סימן כה-מהות המקריא והתוקע

כתב הרמ"א (סימן תקפה סע' ד) וז"ל: "נוהגין לקרות לפני התוקע סדר התקיעות מלה במלה כדי שלא יטעה, ונכון הוא". ובמג"א (שם ס"ק יא) כתב בשם השל"ה שגם "תקיעה ראשונה יקראו לפניו", ומסיים: "עי' סימן קכ"ח סע' י"ג".

וביאר הלבושי שרד את דבריו, שהיה מקום לחלק בין התקיעה הראשונה לבין שאר התקיעות, מאחר והטעם שצריך להקריא הוא כדי שהתוקע לא יטעה ויתבלבל בתקיעותיו וידע איזה סוג של תקיעה עליו לתקוע, ולפי זהבתקיעה הראשונה שלכאורה סביר להניח שאין חשש שיטעה, ובודאי הוא יודע שצריך להתחיל את סדר התקיעות על ידי תקיעה פשוטה, היה מקום לחשוב שאין צורך שהמקריא יאמר "תקיעה", ועל זה מחדש המג"א בשם השל"ה, שגם את התקיעה הראשונה יקראו לפניו. וכך פסק גם המשנה ברורה (ס"ק יח) "גם תקיעה ראשונה יקריא לפניו אע"ג דלא שכיח כל כך שיטעה".

וכוונת המג"א בציינו לסימן קכ"ח היא למה שנפסק שם בשו"ע: "מתחילים הכהנים לומר יברכך ואחר כך מקריא אותם שליח ציבור מילה במילה, והם עונים אחריו על כל מילה". ומבואר דעת המחבר שאת התיבה הראשונה "יברכך" אין מקריאים לכהנים. אולם הרמ"א השיג: "ויש אומרים שגם מלת "יברכך" יקרא אותם שליח ציבור תחלה, וכן נוהגים בכל מדינות אלו". והט"ז (שם ס"ק ח) ביאר בדעת המחבר שאין צריך להקרות תיבת "יברכך", משום שאין לחשוש שהכהנים יטעו כבר בתיבה הראשונה.

ובפשטות יוצא לפי זה, שהשאלה האם יש צורך להקריא לפני התקיעה הראשונה, תלויה בשתי הדעות האם להקריא תיבת "יברכך" בברכת כהנים: אם נאמר שאין חשש שהכהנים יטעו בה, אם כן גם בתקיעת שופר יש לומר שאין לחשוש שהבעל תוקע יטעה ולכן אין צריך להקריא את התקיעה הראשונה, אך אם נאמר שיש להקריא בברכת כהנים גם את "יברכך", אם כן גם בתקיעת שופר אותו הדין, ויש צורך להקריא גם את התקיעה הראשונה.

אולם הפרי מגדים בסימן תקפה (אשל אברהם ס"ק יא) הביא את דברי המג"א (סימן קכח ס"ק כ) בשם מהר"מ מינץ (סימן יב) שכתב שגם לדעת המחבר בסימן קכ"ח שבתיבה הראשונה של ברכת כהנים אין חשש טעות ולא צריך להקריא, מכל מקום אם יש בבית הכנסת רק כהן אחד שאין קוראים לו "כהנים", גם לפי המחבר צריך להקריא לפניו "יברכך", כי שייך בזה טעות. ולפי זה כתב הפמ"ג, שגם לדעת המחבר "הוא הדין בתקיעת שופר גם בתקיעה בראשונה יקריא לפניו המקריא וכל שכן שאר התקיעות ושברים ותרועה".

