דרשני:סימן כד-יסודות מצות החינוך (Zvi Ryzman)

יסודות מצות החינוך

פרק א: חיוב האם בחינוך

פרק ב: חיוב קטנים לעשות מנין לעצמם מדין חינוך

א. בתחילת מסכת סוכה נחלקו חכמים ורבי יהודה בדין סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה. לדעת חכמים הסוכה פסולה, ורבי יהודה מכשיר אפילו עד ארבעים וחמשים אמה. ובסוגיית הגמרא (סוכה ב, ב) הביא רבי יהודה ראיה לשיטתו מ"מעשה בהילני המלכה בלוד, שהיתה סוכתה גבוהה מעשרים אמה, והיו זקנים נכנסין ויוצאין לשם, ולא אמרו לה דבר". ומכך שלא אמרו לה החכמים שסוכתה פסולה בגלל שהיתה גבוהה למעלה מעשרים אמה, הוכיח רבי יהודה כשיטתו שאף למעלה מעשרים אמה כשרה. "אמרו לו [חכמים], משם ראיה, אשה היתה ופטורה מן הסוכה". כלומר, הילני המלכה לא הקפידה לבנות סוכה כהלכתה מפני שהיתה פטורה ממצות סוכה, ולכן לא ניתן להביא כל ראיה מסוכתה. "אמר להן, והלא שבעה בנים הוו לה [ואם כן לצורך בניה היתה צריכה סוכה כשירה], ועוד, כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים". ומקשה הגמרא: "למה לי למיתני ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים". ומבארת הגמרא: "הכי קאמר להו, כי תאמרו בנים קטנים היו, וקטנים פטורין מן הסוכה, כיון דשבעה הוו, אי אפשר דלא הוי בהו חד שאינו צריך לאמו. וכי תימרו, קטן שאינו צריך לאמו, מדרבנן הוא דמיחייב, ואיהי בדרבנן לא משגחה, תא שמע ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים".

ומפרש רש"י: "קטן שאינו צריך לאמו, אמרינן לקמן (סוכה כח, א) דחייב לחנכו במצות סוכה. מדרבנן, שהזקיקו להרגיל את הקטן למצוה שהוא ראוי לה, כדי שיהא מחונך ורגיל למצות". כלומר, מכיון שהאם מצווה לחנך את בניה, היתה מחוייבת הילני המלכה לחנך את בניה למצות סוכה מדרבנן כדי שיהיו רגילים במצוות, ולפיכך יכול היה רבי יהודה להוכיח ממה שבנתה סוכה למעלה מעשרים אמה ולא מיחו בה חכמים, שסוכה שגבוהה למעלה מעשרים אמה כשרה. משמע מרש"י, שהאם מצווה לחנך את בניה [ועוד הוכיחו הראשונים מהסוגיא, שכשמחנכים קטן צריך שיקיים את המצוה כתיקונה, ויבואר להלן בפרק ב].

וכן מפורש ברש"י בפירושו על המשנה בתחילת מסכת חגיגה (פ"א מ"א) "הכל חייבין בראייה, חוץ מחרש, שוטה, וקטן... איזהו קטן, כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים, כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית". ופרש"י: "איזהו קטן כו', אבל מכאן ואילך, אף על פי שאינו חייב מן התורה הטילו חכמים על אביו ועל אמו לחנכו במצות".

לפנינו שיטת רש"י, שהאם מחוייבת בחינוך בנה.

ב. אולם לדעת המג"א (סימן שמג ס"ק א) חיוב מצות חינוך מוטל רק על האב, והאם אינה מחוייבת לחנך את בנה.

על דברי מרן המחבר בשו"ע (שם סע' א) "קטן אוכל נבילות אביו מצווה להפרישו", כתב המג"א: "אביו מצווה, אבל אמו אינה מצווה. וכן הוא בנזיר דף כ"ט ובתרומת הדשן סי' צ"ד" [ראיותיו של המג"א מהסוגיא בנזיר ומדברי תרומת הדשן יבוארו להלן]. ומסיים המג"א: "ומעשה דהילני בסוכה דף ב' שהושיבה בניה בסוכה ע"ש, היא החמירה על עצמה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ח"א סימן ר)". כלומר, לדעת המג"א אין ראיה ממעשה הילני המלכה שהאם מחוייבת במצות חינוך, משום שהיא "החמירה על עצמה", כי באמת על פי הדין האם לא מחוייבת במצות חינוך בניה.

גם בתוספות ישנים על מסכת יומא (פב, א ד"ה בן שמונה) מפורש "דחינוך לא שייך אלא באב אבל באדם אחר לא שייך ביה חינוך", ואת המעשה של הילני המלכה שישבה היא ושבעת בניה בסוכה פירשו התוספות ישנים "שמא הוה להם אב וחנכם בכך, ואפילו לא היה להם אב היתה מחנכם למצוה בעלמא".

אולם תירוצם השני של התוספות ישנים שהילני המלכה חינכה את בניה ל"מצוה בעלמא" תמוה מאד, כפי שהקשה רעק"א בגליון הש"ס (סוכה ב, ב) "וק"ל ואיך אמרינן בסוגיין וכי תימרו קטן שאינו צריך לאמו מדרבנן הוא דמיחייב, ואיהי בדרבנן לא משגחה, תא שמע ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים, הא אפילו מדרבנן לא מיחייבה איהי לחנך אותם". והיינו, שמסוגיית הגמרא בסוכה משמע שהילני המלכה הושיבה את בניה בסוכה כשרה כדי לקיים את חיובה במצות חינוך, כלשון הגמרא "מדרבנן הוא דמיחייב", ולא רק לקיים "מצוה בעלמא" כדברי התוספות ישנים. ורעק"א נשאר ב"צע"ג".

ג. בתירוץ קושיית רעק"א וביאור דברי התוספות ישנים כתבו הקהילות יעקב (סוכה סימן ב) והגרי"ש אלישיב (הערות על מסכת סוכה דף ב ע"ב) על פי מחלוקת הראשונים בגדר חובת מצות חינוך, האם הקטן אינו בר חיובא כלל, וחיוב מצות חינוך הוא על האב להרגיל את בנו במצוות. או שהקטן עצמו מחוייב במצוות מדרבנן ואביו רק מסייע לו לקיים את חובתו "להתחנך".

במסכת ברכות (מח, א) מבואר בגמרא שהאוכל כזית פת [שאינו מחוייב בברכת המזון אלא מדרבנן] יכול להוציא בברכת המזון את מי שאכל כדי שביעה [שמחוייב מהתורה בברכת המזון]. והוקשה לרש"י מדברי הגמרא (ברכות כ, ב) שקטן שהגיע לחינוך [שחייב מדרבנן] אינו יכול להוציא את הגדול שמחוייב מהתורה. ותירץ רש"י: "ההוא [קטן] אפילו מדרבנן לא מיחייב, דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכי".

וכדברי רש"י כתב הר"ן במסכת מגילה (ו, ב בדפי הרי"ף ד"ה ורבי יהודה) בשם הרמב"ן לתרץ על השאלה מדוע קטן שמחוייב במגילה מדרבנן אינו יכול להוציא את אביו ידי חובת קריאת המגילה, והרי גם האב מחוייב רק מדרבנן, וז"ל: "דרבנן סבירא להו שאינו בדין שהקטן אע"פ שהגיע לחינוך יוציא הגדולים ידי חובתם, משום דלאו מצוה דידיה אלא דאבוה, דאיהו לא מיחייב במצות כל עיקר". וכן מבואר בחידושי המאירי ובריטב"א במגילה (יט, ב). ובר"ן בקידושין (לא, א) שכתב "דקטן אינו מחוייב בדבר כלל דלאו בר חיובא הוא, ומצוה דחינוך עליה דאבוה רמיא". ומפורשת בזה שיטת הראשונים, שקטן אינו מחוייב כלל במצות חינוך, והחיוב מוטל על האב.

אולם הר"ן במסכת מגילה הקשה על תירוצו של הרמב"ן, וכתב כתירוצם של התוספות (מגילה יט ב ד"ה ורבי יהודה) על הקושיה מדוע קטן שמחויב במגילה מדרבנן אינו מוציא את אביו, וז"ל: "דלעולם מיירי בקטן שהגיע לחינוך, ואפילו הכי פסלו רבנן משום דמגילה ליכא חיובא אפילו בגדולים אלא מדרבנן, וקטן אין מחויב אלא מדרבנן אפילו בשאר מצות, ובגדול ליכא אלא חד דרבנן במגילה שהרי בשאר מצות הוא חייב דאורייתא, ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. אבל ההיא דברכת המזון מיירי שהקטן אכל כדי שביעה דהוי חיובא דאורייתא וליכא אלא חד דרבנן, ומפיק האב שלא אכל אלא שיעורא דרבנן".

