דרשני:סימן כז - תוך כדי דיבור בספירת העומר (Zvi Ryzman)

תוך כדי דיבור

בברכות, תפילה וספירת העומר

א. בשו"ע (או"ח סימן תפט סע' ו) נפסק: "אם פתח ואמר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אדעתא דלימא היום ארבעה, שהוא סבור שהם ארבעה, ונזכר וסיים בחמשה, והם חמשה - אינו חוזר ומברך". כלומר, אדם שעמד ביום החמישי של ספירת העומר, ובשעה שהתחיל לברך חשב שהיום רביעי לעומר, אלא שבסופו של דבר, כאשר ספר את העומר, נזכר שהיום חמשה ימים לעומר, וספר כראוי, יצא ידי חובה. וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק כב) "דאף אם בעת הברכה היה דעתו גם כן על יום אחר וכן ספר בטעות, מ"מ אם בתוך כדי דיבור [דהיינו שיעור הזמן שאומר "שלום עליך רבי"] נזכר שטעה יסיים תיכף כהוגן ויוצא בזה. עוד כתבו דאם טעה ואמר היום יום רביעי בעומר, ובתוך כדי דיבור נזכר שהוא יום חמישי, דיו שיסיים חמישי בעומר, ויוצא בזה אף שלא אמר היום יום חמשה, כיון שהוא עדיין תוך כדי דיבור". ומבואר שאפשר לתקן את ספירת העומר בתוך כדי דיבור, וכגון שהתחיל לספור מספר שאינו נכון, ותוך כדי דיבור תיקן את עצמו למספר הנכון.

לאור זה, דן בקובץ עיון המועדים (ספירת העומר, קושיא כ) בשאלה הבאה: "מי שספר ספירה נכונה כדין, ומיד תוך כדי דיבור נדמה לו שלא ספר כהוגן, וספר ספירה שלמחר. ולמחר בלילה נתברר לו שלמעשה הספירה הראשונה שספר אתמול היתה כדין, והספירה השניה שספר תוך כדי דיבור לא היתה כדין. והשיב מרן הגרי"ש אלישיב דחשיב כספר כדין. וצ"ע, הרי כיון שחזר בו תוך כדי דיבור, הא חל הספירה של אתמול, וחשיב כלא ספר כלל מנין של היום, ואמאי לא חשיב חזרה ויצא ידי חובה, הא חשיבא כלא ספר כלל אותו היום".

וביאר הגרי"ש אלישיב: "דחזרה תוך כדי דיבור אינה אלא לתקן את דבריו ולא לקלקל, וממילא יצא אתמול בספירתו הראשונה ויכול להמשיך לספור בברכה". והובא שם מדברי הגר"ח קנייבסקי שהוסיף שכן מבואר ברמב"ן במלחמות סוף פ"ק דברכות בסוגיא דשכרא, דחזרה בטעות אינה חזרה, עכ"ד.

ויש לבאר את הדברים, מדוע "חזרה תוך כדי דיבור אינה אלא לתקן את דבריו ולא לקלקל", ומהו המקור לסברא זו מדברי הרמב"ן.

ב. לשם כך נעיין בסוגיא בברכות (יב, א).

"פשיטא, היכא דקא נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשכרא הוא, ופתח ומברך אדעתא דשכרא וסיים בדחמרא, יצא, דאי נמי אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא, דהא תנן על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. אלא היכא דקא נקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא, פתח ובריך אדעתא דחמרא, וסיים בדשכרא מאי. בתר עיקר ברכה אזלינן, או בתר חתימה אזלינן".

בביאור דברי הגמרא נחלקו הראשונים. לדעת רש"י, כאשר מברכים ברכת הנהנין אין די באמירת הנוסח המתאים, אלא יש לבדוק גם מה היתה מחשבתו בזמן אמירת הברכה, וכך ביאור הסוגיא: "פתח בדשכרא וסיים בדחמרא, תחילת הברכה אמר על מנת שהכל, וכיון שהגיע למלך העולם נזכר שהוא יין, ואמר פרי הגפן, פשיטא לן דיצא, דהא אפילו סיים כל הברכה כדעת פתיחתה ואמר שהכל יצא על היין דתנן על כולם וכו'". כאשר מחזיק בידו כוס יין בידו, ובתחילת הברכה טעה וחשב כי בידו כוס מים ועליו לברך 'שהכל', ובסיום הברכה כשאמר "מלך העולם" נוכח לראות שהכוס היא של יין, וסיים "בורא פרי הגפן" - אף שיש להתחשב במה שתחילת הברכה חשב לברך 'שהכל', אולם מאחר שגם אם היה מסיים ומברך 'שהכל', היה יוצא ידי חובה, כדברי המשנה "על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא" - אין מחשבה זו מגרעת, ויצא ידי חובה.

והספק הוא, לפי רש"י, אם: "פתח אדעתא דחמרא - כדי לסיים בורא פרי הגפן, וכשהגיע למלך העולם נזכר שהוא שכר וסיים שהכל, מהו. בתר עיקר ברכה אזלינן - ועיקר ברכה אדעתא דיין נאמרה, והוי כמו שסיים ביין, ואין ברכת היין מוציאה ידי ברכת שכר, שאין השכר מן הגפן". במקרה זה, שהחזיק בידו כוס שכר [שברכתו 'שהכל'], ובתחילת הברכה טעה וחשב כי בידו כוס יין שברכתה 'הגפן', ובסיום הברכה כשאמר "מלך העולם" נוכח לראות שהכוס של שכר, וסיים 'שהכל', כדין, יש להסתפק - האם מכיון שחתימת הברכה היתה כהוגן - "בתר חתימה אזלינן", או "בתר עיקר הברכה אזלינן", ומכיון שבתחילת הברכה חשב לברך על שכר 'ברכת בורא פרי הגפן' , שאם היה מברך כן, לא היה יוצא ידי חובה - הרי שמחשבה זו מגרעת בברכה, ואינו יוצא ידי חובה אפילו אם סיים ואמר לבסוף 'שהכל'.

ולכאורה לדרכו של רש"י בביאור ספק הגמרא יוצא, שאם יש צד שמחשבה מגרעת בברכה, ואינו יכול לתקן את ה"קלקול" בתוך כדי דיבור, קל וחומר שדיבור לא ראוי שנאמר בטעות במטבע הברכה, אינו בר תיקון בתוך כדי דיבור - שכן בברכות צריך שגם "עיקר הברכה" וגם ה"חתימה" יֵאמרו כדת וכדין. ולפי צד זה, בנדון דידן בדיני ספירת העומר, שספר כדין [ביום רביעי אמר היום ארבעה] ובתוך כדי דיבור "קלקל" את ספירתו [באומרו היום חמשה ימים], מכיון חלק מהספירה אינו נכון, אי אפשר לתקנו, גם לא תוך כדי דיבור, וצ"ע.