אך לכאורה דברי הפרי מגדים צריכים עיון, שכן המהר"ם מינץ כתב בתשובתו: "בשלמא גבי שנים יש ליישב דלא צריך להקרות מלה ראשונה, דקסבר דכיון דקרא לשניים "כהנים" הוה כאילו אמר להם כהנים אימרו יברכך, לכן אין צריך להקריא להם רק מיברכך ואילך. אבל גבי אחד דלא קרא מתחילה כהנים, למה לא יקרא לו מלה ראשונה כמו שאר מילות". ומבואר בדבריו שאין לחשוש שמא יטעה הכהן בברכתו, וראיה לכך כי בשני כהנים אין צריך להקריא תיבת יברכך, וכנראה הסיבה שלאחד צריך להקריא גם "יברכך" היא כיון שיש דין שצריך לומר לכהנים שיברכו כדכתיב "אמור להם" ומזה למדו בגמרא (סוטה לח, א) שצריך להקריא להם מלה במלה, אלא שלשניים כשאמרו "כהנים" הרי זה כאילו אמרו להם גם שיאמרו "יברכך", ואילו באחד שלא אמרו לו "כהנים" צריך להקרות לו גם תיבת "יברכך". ומכל מקום אין זה מחשש טעות, אלא מדין "אמור להם" שמזה ילפינן שצריך קריאה.

ואם כן מה שמודה המחבר בסימן קכ"ח שבכהן אחד מקריאים תיבת "יברכך" כלל אינו משום טעות כפי שנקט הפרי מגדים ולמד מכך לענין תקיעה בראש השנה שכמו שחוששים לטעות גם בתיבה הראשונה בכהן יחיד כך גם לדעת המחבר יש להקריא בתקיעה ראשונה מחשש טעות - אלא הסיבה שצריך להקריא תיבת "יברכך" לכהן יחיד היא מצד ההלכה שעדיין לא התקיים דין "אמור להם", ומנין איפוא להפמ"ג שהסיבה בכהן יחיד היא משום טעות, ודומה דין זה לדין תקיעת שופר. הרי אין כל דמיון בין ההלכה בהקראה בברכת כהנים להקראה בתקיעת שופר, שכן דוקא בברכת כהנים שנאמר בה דין "אמור להם", צריך להקריא אפילו בתיבת "יברכך" או את המילה "כהנים" או "כהן" ולא בגלל חשש שמא יטעה אלא מהדין של "אמור להם", משא"כ בתקיעת שופר שאין דין "אמור להם" מי אומר שצריכים להקריא בתקיעה הראשונה ומדוע לחשוש כלל לטעות, וצ"ע.

ב.

כדברי המג"א בשם השל"ה שיש להקרות גם את התקיעה ראשונה פסקו גדולי הפוסקים: אליה רבה (סימן תקפה ס"ק טו), מטה אפרים (שם סעיף ה) וחיי אדם (כלל קמא סעיף ו), וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק יח).

אמנם בשער הציון (שם ס"ק לא) מסיים: "מכל מקום, במקום שאין מנהג, יותר טוב שלא להקרות בתקיעה ראשונה". והנימוק לכך הוא: "כדי שלא יהיה הפסק להמקרא". ומעתה יש לעיין בטעם זה, כי אם החשש הוא מדין הפסק לבעל קורא, אם כן מדוע רק הקראת התקיעה הראשונה מהווה הפסק, וכי בשאר התקיעות שמקריא אין זה הפסק.

ולכאורה היה מקום ליישב את דברי שער הציון על פי המבואר בשו"ע (או"ח סימן תלב) לענין הברכה על בדיקת חמץ, שצריך להיזהר לא לדבר בין הברכה לתחילת הבדיקה, ואם שח צריך לחזור ולברך. אבל אם כבר התחיל לבדוק, כתב השו"ע "טוב שלא ידבר בדברים אחרים עד שיגמור כל הבדיקה", אולם אם דיבר אינו צריך לחזור ולברך.

ומעתה יש לחלק על דרך זה בין הקראת התקיעה הראשונה שהיא הפסק בין הברכה לתקיעה, לבין הקראת כל התקיעות שאם כבר התחיל במצוה אין זה הפסק, וכמו בבדיקת חמץ.

