דרשני:סימן כב - גדרי תענית אסתר לעומת יתר התעניות (Zvi Ryzman)

סימן כב

גדרי תענית אסתר לעומת יתר התעניות

א.

כתב הרמב"ם (הלכות תעניות פרק ה הלכה א) וז"ל: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות, לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות". ושם בהלכה ב' ג' וד' מפרש הרמב"ם אלו צרות אירעו בט' באב, י"ז בתמוז, י' בטבת ובג' בתשרי, שמפניהם מתענים אז, כפי שכותב הרמב"ם שם בהלכה ה': "ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות". ומסיים הרמב"ם: "ובי"ג באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן שנאמר (אסתר ט, לא) דברי הצומות וזעקתם", עכ"ל. ומבואר בדבריו שתענית אסתר לא נתקנה מפני הצרות שאירעו ביום זה, אלא מתענים בו משום שגם בימי המן התענו ביום זה. וכן מפורש בדברי הרמ"א (או"ח סימן תרפו סע' ב) שתענית אסתר שונה מיתר התעניות: "ותענית זו אינו חובה, לכן יש להקל בו לעת הצורך".

ויש להבין מהו גדר החילוק שבין תענית אסתר ליתר התעניות.

ונראה ביאור הענין בהקדם דברי הגרי"ז מבריסק (מובא בהגדה של פסח לבית בריסק עמ' רלו) בביאור דברי בעל המאור (סוף מסכת פסחים) שהקשה מדוע לא אומרים ברכת שהחיינו על ספירת העומר, ותירץ: "אין לנו להחמיר בספירת העומר שאינו אלא זכר בעלמא, והכין אסיקנא בדוכתא במנחות (סו, א) דאמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא". וביאר הגרי"ז את דבריו, שיש שני סוגים במצוות מדרבנן שעושים בזמן הזה "זכר למקדש". האחד, מצוה שהיתה בזמן המקדש ומשחרב הבית תיקנו חז"ל לקיים בדיוק את אותה מצוה על כל פרטיה גם בזמן הזה "זכר למקדש", דוגמת אכילת מרור בליל הסדר שחיובה בזמן הזה מדרבנן בגלל "זכר למקדש". והיינו שאותה מצוה בדיוק שהיתה בזמן הבית מדאורייתא, נוהגת בזמן הזה מדרבנן, עם כל פרטיה כמו שהיתה נוהגת אז.

והסוג השני של מצוות. שהן תקנה של חז"ל לעשות "זכר למקדש", גדרם תקנה מחודשת לזכור את מה שעשו בזמן המקדש. ובאופן זה לא תיקנו חז"ל את כל דיני המצוה כפי שנהגה בזמן שבית המקדש היה קיים, אלא זהו זכר שרצו חז"ל לעשות למה שהיה נהוג בזמן הבית, וממילא אין צורת קיום המצוה ופרטיה בדיוק כפי שהיה בזמן המקדש.

ומחדש הגרי"ז, שספירת העומר בזמן הזה שהיא "זכר למקדש" היא מהסוג השני, כי לפי אמימר שהיה סופר ימים ולא סופר שבועות, למרות שבמקדש היו מונים שבועות, פירושו, שמצות ספירת העומר בזמן הזה אינה בדיוק כפי שקיימו את המצוה בזמן המקדש, אלא תקנה מחודשת "זכר למקדש". ולפי זה ביאר את דברי בעל המאור, שמכיון שמצות ספירת העומר בזמן הזה היא תקנה מחודשת, אין לברך שהחיינו על סוג כזה של מצוות "זכר למקדש", ע"כ דברי הגרי"ז.

ועל דרך יסוד זה נוכל להגדיר את החילוק בין תענית אסתר ליתר התעניות. מהות התעניות היא שנתקנו בגלל הצרות שאירעו בימים ההם, כלומר הצום שצמים היום הוא בגלל אותה הסיבה שגרמה לפורענות אז. בתשעה באב י"ז בתמוז ג' בתשרי ובעשרה בטבת אירעו צרות לעם ישראל, וכיום אנו צמים בגלל סיבה זו. נמצא שהתעניות בזמן הזה זהות בדיוק לתעניות שהיו מהזמן שבו החלו להתענות, ומהתענית הראשונה שהתענו אז ועד היום לא השתנה דבר, וסיבת הצום בגלל הצרות שארעו בימים הללו תקפה גם היום. אך לעומת זה, תענית אסתר, התענית הראשונה שהתענו בזמן מרדכי ואסתר היתה בגלל צרת הגזירה שהיתה בזמנו, אולם מאז ועד לזמן הזה התענית איננה בגלל צרותיו וגזרותיו של המן, אלא היא "זכר" לתענית שהתענו בימי המן. כלומר, הסיבה שהיתה לצום היהודים בתענית אסתר בימי המן איננה הסיבה שבגללה צמים היום, ואם כך בתענית אסתר המעשה שלנו אינו זהה למעשה שהיה אז.