ג. ברם הרמב"ן (מלחמות, ברכות שם) ביאר את סוגיית הגמרא באופן אחר מרש"י, וז"ל: "אמר הכותב כבוד רבינו שלמה ז"ל יהא מונח במקומו שדבריו טובים לפי ספריו, אלא שספרים משובשים גרמו לו לומר כן... ואין הדברים נוחים, שלא מצינו פסול במחשבה כגון זו". ומבואר בדבריו, שלא יתכן לפסול ברכה שנאמרה כדין, אם בתחילת הברכה היתה מחשבה לברך ברכה שאינה ראויה, וזאת בניגוד לפירוש רש"י.

ולכן פירש הרמב"ן: "וכך היא הצעה של שמועה, פשיטא היכא דנקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר שכרא הוא, ובריך ברוך אתה שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן, לפי שהרגיש מיד שכוס של יין הוא, יצא, בין דניזל בתר פתיחה בין בתר חתימה, שאפילו סיים בדשכרא נמי יצא". כאשר אחז בידו כוס משקה וסבר שהיא של שכר, ובשל כך בירך 'שהכל', אלא שבסופו של דבר, נוכח שהכוס של יין, ולכן תיקן את עצמו בתוך כדי דיבור, והוסיף 'בורא פרי הגפן' - יצא ידי חובה. ומוסיף הרמב"ן: "אי נמי, נקיט כסא דשכרא בידיה ופתח ובריך בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו יצא, שהרי חזר בו מיד תוך כדי דיבור וסיים ברכתו כראוי. ומפני שהוסיף בה לא פסל, אלא שאמר שהקב"ה ברא זה וזה". והיינו, שגם במקרה שאחז בידו כוס שכר, וטעה ובירך 'בורא פרי הגפן', ובתוך כדי דיבור, נוכח בטעותו ותיקן את עצמו לומר 'שהכל' - יצא ידי חובה. ומנמק זאת הרמב"ן: "ומפני שהוסיף בה לא פסל, אלא שאמר שהקב"ה ברא זה וזה".

וספק הגמרא הוא: "אלא פתח אכסא דשכרא בדשכרא, וטעה וחזר בו וסיים בדחמרא, כגון שאמר שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן, מאי. בתר עיקר ברכה אזלינן, ויצא, שכבר השלים ברכתו כהלכתה. וחזרה בטעות שחזר וסיים שלא כראוי לא הוי חזרה, ונפסלה. או דילמא אפילו בזו, בתר חתימה אזלינן, ולא יצא". כלומר, כאשר היתה בידו כוס של שכר, ובירך עליה 'שהכל' כראוי, אלא שלבסוף טעה וקלקל את הברכה כשסיים ואמר בתוך כדי דיבור 'בורא פרי הגפן' - השאלה היא, האם הקובע הוא "עיקר הברכה", ומכיון שבירך כדין, החזרה בטעות אינה מגרעת בברכה הראויה שבירך. או שבכל אופן אומרים "בתר חתימה אזלינן", וה"תיקון" בחתימת הברכה הוא הקובע, ולכן בנדון דידן שה"תיקון" קלקל את הברכה, לא יצא ידי חובה.

נמצא איפוא, שהספק בדין ספירת העומר, שספר כדין ובתוך כדי דיבור "קלקל" את ספירתו, הוא למעשה הספק שהסתפקה בו הגמרא בברכות לפי ביאורו של הרמב"ן, וכמובא לעיל בשם הגר"ח קנייבסקי.

ד. אמנם המרדכי (מגילה סימן תתג) הביא את בעיית הגמרא בברכות הנ"ל, וכתב: "ולא איפשטא. ומכאן דקדק רבינו אבי העזרי, דהיכא דקאי בחמשה ימים וקסבר שהם ארבעה, פתח ובירך אדעתא דארבעה, וסיים בחמשה, אי נמי להיפוך, לא יצא, הואיל ולא איפשטא אזלינן לחומרא, וחוזר ומברך וסופר כהלכתו". ולמדנו מדבריו: [א] מספק הגמרא בדיני ברכות הנהנין - ניתן ללמוד להלכות ספירת העומר בנדון שיש ספק האם "בתר פתיחה אזלינן", או "בתר חתימה". [ב] מכיון שספק הגמרא לא נפשט, יש להחמיר, ופירושו של דבר, שהברכה שבירך אינה טובה.

והנה אם המרדכי למד את ספק הגמרא בברכות כדברי הרמב"ן, הרי שנדון דידן מפורש בדבריו: "דקאי בחמשה ימים וקסבר שהם ארבעה, פתח ובירך אדעתא דארבעה וסיים בחמשה, אי נמי להיפוך", והמקרה "להיפוך" לדרכו של הרמב"ן הוא, כשעמד ביום החמישי ובירך וספר חמשה ימים, אלא שלאחר מכן טעה ובתוך כדי דיבור אמר "ארבעה ימים". ובנדון זה הכריע המרדכי לחומרא, והיינו שספירה זו לא עלתה לו, ועליו לחזור ולספור בברכה [וכמובן, אם רק למחרת, בבואו לספור את העומר נזכר בזה, לא יוכל להמשיך ולספור בברכה, מכיון שספירה זו אינה ספירה].

ברם נראה ברור מלשון המרדכי שלמד את ספק הגמרא כדברי רש"י, שבחתימת הברכה, שינה את דעתו ולא הוציא כלל מפיו את הספירה הנכונה, כדבריו "פתח ובירך אדעתא דארבעה וסיים בחמשה". משמע, שרק בשעת אמירת תחילת הברכה היתה דעתו לספור "ארבעה ימים", אבל הסיום אמר רק "חמשה ימים".

אולם נחלקו הראשונים כיצד יש להכריע בספק הגמרא בברכות. התוספות (ברכות יב, א ד"ה לא) כתבו: "ופירש רב אלפס, השתא דלא אפשיטא בעיין, אזלינן לקולא, ואפילו פתח בחמרא וסיים בשכרא, יצא. ור"י היה אומר לחומרא, דצריך לברך פעם אחרת".

ובשו"ע (או"ח סימן רט סעי' א) פסק כדעת הרי"ף לקולא: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, על דעת לומר בורא פרי הגפן, ונזכר שהוא שכר או מים וסיים שהכל, יצא". וזהו ספק הגמרא לפירושו של רש"י, והכרעתו לקולא, שיצא ידי חובה, מכיון שלמעשה הוציא מפיו את הברכה הראויה.