מכל מקום גם אם נאמר כן, ההלכה היא לענין "דיעבד", אבל לכתחילה בודאי שאין להפסיק גם כשמתחיל במצוה, ואם כן שוב יקשה מדוע לא חשש בשער הציון להפסק שיש בהקראות כל התקיעות כמו שחשש להפסק בהקראת התקיעה הראשונה.

לכן נראה לומר שיש לחלק בין האיסור להפסיק בין הברכה למצוה ובין האיסור להפסיק בכל שעת קיום המצוה, ויסוד החילוק: האיסור להפסיק בין הברכה למצוה הוא מדין הפסק. כלומר, כדי שהברכה תהיה שייכת למצוה ותחול עליה, צריך שלא יהיה הפסק בינה למצוה. אבל האיסור להפסיק בשעת קיום המצוה נובע מדין האיסור להסיח דעתו מהמצוה בשעה שמקיימה, כדי שלא לקיים המצוה שלא בדרך כבוד וכמתעסק בעלמא.

ולפי חילוק זה מיושב ההבדל בין הקראת התקיעה הראשונה שהיא מדין הפסק, לבין הקראת שאר התקיעות שהיא משום היסח הדעת, ולענין תקיעת שופר כמובן שלא שייך לומר שההקראה נחשבת כהיסח הדעת שהרי כל תכלית ההקראה היא מענין תקיעת השופר.

אולם כשנעיין בדברי הט"ז (סימן תלב ס"ק ג) נראה שבתחילת דבריו אכן רצה לחלק חילוק זה ולומר שנחלקו הראשונים בגדר האיסור להפסיק בין הברכה לקיום המצוה, אם הוא מדין הפסק או מדין היסח הדעת, ברם מסקנת הט"ז היא שבכל זמן קיום מצות בדיקת חמץ החשש הוא מדין "הפסק", ואין זה דומה לסעודה וסוכה שיכול להפסיק באמצע, כי שם אם ברצונו יכול לסיים ולא לאכול יותר בסוכה ובסעודה, משא"כ בבדיקת חמץ שאינו יכול לסיים כל עוד לא גמר לבדוק, וממילא כל זמן שלא גמר, הרי אסור לו להפסיק, ודין זה לא נובע מדין "היסח הדעת", אלא מדין "הפסק".

ומעתה גם בשעת התקיעות יש סברה להחמיר ולומר שכל זמן שלא נגמרו התקיעות, שיחה נחשבת כהפסק. שהרי הטעם שתוקעין תש"ת תר"ת תשר"ת הוא בגלל הספק מה הן התקיעות אליהן התכוונה התורה, ולכן אם ה"תרועה" היא הנכונה, הרי כאשר תקע את הסדר עם "שברים" מקודם לכן, נחשב בעצם שעדיין לא התחיל במצוה, ואם כן הקראת כל התש"ת והקראת התקיעה הראשונה של התר"ת נחשבת הפסק בין הברכה לתקיעות שמקיים בהם המצוה.

ויתכן שלכך התכוון הט"ז במה שכתב בסיום דבריו בסימן תל"ב: "וכאן באמצע הבדיקה נראה דהוי ממש כמו באמצע תקיעות שמיושב עצמן שודאי אסור להפסיק ביניהם לכולי עלמא". רצה לומר, דלגבי תקיעות יש ספק על סדר התש"ת והתר"ת האם זהו תחילת המצוה, ואם ישיח זהו ספק שיחה בין הברכה לתחילת המצוה, דבר שאסור לכולי עלמא מההלכה של "הפסק".

ומעתה שוב חזרה הקושיה למקומה ביתר שאת, מדוע ההקראה בכל התקיעות איננה נחשבת הפסק, ומה ראה בשער הציון לחשוש להפסק רק בין הקריאה לברכה ולא בכל התקיעות.

ואכן, מנהג חב"ד (מובא בהוספות לשו"ע הרב בראש השנה) וכן מנהג פרנקפורט (מובא בספר נטעי גבריאל הלכות ראש השנה פרק נא אות ב) הוא ש"מקריא התקיעות מורה באצבעו בסידור, אבל אינו מקריא בדיבור".