ומבואר בדברי התוספות שעל הקטן מוטל חיוב מדרבנן לקיים המצוה. וכן דעת התוספות בברכות (מח, ב ד"ה עד שיאכל) שכתבו על תירוצו של רש"י [המובא לעיל] וז"ל: "דוחק לומר בקטן שהגיע לחינוך קרי אינו מחויב מדרבנן, דאם אינו מחויב אפילו מדרבנן אם כן אינו פוטר את אביו". כלומר, אם הקטן אינו בר חיובא כלל אפילו מדרבנן, אם כן היאך הוא מוציא את אביו ידי חובה כאשר אביו אכל פת בשיעור שמחוייב בברכת המזון מדרבנן. ומסקנת התוספות שם שקטן נחשב בר חיובא מדרבנן. וכן דעת בעל המאור במסכת מגילה.

לפי שיטת התוספות ובעל המאור, ביאר הגרי"ש אלישיב את שיטת התוספות ישנים, ותירץ את קושית רעק"א: "והנה לתוספות והבעל המאור חזינן דמדין חינוך נהיה גם הקטן בר חיובא, ואם כן יש לומר שכוונת הגמרא בסוכה היא לא על החיוב של האם, אלא על החיוב המוטל על הקטן, וכלשון הגמרא, מדרבנן "הוא" דמחייב. ואולי זוהי כוונת התוספות ישנים ביומא, שזוהי מצוה על האם לדאוג לקטן לקיים חובתו, ועל זה אמרה הגמרא ש"איהי בדרבנן לא משגחה". הווה אומר, לדעת הראשונים שיש על הקטן חיוב מדרבנן "להתחנך", דהיינו לקיים מצוות מדין חינוך, כוונת הגמרא במסכת סוכה "וכי תימרו קטן שאינו צריך לאמו מדרבנן הוא דמיחייב, ואיהי בדרבנן לא משגחה" היא, שמכיון שחיוב החינוך מוטל על הקטן והילני לא היתה מחוייבת לחנכו, יש מקום לומר שזוהי הסיבה שלא השגיחה בכך שיעשו כדין. ועל כך השיבה הגמרא: "תא שמע, ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים". כלומר, מסתמא חכמים הורו לה שאף על פי שהחיוב מוטל על הקטן, אולם לה יש מצוה לעזור להם לקיים את חובתם. והיינו דברי תוספות ישנים ש"היתה מחנכם למצוה בעלמא", שלמרות שלא היתה מחוייבת מדין חינוך לדאוג שישבו בסוכה כשרה, כי חיוב חינוך מוטל על הקטן, אולם מאחר וכל מעשיה היו על פי חכמים, ודאי רצתה לזכות במצוה לעזור לבניה הקטנים לצאת ידי חובתם "להתחנך".

ד. כאמור בדברי המג"א, שיטתו שאין מצות חינוך באם, מושתתת על סוגית הגמרא בנזיר, ועל דברי שו"ת תרומת הדשן. אולם כאשר מעיינים במקורות אלו, הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר, ואדרבה יתכן ויש ראיה מהם שיש מצות חינוך באם, היפך הבנת המג"א.

ראשית, הסוגיא בנזיר. על דברי המשנה (כח, ב) "האיש מדיר את בנו בנזיר [אם אמר על בנו הקטן "יהא בני נזיר" חלים על הקטן כל דיני נזירות] ואין האשה מדרת את בנה בנזיר" [אם אמרה האשה "יהא בני נזיר", אין הנדר חל ואינו נוהג בנזירות]. מקשה הגמרא מדוע אשה לא יכולה להדיר את בנה שיהיה נזיר, ומתרצת: "ר' יוחנן אמר הלכה היא בנזיר". דהיינו נאמרה הלכה למשה מסיני שרק איש יכול להדיר אבל אשה לא. "ורבי יוסי ברבי חנינא אמר ריש לקיש, כדי לחנכו במצות". כלומר, דווקא אב יכול להדיר את בנו שעליו מוטל לחנכו במצוות. ומקשה הגמרא: "אי הכי, אפילו אשה נמי" - מדוע האם אינה מחוייבת לחנך את בנה. ומתרצת הגמרא: "קסבר [ריש לקיש] איש חייב לחנך בנו במצות, ואין האשה חייבת לחנך את בנה". ומפורש איפוא בדברי הגמרא, שלדעת ריש לקיש האם אינה חייבת לחנך את בנה במצות, ומכאן הסיק המג"א שהאם פטורה ממצות חינוך.

אולם הקשה עליו בספר אורח מישור על מסכת נזיר (הובא במחצית השקל או"ח סי' שמג ס"ק א) שהרי דברי הגמרא שאין מצות חינוך באם הם אליבא דריש לקיש, אך לכאורה רבי יוחנן חולק, ולדעתו יש מצות חינוך באם ובשל כך הוצרך לומר תירוץ אחר. ומאחר והכלל במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש הוא, שהלכה כרבי יוחנן, הרי שצריך להכריע לדינא שיש מצות חינוך באם. ואם כן מהסוגיא בנזיר מוכח שיש מצות חינוך באם בניגוד לדברי המג"א, וכיצד הבין המג"א שמהסוגיא מוכח שהאם אינה מחוייבת במצות חינוך.

ובביאור דעת המג"א כתב המחצית השקל (או"ח סי' שמג ס"ק א) שראייתו מהסוגיא בנזיר היא, מכיון שריש לקיש אמר במפורש שאין מצות חינוך באם, ומאידך גיסא, לא מצאנו במפורש שרבי יוחנן חלק על ריש לקיש בנושא הזה - אם כן מנין לנו להרבות מחלוקות ולומר שנחלקו במחלוקת האם יש מצות חינוך באם, ולכן סבר המג"א שבודאי גם רבי יוחנן מסכים שאין מצות חינוך באם.

ה. ממוצא הדברים לפנינו מחלוקת מן הקצה אל הקצה: לדעת רש"י והאורח מישור, האם מחוייבת במצות חינוך כמו האב, ללא כל הבדל ביניהם. ולדעת המג"א, אין מצות חינוך על האם כלל. אולם מצאנו שיטה שלישית ממוצעת - שיש מצות חינוך באם, אך אין חיובה לחנך כחיובו של האב, ונבאר הדברים.

הקרן אורה מבאר בחידושיו למסכת נזיר, שיש שני דינים במצות חינוך: [א] חינוך במצוות - להרגיל את הקטן לקיים את המצוות לכשיגדל. [ב] חינוך לקדושה ופרישות - לשמור על הקטן להפרישו ולקדשו. וענין זה של מצות חינוך מבואר בדברי הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה כח) שכתב: "אע"פ שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו". וכתב ערוך השלחן (או"ח סימן שמג סע' א) "אמנם הרמב"ם מיירי כאן בקטן שלא הגיע לחינוך דבהגיע לחינוך הלא מחויבים לחנכו במצות". ובהלכות אבלות (פרק ג הלכה יב) הרמב"ם כתב: "כהן קטן הרי הגדולים מוזהרים שלא יטמאוהו, ואם בא להטמא מעצמו אין בית דין מצווין עליו להפרישו, אבל אביו צריך לחנכו בקדושה". ומבואר בדבריו, שמלבד החיוב לחנך קטן במצוות, יש מצוה על האב לחנכו בקדושה [דוגמה נוספת לחיוב זה, מצינו במשנה ברורה בהלכות הנהגת אדם בבוקר (סי' ב ס"ק יא) "דאפילו קטנים נכון להרגילם בכיסוי הראש, כי היכי דליהוי להו אימתא דשמיא כדאיתא (בשבת קנו, א) כסי ראשך כי היכי דליהוי עלך אימתא דשמיא". בכיסוי ראש אין הקטנים מחוייבים מדין חינוך למצוות אלא זהו ענין של קדושה וסגולה ליראת שמים].

ומוכיח הקרן אורה שדבריו של ריש לקיש ש"אין האשה חייבת לחנך את בנה", לא נאמרו ביחס למצות חינוך להרגיל את הקטן במצוות, אלא לענין החיוב לחנך את הבן בדרכי הקדושה והפרישות, וחיוב זה מוטל דווקא על האב ולא על האם. וההוכחה היא, כי מצות חינוך שפירושה להרגיל את הקטנים בקיום המצוות, נאמרה רק משעה שהקטן מבין ויודע שהוא מקיים מצוה, כדברי הגמרא (סוכה מב, א) "קטן היודע לנענע - חייב בלולב, להתעטף - חייב בציצית, לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין". ואילו נזירות ניתן להדיר עבור תינוק ברחם אמו, כמו שפירש רש"י במסכת מכות (כב, א ד"ה בנזיר שמשון) "נזיר שמשון נזיר מן הבטן", וכן מפורש בירושלמי (נזיר פ"ד ה"ו; פ"ז ה"א) שיש "נזיר מרחם".

ומתוך כך מסיק הקרן אורה: "ע"כ נראה דחינוך זה [בנזירות] לא דמי לשאר חינוך מצוה, דצריך לחנך את הקטן לעשות איזה מצוה, דלזה צריך שיגיע לכלל דעת קצת כל חד כדינו. וחינוך דהכא הוא להפרישו מן המותרות ולהקדישו לשמים בזהירות ופרישות, לזה אין צריך דעתו אלא על האב מוטל לשמרו מכל טומאה. וכדאשכחן גבי שמשון ושמואל שהזירום לה' מעת הוולדם, ובחינוך כזה הוא דאמרינן דאיש חייב לחנך ולא אשה, וכן בבנו חייב לחנכו ולא בתו, משום דחינוך זה אינו בדבר המחוייב אלא אזהרה יתירה להרגילו בפרישות ולא חייבו אלא האב לבנו דווקא אבל לא האם והבת, דנשים לאו בנות חינוך הם בזהירות ופרישות, אבל במצוה המחויבת ודאי דמחויב לחנך גם בתו".