ואכן חילוק מהותי זה בין תענית אסתר לד' התעניות מדוייק היטב בלשון הרמב"ם שהבאנו לעיל. על תעניות תשעה באב, י"ז בתמוז, ג' בתשרי ועשרה בטבת כותב הרמב"ם: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם". ומשמע מדבריו שגם מה שמתענים בזמן הזה הוא בגלל אותן צרות, כמו שמסיים הרמב"ם על תעניות אלו: "ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות". והיינו כמו שנתבאר, שגם היום סיבת התענית היא אותה סיבה שהיתה מהתענית הראשונה שהתענו, ללא כל שינוי: "מפני הצרות שאירעו בהם". אך לגבי תענית אסתר כותב הרמב"ם: "ובי"ג באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן", ומפורש שהתענית היום איננה בגלל הצרות שהיו בימי המן אלא היא תענית "זכר" לאותה תענית שהתענו אז כדי לזכור את אותה תענית, כמו שנתבאר שבתענית אסתר הצום הוא לא בגלל שסיבת הצום של אז תקפה כיום, אלא צמים בגלל שמרדכי ואסתר צמו אז.

לאור חילוק מהותי זה בין תענית אסתר ליתר התעניות, יבוארו היטב כמה וכמה הבדלים, הלכה למעשה, שיש בדיני תענית אסתר לעומת יתר התעניות, כדלהלן.

ב.

המשנה במסכת מגילה (ה, א) מבארת הבדל בין זמני פורים ותענית אסתר ובין שאר התעניות, לענין שאם חל אותו יום בשבת, מקדימים את זמני חג הפורים וכן את יום תענית אסתר, ברם אם חל אחד משאר התעניות בשבת, מאחרים את הצום לאחר השבת [במשנה שם כתוב רק תשעה באב, אבל הכוונה גם לשאר הצומות, כמו שביאר שם רש"י שנקטו ט' באב משום שהוכפלו בו הצרות]. ובגמרא מבואר שהטעם שבתשעה באב מאחרים ולא מקדימים בגלל: "אקדומי פורענות לא מקדמי" ע"כ. וכן נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סימן תקנ ס"ג).

ובמרדכי עמ"ס מגילה (סימן תשעו) כתב: "ומה שאנו מקדימין התענית ליום ה' כשחל פורים אחד בשבת, מפרש שם מפני שאין יכול לקובעו בערב שבת מפני שהן טרודין לטרוח בכבוד שבת והכי איתא בתשובת הגאון, ואע"פ דאמרינן לקמן ט' באב מאחרין ולא מקדימין משום דפורענותא היא", עכ"ל. ובהגהות מחצית השקל שם (אות א) הוסיף וביאר: "אבל צום אסתר לא פורענותא הוא". וכוונתו לבאר שתענית אסתר איננה "פורענות" ולכן מקדימים אותה כאשר חל י"ד באדר להיות בשבת, ובזה היא שונה מד' התעניות שבהן "אקדומי פורענות לא מקדמי".

ולפי מה שנתבאר לעיל החילוק שבין התעניות, נוכל לבאר היטב את ההבדל בין תענית אסתר לד' תעניות לענין הקדמת התענית, גם ללא ביאורו של ה"מחצית השקל" שתענית אסתר שונה בגלל שאיננה פורענות. שכן לפי המבואר, גם אם נאמר שעצם תענית אסתר היתה ענין של פורענות באותו הזמן [שלא כדברי "מחצית השקל"] הרי שיש חילוק ברור בין ד' התעניות לתענית אסתר: בד' תעניות גם היום סיבת התענית, היא אותה סיבה שהיתה מהתענית הראשונה שהתענו, ללא כל שינוי "מפני הצרות שאירעו בהם", וממילא שפיר שייך בהן הטעם שלא מקדימים פורענות. אולם בתענית אסתר שסיבת הצום בימי המן איננה הסיבה שבגללה צמים היום, מכיון שהתענית הראשונה שהתענו בזמנו היתה בגלל צרת הגזירה, אך מאז ועד היום התענית איננה בגלל צרות המן אלא היא לזכור את התענית שהתענו. נמצא שגם אם נאמר שעצם תענית אסתר בימי המן היתה ענין של פורענות באותו הזמן, אין זה משנה כלל לזמננו, שהרי סיבת התענית אז איננה הסיבה היום, ואם כך כיום בודאי שאין התענית בגדר "פורענות" ולא שייך הטעם "אקדומי פורענות לא מקדמי".

