בו החיסרון שיש במיקרופון], שהמיקרופון הקולט את קול האדם מוליך למשדר רק זרמים משתנים כמו בטלפון, אף גם זה יש כאן [ברדיו] שהם אינם הולכים כלל ישר אל המגנט שבמקלט הרדיו אלא בתחילה הם נישאים על גלי הרדיו היוצאים מהמשדר אשר ירוצו באותה המהירות של האור והם ממלאים כאן את התפקיד שהחוטים עושים בטלפון, ורק אח"כ על ידי כמה מיני מכשירים מצליחים להפעיל את המגנט שבתוך המקלט שיקבל השפעתו רק מהזרם המשתנה שבא מהמיקרופון ולא מהגלים האלקטרו-מגנטיים היוצאים מהמשדר". ולכן מסתבר שגם לדעת המתירים לשמוע באמצעות רמקול ומיקרופון, יש להעדיף לשמוע ברכת כהנים בטלפון רגיל.

פרק ג

שמיעת הבדלה [לנשים] דרך טלפון

נפקא מינה נוספת בקיום מצות על ידי שמיעה בדרך הטלפון היא שמיעת הבדלה במוצאי שבת. כפי שידוע שהנשים אינן נוהגות להבדיל לעצמן במוצאי שבת, ופעמים רבות שהאשה לא שמעה הבדלה מהבעל כגון שהבעל כבר יצא ידי חובת הבדלה בבית הכנסת, וכן אשה הנמצאת בבית החולים ואין מי שיבדיל לה, או אלמנה שאין מי שיבדיל עבורה - והשאלה היא האם יכולה לשמוע הבדלה דרך הטלפון.

בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן צא אות ד) כתב "בענין שמיעת הבדלה ע"י טלפון לאשה הנמצאת בבית החולים", וז"ל: "הנה אם אי אפשר לה שתשמע הבדלה במקומה ודאי יש לה לשמוע על הטלפון, שיותר נוטה שיוצאה בזה כדכתבתי בתשובת חאו"ח ח"ב סימן ק"ח גבי קריאת מגילה, וה"ה גבי הבדלה, משום דכל מצוות דבור שבחול הוא כמגילה, לבד ק"ש ובהמ"ז שצריך למחות באלו הרוצים לצאת במייקראפאן. שלכן כיון שא"א לה לשמוע הבדלה בבית החולים צריכה לשמוע ע"י הטלפון, וכן צריך לענות אמן על ברכה ששומעין ע"י טלפון וע"י מייקראפאן מספק".

אולם מאידך, דעת הגאון רבי יעקב קמינצקי (המובאת מפי השמועה בספרו אמת ליעקב על השו"ע; סוף סימן רצו) ש"אין לאשה לצאת ידי חובת הבדלה על ידי הטלפון, כי אין זה קול המדבר, ולכן צריכה להבדיל בעצמה. ויש לה עצה להבדיל על השכר, כי מה שנהגו שלא לשתות מכוס של הבדלה הוא רק ביין או במיץ ענבים, מטעם שכתב השל"ה שהבדלה הוא תיקון לחטא עץ הדעת, אבל בשכר אין חשש. וכשאין לה עצה אחרת יכולה להוציא את הקטן בהבדלה, והקטן ישתה את היין, דאע"פ שהקטן יכול לברך בעצמו, מ"מ הרי כבר ביאר רש"י בעירובין (מ, ב) דהשתיה בכוס של ברכה הוא משום שלא יהא גנאי לכוס, ואע"פ שאינו שותהו אינה ברכה לבטלה, ולכן כיון שאין הטעימה חיוב כ"כ יכול גם הקטן לטעום מכוס של הבדלה שלא יהא גנאי לכוס".