ומסתבר שטעם המנהג הוא החשש להפסיק בין תפילת הלחש ובין בכל התקיעות, ולכן לא מקריאים שם בדיבור אלא רק מורים באצבע, וכחששו של המשנה ברורה.

וכן הביא בספר נטעי גבריאל, שמנהג אמשינוב וויז'ניץ, שבתקיעות דמיושב מקרין ובתקיעות דחזרת הש"ץ אין מקרין.

ג.

וביותר יש לעיין, לנוהגים לתקוע גם בתפילה שבלחש, היאך יכולים להקריא בתוך תפילת שמונה עשרה, הלוא זהו ממש הפסק באמצע תפילת הלחש.

ובשו"ת "מור ואהלות" (אהל ברכות, סימן נב) נשאל "על דבר הני רבנן שמקרין סדר התקיעות גם בתפילת לחש במקומות שתוקעין, אם אינו כמפסיק ואם הוא מנהג ותיקין". והשיב: "קבלה היא בידינו מקדושי עליון וגאוני ארץ שנהגו כן, ושכן שמע מפי קדוש מפורסם, והאריך לקיים המנהג דאין בו חשש הפסק בתפלה מה שמהקרא קורא לתוקע מלה במלה". ויש להעיר שכך הוא המנהג גם כיום בבית המדרש אצל האדמו"ר מגור בירושלים כפי מנהג אדמו"רי בית גור. וכן כתב בספר "ארחות חיים" מספינקא, דגם בתפילת הלחש מקרין סדר התקיעות וכן אומרים "היום הרת עולם" ואין זה הפסק.

ומנהג זה צריך עיון, שכן ההקראה באמצע תפילת שמונה עשרה בלחש צריכה להיות אסורה: ראשית, מדין הפסק בין הברכה לתקיעה. ושנית, מחמת הפסק בדיבור באמצע תפילת הלחש.

ואכן השדה חמד (חלק יב, מערכת ראש השנה סימן ב אות טז) כתב בפשטות שדברי הרמ"א בסימן תקפה הכותב שיש להקריא לתוקע לא נאמרו בסדר התקיעות בלחש "משום דהוי הפסק בתפילה, ואיך יתכן להתיר הפסק בתפילה משום חשש שמא יטעה, ואין ספק טעות מוציא מידי ודאי הפסק".

ואולי טעם הנוהגים להתיר להקריא בתפילה בלחש הוא מאחר שחששו שמא יטעו בתקיעות, ומפני חשש זה התירו להפסיק אפילו בתפילה בלחש. וסמך לכך מדברי הטור (סימן תקפה) "דקדק רב האי גאון מדקאמר "מתקיע" ולא אמר "תוקע", אלמא אחר תוקע ולא השליח ציבור. וכתב הרא"ש (פרק בתרא דראש השנה סימן ד) דהטעם הוא כי הא דתנן בברכות העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף, פירוש שמא תטרף דעתו בעניית אמן ואז לא ידע מהיכן יתחיל לחזור, ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו מזה הטעם עצמו". ומבואר בדברי הטור שמשווה את דין התקיעות לאותו דין בתקיעות, וכשם שיש חשש לטעות בברכת כהנים, יש לחשוש גם לטעות בתקיעות, ולכן אולי התירו להקריא גם בתפילת לחש כדי שלא יטעו.

אולם האמת שיש לדחות דברים אלו, כי כל החשש לטעות הוא רק אצל השליח ציבור, שיש לו אימתא דציבורא מאד, שהרי אפילו מעניית "אמן" שקל מאד לאומרה, בכל זאת חששו, אולם מי יאמר ומנין לנו שצריך לחשוש לטעות גם אצל הבעל תוקע, ובפרט במקום שיש בזה איסור הפסק [ואולי גם אצל הבעל תוקע שייך החשש משום אימתא דציבורא, וצ"ע].

ד.