ה. נמצא מעתה, שאמנם פסק הגרי"ש אלישיב, כפי שביארו הגר"ח, הוא לפי שיטת הרמב"ן בביאור הסוגיא, וכמבואר לעיל שהספק בדין ספירת העומר, שספר כדין ובתוך כדי דיבור "קלקל" את ספירתו, הוא למעשה הספק שהסתפקה בו הגמרא בברכות לפי ביאורו של הרמב"ן, ופסק הגרי"ש לקולא בספק הגמרא, ולכן נקט ש"חזרה תוך כדי דיבור אינה אלא לתקן את דבריו ולא לקלקל, וממילא יצא אתמול בספירתו הראשונה ויכול להמשיך לספור בברכה".

אבל לאור האמור בדברי המרדכי, נראה שהדין שונה, ויש להחמיר שלא יצא ידי חובה. שהרי המרדכי ביאר את ספק הגמרא לפי רש"י, שבחתימת הברכה, שינה את דעתו ממה שרצה לברך בהתחלה, ובזה הסתפקה הגמרא שיתכן ומחשבה מגרעת בברכה, ואינו יכול לתקן את ה"קלקול" בתוך כדי דיבור. ולמד מכאן המרדכי לדיני ספירת העומר שאם "פתח ובירך אדעתא דארבעה, וסיים בחמשה, אי נמי להיפוך, לא יצא, הואיל ולא איפשטא אזלינן לחומרא, וחוזר ומברך וסופר כהלכתו". ואם כן, הדברים קל וחומר, ומה אם בסוגיא בברכות מחשבה מגרעת בברכה, ואזלינן לחומרא לחזור ולברך, כל שכן דיבור לא ראוי שנאמר בטעות במטבע הברכה, אינו בר תיקון בתוך כדי דיבור.

ולפי זה בנדון דידן, שספר כדין ובתוך כדי דיבור "קלקל" את ספירתו, יוצא שלפי המרדכי יש להחמיר שלא יצא בספירה [ויתכן שהגרי"ש העדיף לפסוק לקולא, כי הכרעת השו"ע היא לקולא בספק הגמרא, שלא כהמרדכי] וצ"ע.

אמנם עיקר דברי המרדכי צ"ע, כי לכאורה יש חילוק בין עיקר הנושא של הסוגיא בברכות, בנדון ברכות ושם הספק הוא בנוגע לעיקר הברכה או לחתימה, ושייך להבין את הצד שאם חסר חלק מהברכה, אין זו ברכה. מה שאין כן בנדון של ספירה - ספירת העומר, לכאורה לא שייך בזה נושא של "עיקר" ושל "חתימה", ואפילו אם אמר בתחילת דבריו מספר שאינו נכון, מדוע שלא יוכל לתקנו בתוך כדי דיבור, וצ"ע.

היוצא מן הדברים שנתבארו:

לדעת הרמב"ן, הגמרא בברכות נשארה בספק האם "עיקר הברכה" הוא הקובע, ומכיון שבירך כדין, החזרה בטעות אינה מגרעת ו"מקלקלת" את הברכה הראויה שבירך. או ש"בתר חתימה אזלינן", וה"תיקון" בחתימת הברכה הוא הקובע, ואפילו כש"תיקון" זה קלקל את הברכה. וממילא אם "קלקל" את הברכה, עליו לחזור ולברך.

ומאחר ונחלקו הראשונים האם לאחר שנשארה הגמרא בספק, יש לפסוק לקולא או לחומרא, ודעת השו"ע שיש לפשוט את הספק לקולא, שאינו צריך לחזור ולברך - פסק הגרי"ש אלישיב [לעיל אות א] בדין ספירת העומר, שאם ספר כדין [ביום רביעי אמר היום ארבעה ימים] ובתוך כדי דיבור "קלקל" את ספירתו [באומרו היום חמשה ימים], יצא ידי חובה בנימוק "דחזרה תוך כדי דיבור אינה אלא לתקן את דבריו ולא לקלקל, ואם כן יצא אתמול בספירתו הראשונה ויכול להמשיך לספור בברכה".

וכן מובא בשם הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה ספירת העומר סעי' ה) שפסק בשאלה זו: "ספר ספירת העומר כהוגן, וסבר שטעה וחזר בו תוך כדי דיבור וספר שלא כהוגן, מסתבר שיצא בספירתו הראשונה". ובהערות (דבר הלכה אות ח) הוסיף: "שאני הכא דהחרטה היתה בטעות, ולכן מסתבר דיצא".

אמנם נתבאר לעיל כי לפי דברי המרדכי שביאר את סוגיית הגמרא בברכות כשיטת רש"י שם, ופסק בספק הגמרא לחומרא, יוצא כי בנדון דידן, שספר כדין ובתוך כדי דיבור "קלקל" את ספירתו, יש להחמיר שלא יצא ידי חובה בספירה.

ו. נדון חזרה בתוך כדי דיבור מפורש בדברי הפוסקים גם בדיני ברכות.

כתב המגן אברהם (או"ח סימן רט ס"ק ה) וז"ל: "והיכא דבעי למימר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם פוקח עורים, וטעה בדיבורו ואמר מלביש ערומים, וחזר ואמר תוך כדי דיבור פוקח עורים, צ"ע אם יצא ידי פוקח עורים. אבל אם נתכוין למלביש ערומים, יצא ידי מלביש ערומים. מי שאמר אחר ברכת היין בורא מאורי האש, ונזכר וסיים בורא מיני בשמים, יצא. ומיהו צריך לחזור ולברך בורא מאורי האש. ונ"ל דווקא כשנתכוין בשעת הברכה על הבשמים, אבל כשנתכוין על האש יצא, ומברך אחר כך על הבשמים".

וכן נפסק במשנה ברורה (שם ס"ק ו) "כתבו האחרונים, מי שאומר אחר ברכת היין בורא מאורי האש, ונזכר שצריך להקדים בשמים וסיים בורא מיני בשמים, יצא ידי בשמים, וחוזר ומברך בא"י אמ"ה בורא מאורי האש. ודווקא כשנתכוין בשעת הזכרת שם ומלכות על הבשמים, שנקט בידו ונכשל בלשונו ואמר בורא מאורי האש. אבל כשנתכוין על האש, יצא ידי ברכת מאורי האש, ואחר כך מברך ברכה אחרת על הבשמים, דהא על האש גם כן צריך לברך, והסדר אינו מעכב. ולענין ברכת השחר אם טעה בפוקח עורים ומלביש ערומים וכדומה, נתברר לעיל בסימן מ"ו במשנה ברורה סק"כ עי"ש".