למדנו מדבריו שיש הבדל בין חיוב החינוך במצוות שהוא משעה שהקטן בר דעת להבין את מעשיו, וחיוב זה מוטל הן על האב והן על האם. לבין חיוב החינוך לקדושה ופרישות שהוא כבר מרחם אמו, ולכן מצינו שאפשר להדיר נזירות על תינוק במעי אמו. וחיוב זה מוטל רק על האב ולא על האם.

הרב יצחק קוליץ, רבה של ירושלים, מגדיר את הדברים בתוספת הסבר בקובץ תורה שבעל פה (כרך כג עמ' כד) "ונראה לומר שישנם שתי הלכות בחינוך, האחת מצות חינוך למצוות, והיינו המצוות שיהיה חייב לקיימן כשיהיה גדול, מצוה לחנך את הקטן, ובזה גם נחלקו הראשונים אם המצוה היא על האב, או על הקטן, כמבואר בתוספות, ברמב"ן ובר"ן סוף פ"ב דמגילה [והרחבנו בביאור דבריהם לעיל אות ג]. אך יש עוד חינוך, והוא חינוך לקיום מצוות, אף שלא יהא חייב בהם לעולם, וזה בגדר חינוך לקדושה לחנכו להתקדש במצוות, אף שאינו מחוייב בהם אבל יש בקיומם מצוה. ובעיקר מצות חינוך, שנינו בברייתא בסוכה קטן היודע לנענע חייב בלולב וכו', וזהו החינוך למצוות שיחוייב בהן. אך חינוך לנזירות אין זה חינוך למצוה שיחוייב בה, שהרי אף כשיגדל לא יחוייב להיות נזיר, אלא חינוך כללי למצוות היינו לחנכו שיקיים מצוות אף שלא יהא חייב לקיימם, אך יש בקיומם מצוה וקדושה. וזהו שמשמיענו ריש לקיש [בסוגיא בנזיר] שיש מצות חינוך גם לנזירות אף שלא יחוייב להיות נזיר, ומצות חינוך זאת נראה שלכולי עלמא היא על האב ולא על הקטן שאת הקטן אין לחייב במה שלא יהיה חייב כשיגדיל... ונראה לומר שגם לשיטת הראשונים שאף האם חייבת בחינוך, אין זה אלא בחינוך למצוות, שחייבים לחנך את הבן, אבל בחינוך לקדושה, גם לדידם אין האם חייבת, ומצוה זו לחנך לקדושה מוטלת רק על האב".

לאור דברים אלו, מיושבת כמובן הסתירה בין דברי הגמרא בנזיר ש"אין האשה חייבת לחנך את בנה", למעשה דהילני המלכה, שמשמע שהאם מחוייבת בחינוך. כי במעשה דהילני המלכה הרי מדובר בחינוך למצות סוכה, שגם האם מחוייבת לחנך את בניה למצוות, וכמבואר בדברי רש"י בסוכה "שהזקיקו להרגיל את הקטן למצוה שהוא ראוי לה, כדי שיהא מחונך ורגיל למצות". אמנם הסוגיא במסכת נזיר עסקה בקבלת נזירות עבור בנו שהוא מדין החיוב לחנך את בנו לקדושה, וכאמור חיוב זה הוא רק על האב, ולכן נאמר בגמרא על ענין זה ש"אין האשה חייבת לחנך את בנה".

ומכאן למדנו שיטה שלישית בגדר חיוב האם במצות חינוך, שיש מצות חינוך באם, אך אין חיובה לחנך כחיובו של האב, כי האב חייב לחנך את הבן בדרכי הקדושה והפרישות, ואילו האם פטורה מחיוב זה.

* * *

על מי מוטל לחנך כאשר אין אב

ז. מסוגיית הגמרא בסוכה במעשה דהילני המלכה יש ללמוד יסודות נוספים בגדר מצות חינוך.

הפני יהושע סובר כדעת המג"א, שהאם לא מחוייבת במצות חינוך. ולפי זה הקשה הפני יהושע ממעשה דהילני המלכה, כיצד הביא רבי יהודה ראיה מסוכתה של הילני המלכה שהיתה יותר מעשרים אמה שהלכה כמותו, והרי מכיון שלא היתה מחוייבת לדאוג לחינוכם, מהיכי תיתי שישבו בסוכה כשרה. ותירץ: "דהא דקאמר וכי תימא איהי בדרבנן לא משגחה, היינו לפי שאין האם מצווה לחנך בנה אלא האב, משום הכי קאמר כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים, ואם כן על הבית דין מוטל לחנכן, ומדלא אמרו דבר מייתי שפיר ראיה".

מבואר בדבריו, שכאשר אין אב מצות חינוך מוטלת על בית דין, והם צריכים לדאוג שהקטנים יקיימו מצוות כראוי, ומהעובדה שחכמים לא אמרו דבר להילני שבניה יושבים בסוכה גבוהה למעלה מעשרים אמה, יש ראיה שסוכה גבוהה מעשרים אמה כשרה, כי מכיון שלא היה להם אב וחיוב החינוך מוטל על החכמים, היו צריכים החכמים לדקדק שהסוכה כשרה כדי לקיים את מצות חינוך הקטנים כראוי.

אולם בשו"ת אמרי יושר (חלק א סימן ב) כתב שאם אין אב, האם חייבת לחנך את בניה במקום האב מדין אפוטרופוס שממונה על היתומים, וז"ל: "ואע"ג דבחינוך אינו מחוייב רק האב, ואפילו האם אינה חייבת בחינוך כמבואר באו"ח סי' שמ"ג, מכל מקום אפוטרופוס דינו כאב ומחייב בחינוך [היתומים]. ומהאי טעמא נראה דיתומים שאין להם אב וסמוכים אצל אמם דדינה כדין אפוטרופוס לכל דבר דמחייבת האם בחינוך מטעם אפוטרופוס". ולפי זה מבאר האמרי יושר את המעשה דהילני המלכה, שלא היה להם אב, ובשל כך היתה מחוייבת לחנכם מדין אפוטרופוס.

גם בכף החיים (או"ח סי' שמג, ט) כתב בשם ספר פתח הדביר "דכל זמן שאביו קיים אין חיוב חינוך על האם ולא על אחרים, אבל כשמת האב איתיה לדין חינוך על האם ועל אחרים". אולם בדבריהם לא נאמר שהחיוב הוא "מדין אפוטרופוס", כדברי האמרי יושר. וכנראה לדעתו גדר מצות חינוך הוא שמעיקרא הטילו חכמים את חיוב החינוך על האב, וכאשר אין אב, הטילו חכמים חיוב זה על האם. וכן משמעות דברי המאירי בנזיר (כט, א) וז"ל: "כשם שהאיש חייב לחנך את בנו במצות בזמן הראוי לפי ענין המצוה כמו שביארנו בראשון של חגיגה, אף בבתו חייב לחנכה במה שראוי לה גם כן... וכן אם אין להם אב האם חייבת בכך".

אמנם מדברי התוספות ישנים ביומא והמהר"ם מרוטנבורג (הובאו לעיל אות ב) שתירצו את מעשה דהילני ש"היתה מחנכם למצוה בעלמא", או ש"החמירה על עצמה", ולא כתבו שמדובר שלא היה אב וכשאין אב האם מחוייבת בחינוך, משמע שלדעתם כאשר אין אב, האם אינה מחוייבת במצות חינוך מעיקר הדין, אלא רק משום "מצוה בעלמא" או משום "חומרא".

וכתב בביאור אלף למטה על ספר מטה אפרים (סי' תרטו ס"ק ה) שיש ללמוד מדברי המהר"ם מרוטנבורג ש"אף שאין החיוב מוטל על האם, מכל מקום כשמחמרת על עצמה לחנך בניה במצוות מצוה קעבדא".

ובספר קידוש כהלכתו (עמ' נא) הביא בשם הגר"ח קנייבסקי "שאמנם אפשר שמצד מצות חינוך אין האם מחוייבת, אבל מצד שמשועבדת לסייע לבעלה, צריכה לסייע גם בענין זה של חינוך הבנים", עכ"ד.

ובשל"ה הקדוש (שער האותיות מד, א) כתב ש"הנשים מצוות על תוכחת בניהם כמו האב ויותר מהם מהטעם שהם פנויות ומצויות יותר בבית". והוסיף על דבריו בספר שערי הלכה ומנהג (לימוד התורה סימן סג) "ולא עוד אלא שיש יתרון בהחינוך (והתוכחה) דנשים לגבי אנשים, כיון שמצד טבע הנשים נעשית פעולתן בחינוך בלשון רכה ומתוך רגש של קירוב, אהבה וחיבה (יותר מאשר אצל האנשים) ורואים במוחש (ובפרט בדורות האחרונים) שדוקא בדרך של קירוב ואהבה ("חנוך לנער על פי דרכו") גדולה יותר הצלחת החינוך".