ג.

ענין נוסף המתבאר היטב לאור חילוק מהותי זה בין תענית אסתר ליתר התעניות, הוא מחלוקת רבותינו האחרונים האם בימי בית שני צמו ביום י"ג באדר תענית אסתר.

הגאון רבי שלמה הכהן מווילנא (שו"ת בנין שלמה סי' נו) דן האם אומרים מזמור לתודה בתענית אסתר. ויסוד נדון זה תלוי אם בזמן בית שני צמו בתענית אסתר, משום שאם התענו בזמן בית שני אסור היה להקריב קרבן תודה כי על ידי כך נחשב "ממעט מזמן האכילה ושמא בגלל זה יבואו לשורפו" שהרי בתענית אי אפשר לאוכלו [כמו שלא אומרים מזמור לתודה בערב יום כיפור ובערב פסח שלא הקריבו בהם קרבן תודה שמא לא יוכלו לאכלו ויבואו לשורפו], וממילא גם בתענית אסתר אין לומר מזמור לתודה.

והביא הבנין שלמה ראיה שצמו בימי בית שני מדברי הרא"ש (מגילה פרק א סימן א) בשם רבינו תם שפירש את דברי הגמרא "י"ג זמן קהילה לכל היא", דהיינו שהכל מתאספין לתענית אסתר ובאים בני הכפרים לעיירות לומר סליחות ותחנונים, לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכים רחמים, עכ"ד הרא"ש. ובקרבן נתנאל שם (אות ג) הביא כן בשם השאילתות. ומפורש בדבריהם שבזמן בית שני התענו בתענית אסתר. ומסיים הבנין שלמה שם: "ולפיכך יש לתמוה על מנהגינו שאנו נוהגין לומר מזמור לתודה ביום תענית אסתר ואין פוצה פה ומצפצף על זה, אך כיון שלא מצאתי לשום אחד מהאחרונים שדיבר בזה ומנהג כל ישראל לומר מזמור לתודה, חובה עלינו ליישב מנהג של ישראל דאף דוודאי דבבית שני לא היו מקריבין תודה וכל קדשים הנאכלין ביום תענית אסתר".

ברם הגם דפשיטא לבעל בנין שלמה על פי דברי הראשונים הנ"ל שבזמן בית שני צמו בתענית אסתר, הגאון הרוגאצ'ובר בספרו צפנת פענח על הרמב"ם (הלכות תענית פרק ה הלכה ה) חולק עליו וכתב שבזמן בית שני אסור היה לצום ביום י"ג באדר מטעם אחר: "מחמת יום טוריינוס או יום ניקנור כמפורש בדברי הגמרא" [תענית יח, ב: "יום ניקנור, שהיה דוכס יווני בשם ניקנור ש"בכל יום ויום היה מניף ידו על יהודה וירושלים ואומר אימתי תפול בידי וארמסנה, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים, ואמרו פה שהיה מדבר בגאוה וידים שהיו מניפות על ירושלים תעשה בהם נקמה". ויום טוריינוס, שבא להרוג את לולינוס ופפוס אחיו [שהיו צדיקים גמורים] אמרו לו "לא מסרנו הקב"ה בידך אלא שעתיד ליפרע דמינו מידך", ולאחר שהרגם "לא זזו משם עד שבאו דיופלי [שני שרים] מרומי ופצעו את מוחו בגיזרין"].