ושם כתב המשנה ברורה: "אם בשעה שהגיע לברכת פוקח עורים, ורצה לסיים פוקח עורים, נכשל בלשונו וסיים מלביש ערומים ובתוך כדי דיבור נזכר וסיים פוקח עורים, יש אומרים דיצא בזה ידי ברכת פוקח עורים, כי בזה עקר סיומו הראשון. ויש מסתפקים בזה [השערי תשובה בסימן זה והדגול מרבבה]. אבל אם בשעה שאמר בא"י אמ"ה חשב גם כן לסיים מלביש ערומים, ואחר שסיים מלביש ערומים נזכר בתוך כדי דיבור ואמר פוקח עורים, לכו"ע יצא ידי ברכת מלביש ערומים, וחוזר ומברך פוקח עורים, כי אין הסדר מעכב. וכן הוא הדין בכל ברכת השחר, לבד מברכת מתיר אסורים וזוקף כפופים. אם הקדים ברכת זוקף כפופים, ובתוך כדי דיבור סיים מתיר אסורים, דאף דלא יצא בזה רק ברכה אחת והיא ברכה ראשונה של זוקף כפופים, אפילו הכי לא יברך שוב מתיר אסורים [הפמ"ג בסי' רט]".

והדינים העולים בזה הם:

[א] נתכוין לברך על בשמים וטעה ואמר 'בורא מאורי האש', אך תוך כדי דיבור תיקן את דבריו ואמר 'בורא מיני בשמים', יצא ידי חובת ברכת הבשמים [ואחר יחזור ויברך על מאורי האש].

[ב] נתכוין לברך על האש ואף אמר 'בורא מאורי האש', ותוך כדי דיבור "תיקן" את דבריו ואמר 'בורא מיני בשמים', יצא ידי חובת ברכת מאורי האש [ואחר כך יברך על הבשמים, וסדר הברכות אינו מעכב]. ומפורש איפוא, כי "תיקון" זה בחזרתו בתוך כדי דיבור, אינו יכול "לקלקל" את הברכה שבירך כדין.

[ג] נתכוין לברך 'פוקח עורים', וטעה בדיבורו ואמר 'מלביש ערומים', וחזר ואמר תוך כדי דיבור 'פוקח עורים', השערי תשובה ודגול מרבבה הסתפקו בזה אם יצא ידי חובת פוקח עורים, והמג"א נשאר בצ"ע. אך משמעות המשנה ברורה שנטה לדעת האומרים שיצא ידי חובה, מכיון שבדבריו האחרונים "תיקן" את מה שאמר קודם.

[ד] נתכוין לברך 'מלביש ערומים' ואף אמר זאת, אך בתוך כדי דיבור חזר ואמר 'פוקח עורים', יצא ידי חובת ברכת 'מלביש ערומים'. ואף כאן ההסבר לכך הוא, כי "תיקון" זה בחזרתו בתוך כדי דיבור, אינו יכול "לקלקל" את הברכה שכבר בירך כדין.

• * *

ז. ונראה לדון בדברים, ויתכן שיש לחלק בין ספירת העומר לדיני ברכות, מכמה סיבות.

ראשית, בספירת העומר חידש הדבר אברהם (סימן לד) שיש דין שהספירה צריכה להיות ודאית, ולכן אם בשעת הספירה לא היה ברור לסופר מהו המספר המדוייק של יום זה לעומר, אין זו ספירה. כי "ספירה" פירושה ידיעת המספרים, ולא אמירת המספרים.

הדבר אברהם דן בשאלה "מי שהיה בדרך רחוקה בין אינם יהודים והיה מסופק במנין ספירת העומר, אם הוא עומד בשלושה לספירה או בארבעה, אם יכול לברך ולספור מספיקא שני מספרים, היינו היום שלושה ימים היום ארבעה ימים". ובתחילת דבריו כתב: "הנה בפשוטו נראה שאין ענין הספירה שיוציא מלות המסופר מפיו, אלא ענייינה שידע ויוחלט אצלו מדעת ומהחלטה מנין שהוא סופר ובלאו הכי לא מיקרי ספירה כלל אלא קריאת מלות הספירה הוא דהויא ולא ספירה עצמה". ולפיכך: "כשאינו מבין ויודע את מספרו מדעת, לא מיקרי מנין וספירה כלל. אם כן בנדון דידן, במסופק בימי הספירה בודאי אינו מונה שני ימים מספקא, דהאיך יאמר היום שלשה ימים היום ארבעה ימים, דאיזה מספר הוא, שאם אפשר שהוא שלשה ואפשר שהוא ארבעה אם כן לא הוי מספר כלל, שהרי אינו מכיר ואינו יודע בהחלט את המספר שהוא מונה".

ואף שלהלכה למעשה, כתב הדבר אברהם: "ואולם אע"פ שהסברא נכונה ויש לה סימוכין, אבל אחרי שהרז"ה תירץ לקושייתו מה טעם אין אנו סופרים שתי ספירות בדרך אחרת וז"ל, ואם באנו לספור ב' ספירות מספק נמצאת ספירה שני מושכת עד יו"ט ראשון של עצרת ואתי לזלזולי ביו"ט דאורייתא, הלכך אין לנו אלא מה שנהגו, עכ"ל. נראה לכאורה דלית ליה כסברתנו הנ"ל, דאם לא כן עדיפא הו"ל למימר, דאי אפשר לספור ב' ספירות מספק, וקושיא מעיקרא ליתא. והר"ן שם הביא גם כן דבריו ולא העיר עליהם כלום, והלכך נראה דבנדון דידן נמי אפשר לספור ב' ספירות מספק. ולפי שספירה בזמן הזה דרבנן, אולי נכון יותר שיספור ב' ספירות מספק בלא ברכה".

ברם, מכיון שכפי שכתב הדבר אברהם, "הסברא נכונה", יש הבדל בין חזרה בתוך כדי דיבור בברכות, לחזרה בתוך כדי דיבור בספירת העומר. ורק בברכות, כאשר בירך ברכה כהוגן, ובתוך כדי דיבור חזר בו [בטעות], אינו יכול "לקלקל" את ברכתו הראשונה. ולכן אינו צריך לברך בשנית, ובפרט שהלכה פסוקה היא "ספק ברכות להקל". מה שאין כן בספירת העומר כאשר סופר ותוך כדי דיבור חוזר בו, אין זו ספירה ודאית, וכאמור לעיל, ספירה שאינה ודאית אינה ספירה.

אלא שמוכח מדברי המשנה ברורה, שלא סבר כן לדינא. שהרי לעיל [אות א] הבאנו את דבריו שאפשר לתקן את ספירת העומר בתוך כדי דיבור, וכגון שהתחיל לספור מספר שאינו נכון, ותוך כדי דיבור תיקן את עצמו למספר הנכון. ואילו לפי הדבר אברהם גם כאשר הוא מתקן את עצמו בתוך כדי דיבור ואומר "היום ארבעה ימים בעומר חמשה ימים בעומר", אין זו ספירה ודאית, ואף על פי כן לא ראה המשנה ברורה כל פסול בכך.