* * *

טעם מדוע אין חיוב חינוך באם

ח. בטעם הדבר מדוע האם אינה מחוייבת במצות חינוך, כתב המהר"ם מרוטנבורג (בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ב) וז"ל: "סברא היא כיון דלא מיפקדה למולו ולפדותו וללמדו תורה ובכל מצוות הבן על האב, כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון". כלומר, חכמים תיקנו את מצות החינוך "כעין דאורייתא", ומכיון שמהתורה האם אינה מחויבת בכל המצות שהאב מצווה על בנו, כדברי המשנה בקידושין (כט, א) "כל מצות הבן על האב, אנשים חייבין ונשים פטורות", לכן גם במצות חינוך שתיקנו חכמים להרגיל את הקטן במצוות, אנשים חייבים ונשים פטורות.

טעם אחר אפשר לומר על פי דברי שו"ת תשובות והנהגות (חלק ב סימן רה) ביסוד מצות חינוך ש"כשהאב מחנך את בנו לקיים מצוות אין זה מצוה דרבנן לבד, אבל בכל חינוך מקיים מהתורה מצוה קיומית בושננתם לבניך, שילמדו תורה, והיינו לקיים מצוות דהווה לימוד התורה, ומה לי מלמדו בספר או בקיומם, ודו"ק היטב כי זהו עיקר ויסוד גדול". ומבואר בדבריו, שיסוד מצות החינוך נובע מחיוב האב ללמד את בנו תורה, שהרי כידוע תכלית הלימוד הוא להגיע לידי מעשה, ואם חייב ללמדו תורה כדי שיבוא לידי מעשה, קל וחומר שצריך להרגילו במעשה המצוות כדי שידע היאך לקיימם. וחכמים רק קבעו את גדר המצוה, אך יסוד מצות החינוך נובע מחיובו של האב ללמד לבנו תורה.

ולפי זה מובן שחיוב זה מוטל דווקא על האב, המחוייב ללמד בנו תורה, ולא על האם שפטורה ממצוה זו. [ובמקום שאין אב, וכל ישראל מחוייבים ללמדו תורה, יהיו חייבים אף לחנכו ולהרגילו בקיום המצוות]. ולפי טעם זה יוצא, שלעולם אין האם מחוייבת בחינוך, אפילו כאשר האב לא נמצא.

בשו"ת מהרי"ץ דושינסקי (סימן טו) כתב טעם מחודש מדוע אין חיוב חינוך על האם: "נראה לעניות דעתי שטעם חינוך המוטל על כל אדם הוא לטובת עצמו, כי כל ישראל ערבים זה לזה, ואם יתגדל קטן זה ויעבור על מ"ע ול"ת הרי גם עליו הוי חטא, ולכן על כל ישראל יש חיוב דאתיא ממילא לשמור על קטן שיהיה עובד ה' והטילו חכמים על כל אחד לחובה... שכל הטעם הוא מצד ערבות, וגם על האב אין חיוב יותר רק מטעם ערבות, רק כיון שיש סיפק בידו לעשות הטילו עליו יותר. וכיון שכן שהכל מטעם ערבות בין על האב, בין אם נאמר שהוא על כל אדם, אם כן נשים שכבר כתב הפמ"ג בפתיחה כוללת (ח"ב אות טז) שיש הרבה שיטות שאינם בכלל ערבות פטורות מחינוך, וזה טעם נכון לענ"ד".

ובדבריו מבואר שחיוב חינוך הוא מדין ערבות, היות וכאשר יגדל הקטן ויעבור על מצוות עשה ולא תעשה יתחייבו בגללו כל ישראל ה"ערבים זה לזה", לכן תיקנו חכמים שכל אחד מישראל ידאג לחינוכם של הקטנים כדי שיתרגלו בקיום המצוות ולא יתחייבו כולם מחמתם.

ולפי דבריו יוצא שחיוב החינוך של האב אינו שונה במהותו מחיובם של האחרים בחינוך, והסיבה שהחיוב מוטל עליו יותר מאחרים היא מציאותית - כי בידו הסיפק לעשות יותר בענין החינוך, ולכן הוא מחוייב בחינוך יותר מאחרים.

ט. ונראה שגם אם חיוב חינוך הוא מדין "ערבות", עדיין יש לומר שגדר חיוב האב בחינוך בנו שונה במהותו מחיובם של האחרים.

דהנה מורי ורבי הגאון רבי אברהם פרבשטיין, ראש ישיבת חברון, חקר בספרו (כנסת אברהם סימן יד) בגדר דין ערבות, האם גדר הדין הוא "דבמקום דהאחר מחוייב בקיום המצוה, מוטל עלי לדאוג ולראות דהוא יקיים חיובו, וזהו דינא דערבות". או ש"מדין ערבות אני נחשב כמחוייב במצות חברי".

ונראה לומר שכל אדם מישראל מחוייב במצות חינוך כמו הגדר הראשון של דין "ערבות" - שמוטל עליו לדאוג ולראות שהקטן יקיים את חיובו במצוות. אולם באב גדר החיוב שונה, ומדין מצות חינוך האב נחשב כמחוייב במצוות בנו, ואם בנו יעבור ולא יקיים הרי זה כאילו הוא עצמו עבר על מצוה זו. וראיה לכך מדברי המג"א (או"ח סי' רכה ס"ק ה) בביאור הטעם לברכת "ברוך שפטרני מעונשו של זה", שמברך האב כשמגיע בנו למצוות: "דעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו". והם הם הדברים, מכיון שהאב נהיה מדין מצות חינוך "ערב" על בנו, הרי הוא כמתחייב בכל מצוותיו, ואם לא חנכו ועבר הבן, מתחייב האב כאילו הוא עצמו עבר.

[הדברים נכונים לפי שיטת הראשונים המבוארת לעיל [אות ג] שהקטן עצמו מחוייב במצוות מדרבנן ואביו רק מסייע לו לקיים את חובתו, ואם כן חיובו של האב מדין "ערבות" הוא שהאב "ערב" על קיום המצוות שחייב הקטן. ולפי הראשונים שהקטן אינו בר חיובא כלל, וחיוב מצות חינוך הוא על האב להרגיל את בנו במצוות, צריך לומר שחיוב האב הוא מדין "ערבות" לדאוג לקיום המצוות של בנו הקטן].

והנה בחודש אייר תשס"ו זכיתי לביקורו של כ"ק האדמו"ר שליט"א מגור בביתי בלוס אנג'לס. וכששוחח עמי בדברי תורה, אמר האדמו"ר שבשבת מצות חינוך היא מדאורייתא, כפי שיש ללמוד מלשון הפסוק (שמות כ, י) "לֹא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך". דהיינו, שהאדם מוזהר על שביתת בניו הקטנים, כדברי הרמב"ן שם: "הזהירנו בשבת שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתינו וברצוננו". כלומר, כאשר הבן עושה מלאכה האב עובר באיסור תורה של שביתת בנו.

ולפי דברי האדמו"ר שגדר החיוב של שביתת בנו הוא מדין מצות חינוך, הרי לנו ראיה מפורשת למבואר לעיל, שכאשר האב מחוייב בחינוך בנו, ועבר הבן עבירה, הרי שהאב עצמו נחשב כעובר בלאו, והיינו כי מאחר ומצות חינוך יסודה בדין "ערבות", ומדין "ערבות" נעשה האב כמחוייב במצוות בנו, כאשר הבן יעבור ולא יקיים מצוות, הרי זה כאילו האב עצמו עבר על מצוה זו.

ובאמת ידידי רבי נחום רוטשטיין, ראש ישיבת נזר התורה בירושלים, כתב לי שעל פי דברים אלו, ביאר האדמו"ר פעם אחרת, את המנהג לברך "ברוך שפטרני מעונשו של זה" בשבת הראשונה לאחר שנעשה בר מצוה, ולא ביום הקריאה הראשון לאחר שנכנס הבן לעול המצוות "כי בכל המצוות יש על האב רק מצות חינוך, אבל בשבת נתפרש בתורה לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך וגו', שהאב מצווה על שביתתן, ושביתת בנו ובתו הוא מכלל מצות זכירה של האדם עצמו, שבזה נשלמת מצות זכור את יום השבת שעל האב עצמו וכפי זכרון השבת אצל הבנים כן מתחזק ונשלם גם אצל האב אולם כל זה בקטנותו, אבל כשהגדיל נפטר מזה ולפיכך דוקא בשבת שבה עיקר החיוב והעונש המוטל על האב מצד בנו הוא הזמן לומר כשהגדיל ברוך שפטרני מעונשו של זה".

והדברים עולים בקנה אחד עם המבואר לעיל, שגדר חיוב החינוך של האב מדין ערבות עומד ביסוד הטעם לברכת "ברוך שפטרני מעונשו של זה", כדברי המג"א הנ"ל "דעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו", וכאמור לעיל.