ומעתה לפי המבואר לעיל שגדר תענית אסתר הוא לזכור את אותה תענית שהתענו בימי המן, כמו שנתבאר שבתענית אסתר הצום היום הוא לא בגלל שסיבת הצום אז תקפה כיום, אלא צמים בגלל שצמו אז, מבוארים היטב דברי הבנין שלמה. כי בשלמא אם סיבת התענית היא הצרות והפורענות, בבית שני כשיש בית המקדש ומקריבים קרבן תודה וחזרו ימי השלווה והשמחה אין מקום להתענות כלל, ברם אם גדר התענית הוא לזכור את התענית שהתענו אז, גם בזמן בית שני לא בטלה התענית וטעם זה עדיין היה שייך. ואילו הרוגאצ'ובר יתכן ודעתו לחלוק על הגדרה זו ביסוד תענית אסתר, ויסבור שגם היום התענית היא בגלל הצרות שהיו בימי המן, ולכן בימי בית שני שחזרו ימי השלווה והשמחה אין מקום להתענות, בנוסף לכך יום זה הוא יום טוריינוס או יום ניקנור והם ימי שמחה, ואסור לצום כלל.

והנה גם לגבי ד' תעניות מצאנו דעות חלוקות אם צמו בימים אלו בזמן שבית המקדש השני היה קיים. הרמב"ם בפירוש המשניות (ראש השנה פרק א) כתב שבזמן בית שני צמו ביום תשעה באב: "ובבית שני לא היו מתענין לא עשרה בטבת ולא י"ז בתמוז אלא מי שרוצה מתענה ומי שלא רוצה לא היה מתענה וכו', ואע"פ שהיה הרשות בידם שלא להתענות, בתשעה באב כמו שהזכרנו היו מתענים בו מפני תכיפת מיני האבל שארעו בו". [ובשפת אמת (ראש השנה יח, א) ביאר שטעם הרמב"ם הוא משום שבזמן בית שני היו כפופים תחת שלטון האומות ולכן גם כשהיה המקדש קיים "אם רצו מתענין"]. ולעומת זאת, הגר"א בהגהותיו לשו"ע (או"ח סי' תרפו ס"ק ג) כתב לחלק בין ד' התעניות שבטל חיובם בזמן בית שני, לבין תענית אסתר שלא בטל חיובה לפי שקבעוה ליום תפילה וזעקה וזה נשאר גם בזמן בית שני.

וגם כאן נראה לומר שביאור דעת הגר"א הוא כיסוד הדברים שנתבארו לעיל בהגדרת החילוק שבין ד' תעניות לתענית אסתר: מהות תענית אסתר היא שסיבת הצום בימי המן איננה הסיבה שבגללה צמים היום, מכיון שהתענית הראשונה שהתענו בזמנו היתה בגלל צרת הגזירה, ואילו היום התענית איננה בגלל צרות המן אלא היא זכר לתענית שהתענו. ולכן מחלק הגר"א בין תענית אסתר שהיא לזכר התענית שהתענו בימי המן ואז נקבעה כ"יום תפילה וזעקה", וטעם זה קיים גם בזמן בית המקדש השני, ואי לכך היה צורך להתענות בתקופת בית שני. אולם בד' תעניות שסיבת התענית היא אותה סיבה שקבעו חז"ל לאחר חורבן הבית הראשון "מפני הצרות שאירעו בהם", יש לומר שבבית שני שישבו בהשקט ובשלווה בטל טעם התענית, ומשום כך לא התענו.

ד.

לאור האמור לעיל בהגדרת ההבדל בין תענית אסתר ליתר התעניות מבוארים דינים נוספים בהלכות תעניות:

כתב הריטב"א בסוף מסכת תענית (ל, ב ד"ה חתן) וז"ל: "חתן שחל אחד מד' הצומות בתוך ימי שמחת לבו, מסתבר לי שהוא חייב להתענות, דאע"ג דימי רגל ושמחה שלו הוא ואין אבילות חדשה חלה בהם כדאיתא בדוכתא, ואין שמחה אלא אכילה כדאמרינן גבי רגלים וגבי פורים, מכל מקום כיון דרגל שלו רגל יחיד מדרבנן ותעניות אלו הם דרבים, אתי אבילות דרבים ודחי רגל דרבנן. ועוד, דמקרא מלא דיבר הכתוב (תהלים קלז, ו) אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, המקום יזכנו לראות בבנינה ובנחמתה". ומפורש כן להלכה בדבריו של המגן אברהם (או"ח סימן תקנ ס"ק ו) שכתב על פסק הרמ"א שאם חל אחד מד' צומות בערב שבת והיתה חופה מבעוד יום: "אסור החתן לשתות מכוס של ברכה מבעוד יום", וכן הביא הביאור הלכה (או"ח ריש סימן תקמט ד"ה חייבים) את דברי הריטב"א להלכה.