בספר נפש הרב בליקוטי הנהגות (אות יב) הביא הגר"צ שכטר, שהגרי"ד סולובייצ'יק היה המקריא אפילו בתקיעה הראשונה [שלא כדברי השער הציון הנ"ל], אך לא היה מקריא בתקיעות שבלחש, ומסיים: "בהקראת קולות התקיעות שמעתי בשם רבינו, שענין ההקראה הוא לשמש כמתיר לבעל תוקע לתוקע, אך לא זכיתי להבין הדברים האלו כי לא שמעתי בזה דבר שלם". ודברי הגרי"ד שההקראה היא "מתיר", אכן סתומים וחתומים, איזו "התרה" צריכים.

ובספר בית יצחק (חלק כז שנת תשנח) בחלק "מפניני רבינו" ביאר הגר"צ שכטר דברים אלו: "בספר נפש הרב הבאתי בשם רבינו, שמה שהמקריא אומר בקול רם לבעל תוקע תקיעה, הוא לא רק כדי שלא יטעה אלא בתורת מתיר. ונראה, שמקור מנהג זה [של הקראת התקיעות] נובע ממה שהיו תוקעים בפני הבית דין אף בראש השנה שחל להיות בשבת, דנראה לומר דלא סגי במה שהתוקע היה עומד בפני הבית דין, אלא יש לומר שהיו צריכים גם כן הוראה מפורטת ומיוחדת להתיר להם לתקוע למרות שהיה שבת. ומזה יצא מנהגנו להקריא תמיד את הבעל תוקע".

אך לכאורה לפי ביאור זה בדברי הגרי"ד עדיין לא מובן, וכפי שכתב בספר נפש הרב בעצמו: "לא זכיתי להבין הדברים האלו כי לא שמעתי בזה דבר שלם" - משום שה"מתיר" שייך רק בתקיעה ראשונה, ולאחר מכן הלוא כבר התרנו ואם כן מדוע צריך התרה בכל תקיעה ותקיעה. ועוד קשה מהו הדמיון לתקיעת בית דין בראש השנה שחל בשבת, הרי לבית דין יש הרבה היתרים מיוחדים, ולכן יתכן ואין להם כל בעיה של הפסק, אולם בהלכות תפילה וברכות ודאי שיש דינים שהפסק מעכב, והיאך נוכל להתיר לבעל מקריא להקריא ולא נחשוש להפסק, וצ"ע.

ומורי ורבי הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א אמר בזה שבודאי דברי הגרי"ד נכונים הם, וביאורם על פי ההלכה ש"כל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה" (שו"ע או"ח סימן תקצ סע' א), כלומר יש סדר מסויים בתקיעות. והנה לתקוע ללא כל צורך בודאי אסור משום שבות, וכל ההיתר לתקוע הוא לצורך קיום מצות תקיעת שופר, כדברי הרמ"א בהלכות ראש השנה (סי' תקצו) שפסק: "לאחר שיצאו בתקיעות אין לתקוע עוד בחינם", וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק ג) דכיון דאין צריך הוי ככל שאר יו"ט שאסור לתקוע משום שבות".

ומעתה כוונת הגרי"ד שיש צורך ב"מתיר" על ידי ההקראה היא, שאילולא ההקראה היתה אפשרות של טעות בתקיעה שמשמעותה איסור שבות, ולכן יש צורך להתיר את התקיעה - וזאת על ידי ההקראה שתכליתה שלא תהיה טעות, והתקיעות יהיו בסדר הנכון והראוי. ולפי ביאור זה בדברי הגרי"ד, שפיר מובן שיש צורך ב"מתיר" לכל תקיעה ותקיעה כדי שלא תהיה טעות ויבואו לידי איסור שבות.