סוף דבר, נחלקו הפוסקים האם חייבת האם במצות חינוך, ומצאנו בזה חילוקי דינים כדלהלן:

[א] לדעת המג"א האם אינה חייבת בחינוך בניה, וכדבריו פסקו המטה אפרים (סי' תרטו סע' ו), שו"ע הרב (סי' שמג סע' א) והברכי יוסף (סי' שמג אות ז).

[ב] אולם גם לפי השיטות שהאם אינה מחוייבת בחינוך, מבואר בתוספות ישנים שהילני המלכה חינכה את בניה משום "מצוה בעלמא". ונתבארו הדברים, שהמצוה היא לפי שיטות הראשונים שהקטן עצמו מחוייב בחינוך, וכאשר האם מסייעת לו לקיים את חיובו מקיימת "מצוה בעלמא", ולא מצות חינוך שאינה מחוייבת בה.

[ג] המשנ"ב (סימן שמג ס"ק ב) כתב "ויש מאחרונים שסוברין דמצות חינוך מוטל גם על האם". והיינו דעת ספר אורח מישור ותוספת שבת [הובאו במחצית השקל שם]. וכן דעת האליה רבא (או"ח סי' תרמ) והפמ"ג בפתיחה כוללת, והבאנו לעיל שמפורש כן בדברי רש"י במסכת חגיגה.

[ד] אמנם מצאנו שיטה שלישית, שיש מצות חינוך באם, אך אין חיובה לחנך כחיובו של האב, כמבואר בדברי הקרן אורה עמ"ס נזיר, שיש שני דינים במצות חינוך: מצות חינוך להרגילו במצוות שיהיה חייב בהם כשיגדל, שבזה מחוייבת גם האם. ומצות חינוך לקדושה המוטלת על האב בלבד.

[ה] מכל מקום גם לשיטות שאין חיוב על האם לחנך, מקיימת בכך מצוה. ואף יש יתרון בכך שהאם מחנכת, מכיון שהיא מחנכת בנועם ובשפה רכה. וגם יש לה חיוב לסייע לבעלה בחינוך הבנים בגלל שיעבודה כלפיו.

[ו] כשאין אב נחלקו הדעות: לדעת האורח מישור מחוייבת האם בחינוך מדין "אפוטרופוס", ולדעת כף החיים והמאירי מחוייבת בזה מעיקר הדין. אולם מדברי התוספות ישנים והמהר"ם מרוטנבורג משמע שגם כשאין אב, אין האם מחוייבת במצות חינוך [אלא אם כן מחמירה על עצמה].

פרק ב: חיוב קטנים לעשות מנין לעצמם מדין חינוך

בעת ביקורו של כ"ק האדמו"ר מגור שליט"א בביתי בחודש אייר תשס"ו, עסקתי באותו זמן בלימוד ענייני מצות חינוך עם בני השיעור, ונתעוררה השאלה האם קטנים מחוייבים לעשות מנין לעצמם מדין חינוך [גם במקום שאין עשרה גדולים] - דבר השכיח מאד בבתי ספר של ילדים שאין במקום עשרה גדולים. והנה בכל המצוות שהקטן מקיים מדין חינוך, כגון נטילת לולב או אכילת מצה, הקטן מברך עליהם, ואין זו ברכה לבטלה, למרות שאינו מחוייב במצוה מהתורה. ונשאלת איפוא השאלה, מדוע שלא נחייב קטנים להתפלל במנין, ויאמרו קדיש וקדושה ואף יקראו בתורה מדין חינוך.

שאלה זו שאלתי את האדמו"ר, ולפני שנביא את תשובתו, נדון בדברים כפי שלמדתי עם בני החבורה בשיעור.

א. בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סימן צח) דן "בדבר לעשות מנין לילדים שלא הגיעו למצות כדי לחנכם להתפלל בציבור ולקרוא בתורה", ומסקנתו לאיסור משתי סיבות. ראשית, משום ש"דין זה דאין אומרין דבר שבקדושה פחות מעשרה, מסתבר דאף שעצם אמירת קדושה וקדיש לא מצינו מדאורייתא, אבל זה שאין אומרין בפחות מעשרה הוא מדאורייתא כדדריש מקרא ["ונקדשתי בתוך בני ישראל]". כלומר, למרות שהחיוב לומר קדיש וקדושה הוא רק מדרבנן, אולם כשיחיד אומר קדיש או קדושה שלא בעשרה עובר על איסור דאורייתא [והוא מוכיח זאת מהגמרא בברכות מז, ב]. שנית, כי "הברכות שהם לבטלה הרי הרבה סוברין שהוא איסור דאורייתא". והיינו, כאשר אין עשרה אנשים גדולים, ברכותיהם של הקטנים שיעלו לתורה או בחזרת הש"ץ, יהיו ברכות לבטלה, ולדעת הרבה פוסקים יש בזה איסור דאוריתא (וכמו שהובא במשנ"ב סי' רטו ס"ק כ).

ולכן מסקנת האגרות משה: "ואם כן יש גם לעכבן [שיעשו מנין לעצמם ויאמרו בו קדיש וקדושה ויקראו בתורה], וכל שכן כיון שבעצמן לא יעשו המנין וצריך לסייען שזה ודאי אסור". ומבואר, לדעת רבי משה, שקטנים לא יעשו מנין לעצמם, משום שבלי עשרה גדולים, יש איסור תורה באמירת דברים שבקדושה ובברכות.

ברם שאלתינו עדיין עומדת במקומה, הרי מעשים בכל יום שהקטנים מקיימים מצוות שהם אינם מחוייבים בהם [מצה, לולב וכיו"ב], ובכל זאת מברכים עליהם ברכה מדין חינוך, ואין בזה חשש ברכה לבטלה, מכיון שאין זו הזכרת שם לבטלה שהרי על ידי זה הם מתחנכים לברכות - ואם כן הוא הדין בחינוך קטנים לתפילה במנין מדוע שיהיה איסור בדבר.

ואמנם מכח סברא זו כתב הרב שלמה גורן (תרומת הגורן סימן ט) ש"מותר לקטנים בבתי ספר יסודיים לארגן להם מנין כל שהגיעו לגיל חינוך, שהם מבני תשעה ומעלה לפי המחמירים", כי אין כל איסור לקטנים לברך לעצמם, כשם שבכל ברכות הנהנין וברכות המצוות הם מברכים. ולכן הוא פסק שהם "רשאים לומר ברכו וקדושה וקדיש לעצמם". אולם הוא מוסיף: "ואין להם לחזור על חזרת הש"ץ כי אין צורך בזה לצאת ידי חובה".

ב. גם הרב כתריאל פישל טכורש בספרו כתר אפרים (סימן כב) דן בשאלה האם להרגיל ילדים לתפילה במנין של קטנים, וכתב שלצורך מצות חינוך התירו חכמים איסור דאורייתא, בבחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ולכן אף שיש איסור מהתורה לומר דברים שבקדושה שלא במנין גדולים, אולם לצורך מצות חינוך הדבר מותר.

והביא הכתר אפרים ראיה, מדברי המשנה במסכת ראש השנה (כד, א) "דמות צורת לבנה היה לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו שבהן מראה את ההדיוטות, ואומר הכזה ראית או כזה". ומקשה הגמרא: "ומי שרי, והכתיב לא תעשון אתי, לא תעשון כדמות שמש". ומתרצת הגמרא: "ואיבעית אימא להתלמד עבד, וכתיב לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות". וכן מצינו בגמרא בסנהדרין (סח, א) שלצורך לימוד, הותר איסור כישוף: "פעם אחת אני והוא מהלכין היינו בדרך, אמר לי [רבי עקיבא] רבי [רבי אליעזר], למדני בנטיעת קשואין. אמרתי דבר אחד נתמלאה כל השדה קשואין. אמר לי, רבי, למדתני נטיעתן, למדני עקירתן. אמרתי דבר אחד, נתקבצו כולן למקום אחד". ומקשה הגמרא: "היכי עביד הכי, והאנן תנן העושה מעשה חייב", ותירצה: "להתלמד שאני, דאמר מר לא תלמד לעשות, לעשות אי אתה למד, אבל אתה למד להבין ולהורות".

והוכיח מכאן הכתר אפרים: "משמע שלמען החינוך ללמוד ולהורות לא אסרה תורה. ומפני שהתורה החשיבה את החינוך ואת ההוראה, ומכאן נלמד להעריך את החינוך בכללו". כלומר, מכיון שהתורה מתירה איסורים מפורשים כדי להתלמד, אם כן גם במצות חינוך שמטרתה ללמד קטנים מצוות, מותר לעבור על איסורים אף מן התורה לצורך חינוכם. ומסיים הכתר אפרים: "מסקנא דמילתא לפי דעתי, דיש להתיר עריכת תפילה לציבור הקטנים ילדי בית הספר, ולקיים קריאת התורה וברכות התורה על ידם, בכדי לחנכם ולהרגילם מנעורם, ובעודם באביב ימיהם לתורה ולתעודה, למצוות מעשיות ולמנהגים קדושים קבועים".