והנה לכאורה מדוקדק בלשון הריטב"א שנקט "ד' תעניות", שדווקא בד' תעניות (תשעה באב, י"ז בתמוז, עשרה בטבת, וצום גדליה) חתן מחוייב להתענות, אולם בתענית אסתר לכאורה אין הוא מחוייב. ומצאתי שרבנו החיד"א בברכי יוסף (או"ח סימן תרפו) כתב: "חתן ביום חופתו נראה מדברי הרב בית דוד סי' תע"ו שלא יתענה לא צום אסתר ולא עשרה בטבת, ולעיל סי' תקמ"ט אות ב' כתבתי בשם הריטב"א שיתענה ד' צומות". ומשמע מדברי הברכי יוסף שלגבי ד' תעניות איננו מסכים עם מש"כ הרב בית דוד בגלל דברי הריטב"א, אלא חייב לצום בד' תעניות, אולם לגבי תענית אסתר שעל זה לא דיבר הריטב"א, מסכים החיד"א עם דעת הרב בית דוד, שאין החתן מחוייב להתענות.

אכן, לאור המבואר לעיל, מובן היטב מדוע יש חילוק בין תענית אסתר לד' תעניות לגבי דינו של חתן שחלה תענית בימי שמחתו: גדר ד' התעניות הוא, שהתענית היום נשארה כפי שהיה תמיד מהטעם שבימים אלו אירעו צרות. וממילא בגדר תענית זה נאמרו דברי הריטב"א "שאין רגל דיחיד דוחה אבלות דרבים", משום שגם על החתן חלה אבלות זו על הצרות שאירעו בימים אלו. ברם בתענית אסתר שגדרה, כמו שנתבאר, הוא "לזכור" את התענית שהתענו בימים ההם, ואין בה דין "אבלות" שהרי אינה בגלל צרה כלשהי, שפיר יתכן לומר שחתן לא יתענה בו. ואולם הבית דוד סובר כמו שנתבאר לעיל בדברי הצפנת פענח, שאין נפקא מינה, וגם בתענית אסתר חיוב התענית הוא בגלל הצרות.

[ועדיין צ"ע מדברי המשנה ברורה (או"ח סימן תרפו ס"ק ז) ובשער הציון שם (ס"ק טז) בענין בעל ברית אם מותר לאכול בתענית אסתר מוקדם ליום ה', שהביא את דברי הריטב"א, ולכאורה משמע מדבריו שדברי הריטב"א נאמרו גם לענין תענית אסתר].

עוד מבואר לפי יסוד הדברים, פסק השו"ע (סימן תקנ סע' ד) "בשבת קודם לצום מכריז שליח צבור הצום, חוץ מט' באב וצום כפור וצום פורים וסימנך: אכ"ף עליו פיהו". והטעם שאינו מכריז על ט' באב ויום כיפור מפני שהם חשובים וידועים, אולם צום פורים, דהיינו תענית אסתר, לא מובן מדוע אין מכריזים עליו קודם לצום. ולפי המבואר, יתכן והטעם לכך משום שמהות גדר תענית אסתר שונה בתכלית מגדר שאר התעניות, ולכן שונים דיניה מדיני שאר הצומות ואין מכריזים עליה.

ה.

מפורש בהלכות תעניות: "כל תענית ציבור יש בו נשיאת כפים במנחה חוץ מביום הכיפורים" (שו"ע או"ח סי' תקסו סע' ח). ובשו"ת גינת ורדים (חלק או"ח כלל א סימן לג) כתב בתוך דבריו: "כתב מוהר"ש הלוי בתשובה דשייכי לאו"ח סימן י"א, על מעשה שאירע לנו בתענית אסתר שלא היו רוצים לומר ברכת כהנים, באומרם שאין לומר ברכת כהנים במנחה אלא בד' צומות הכתובים בפסוק אבל לא בשאר צומות. והאריך הרב להוכיח דבתענית אסתר מברכים ברכת כהנים כיון דהוי תענית ציבור אע"פ שלא הוזכר בדברי הטור כי אם י"ז בתמוז", עכ"ל. ומבואר בזה מחלוקת אם בתענית אסתר במנחה יש נשיאת כפים כבכל ד' תעניות או לא.