ח. עוד נראה לחלק בין דיני ברכות לספירת העומר, על פי דברי הרמב"ן שהובאו לעיל [אות ג] "נקיט כסא דשכרא בידיה ופתח ובריך בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו, יצא, שהרי חזר בו מיד תוך כדי דיבור וסיים ברכתו כראוי. ומפני שהוסיף בה לא פסל, אלא שאמר שהקב"ה ברא זה וזה".

ומבואר בדבריו, שבברכות, כאשר אמר את הברכה כתיקונה ['שהכל נהיה בדברו' על שתיית שכר], אפילו אם הוסיף בה נוסח שאינו מתאים ['בורא פרי הגפן'] - אין זה "פוסל" את הברכה, מכיון שסוף כל סוף "הקב"ה ברא זה וזה". ולפי זה, גם במקרה שהסתפקה בו הגמרא לפי הרמב"ן, כאשר היתה בידו כוס של שכר, ובירך עליה 'שהכל' כראוי, אלא שלבסוף טעה וקלקל את הברכה כשסיים ואמר בתוך כדי דיבור 'בורא פרי הגפן' - יצא ידי חובה ואינו צריך לחזור ולברך, לא רק מטעם ספק ברכות להקל, אלא גם מכיון שאנו אומרים שאין באמירת 'בורא פרי הגפן' כדי "לפסול" את מה שאמר בתחילה 'שהכל', אלא להוסיף בשבח "שהקב"ה ברא זה וזה".

וכמובן, סברא זו היא רק בברכות, הן בברכות הנהנין כנ"ל, והן בברכות השבח כמבואר לעיל [אות ה] - כאשר נתכוין לברך על האש ואף אמר 'בורא מאורי האש', ותוך כדי דיבור "תיקן" את דבריו ואמר 'בורא מיני בשמים', שיצא ידי חובת ברכת מאורי האש. וכן כאשר נתכוין לברך 'מלביש ערומים' ואף אמר זאת, ובתוך כדי דיבור חזר ואמר 'פוקח עורים', יצא ידי חובת ברכת 'מלביש ערומים'. וכל זה, משום ששייך לומר כעין סברת הרמב"ן, שאמירת 'פוקח עורים', אינה מהווה סתירה ל'מלביש ערומים', "ומפני שהוסיף בה לא פסל" אלא שאמר שהקב"ה גם 'פוקח עורים' וגם 'מלביש ערומים'. מה שאין כן בספירת העומר, כאשר סופר ב' ספירות הסותרות אחת לשניה, ולדוגמא הוא אומר "היום ארבעה ימים בעומר חמשה ימים בעומר", בספירה השניה שאומר ודאי כוונתו לבטל ולפסול את ספירתו הראשונה, ואשר על כן בזה אינו יוצא ידי חובה.

ומעתה יש לתמוה על דברי הגרי"ש אלישיב שלמד מדברי הרמב"ן בהלכות ברכות לדיני ספירת העומר, ש"חזרה תוך כדי דיבור אינה אלא לתקן את דבריו ולא לקלקל", ואילו מדברי הרמב"ן עצמו אפשר להבין שיש להבדיל בין הנושאים, כאמור, וצ"ע.

ט. הדגול מרבבה (או"ח סי' רט) בהגהות על המג"א (שם ס"ק ה) כתב לחלק בין המחזיק כוס שכר בידו וטעה בנוסח הברכה ואמר 'בורא פרי הגפן' במקום 'שהכל', או החזיק בשמים בידו וטעה ואמר 'בורא מאורי האש' במקום 'בורא מיני בשמים' - שבשניהם אם חזר ותיקן את דבריו בתוך כדי דיבור, יצא ידי חובה. לבין המברך ברכות השחר ואמר 'מלביש ערומים' במקום 'פוקח עורים', שיש מקום להסתפק אם יכול לחזור ולתקן דבריו, כי "לא דמי לכוס שכר דשם הכוס בידו ומחשבתו ניכרת".

וכוונתו, שדווקא במקום שמחשבתו ניכרת שטעה, כגון כשמחזיק השכר או הבשמים בידו, ומוכח שאמירת 'בורא פרי הגפן' או 'בורא מאורי האש' יסודם בטעות, מועיל התיקון שחוזר בו תוך כדי דיבור לומר את הברכה המתאימה. לעומת זאת, כאשר אין כל היכר למחשבתו, וכגון בברכות השחר, שאין היכר מה היה בדעתו לברך בשעה שהתחיל את הברכה, יש מקום להסתפק מה הדין כשנתכוין לברך 'פוקח עורים', וטעה בדיבורו ואמר 'מלביש ערומים', וחזר ואמר תוך כדי דיבור 'פוקח עורים' - האם יכול "לתקן" בדבריו האחרונים את מה שאמר קודם, ושפיר יצא ידי חובת 'פוקח עורים', או לא.

ולפי דבריו הוא הדין בספירת העומר שאין מחשבתו ניכרת אם התכוין לספור ארבעה ימים או חמישה, שאין היכר בשעת הברכה מה היה בדעתו - יש להסתפק כעין הספק הנ"ל בברכות השחר, האם יכול "לתקן" בדבריו האחרונים את מה שאמר קודם, או לא.

אמנם אם כנים הדברים, יצא שדברי הדגול מרבבה מנוגדים למה שכתב המשנה ברורה המובא לעיל [אות א] שאפשר לתקן את ספירת העומר בתוך כדי דיבור, וכגון שהתחיל לספור מספר שאינו נכון, ותוך כדי דיבור תיקן את עצמו למספר הנכון. ואילו לפי הדגול מרבבה, במקום שאין מחשבתו ניכרת, אנו מסופקים אם יכול "לתקן" בדבריו האחרונים את מה שאמר קודם, וצ"ע.

י. בגמרא בנדרים (פז, א) מובא: "והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי, חוץ ממגדף, ועובד עבודת כוכבים, ומקדש, ומגרש". ופירש רש"י: "החוזר תוך כדי דיבור כדיבור דמי לכולהו מילי חוץ ממגדף וכו'". וביאר הר"ן מדוע בכל התורה נאמר הכלל "תוך כדי דיבור כדיבור", ואילו ארבעת דברים אלו [מגדף, ועובד עבודת כוכבים, ומקדש, ומגרש] יוצאים מהכלל, וז"ל: "ולא ידענא מאי שנא הני, ומנא להו לרבנן הכי. ונראה בעיני, דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי, כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה, אלא דעתו שיכול לחזור בו תוך כדי דבור. אבל הני כיון דחמירי כולי האי, אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה, ומשום הכי חזרה, אפילו תוך כדי דיבור לא מהני".