אמנם ראיותיו של הכתר אפרים תמוהות מאד, כי בגמרא מפורש שאיסור כישוף והאיסור לעשות כדמות שמש לא נאמר כלל כאשר עושים על מנת להתלמד, כי האיסור הוא רק לעשות כישוף ולעשות צורות לעבודה זרה, ומי שעושה כן להתלמד מעולם לא אסרה עליו התורה דבר זה. ואם כן אין כל ראיה מהגמרות הנ"ל להתיר משום חינוך לברך ברכה לבטלה ולומר דברים שבקדושה בפחות מעשרה גדולים, כי בדברי הגמרא לא רואים שיש איסור תורה שהותר לצורך לימוד אלא שמעולם לא היה כאן איסור לצורך לימוד, וצ"ע.

בכתר אפרים מביא הערה נוספת שהעיר על דבריו הרב צבי דומב, שאף אם נסכים שהתירו חכמים איסורי תורה לצורך מצות חינוך: "מכל מקום בנדון דידן [תפלה בבתי ספר] הרי על המנהלים והמורים לא מוטל מצות חינוך מדינא, כי מצות חינוך מוטלת רק על האב. ולפי זה לכאורה בנדון דידן אין למנהלים ומורים שעליהם לא מוטל מצות חינוך מדינא, לסדר בתי תפילה לקטנים לבד, כיון דבזה הם ספי להו איסורא דונקדשתי שדבר שבקדושה צריך עשרה גדולים. ואפילו להפוסקים דס"ל שהקטן עצמו הוא בר חיובא, אין למנהלים ולמורים למיספי להו איסור בשביל חינוך דידהו, כי אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך".

ג. והנה עד עתה הבאנו את הדעות השונות האם קטנים מחוייבים לעשות מנין לעצמם מדין חינוך, ויצאנו מתוך ההבנה שאם יעשו הקטנים מנין לעצמם מקיימת בזה מצות חינוך [והשאלה היא רק אם יש בזה איסור משום אמירת דבר שבקדושה שלא בעשרה גדולים ואיסור ברכה לבטלה, או לא]. ברם נראה כי דבר זה אינו פשוט כלל ועיקר, שכן נחלקו הראשונים, האם מצות חינוך מתקיימת כשהקטן אינו עושה את המצוה כתיקונה, כגון שאוכל בסוכה פסולה או נוטל לולב פסול, ונבאר הדברים.

לעיל [פרק א] הבאנו את המעשה דהילני המלכה שהושיבה את בניה בסוכה גבוהה למעלה מעשרים אמה ולא מיחו בה חכמים, ורצה ר' יהודה להביא מכך ראיה לשיטתו שסוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה כשרה. וכתב הריטב"א (סוכה ב, ב) וז"ל: "מהא שמעינן דקטן שמחנכין אותו במצות [צריך] לעשות לו מצוה בהכשר גמור כגדול. דהא מייתינן ראיה בשמעתין מסוכה של הילני משום דלא סגיא דליכא בבניה חד שהגיע לחינוך דבעי סוכה מעלייתא, והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי חכמים טועים בזה". הרב בצלאל ז'ולטי, רבה של ירושלים, ביאר את הדברים (משנת יעבץ סימן ע) בטוב טעם: "מבואר בדברי הריטב"א, שחובת חינוך לקטן הוא לא לחנכו רק במעשה המצוות גרידא, שיתרגל לעשות מצוות כשיגדיל, אלא עיקר דין חינוך הוא לחנכו "לקיים" מצוות, שבקטנותו יש לחנכו לקיים מצוות כמו גדול. ולכן סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה, אם היא פסולה אין לחנך בה קטן במצות סוכה, אע"פ שגם בסוכה זו יתרגל לישב בסוכה, שהרי הקטן אינו יודע כלל שהיא סוכה פסולה, מכל מקום אין מחנכין אותו בסוכה זו, כי עיקר דין חינוך הוא לחנכו לקיים מצוות".

ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סימן צה) הוסיף לבאר מדוע אין חיוב לחנך למצוות בזמן שהקטן אינו מקיים מצוה "משום שלא שייך לחייבו בדבר שאינו מצוה לומר לו שהוא מצוה, אף שיתחנך מזה". והיינו, שעיקר מטרת החינוך שהאב אומר לבנו שהוא מקיים במעשהו מצות השי"ת, ולכן אם האב לא יכול לומר לבנו "שב בסוכה כי הקב"ה ציונו לשבת בסוכה", בגלל שהסוכה פסולה והקב"ה לא ציוונו בזה, הרי שאין בזה מצות חינוך.

אולם כאמור בדברי הריטב"א, יש "חכמים שטועים בזה". וביאר המשנת יעבץ שכוונת הריטב"א למש"כ רש"י בחגיגה (ו, א) וז"ל: "הלא אין חינוך קטן אלא כדי להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל". ולדבריהם מבאר המשנת יעבץ ש"עיקר חובת חינוך הוא לא "לקיים" המצוות בקטנותו אלא שיתרגל במעשה המצוה, כדי שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל, ואם כן גם כשאינו עושה את המצוה בהכשר גמור, מכל מקום הוא מתרגל לעשות מצוות". כלומר, תכליתה של מצות חינוך היא להרגיל את הקטנים בקיום המצוות, כדי שכשיכנסו לעול המצוות יהיה להם יותר קל לקיים את המצוות מאחר שכבר התרגלו לכך. ולכן גם כשהקטן יושב בסוכה פסולה, ואז אין שום קיום מצוה, עם כל זאת הרי הוא אינו יודע להבדיל בין סוכה כשרה לסוכה פסולה, וסוף סוף הוא מתרגל לשבת בסוכה, וכשיגדל כבר יהיה מורגל לישב בסוכה - ונמצא איפוא, שמטרת החינוך הושגה.

במחלוקת זו - האם מצות חינוך מתקיימת כשהקטן אינו עושה את המצוה כתיקונה, נחלקו הפוסקים שהביא המשנ"ב (סי' תרנח ס"ק כח) בדין קטן שנוטל לולב ביו"ט ראשון של סוכות, וז"ל: "הקטן לא יצא בנטילה כזה [של לולב שאול], דהא אינו שלו ולא מקרי לכם ולא קיים בו אביו מצות חינוך. ויש מאחרונים שסוברין דמצות חינוך מתקיים גם בשאול, דהא גם בזה מתחנך הבן למצות, וכן משמע במרדכי בשם ראב"ן". לפנינו מחלוקת הפוסקים האם האב יוצא ידי חובת מצות חינוך כשנותן לקטן ליטול לולב שאול ביו"ט ראשון, ובלולב שאול גדול אינו יוצא ידי חובה ביו"ט ראשון שהחיוב הוא מדאורייתא מכיון שאינו נחשב "שלו".

ומבאר המשנת יעבץ, ששורש המחלוקת אם האב מחנך את בנו בלולב שאול תלויה ביסוד המחלוקת האם כשהקטן עושה מצוה שלא כתיקונה, מתקיימת מצות חינוך: "לדעת הראב"ן, אפשר לקיים מצות חינוך קטן גם בלולב שאול, ואע"פ שלא מקיים מצות לולב בשאול ביו"ט הראשון של סוכות, מכל מקום שפיר מקיימים בו דין חינוך, משום דעיקר החינוך הוא במעשה המצוה ולא בקיום המצוה". ואילו הפוסקים שכתבו שאינו מקיים מצות חינוך בלולב שאול סוברים כשיטת "הריטב"א ריש סוכה הנ"ל, שהוכיח שבסוכה גבוהה מעשרים אמה שהיא פסולה, לא מקיימים דין חינוך קטן במצות סוכה", כי לדעתם יסוד מצות חינוך הוא בקיום המצוה, ואם מעשה הקטן אינו מעשה שאפשר לקיים בו מצוה, לא מתקיימת בו מצות חינוך.

ד. לפי האמור, מוסיף המשנת יעבץ ומבאר כי יסוד מחלוקת זו, האם כשהקטן עושה מצוה שלא כתיקונה, תלויה במחלוקת הראשונים בגדר מצות חינוך [שנתבארה לעיל פרק א אות ג] - האם הקטן אינו בר חיובא כלל, וחיוב מצות חינוך הוא על האב להרגיל את בנו במצוות. או שהקטן עצמו מחוייב במצוות מדרבנן ואביו רק מסייע לו לקיים את חובתו "להתחנך".

"לשיטת רש"י והרמב"ן שקטן לא נקרא בר חיובא במצוות, אלא חיובא אאבוה רמיא, והלא על האב יש רק חובת חינוך ולא גוף המצוה, ואם כן שפיר אפשר לומר שעיקר דין חינוך הוא לחנכו במעשה המצוה, וכמו שכתב רש"י בחגיגה הנ"ל, שחינוך קטן הוא "כדי להנהיגו שיהיה סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל", אבל אין דין חינוך לחנכו "לקיים" מצוות בהכשר גמור כמו גדול, שהרי הקטן גם כשיגיע לחינוך אינו בר חיובא במצוות". דהיינו, לשיטת רש"י מכיון שאין על הקטן חיוב לקיים מצוות, וחיוב מצות חינוך מוטל על האב להרגיל את בנו במצוות, ממילא אין חיוב לחנך את הבן בקיום המצוה, שהרי הוא אינו "בר חיובא". ואילו האב יוצא ידי החובה המוטלת עליו במה שמרגיל את בנו במעשה מצוה, ואף שאילו היה הקטן עכשיו גדול לא היה יוצא בו ידי חובה.