עוד מפורש בשו"ע (או"ח סימן תקסו סע' ג) שהש"ץ אומר "עננו" ברכה בפני עצמה רק אם יש עשרה שמתענים. ובשערי תשובה (שם ס"ק ד) הביא בשם המחזיק ברכה בשם מהר"ם בן חביב בתשובה כת"י שאין זה אלא בתענית ציבור שהקהל קיבלו על עצמם על צרה שלא תבוא, אבל ד' הצומות שהם מדברי קבלה אפילו אין שם עשרה מתענים רק ששה ושבעה והשאר אינם מתענים, יכולים לקבוע ברכת עננו ולקרות ויחל. וכן פסק המשנה ברורה שם (ס"ק י"ד), וכן הביא בספר טעמי המנהגים (עמוד שעב בהגה"ה) בשם ספר עבודת הקודש.

ולפי הגדרת מהות תענית אסתר וההבדל בינה לבין יתר התעניות, מבוארים הדברים היטב. תענית אסתר היא רק לזכור שבזמן מרדכי ואסתר התענו, ואמנם לא מתענים היום בגלל סיבת הצרות שעשה המן, אלא בגלל שאז התענו. ובזה תענית אסתר שונה מד' תעניות, שכל ד' תעניות היום הן מאותו טעם שבימים אלו אירעו צרות. ואם כן אפשר לומר שאין בתענית אסתר את הדינים שיש בד' תעניות אחרות, ולא ישאו הכהנים כפים במנחה כבד' תעניות, וכן מובנת ההלכה שלא יאמר הש"ץ "עננו" כברכה בפני עצמה אם אין עשרה מתענים.

ויש להוסיף לפי המבואר, דהנה כתב הרמב"ם (הלכות תענית פרק א הלכה יד) וז"ל: "כל השרוי בתענית, בין שהיה מתענה על צרתו או על חלומו, בין שהיה מתענה עם הציבור על צרתם, הרי זה לא ינהוג עידונין בעצמו ולא יקל ראשו ולא יהיה שמח וטוב לב, אלא דואג ואונן כענין שנאמר (איכה ג, לט) מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו", עכ"ל. ויתכן שבהלכה זו גם כן יהיה הבדל בין תענית אסתר לשאר התעניות, כיון שתענית אסתר איננה בגלל צרת רבים או צרת יחיד, אלא לזכור את התענית שהתענו בימי מרדכי ואסתר, ואולי בתענית אסתר לא נאמרו הדינים הכתובים בדברי הרמב"ם ואין חיוב לא לנהוג עידונין בעצמו ויוכל להיות שמח בתענית אסתר, וצ"ע לדינא.

ו.

ידועים דברי חז"ל (מדרש שוחר טוב, משלי פרשה ט) שלעתיד לבוא "כל המועדים בטלים וימי הפורים לא יהיו בטלים שנאמר (אסתר ט, כח) וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם". ונשאלת השאלה, האם תענית אסתר גם תישאר במקומה לעתיד לבוא.

ויסוד הספק הוא, האם תענית אסתר ופורים הם כיחידה אחת וקשורים זה בזה, וכשם שפורים לא יתבטל כך גם תענית אסתר תנהג לעתיד לבוא, או שתענית אסתר עומדת בפני עצמה, וגם אם פורים לא יתבטל מכל מקום תענית אסתר כן תתבטל לעתיד לבוא.

ובאוצר הגאונים על מסכת מגילה (אות לה) הביא תשובת רב שרירא גאון ורב האי גאון, שבשנה מעוברת יש לצום תענית אסתר גם באדר הראשון, אפילו שעושים פורים רק באדר השני. ואם כך נראה מזה שתענית אסתר איננה קשורה וצמודה לימי הפורים, שכן אפילו שפורים חוגגים רק באדר שני, מכל מקום תענית אסתר צמים גם באדר הראשון. ואם כן יכול להיות שלעתיד לבוא הגם שפורים לא יתבטל מכל מקום תענית אסתר כן תתבטל.