ומבואר בדבריו שיסוד ההלכה שאדם יכול לחזור בו מדבריו בתוך כדי דיבור, הוא "גמירות הדעת". והיינו שבכל דיבור שאדם מוציא מפיו, אין דעתו נגמרת עד שיעור הזמן של תוך כדי דיבור. כי הוא מניח לעצמו שיעור זמן של "תוך כדי דיבור", שבו יוכל לסיים להביע את דעתו. וממילא אם יחזור בו בתוך כדי דיבור, דיבורו הראשון בטל ומבוטל כי דעתו נגמרת תמיד בדיבורו האחרון. ורק ארבעת הדברים החמורים הנ"ל, יצאו מכלל זה, שבגלל חומרתם כבר בדיבור הראשון אנו אומרים שנגמרה דעתו בדיבורו, ואין הוא יכול לחזור בו מדבריו, אפילו בתוך כדי דיבור.

ולפי זה יוצא, שבספירת העומר, אם חוזר בו מספירתו בתוך כדי דיבור, אין הבדל אם "תיקן" את דבריו, דהיינו ספר בסופו של דבר את המנין הנכון של אותו היום. או שטעה, וכשחזר בו מספירתו "קלקל" את המנין הנכון. כי בכל מקרה נאמר שאין דעתו נגמרת עד שיעור הזמן של תוך כדי דיבור, ותמיד קובע הדיבור האחרון, שבו נגמרה דעתו. וזהו שלא כדברי הגרש"ז אויערבך והגרי"ש אלישיב המובאים לעיל, שאם ספר כדין [ביום רביעי אמר היום ארבעה ימים] ובתוך כדי דיבור "קלקל" את ספירתו [באומרו היום חמשה ימים], יצא ידי חובה בנימוק "דחזרה תוך כדי דיבור אינה אלא לתקן את דבריו ולא לקלקל". כי לפי הר"ן אין סיבה לחלק בין "תיקון" או "קלקול".

יא. אולם כשנעיין בסוגיית הגמרא בנדרים, מובאת שם הלכה נוספת שנאמר בה הדין של "תוך כדי דיבור כדיבור":

"מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף, וכמדומה שמת וקרע, ואחר כך מת, לא יצא ידי קריעה. אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא, לא שנו אלא שמת לאחר כדי דיבור, אבל בתוך כדי דיבור כדבור דמי". ומפורש איפוא, שדין "תוך כדי דיבור כדיבור" נאמר גם על מעשה שעושה האדם, אשר יכול לחול רק בשיעור הזמן של "תוך כדי דיבור". ומהלכה זו הקשה הגר"ש שקופ בספרו שערי יושר (שער ה פרק כב) על הר"ן: "וכל הרואה יראה דקיצר הר"ן בזה לבאר עיקר היסוד בזה, דאיך שייך לענין קריעה סברת הר"ן, דאם קרע ואחר כך שמע תוך כדי דיבור שמת לו מת דיצא ידי קריעה". בקריעה הרי לא שייכת כלל סברת הר"ן שיסוד דין "תוך כדי דיבור כדיבור" הוא ענין של "גמירות הדעת", שבשעת הדיבור או המעשה הראשון לא נגמר דעתו עד שיעור הזמן של "תוך כדי דיבור". כי בשעת הקריעה הראשונה עדיין לא מת, ומה שייך לומר שכביכול לא נגמרה דעתו עד שיעור הזמן של "תוך כדי דיבור" ואז מצטרפת הקריעה הראשונה על חיוב שנתחדש לאחר מכן.

משום כך ביאר הגר"ש את דברי הר"ן: "אלא נראה ודאי דהכלל בזה, שעשו חז"ל גבול מה נקרא בבת אחת ומה נקרא בזה אחר זה. דכל שני דברים התכופים זה אחר זה חשוב כאילו הוא בבת אחת. ומהאי טעמא לענין קריעה יצא ידי קריעה, כיון דחשבינן שהיה הקריעה בבת אחת עם השמועה ששמע שמת לו מת, והוי כאילו קרע בשעת השמועה. זה היסוד העיקרי בהכלל של תוך כדי דיבור. ומהאי טעמא, לענין קריעה יצא ידי קריעה כיון דחשבינן שהיתה הקריעה בבת אחת עם השמועה ששמע שמת לו מת, והוי כאילו קרע בשעת השמועה". כלומר, כל דיבור או מעשה שעושים בתוך כדי דיבור למעשה או דיבור שקדמו לו, נחשבים כאילו נעשו בבת אחת. ואין פירושו של דבר שהדיבור או המעשה השני מבטלים את הדיבור או המעשה הראשון, אלא ששני הדיבורים או המעשים מתחברים האחד עם השני ב"תוך כדי דיבור", וכפי שסיים הגר"ש את דבריו: "והנה בכל זה אין המעשה הראשונה בטלה, דהרי מכל מקום נעשה המעשה. ולכן אף אם חזר בו מהמעשה הראשונה יש לדון שתועיל הראשונה".

לפי הסבר זה ביסוד דין "תוך כדי דיבור כדיבור" מובנים דברי הגרי"ש אלישיב "דחזרה תוך כדי דיבור אינה אלא לתקן את דבריו ולא לקלקל". מכיון שאין הדיבור השני מבטל את הדיבור הראשון, אלא שני הדיבורים קיימים ומתחברים אחד עם השני, כאשר "מתקן" את דבריו הראשונים [לדוגמא, כאשר סופר ביום רביעי, היום חמשה ימים ומתקן בתוך כדי דיבור ארבעה ימים] - חפצו שהדברים ישארו כפי שהם מתוקנים [ארבעה ימים לעומר] והדיבור האחרון הוא הקובע. וכאשר הדיבור האחרון "מקלקל" [כשטעה ואמר ביום רביעי, היום ארבעה ימים ותוך כדי דיבור אמר חמשה ימים] - מאחר וחפצו שהדיבור הראשון לא יתבטל, ויסוד דין "תוך כדי דיבור" אינו ביטול של הדיבור הראשון, שפיר נשאר הדיבור הראשון במקומו.

ובנדון דידן, אם ספר כדין [ביום רביעי אמר היום ארבעה ימים] ובתוך כדי דיבור "קלקל" את ספירתו [באומרו היום חמשה ימים], יצא ידי חובה בנימוק "דחזרה תוך כדי דיבור אינה אלא לתקן את דבריו ולא לקלקל, ואם כן יצא אתמול בספירתו הראשונה ויכול להמשיך לספור בברכה".

יב. בדין "תוך כדי דיבור כדיבור דמי", מצאנו מקום נוסף יוצא מן הכלל.