ואילו לשיטת התוספות שהקטן שהגיע לחינוך הוא בעצמו נקרא בר חיובא, לכן החיוב של האב הוא להשגיח שבנו יקיים את המצוה, משום "שעיקר דין חינוך הוא לקיים מצוות, היינו שיעשה את המצוה בהכשר גמור כמו גדול, שהרי הוא בר חיובא במצוות", עכ"ד המשנת יעבץ.

ה. והנה דבר פשוט הוא, שמצות "ונקדשתי בתוך בני ישראל" - מתקיימת כאשר עשרה גדולים מקדשים שם שמים. ולכן, כאשר מתאספים עשרה קטנים ואומרים דברים שבקדושה אין בכך קיום מצות "ונקדשתי". יוצא לפי זה, שכאשר קטנים עושים לעצמם מנין, הם לא מקיימים בכך מצוה כתיקונה, אלא רק עושים מעשה של מצות "ונקדשתי".

ומעתה נראה כי השאלה האם קטנים מחוייבים לעשות לעצמם מנין מדין חינוך - תלויה במחלוקת הראשונים, האם מצות חינוך מתקיימת כשהקטן אינו עושה את המצוה כתיקונה. לדעת הפוסקים שמקיים מצות חינוך רק במצוה כתיקונה [סוכה ולולב כשרים] כי יסוד מצות חינוך הוא בקיום המצוה - אין כל ענין לקטנים לעשות מנין לעצמם, שהרי לא יקיימו בזה כלל מצות חינוך, כי אין קיום מצות "ונקדשתי" בעשרה קטנים.

ורק לדעת הפוסקים שמקיים מצות חינוך גם בלולב שאול, כשהקטן אינו מקיים במעשהו מצוה כתיקונה, כי יסוד מצות חינוך הוא שהקטן יתרגל במעשה המצוה - גם כשהקטנים העושים מנין לעצמם, מקיימים בזה מצות חינוך, כי במעשה זה הם מתרגלים להתפלל במנין, אף על פי שאינם מקיימים את מצות "ונקדשתי". ולכן רק לפי דעה זו יש מקום לחייב את הקטנים לעשות מנין לעצמם.

ו. לסיכום: השאלה האם קטנים מחוייבים לעשות מנין לעצמם מדין חינוך [גם במקום שאין עשרה גדולים] - תלויה קודם כל, במחלוקת האם מצות חינוך מתקיימת כשהקטן אינו עושה את המצוה כתיקונה. ובאמת לדעת הפוסקים שמקיים מצות חינוך רק במצוה כתיקונה, אין כל ענין לקטנים לעשות מנין לעצמם.

ורק לדעת הפוסקים שמקיים מצות חינוך גם כשהקטן אינו מקיים במעשהו מצוה כתיקונה, לכאורה יש לחייב קטנים לעשות מנין לעצמם.

ולמעשה, לדעת האגרות משה אסור להם לעשות מנין לעצמם, כי ללא עשרה גדולים, באמירת דברים שבקדושה ובברכות עוברים באיסור תורה. אך יש שסברו שאין בכך איסור כמו בשאר מצוות [הרב גורן] או שהדבר הותר לצורך חינוך [הרב טכורש].

וכדי להבין מדוע לא מצינו שנהגו הקטנים לעשות מנין לעצמם גם לדעת הסוברים שאין לקטנים איסור ברכה לבטלה כשעושים מנין לעצמם, חשבתי לומר חידוש ביסוד מצות חינוך, שחובת האב במצות חינוך היא רק במצוות פרטיות שיש על האב, כגון תקיעת שופר, תפילין וציצית סוכה וכיו"ב, שמוטלת עליו החובה לחנך את בנו לאותן המצוות. אבל במצוות ציבוריות, דהיינו מצוות שאינן חובה פרטית על האב אלא הם מתקיימת בציבור, דהיינו שהחיוב אינו תלוי באב בלבד אלא תלוי בציבור, כגון תפילה במנין, חז"ל לא תקנו בהם מצות חינוך.

וביאור הדברים, כי מצות חינוך היא מצוה מדרבנן, ורבנן לא הטריחו לחייב בחינוך כאשר המצוה ציבורית, דהיינו שהיא מתהווה על ידי ציבור וקיומה תלוי בציבור. ולפיכך, הן לפי הפוסקים שהקטן בר חיובא במצות החינוך, והן לפי הפוסקים שהחיוב מוטל על האב - רבנן חייבו במצות חינוך רק כאשר זו מצוה פרטית, אזי יש חיוב בחינוך למצוה זו, אך במצוות ציבוריות, אין חיוב חינוך.

כאשר היה בלוס אנג'לס באייר תשס"ו, ראש הישיבה, רבי אהרן לייב שטיינמן, ביקרתיו באכסנייתו, והצעתי לפניו את החידוש שמצות חינוך לא נאמרה במצוות ציבוריות. ואמר לי ראש הישיבה שאולי יש ראיה לכך מדברי הגמרא בגיטין (נב, א) שהאפוטרופסים מחוייבים לקנות ליתומים הקטנים "לולב וערבה וסוכה וציצית וכל דבר שיש לו קצבה, ואין פוסקין עליהם צדקה". ופרש"י שם: "צדקה, אין להם קצבה דהא בכל שעתא קיימי עניים נמצאו נכסיהם כלים". ומבואר שבגלל שהאפוטרופוס מחוייב לדאוג למצות חינוך היתומים, מוטלת עליו החובה לרכוש להם את כל מה שנחוץ להם לקיום המצוות מדין חינוך, כגון לולב וציצית, בעוד שאינו מחוייב לדאוג שיקיימו מצות צדקה מדין חינוך, מפני שחוששים שאם יקיים עבורם מצות צדקה יכלה ממונם.

והקשה ראש הישיבה, לכאורה לא מובן למה התכוין רש"י במה שפירש שחוששים שאם האפוטרופוס יקיים מצות צדקה עבור היתומים יכלה ממונם מכיון שבכל שעה מצויים עניים, ומדוע לא חוששים שיכלה הכסף גם ביחס לדברים האחרים שהאפוטרופוס צריך לקנות ליתומים.

ומכאן רואים, אמר ראש הישיבה, שאין חיוב חינוך במצוות התלויות בציבור, ולכן רק במצות צדקה ש"בכל שעתא קיימי עניים" האפוטרופוס אינו מחוייב. כי אם ירצה האפוטרופוס לקיימה עבור היתומים מדין חינוך, הוא צריך להתחשב בציבור גדול של עניים הנצרכים לצדקה כל שעה - ואז יש חשש שיכלו נכסיהם, ולכן הוא פטור מחיוב החינוך במצוה זו, מאחר והיא תלויה בציבור, עכ"ד.

ועל פי זה רציתי להוסיף, שמובנים דברי השו"ע בהלכות מגילה (או"ח סי' תרפט סע' ו) שכתב: "מנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה". וכבר תמה הביאור הלכה (שם ד"ה מנהג טוב) שמאחר ובוודאי כוונת המחבר היא דווקא על קטנים שהגיעו לחינוך [כי קטנים ביותר רק מבלבלים את הקהל ואין להביאם לבית הכנסת] קשה מאד מדוע כתב המחבר שרק "מנהג טוב" להביא את הקטנים לבית הכנסת לשמוע קריאת מגילה "הלא מדינא מחוייב לחנכם בקריאת המגילה או עכ"פ בשמיעה". ותירץ הביאור הלכה "ואולי דבזה היה יוצא אם היה קורא לפניהם בביתם, אבל כדי לפרסם הנס ביותר מנהג להביאם בבית המדרש שישמעו בצבור כדי לחנכם שגם בגדלותם ישמעו בציבור".

אמנם לפי המבואר כוונת השו"ע פשוטה, שמאחר וקריאת המגילה בבית הכנסת היא ענין "ציבורי", לכן נקט המחבר שזהו רק "מנהג טוב", שהרי אין חיוב מצות חינוך במצוות ציבוריות.

ובאמת חידוש זה הוא גדול מאד, כי יוצא שאין חיוב חינוך במצוות ציבוריות, כגון תפילה במנין, חזרת הש"ץ, קריאת התורה, ולכל היותר זהו "מנהג טוב" שיש להרגיל את הקטנים במצוות אלו, ואין זה מעיקר מצות חינוך, וצ"ע.

אסיים במכתב שכתב לי בענין זה מורי ורבי, ראש ישיבת עטרת ישראל, רבי ברוך מרדכי אזרחי:

בנדון הסברא אם שייך קיום של מצוות וחובת חינוך במצוות של ציבור.

דומני כי יש להוכיח מדין קריאת התורה, שכידוע וכמיוסד כל עיקרה ויסוד דינה הוא חובת הציבור, שכך הוא צורת התקנה שה"ציבור" הוא המחוייב בקריאת התורה.

ואף על פי כן, הרי מפורש דשייך בזה מצות חינוך, בפרט מהא דדנו גבי קטן בפרשת זכור, והתפלאו, כי השאלה היא האם יוכל להוציא ידי חובה, אף שאינו אלא מדין חינוך [אלא אם כן נימא שדינו מעיקר הדין, ואכמ"ל].