וכדעתו פסק גם בשו"ת משנה הלכות (חלק ח במדור התשובות בסימן לז) וכך כתב: "ספרו היקר מבשר טוב קבלתי היום ואין טוב אלא תורה ורצונו של אדם זהו כבודו ארשום כאן הערה אחת בסי' כ"ה העלה דבשעת הדחק יכולה אשה לצאת ידי הבדלה על הטלפון והאריך בזה, אמנם בעניותינו כבר הארכתי בזה בס"ד דהגם שקצת מרבותינו הצדיקים האחרונים פלפלו בענין הטלפון להתיר כזה וכיוצא בזה לענין קדושה וקריאת המגילה אבל האמת כי לפי שהי' אז בימיהם דבר חדש ולא ידעו אופן עבודת הטלפון כתבו מה שכתבו בזה, אמנם עכשיו שידוע אופן פעולתו הטלפון, פשוט דאין יוצא בזה כלל, ואני דברתי עם אינזעניער מטעל. קאמפאני והסביר לי שמה שהאדם מדבר בטלפון זה הקול נאבד מיד אלא שמהקול שלו נעשה בטלפון רישום קטן כפי קול המדבר ואותן הרישומים מוציאים אח"כ קול כמו שהוא מדבר או כעין זה והוא כמו קול שנתקבל בפלאטא או על טעיפ רעקארדער וע"י עלעקטרישע פעולות מעביר את זה לצד השני ונשמע על צד השני אבל אין זה כלל קול המשמיע אלא קול מעכאני שנעשה בסיוע העלעקטראניקס, וא"כ אין כאן כלל קול משמיע אלא הו"ל כקול פלאטא או טעיפ-רעקארדער שאינו יוצא בזה כלל".

ובהמשך דבריו שם הוסיף: "וקול הטלפון הוא כקול ההברה בכל מקום שאינו יוצא בו כלל, דלצאת בעינן שומע ומשמיע והכא חסר המשמיע, עכ"פ על המציאות א"א לפלפל כי כך הוא המציאות מהטלפון". ובכדי להמחיש ולהבהיר את נכונות הדברים הביא המשנה הלכות משל ודוגמא: "הגע עצמך אם למשל מי שהוא יודע לנגן טוב על המנגן וינגן אחד בפיו ויבא אחר ויעשה ממש נגון כמוהו בכל תנועותיו עם כל זה אין זה אלא מעשה המנגן ופשוט".

וכן פסק בשו"ת באר משה (חלק ג סימן קסו; בתוך דבריו המובאים לעיל פרק א אות ט) "שגדולי עולם שכתבו שאדם יוצא ידי חובה קריאת מגילה ברכת הבדלה ויש לענות אמן אחר ברכה כששומע ברכה ע"י הטלפון זה אינו, במחילת כתה"ק כי רבה היא עד מאד, וכעפר אני תחת כפות רגליהם ואין אשם בחיק גדולי רבותינו האחרונים זצ"ל במה שפסקו, שהם לפי תומם חשבו שהקול יוצא מפי המדבר ואותו קול נשמע ממש ישר מפי המדבר על צד השני, אבל זה באמת אינו בבירור גמור, וחלילה לצאת קריאת מגילה או הבדלה וכיוצא בזה על ידי טלפון... וצריך לפרסם טעות העולם שלא יהיו נכשלים בזה, ולהודיע ברבים שאין אדם יוצא ידי חובת הבדלה על הטלפון".

פרק ד

ביקור חולים וניחום אבלים באמצעות הטלפון

כמה מגדולי הפוסקים בדורינו דנו בענין האם מצות ביקור חולים מתקיימת באמצעות שיחת טלפון.

באגרות משה (יו"ד ח"א סימן רכג) כתב: "ובדבר ביקור חולים על ידי שאלה בטלפון, שכתב כתר"ה שאף שכל הענינים שחשבו הטור והב"י ביו"ד סימן של"ה בשם הרמב"ן אינו מקיים, מכל מקום יוצא ידי המצוה של ביקור חולים משום דגם בעשה אחת מכל אלה נמי יצא ידי חובתו. הנה פשוט לע"ד שאף שמקיים מצוה דביקור חולים אבל אינו שייך לומר שיצא ידי חובתו כיון שחסר בבקור זה ענינים האחרים שיש בביקור חולים. ורק יצא מזה שאם א"א לו לקיים בהליכה לשם לא נפטר לגמרי אלא צריך לבקרו במה שאפשר לו לכל הפחות ענין אחד או שנים שהוא גם ע"י הטלפון".