על כל פנים לפי יסוד דברי הגרי"ד וביאורם, מיושב היטב המנהג להקריא ללא כל חשש ל"הפסק", שכן שורש מנהג ההקראה הוא להתיר לתקוע, ובלא ה"מתיר" היה אסור לתקוע כלל. ואם כן מובן שלא חששו להפסק, שכן מוכרחים להקריא לתוקע כדי להתיר לו לתקוע. ולכן מותר אפילו לנוהגים לתקוע בלחש להקריא גם בתפילה בלחש, ואין חוששים שיש בזה הפסק, שכן מאחר והתקיעות צריכות להיות כסדרם, אם לא יקריאו לפני כל תקיעה יש חשש שיעברו על איסור שבות, ולכן יש צורך ב"מתיר" לתקיעות על ידי ההקראה, אפילו באמצע תפילה בלחש.

ה.

ונראה לבאר בדרך נוספת מדוע אין ההקראה נחשבת הפסק.

מקור דברי המג"א שיש להקריא גם את התקיעה הראשונה הוא השל"ה הק' במסכת ראש השנה (עמוד הדין פרק נר מצוה ד"ה נוהגין), שכתב: "נוהגין להקרות לפני התוקע ולומר תקיעת שברים תרועה תקיעה, וכן בכל הקולות, והוא מנהג יפה כדי שלא יטעה התוקע, אמנם יש גם כן סוד בדבר, והוא כי התקיעות מעוררין הענינים הגנוזים שלמעלה, וכשהמקרא אומר תקיעה יכוון לסוד התקיעה, וכן כשאומר שברים או תרועה יכוון לסודיהן ובכל סדר וסדר לפי סודו. ועל ידיעה זו תוקע התוקע. על כן צריך המקרא להיות אדם גדול ובקי בסודות וצדיק, והתוקע עושה הפעולה של תקיעה על התעוררות דעתו, ויועיל זה אף כשהתוקע בעצמו אינו בקי בסודות. ובוודאי היה יותר טוב אם גם התוקע היה בעל סוד, אמנם גם אם לא, זה יכשר. ולפי זה ראוי גם כן שתקיעה הראשונה יאמר גם כן המקרא תקיעה, ולא כמו שנוהגין שהתקיעה הראשונה מתחיל התוקע מעצמו, דכל מה דאפשר למעמד לכוין אל הסודות צריך להדר ולזרז". כלומר, שהתקיעה מתחלקת לשניים: מעשה התקיעה על ידי בעל התוקע, והכוונות והסודות על ידי הבעל מקריא. ולכן אין כלל ענין של הפסק בדבר, כי שניהם יחדיו עושים את פעולת התקיעה. וכמוזכר בספר תולעת יעקב וז"ל, ובויקרא רבה אשרי העם יודעי תורה, א"ר יאשיה וכי אומות העולם אינם יודעים להריע, כמה קרנים יש להם כמה סלפינין יש להם כמה בוקיני יש להם ואתה אומר אשרי העם יודעי תרועה, אלא אשרי העם אלו ישראל שיודעים לרצות את בוראם בתרועה. מה עושה הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, ע"כ דברי התולעת יעקב. הנה ביאר כאן כי מה שכתוב אשרי העם יודעי תרועה אין הכוונה שיודעים להריע, אלא שיודעים לרצות המצוה בתרועה ההיא, וזה אי אפשר כי אם בידיעת כוונתו ורצותו בה, והיודעים את זה המה ישראל כי הם יודעים דרך ה' אשר הורם ולהם בלבד גילה סודו ולזה יודעים לרצות את קונם ולשנות דעתו מרעה לטובה".

לפי דברים אלו, מחד גיסא, מיושב מדוע לשיטת הרמ"א והמג"א אין ההקראה חשובה כהפסק, שכן כמבואר בשל"ה, ענין ההקראה הוא בעל חשיבות גדולה לעורר עניינים והסודות הגנוזים למעלה, והיא שמעלה את התקיעות שיפעלו לרצות לבוראינו.