* * *

ז. כאמור לעיל, כאשר ביקר בביתי האדמו"ר מגור, שאלתי אותו את השאלה, מדוע אין היום מניינים של קטנים המתפללים לעצמם, וקוראים בתורה לעצמם, כדי להתרגל להתפלל במנין משום מצוות חינוך.

האדמו"ר השיב בלשונו: "קדיש ואט נישט קענען זיין" [קדיש לא יוכלו להגיד].

ונראה שכיון בדבריו הקצרים לפסק האגרות משה, שיש איסור להזכיר דבר שבקדושה בפחות מעשרה גדולים, ולכן אינם יכולים לעשות מנין שבו יאמרו קדיש.

על כך שבתי ושאלתי את האדמו"ר, מדוע הדבר שונה מכל קיום מצוות, לולב וסוכה וכיו"ב, שהקטנים מברכים למרות שאינם מקיימים בזה מצוה, ואין בזה חשש ברכה לבטלה. ועוד הוספתי לשאול, על דברי האדמו"ר, מדוע שלא יתפללו במנין כדי להתחנך להתפלל בציבור ולא יאמרו קדיש וקדושה, ותשובתו היתה:

"מעט מעיינען אז זיי זענענן גדולים" [יחשבו שהם גדולים].

ובביאור דבריו בג' אופנים [שהוקלטו והופצו בתקליטורים אצל אנ"ש דחסידי גור] כתב לי הרב נחום רוטשטיין, ראש ישיבת נזר התורה בירושלים, את הדברים הבאים:

א. לענ"ד כוונת רבינו שליט"א כי הנה בכל מצוה ממצוות התורה שהקטן מקיים, הרי מצד עצם מעשה המצוה יש כאן מעשה מצוה מושלם, וכל החסרון הוא רק מצד הנברא, שהקטן אינו בר חיובא, ועל כך נאמרה מצות חינוך שאעפ"כ גם הוא יעשה מעשה המצוות בגדול. אולם בתפלה בצבור ובאמירת קדיש וקדושה וכל דבר שבקדושה, הרי בזה ילפינן בגמרא (ברכות כא:, מגילה כג;) שאין היחיד אומר קדושה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה וכו'. כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת מה להלן עשרה אף כאן עשרה, ומאחר וקטנים אינם בכלל העדה על כן אין יכולין להצטרף, וא"כ גם אם הי' חובת חנוך במצוה דרבים (-מצוה ציבורית כל' מע"כ שי'-) מ"מ אי אפשר שיקיימוה במנין של קטנים, כי אין כאן מנין של עדה הראויה לדבר שבקדושה, ואם כן אין כאן מעשה מצוה כלל. והדבר דומה לקטן שילבש חוטין הדומים לציצית או בתים הדומים לתפילין שבודאי אין בזה גדר חינוך למצות ציצית ותפילין כלל, הגע עצמך, היעלה על הדעת לומר כי בזמן שהי' התכלת מצוי נכשיר 'קלא אילן' (ע' ב"מ סא:) עבור קטנים כדי להרגילם במצוות או שנאמר כי מה דקי"ל (סוכה לא.) "לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רמון ולא דבר אחר" איתמר רק בגדולים. אבל בקטנים יביא פריש או רימון להרגילם במצות אתרוג, כן ממש הוא מנין של קטנים שאין עליו שם שם מנין וצבור כלל כי אינם בכלל עדה, ואדרבה אם ילמדום לומר קדושה וקדיש ושאר דברי קדושה באופן זה הרי זה חנוך לעבירה, שיאמרו קדושה וקדיש ודברים שבקדושה שלא בעשרה כדת של תורה, ומלשונו הזהב של רש"י בחגיגה (ו ע"א) ד"ה קטן, למדנו זאת, שכתב "הלא אין חנוך קטן אלא כדי להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל". וא"כ בנידון דידן אם יהי' סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל להתפלל במנין של קטנים הרי לחטא יחשב לו והיאך נחנכו עתה בזה.

ואפשר שזה עצמו הפי' בדברי כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א שהוסיף עוד בסיבת הדבר שאין מצות חינוך במנין של קטנים כי יכולין הם לחשוב שהם גדולים, עכ"ד. ונראה שהעמיק בזה לבאר סברת הרשב"א והריטב"א (סוכה ב:) שכ' בהא דהלני המלכה "מהא שמעי' דקטן שמחנכין אותו במצוות לעשות לו מצוה בהכשר גמור בגדול דהא מייתי' ראיה בשמעתין מסוכה של הילני משום דלא סגיא דליכא בבני' חד שהגיע לחנוך דבעי סוכה מעלייתא, מקרא מלא דכתיב חנוך לנער על פי דרכו, וגדולה מזו אמרו במס' עירובין גבי זמן ביום הכיפורים ליטעמיה לינוקא דלמא אתי למיסרך", עכ"ד. וממה שהביאו ראיה מהתם שמע מינה שזהו גם יסוד דבריהם, ועיקרא דמילתא הוא משום גזירה שלא יבדילו בין מעשיהם בקטנותם לחובתם בגדלותם, וידמו כי הנהגת חינוך דקטנים היא כאילו הם גדולים, ומכח אתי למסרך ולעשות אותם מעשים בגדולתם. וממילא כן הוא גם בנדו"ד שאם יחנכו הקטנים לעשות לעצמם מנין לבד יתחנך הנער שדין הקטן ודין הגדול אחת היא לצירופא למנין.

ב. עוד חילוק נאמר בזה כי הנה בשו"ת התעוררות תשובה (חאו"ח ח"ג סימן תמו) שעמד גם הוא בענין זה אם בעינן בחינוך קטן שתהיה המצוה גמורה שאף גדול יוצא בה יד"ח, ושמהגמ' בסוכה (מב.) משמע דא"צ לכם בקטן וכנ"ל, ובדברי הרב המגיה (שם, הערה ג') כ' להקשות מדברי הריטב"א הנ"ל דס"ל שצריך שתהיה המצוה שלימה, ואילו מדבריו בדף מב. גבי שלא להקנות הלולב לקטן ביו"ט ראשון משום דקונה ולא מקנה מבואר דיכול לתת הלולב לקטן אפילו מתנה שאינה גמורה והקטן יוצא בה יד"ח, והרי לכאורה חסר כאן דין לכם מפני שאינו שלו, ולריטב"א צריך את כל דיני הכשרות במצוה אף בקטן. וכתב לתרץ דיש הבדל אם הפסול הוא בגוף החפצא דמצוה או חסרון בפרטי המצוה, דהריטב"א גבי הלני המלכה מיירי דבעינן שגוף החפצא יהיה שלם סוכה שלימה ד' מינים כשירים וכו' אבל כגון דא שנותן לקטן לולב שאול הרי החפצא הוא שלם ורק יש חסרון בדין ובהא לא ס"ל לריטב"א שצריך שלימות ע"ש . ולפי זה בנידון דידן גבי מנין של קטנים הרי הפסול הוא בעצם החפצא של הגדרת המנין ולכן לא שייך לדון בזה דין חינוך.

ג. [עוד יש להוסיף בזה מילין, אשר יובנו למשכיל עלי- דבר בלב נבון, כי לפי האמת נדרי התורה מכוונין המה בדקדוק... שאין הקטן בגדר איש ואינו בכלל בן דיעה, כל זאת הוא מן הסדר שקבעה תורה וגדריה, ובהעדר הגדר הזה נערים פני זקנים ילבינו בראות עצמם כגדולים, נגד רצון התורה שכל א' יכיר את מקומו ומעמדו, וזה עצמו הענין שקטנים אינם בני מצוה כמבואר באמרי בינה (ה' עדות סי' מח, בשי' הרמב"ם) "מזה דידענו דאינם בני מצוה גזרה התורה דדעתם אינה דעת גמור וכו'", וכ' שם "שבכ"מ צריך מיעוט איש לאפוקי קטן משום דאף אם הגיע לכלל דעת כמו מופלא סמוך לאיש וכדו' שהוא פיקח גדול בכל ענינים מ"מ חק התורה דעד שלא הגיע לכלל י"ג שנים והביא סימני גדלות אין דעתו נכונה וכו'", וממילא ברור כי מה שנתחייב בחינוך אינו בשביל להחל עליו חלות ותחושה של גדול, אלא בשביל לרסנו מתעלולי גופו וכמ"ש במדרש רבינו בחיי (פר' שמות) ועיקר התוכחות הוא לנער לפי שאין כלי שכלו שלמים... אך אם נכשיר לו מנין של קטנים ננחיל להם תחושה של התנשאות וגדלות בראות עצמם ראויים לצירוף לקדיש וקדושה וכל דבר קדושה כגדולים, ויגיעו למצב של נערים פני זקנים ילבינו כמ"ש ברש"י על הכת' ותקרבון אלי כלכם – בערבוביא, ולהלן הוא אומר ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו' אותה קריבה היתה הוגנת ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם הזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל ותקרבון אלי כלכם בעירבוביא ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים, והבן מאוד בכל זה, כי קצרתי ביסודי עומקן של דברים].