ומוסיף רבי משה: "וגם מחמת שמהראיה מתרגש המבקר יותר ומבקש ביותר תחנונים וכדכתב גם כתר"ה, וגם אולי מתקבלת שם התפילה ביותר משום דהשכינה מצויה שם עם החולה. ומש"כ כתר"ה דנראה דעיקר ביקור חולים היא התפלה שלזה גם בטלפון הוא כראה, יקשה אם כן למה צריך בכלל לילך לשם יסגי בשאלה מאחרים ויתפלל. אלא צריך לומר שאם לתפלה יותר טוב כשיראה בעצמו מטעם שיותר מתרגש ומטעם שהתפילה יותר מקובל כדלעיל... וכיון שיש עדיפות בפניו ודאי יש למאן דאפשר לבקרו בפניו אך אם לא אפשר בין מצדו בין מצד החולה הוא מחוייב לקיים הבקור שאפשר לו וע"י טלפון יש ג"כ קיום איזה ענינים".

אף המנחת יצחק (חלק ב סימן פד) פסק כדברי רבי משה: "על דבר הנידון אם יוצאין מצוות ביקור חולים בדיבור עם החולה על ידי הטלפון. הנה למעשה ברור כדברי כהד"ג, דאף דקיום המצוה בשלימות לא הוי רק בהליכתו לבקר בפועל, דאז שייכים כל הענינים הנאמרים במצות ביקור חולים, שאיתא בש"ס ופוסקים (עיין טושו"ע יו"ד סימן שלה) מכל מקום באם אי אפשר לקיים כולם, מקיים ג"כ המצוה בכל פרט ופרט, ויש הרבה ענינים שאפשר לעשות לטובת החולה על ידי דיבורו עמו ועם בני ביתו על ידי הטעלעפון".

וכן נקט גם בשו"ת באר משה (חלק ב סימן קד) שכתב: "נשאלתי אם אדם יכול לצאת מצות ביקור חולים וניחום אבלים דרך הטלפון. השבתי העיקר קיום המצוה היא בגופו, ועל ידי טעלעפון ג"כ מקיים חלק מהמצוה". ובבאר משה (שם סוף סימן קו) הוסיף: "והבירור הלכה על ניחום אבלים על ידי טלפון תמצא בחיבורי והעליתי ג"כ כמו לענין ביקור חולים, דעיקר המצוה לילך בעצמו, ואם אי אפשר לו אז גם על ידי הטלפון מקיים מקצתה".