ראיה נוספת יש להביא ממה שכתב השו"ע (או"ח סימן תקנ סע' ד): "בשבת קודם לצום מכריז ש"ץ על הצום, חוץ מט' באב וצום כיפור וצום פורים". וביאר שם הגר"א: "כיון שברצו תליא ואינן קבועין". וכוונתו לומר, ד' תעניות אינם קבועין משום שהגמרא אומרת שרק אם רצו מתענים ועל כן יש להכריז על הצום בבית הכנסת, משא"כ בתשעה באב, ולכן אין להכריז בתשעה באב וביום כיפור. וממשיך הגר"א ומבאר: "אבל תענית אסתר קבוע הוא כמ"ש הרמב"ם דברי צומות וזעקתם וכן כתב הראב"ד". ולכאורה משמע מדברי הגר"א שתענית אסתר היא צום "קבוע", ונחשבת כיחידה אחת הקשורה לפורים, ואם כן גם לעתיד לבוא לא תתבטל כפורים.

ובאמת ביסוד חקירה זו, האם תתבטל תענית אסתר לעתיד לבוא, נוכל לבאר דיוק נפלא שיש בין דברי הרמב"ם והטור בסוף הלכות תעניות.

הרמב"ם (הלכות תעניות פרק ה הלכה יט) כתב: "כל הצומות האלו עתידין ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב וימי ששון ושמחה, שנאמר (זכריה ח, ט) כה אמר ה' צבא–ות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו". ובמגיד משנה שם כתב: "כל הצומות עתידין ליבטל וכו' שנאמר (זכריה ח, יט) יהיה לבית יהודה לששון וכו' והאמת והשלום אהבו". ובהשקפה ראשונה כל המתבונן בדברי המגיד משנה עומד ומתפלא, מה הוסיף המגיד משנה על לשון הרמב"ם, לכאורה הוא מעתיק חלק מלשון הרמב"ם ולא מוסיף עליו כלום. מה פשר דבריו.

ונראה ביאור דבריו על פי מש"כ הטור (או"ח סימן תקפ) בסוף דבריו: "ולעתיד לבוא הקב"ה עתיד להפכם לששון ולשמחה דכתיב (ירמיה לא, יג) והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם, וכן יהי רצון במהרה בימינו אמן". וכאשר נדייק היטב, הרמב"ם מביא לגבי לעתיד לבוא פסוק בו נזכרים רק ד' הצומות, תשעה באב, י"ז בתמוז, עשרה בטבת וג' בתשרי, ולא נזכר בו תענית אסתר. אולם הפסוק שמביא הטור מתייחס לכל הצומות כולם, ובכללו צום תענית אסתר.

ומעתה אפשר לומר שרצה המגיד משנה להדגיש את דברי הרמב"ם שהביא את הפסוק שמתייחס רק לד' צומות ובא למעט תענית אסתר, שלא תתבטל לעתיד לבוא משום שהיא יחידה אחת עם ימי הפורים וכשם שימי הפורים לא יתבטלו כך גם תענית אסתר, ולהוציא מדברי הטור שכל ימי התעניות יתבטלו ובכללם תענית אסתר. והיינו שיסוד חקירה זו, האם תתבטל תענית אסתר לעתיד לבוא, היא שורש מחלוקת הרמב"ם והטור בפסוקים שהביאו.

• * *

על שיעור זה, שנדפס בספרי רץ כצבי ח"א סימן לא, כתב רבי מרדכי גרינברג, ראש ישיבת כרם ביבנה:

לר' צבי ברכת שלום

למדתי אתמול את דבריך בענין תענית אסתר הרבה מהדברים נושקים לדבריו של הרב זולטי. אלא שיסוד החילוק שלו הוא, שיש יום תענית, וזה כפי שכ' הרמב"ם שיש בו איסור תענוג ועידון וכד', ותענית אסתר אינה יום של תענית אלא יום שבו אסורה אכילה ושתיה.

כל הנפק"מ שכתבת מוסברות גם עפ"י יסוד זה.

הוספתי גם הסבר מדוע דוקא כאן עשו זכר לתענית, עפ"י דברי הרב טורצין, שבסדר המצוות של הרמב"ם ביד החזקה, כ' שהמגילה אינה רק לזכר לישועה, אלא גם לשוועה, ללמד לדורות שהקב"ה שומע תפילה, ובאמת מ"ש בתורה "ומי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו וכו'". וע"כ תקנו כמו בימיהם יום של תפילה ותענית ויום של שמחה.

מאוד נהניתי מסיום הדברים – הנפק"מ בין לשון הרמב"ם והטור בקשר לביטול הצומות לע"ל, ואמרתי זאת בשמך.