ולפי מנהג חב"ד שההקראה נחשבת כהפסק, כמובא לעיל, יש לבאר את מה שמובא במנהגי חב"ד (ראש השנה אות ערה) שבשנים שהרבי תקע ללא מקריא "נהג לעתים להורות לעצמו ביד שמאלו והחזיק את השופר רק בימינו". והיינו כי מעשה ההקראה הוא אמנם חשוב ונצרך לסודות הטמונים בתקיעות, אך מאחר ומצד שני יש הפסק בדיבור על ידי ההקראה, לכן נהג הרבי להראות לעצמו באצבע את סימני התקיעה.

ברם מאידך גיסא, לפי דברי השל"ה שענין ההקראה לתקיעת שופר בכלל ולתקיעה הראשונה בפרט אינו רק משום חשש טעות, אלא שותפות בין הבעל תוקע לבעל המקריא, האחד עושה את פעולת התקיעה והשני את הסודות והכוונות בתקיעות, צ"ע בכוונת המג"א שאחר שהביא את דברי השל"ה הנ"ל ציין לעיין בענין ההקראה בברכת כהנים בסימן קכ"ח, הלוא לכאורה אין כל קשר בין הדברים, שכן הקראת התקיעות היא ענין מיוחד לתקיעת שופר לעורר הכוונות שצריך לפעול בענין התקיעות, ואין בכך כל קשר לברכת כהנים.

אכן, כשנתבונן בעומק הדברים, יש לומר דאדרבה היא הנותנת, ויתבארו לנו דברי המג"א. וכוונת המג"א היא על פי מה שהבאנו לעיל את דברי המהר"מ מינץ, שההקראה לכהן תיבת "יברכך" היא קיום דין "אמור להם" שנאמר בברכת כהנים, והיינו שציין בענין תקיעת שופר לעיין בסימן קכ"ח שכתב בשם המהר"מ מינץ, לומר שכמו שכתב השל"ה שיש להקרות את התקיעה הראשונה אף שאין בה חשש לטעות, והטעם משום דין מיוחד שיש בתקיעת שופר לעורר הכוונה, כמו כן מבואר כעין זה בסימן קכ"ח שיש ענין להקרות לכהן תיבת "יברכך" אף שאין חשש טעות, וגם זה מהדין המיוחד שיש בברכת כהנים משום "אמור להם".

והנה ה"כלי יקר" בפרשת נשא על הפסוק "אמור להם" כתב: "מכאן למדו רז"ל שהחזן מקריא לכהנים מלה במלה נוסח הברכות, וטעמו של דבר שהחזן הוא הסרסור המושך שפע צינור ממקור הברכות תחילה, ומוריקן אותן על ראש כהנים יחולו, כי הוא אומר תחילה אל הכהן יברכך ה' כדי לעשות את הכהן כלי גדוש ומלא ברכת ה', ואחר כך כשהכהן אומר לישראל "יברכך ה'" הוא מוריק מן הכלי המלא אל כלי ריקם, אבל אם לא היה הכהן מתברך תחילה היה מוריק מכלי ריקם אל כלי ריקם". כלומר, בברכת כהנים יש שותפות מוחלטת בין המקריא החזן לבין הכהנים המברכים.

ומעתה יש לבאר על דרך זה גם בתקיעת שופר, שישנה שותפות בין הבעל תוקע שעושה את פעולת התקיעה ובין הבעל מקריא שמעורר רצונות וסודות עמוקים.

ומעתה יתכן להוסיף ביאור בדקדוק דברי הרמ"א שכתב: "נוהגים להקרות לפני התוקע מלה במלה כדי שלא יטעה", הכוונה שאם התוקע יהיה גם המקריא, יהיה לו קשה לכווין את הכוונות הראויות שעליו לפעול, ועל כן יש צורך בשני אנשים: בבעל מקריא שיקריא ובכך יעשה ויפעל את הכוונות והסודות, והוא יהיה השותף לבעל תוקע. ואין הכוונה לטעות בסוג התקיעה.

אלא שלפי המתבאר עדיין יש לדון להלכה לשיטת השל"ה והמג"א, כאשר אדם תוקע לעצמו ואין לו מי שיקריא לו, האם יש ענין שיקריא לעצמו, וצ"ע.