ומה שכלל הבאר משה את מצות ביקור חולים ומצות תנחומי אבלים בחדא מחתא, ולדעתו קיום שתי מצוות אלו דרך הטלפון שוה, מצאנו תוספת בביאור דין ניחום אבלים בדרך הטלפון בדברי האגרות משה (או"ח חלק ד סימן מ אות יא) וז"ל: "הנה בנחום אבלים איכא תרתי ענינים, [א] הוא לטובת אבלים החיים שהם טרודים מאד בצערם מחוייבין לדבר על לבו ולנחמו, שבשביל זה הרי ג"כ מחוייבין לילך לביתו למקום שהוא נמצא. [ב] ושנית, לטובת המת כדאיתא בשבת דף קנ"ב א"ר יהודה מת שאין לו מנחמין הולכין עשרה בנ"א ויושבין במקומו, ומסיק עובדא דמת שאין לו מנחמין שבכל יומא הוה דבר ר' יהודה בי עשרה ותיתבי בדוכתיה ואיתחזי ליה בחלמו דר' יהודה וא"ל תנוח דעתך שהנחת את דעתי, הרי ממילא ידעינן דכשיש מנחמין איכא בזה גם טובת המת... ומשמע לי שמצד האבל החי שייך לקיים גם ע"י הטלפון, אבל המצוה שמצד טובת המת לא שייך אלא דוקא כשיבא לשם במקום שמתנחמין או במקום שמת, ואף מצד האבל החי נמי ודאי עדיף כשבא לשם שהוא גם מכבדו שזה עצמו הוא ג"כ ענין תנחומין כלשון ר"ע במו"ק דף כ"א כשמתו בניו והספידום כל ישראל עמד ר"ע ואמר אחבנ"י שמעו אפילו שני בנים חתנים מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם, וענין הכבוד לא שיך ע"י הטלפון, דלכן למעשה אם אפשר לו לילך לבית האבלים שהוא קיום מצוה שלמה לא שייך שיפטר בטלפון, אך קצת מצוה יש גם ע"י הטלפון שלכן אם א"א לו ללכת לבית האבלים כגון מחמת חולי או שהוא טרוד בטירדא דמצוה יש עליו חיוב לקיים מה שאפשר לו יש לו לנחם על ידי הטלפון דגם כן איכא בזה מצוה ולא יאמר כי מאחר שאינו יכול לילך לבית האבלים אין עליו שוב שום חיוב כלל. וכה"ג כתבתי בתשובה ביו"ד ח"א סימן רכ"ג לענין בקור חולים".

אולם דעת הגאון רבי יצחק הוטנר בענין קיום מצות ביקור חולים וניחום אבלים באמצעות הטלפון שונה. בספר פחד יצחק (אגרות וכתבים סימן לג) מובא: "בגוף החקירה, בוודאי שהצדק הוא כהחלטתו של כת"ר כי כל עזרה המוגשת לחולה בתורת חולה נכללת היא במצות ביקור חולים, ואין הענין תלוי אלא באומדנא של מילי דעלמא אם יש בפעולה הנידונית משום הקלה לחליו של אדם. ולא עוד אלא שנראה כי תרגומה של המילה "ביקור" בביטוי "ביקור חולים" איננו "וויזיט" בלע"ז אלא שתרגומו הוא מלשון בקורת תהיה, כלומר, העיון במצבו של החולה. וכדרך שאמרו גבי קרבנות "טעון ביקור". ובמובן זה של ביקור חולים אין שום הבדל יסודי בין שיחה טלפונית או התעסקות באופן אחר, כי הכל כלול בחובת העיון לשם עזרה במצבו של החולה, כל זה ברור בלי שום פקפוק". ומתבארת דעתו של רבי יצחק הוטנר שאפשר לקיים מצות ביקור חולים באמצעות שיחת טלפון "בלי שום פקפוק", ומשמע שלדעתו מתקיימת המצוה בכל חלקיה.

אולם לגבי מצות תנחומי אבלים, שם אדרבה, דעתו היתה שאין המצוה מתקיימת על ידי שיחה טלפונית. והטעים את דבריו: "ואמינא טעמא דידי "הנה בתנחומי אבלים לאחר הקבורה יש דין של עומדים בשורה והאבל מתנחם דרך הילוכו. ודכירנא שראיתי בספרי רבותינו חותרים למצוא טעם לקפידא על תנחומים בדרך זה דוקא. ונראה בזה על פי מה דאמרינן בכתובות דף סט מנין לאבל שמיסר בראש שנא' אשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם. ולמדים אנו מזה שמצות תנחומי אבלים איננה בהבעת דברי התנחומין גרידא, אלא שיש דין קביעות של מסיבת נחמה. וכמדומה שכן הוא לשון רבותינו הראשונים בשבת שהעם הבאים לבית האבל לנחמו מקיפין אותו. ומהשתא נראה דמכיון דמסיבה של קביעות איננה שייכת אלא בבית דוקא. וחובת תנחומי אבלים חלה תיכף לאחר הקבורה שהיא בשדה, לכן בכדי שתהיה מסיבה וגם בשדה תקנו דין שורה. שגם בשדה יש מקום שיהיה ניכר כי האבל הוא בראש העם. וממילא יוצא לנו כי שיחה טלפונית איננה מצטרפת לקביעות של מסיבה, ועל כן אין יוצאים מצות ניחום אבלים כתיקונה על ידי שיחה טלפונית".