בשו"ע (או"ח סימן קיד סעי' ד) נפסק: "אם אמר 'מוריד הגשם' בימות החמה מחזירין אותו, וחוזר לראש הברכה". ודנו הפוסקים מה הדין אם אמר 'מוריד הגשם' ותוך כדי דיבור נזכר ותיקן את עצמו באמירת 'מוריד הטל'. בשם הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה פ"ח אות יג) מובא: "הזכיר מוריד הגשם בימות החמה, אין מועיל תיקון תוך כדי דיבור". ובהערות (דבר הלכה אות יז) נכתב טעם הדבר: "כי החסרון הוא בכך שהזכיר דבר שאם יבוא בזמן זה אדרבא אין בו שבח אלא משום קללה ח"ו, ואף אם יחזור ויאמר מוריד הטל הרי סוף סוף הזכיר גם גשם, ולכן יחזור לראש". וכן נקט בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן טז) "לדידי פשוט מאד דבהזכרה לא מהני תוך כדי דיבור. וטעם זה שמקלל, לא שייך בהו דיני תוך כדי דיבור האחרים". ומבואר בדבריהם, שבמקום שבדיבורו שיצא מפיו יש משמעות של קללה, אינו מועיל התיקון לדבריו בתוך כדי דיבור.

מאידך, בספר אשי ישראל (פרק כג הערה קח) הביא בשם הגרי"ש אלישיב בנדון דידן: "דבתוך כדי דיבור אינו צריך לחזור לראש הברכה, אלא רק יחזור לומר מוריד הטל, וימשיך בתפילתו". לדעת הגרי"ש, הגם שהוציא מפיו דיבור של "קללה", עדיין יכול לתקנו בתוך כדי דיבור.

ונראה בדעת הגרש"ז אויערבך שיש לחלק בין דיבור שהוא "קלקול" לדיבור הקודם, לבין דיבור של "קללה" שרוצה לחזור בו ממנו בתוך כדי דיבור. שהרי כאשר ספר ספירת העומר כהוגן, ולאחר מכן בתוך כדי דיבור "קלקל" את הספירה כשספר מספר שאינו נכון, נתבארה לעיל [אות ה] דעת הגרש"ז, שיצא ידי חובה, שכן אינו יכול לקלקל את מה שכבר אמר כראוי. בעוד שאם הזכיר מוריד הגשם בימות החמה, אין מועיל תיקון תוך כדי דיבור, מכיון שהזכיר דיבור שהוא קללה.

יג. והנה המגיד הירושלמי רבי שלום שבדרון דן בהערותיו לספרו של זקנו המהרש"ם (דעת תורה סימן קיד סע' ו) בנדון דומה: "לא אמנע מלהעתיק כאן מה שהסתפקנו [על פי מעשה שהיה] באם אחד עמד בימות הגשמים והזכיר מוריד הגשם, אך טעה וחשב שעומד בימות החמה, וחזר מיד תוך כדי דיבור והתחיל אתה גבור לעולם ה' ולא הזכיר מוריד הטל [כמנהג יושבי חו"ל] וגמר תפילתו, מה דינו, אם נאמר תוך כדי דיבור כדיבור דמי גם לקלקל, ומכיון שחזר בו תוך כדי דיבור הוי כמאן דלא הזכיר מוריד הגשם כלל, וצריך לחזור ולהתפלל, כמבואר בשו"ע. או דילמא לקלקל לא אמרינן תוך כדי דיבור כדיבור דמי, ואינו צריך לחזור".

ולאחר שהביא את דברי הרמב"ן [לעיל אות ג] בביאור סוגיית הגמרא בברכות "פתח אכסא דשכרא בדשכרא, וטעה וחזר בו וסיים בדחמרא, כגון שאמר שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן, מאי. בתר עיקר ברכה אזלינן, ויצא, שכבר השלים ברכתו כהלכתה. וחזרה בטעות שחזר וסיים שלא כראוי לא הוי חזרה, ונפסלה. או דילמא אפילו בזו, בתר חתימה אזלינן, ולא יצא". כתב הגר"ש שבדרון: "לפי זה נמצא שבגמרא איבעיא לן ספק זה אם חזרה בטעות הוי חזרה או לא. אמנם שמעתי דיש לחלק ולומר דשאני התם, שעכ"פ עקר בפירוש מה שאמר בתחילה, שהרי סיים בורא פרי הגפן. מה שאין כן בנדון דידן שלא קלקל בפירוש, אלא שלא הזכיר מוריד הגשם כתקנת חכמים, בכהאי גוונא יש לומר דכיון דמעיקרא הזכיר, סגי בכך, וכנ"ל, וצ"ע. ועל כל פנים למדנו דין חזרה בטעות תוך כדי דיבור, מדברי הרמב"ן הנ"ל, ונפקא מינה לכמה דברים, ואין כאן מקום להאריך".

ובדבריו מפורש, שרק במקום "שלא קלקל בפירוש", אלא שבפעם השניה לא הזכיר 'מוריד הגשם' כתקנת חכמים, הרי שדי במה שהזכיר 'מוריד הגשם' בפעם הראשונה. משמע, שבמקום ש"מקלקל בפירוש", כגון שאמר 'מוריד הטל' בימות החמה וחזר והזכיר בתוך כדי דיבור 'מוריד הגשם' - זהו ספק הגמרא בברכות [לפי הרמב"ן] ויתכן שלא יוכל לתקן את דבריו.

יד. והנה בשו"ת עמק התשובה (סימן ז) ביאר רבי יחזקאל ראטה, אב"ד קארלסבורג, מדוע שונה דינו של החוזר ואומר בטעות 'מוריד הגשם' בימות החמה, מכל מקום אחר שיכול לחזור ולתקן את דבריו בתוך כדי דיבור: "נראה ברור דענין תוך כדי דיבור שייך רק היכי דעל ידי אמירתו מבטל מה שאמר מקודם, דאז נקרא חוזר בו ממה שאמר מקודם. אבל היכי שבאמירתו אין בו משום ביטול מה שאמר מקודם, לא שייך בזה לומר דיועיל תוך כדי דיבור. וכגון בנדון דאחר שאמר מוריד הגשם אמר מוריד הטל, הוי רק הוספה, דהזכרת מוריד הטל אינו מבטל הזכרת מוריד הגשם. וכן היכי שאמר ותן טל ומטר לברכה ואחר כך אמר ותן ברכה, אין באמירת ותן ברכה משום ביטול אמירת ותן טל ומטר, אלא הוספה לותן טל ומטר, וממילא לא מועיל, אלא צריך לחזור לראש הברכה דווקא. וכן ראיתי בילדותי בלוחות שבארץ ישראל שפסקו כהאי גוונא, ודבריהם מוכרחים".