כללו של דבר, בקיום מצוות ביקור חולים וניחום אבלים באמצעות הטלפון, עיקר השאלה איננה הנידון שדנו הפוסקים [כמובא לעיל פרק א] אם קולו של המשמיע הוא אותו קול של השומע - אלא האם המצוה מתקיימת גם כאשר האדם איננו מבקר בעצמו [בגופו] את החולה ואיננו בא בעצמו לנחם אבלים. וכפי שנתבאר, נחלקו גדולי דורינו בהכרעת ההלכה בזה.

פרק ה

שמיעת קולות אסורים דרך טלפון וברדיו

עד עתה נתברר מה דין קיום מצוות ויציאה ידי חיובי "שמיעה" בדרך טלפון מיקרופון וגלי רדיו. ומנידון זה יש להקיש גם לענין עבירה על איסורים התלויים בשמיעה כגון שמיעת קול ערוה, דרך טלפון או רדיו.

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ה סימן ב) כתב: "כשהקול הוא ע"י הרדיו נראה טעם נוסף להתיר, מפני שאין זה קול האשה ממש, אלא עוברים כחתף כמה גלגולים עד שנוצר מחדש הברת הקול. ודלא כמו שכותב בזה בספר ים הגדול להרב הגרי"מ טולידאנו שליט"א בסימן כט דברדיו קול האיש הקורא בעצמו נשמע לאזן השומע ע"ש, זה אינו, וכאשר ביארתי והוכחתי כבר על כך בספרי שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סימן כו, על יסוד בירור ממומחים לאותו דבר (בדברי שם לענין שמיעת תפלת ציבור ויציאה ידי חובה דרך רדיו) דהקול ששומעים אינו קול האדם, דקול האדם חולף ונעלם ונהפך לזרם משתנה וגלי האויר משתנים לזרמים חשמליים קטנים, ושוב מתחלפים הזרמים החשמליים לגלי-אויר וחוזר ונוצר מחדש גלי-קול, וזאת בעזרת המנורות המגבירים את הזעזועים הנעשים ע"י האדם מעצמת דיבורו, עי"ש ביתר אריכות. ואם כן הרי יוצא שאין אנו שומעים בכלל בהרדיו את הקול המקורי של האשה כי אם ההברה של הקול, ולכן יש מקום לצידוד היתר בזה מתוך לימוד קל וחומר ממה שמצינו שאין יוצאין בכגון דא לענין מצוה כשמיעת קול שופר וקריאת המגילה משום דנחשב זה כקול הברה בעלמא, ואם כן על אחת כמה וכמה שלא יחשב בכזאת לעוון של שמיעת קול ערוה, כי הרי מידה טובה מרובה ממידת פורעניות. ובלבד שלא יתכוין ליהנות, דאם לא כן הרי נחשב זה בכל אופן שהוא פריקת עול הקדושה והטהרה ומגונה הדבר עד למאד, והחובה התמידית המוטלת על האיש הישראלי הוא לכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות ולהביא נפשו במי הדעת, וכדברי הרמב"ם בסוף הלכות מקואות".

אמנם ה"קל וחומר" שכתב הציץ אליעזר ניתן לפירכה, ואדרבה הוא עצמו (בחלק ח סימן יא) מסתפק אם אפשר לצאת ידי חובת מקרא מגילה בשמיעה דרך מיקרופון, ומסקנתו לבסוף ש"בדיעבד המורה לשמוע קריאת המגילה בשעת הדחק דרך מיקרופון אפילו לכתחילה אין מזחיחין אותו" [כמובא לעיל פרק א אות ט]. ואם כן איך נוכל ללמוד שאין איסור לשמוע קול אשה ברדיו קל וחומר ממה שבמצוה אי אפשר לצאת בשמיעה זו, והרי בענין זה גופא לא ברירא ליה באופן מוחלט שאין לצאת ידי חובה במצוות שבשמיעה. ואדרבה, לפי מסקנתו בתשובה הנ"ל - גם בנידון איסור שמיעת קול ערוה אפשר שיש להחמיר שגם שמיעה שכזו נחשבת לשמיעת קול ערוה.

ובאמת בשו"ת משנה הלכות (חלק ח מדור התשובות סימן לז; תחילת דבריו הובאו לעיל פרק ג) החמיר לאסור שמיעת קול ערוה דרך הרדיו, וכך כתב: "וממילא גם מה שהביא שם מהגאון מהרש"ג ז"ל (ח"ב סימן קיח) שקול הבא על ידי רדיו אין בו משום השמעת קול האסור בשו"ע (או"ח סימן שלח) משום דנולד קול חדש הוא דאסור, אבל כאן ליכא קול חדש אלא ששומעין קול המדבר בעצמו, וחז"ל לא גזרו השמעת קול שבא ע"י פה, ולפי הנ"ל גם זה אינו דאדרבה הוא מוליד קול במה שמדבר אל הרדיו וזה ברור בס"ד. ופשוט דקול באשה על הרדיו דינו כמו קול באשה על פלאטא או טייפ רעקארדער והנפקא מינה הוא אם מכירה או לא מכירה וכבר יסד לנו יסוד גדול בזה מרן זקנינו בשו"ת בית שערים לענין גרמופון".

עוד בענין שמיעת קול איסור בדרך הטלפון נשאל בשו"ת באר משה (חלק ג סימן קסו; דבריו הובאו לעיל פרק א אות ט ובפרק ג) אם הנודר שלא ידבר עם פלוני מחמת כמה טעמים שהיו לו, ועתה יש לו ענין נחוץ לדבר עמו, אבל אינו רוצה להתיר נדרו, האם רשאי לדבר עמו דרך הטלפון. ולאחר שקבע נחרצות שאין קולו של המשמיע נשמע דרך הטלפון אלא קול אחר שנוצר על ידי המכשיר, ולפי זה היה אולי מקום להתיר למודר לדבר בטלפון, מכיון שהרי איננו שומע את קולו של חברו שמודר ממנו הנאה – הכריע הבאר משה למעשה שהמודר מחברו לא ידבר עמו בטלפון, ונימוקו עמו מדברי השו"ע (יו"ד סימן רכא סע' י) "מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב, לדבר עם אחר והוא שומע", ומאחר והכלל בנדרים הוא שאפילו נגד לשון מקרא אזלינן בתר לשון בני אדם (ערכין י"ט ע"ב) ומבואר כן בשו"ע (יו"ד סימן ריז, ובש"ך סק"ב בשם רבנו ירוחם) - ודיבור על ידי טלפון בכלל דיבור הוא בלשון בני אדם וממילא אסור לו לדבר עמו.

*

ממוצא הדברים אנו למדים, כי בהבנת מהותו של הקול הנשמע באמצעות מכשירי המיקרופון, רמקול, טלפון ורדיו - תלוי המענה לשאלות הלכתיות רבות בעניין קיום מצוות או שמיעת קולות איסור. וכמו שנתבארו בזה שתי הגישות המרכזיות בדברי הפוסקים: הדעה המכשירה את שמיעת הקול, מאחר ונחשב כקולו של המשמיע, והדעה הפוסלת הסוברת כי מכשירים אלו משמיעים קול אחר שאינו קולו של המשמיע.