והביא ראיה לדבריו: "מהא דקיי"ל בחושן משפט (סימן מב סעי' ה) דאם היה כתוב למעלה דבר אחד ולמטה דבר אחר, ואפשר לקיים שניהם, מקיימים אותם. אבל אם הם סותרים זה את זה, כגון שכתוב למעלה מנה ולמטה מאתים או איפכא, הולכים אחר התחתון. הרי דרק היכי שהאחרון סותר את הקודם, אמרינן שהקודם בטל. אבל אם אינו סותר, שניהם מקויימים. וזה כמו שכתבנו דהיכי דאין באמירת האחרון סתירה למה שאמר מקודם אין נסתר מה שאמר מקודם ושניהם קיימים".

ולכן מסקנתו: "בנדון דידן, היכי דבימות החמה טעה והזכיר מוריד הגשם, או שטעה בברכת השנים בימות החמה ושאל מטר, דבאופן זה החסרון הוי במה שהזכיר ושאל שלא כהוגן, ולא במה שחיסר הזכרת הטל או שחיסר שאלת הברכה, היאך יתכן שיועיל אם השלים בתוך כדי דיבור והזכיר טל ושאל ברכה, לתקן המעוות שמקודם".

ולמדנו מדבריו, שרק במקום של דיבורים סותרים, נאמרה ההלכה של "תוך כדי דיבור כדיבור", שיכול לחזור בו מדבריו הקודמים ולבטלם. מה שאין כן במקום שבדיבור השני אין סתירה לראשון, אלא הוספה, ושניהם יכולים להתקיים, אזי אפילו בתוך כדי דיבור, לא מתבטל מה שאמר מקודם לכן. ומאחר ובאופן שהדיבור השני אינו מתקן או משלים את השני, לא נאמרה ההלכה של "תוך כדי דיבור כדיבור", שהדיבור הראשון אינו נחשב יותר - לכן כשאמר 'מוריד הגשם' בימות החמה, אפילו אם חזר ואמר תוך כדי דיבור 'מוריד הטל', דברים אלו אינם נחשבים כביטול ל"מעוות" שהזכיר גשם בימות החמה, אלא הוספה של שבח להקב"ה שהוא מוריד הגשם ומוריד הטל, ונמצא שבתפילתו הזכיר גשמים בימות החמה, ועליו לחזור ולהתפלל [וכדברי הגר"ש שקופ [לעיל אות יא] "בכל זה אין המעשה הראשונה בטלה דהרי מ"מ נעשה המעשה ולכן אף אם חזר בו מהמעשה הראשונה יש לדון שתועיל הראשונה"].

לכשנצרף את הדברים, עלה בידינו, שבכל מקום שאומר ברכה, ביכולתו לבטל את טעותו בתוך כדי דיבור, בתנאי שבדיבור השני יש תיקון למה שאמר מקודם. אולם כאשר הדיבור השני אינו מתקן את קודמו, נותר הדיבור הראשון על כנו.

ולכן בנדון הזכרת 'מוריד הגשם' בימות החמה, מאחר ויש בזה "קללה", וכאשר חוזר ואומר בתוך כדי דיבור 'מוריד הטל', אין בזה תיקון וביטול לדיבורו הקודם, כי הדברים יכולים להשתמע גם כתוספת שבח להקב"ה שהוא מוריד הגשם ומוריד הטל, ולא בהכרח כתיקון טעותו בדבריו הקודמים - נותר על מקומו ה"מעוות" שנגרם בדיבור הראשון שהזכיר גשמים בימות החמה ולא נתקן, ועליו לחזור ולהתפלל.

ואם כך, יוצא לפי העמק תשובה, שבספירת העומר, יכול בדיבור השני לתקן את מה שאמר מקודם, אך כאשר הדיבור השני אינו מתקן את קודמו, נותר הדיבור הראשון על כנו. וכדברי הגרי"ש אלישיב, שהובאו לעיל [אות א] ש"חזרה תוך כדי דיבור אינה אלא לתקן את דבריו ולא לקלקל, וממילא יצא אתמול בספירתו הראשונה ויכול להמשיך לספור בברכה".

• * *

סוף דבר: כלל נקוט בידינו ש"תוך כדי דיבור כדיבור", ואדם יכול לתקן את דבריו בתוך כדי דיבור.

לפיכך, כאשר נתכוין לברך על בשמים וטעה ואמר 'בורא מאורי האש', אך תוך כדי דיבור תיקן את דבריו ואמר 'בורא מיני בשמים', יצא ידי חובת ברכת הבשמים [ואחר יחזור ויברך על מאורי האש]. וכמו כן, אם נתכוין לברך 'פוקח עורים', וטעה בדיבורו ואמר 'מלביש ערומים', וחזר ואמר תוך כדי דיבור 'פוקח עורים', נראה מדברי המשנה ברורה שיצא ידי חובה, מכיון שבדבריו האחרונים "תיקן" את מה שאמר קודם.

יחד עם זאת, נוכחנו לראות כי בחזרתו בתוך כדי דיבור, אינו יכול "לקלקל" את הברכה שבירך כדין. ולכן, כשנתכוין לברך על האש ואף אמר 'בורא מאורי האש', ותוך כדי דיבור "תיקן" את דבריו ואמר 'בורא מיני בשמים', יצא ידי חובת ברכת מאורי האש [ואחר כך יברך על הבשמים, וסדר הברכות אינו מעכב], שכן "תיקון" זה בחזרתו בתוך כדי דיבור, אינו יכול "לקלקל" את הברכה שבירך כדין. וכמו כן, אם נתכוין לברך 'מלביש ערומים' ואף אמר זאת, אך בתוך כדי דיבור חזר ואמר 'פוקח עורים', יצא ידי חובת ברכת 'מלביש ערומים'. וזאת משום ש"תיקון" זה בחזרתו בתוך כדי דיבור, אינו יכול "לקלקל" את הברכה שכבר בירך כדין.

ולדעת הגרש"ז אויערבך והגרי"ש אלישיב, הוא הדין בספירת העומר, אם ספר כדין, ובתוך כדי דיבור "קלקל" את ספירתו, יצא ידי חובה בנימוק "דחזרה תוך כדי דיבור אינה אלא לתקן את דבריו ולא לקלקל, ואם כן יצא אתמול בספירתו הראשונה ויכול להמשיך לספור בברכה". אמנם נתבאר לעיל כי לפי דברי המרדכי בביאור סוגיית הגמרא בברכות אם ספר כדין ובתוך כדי דיבור "קלקל" את ספירתו, יש להחמיר שלא יצא ידי חובה בספירה.

ועוד נתבאר, כי האפשרות לבטל את טעותו בתוך כדי דיבור, היא רק בתנאי שבדיבור השני יש תיקון למה שאמר מקודם. אולם כאשר הדיבור השני אינו מתקן את קודמו, נותר הדיבור הראשון על כנו. ולכן בנדון הזכרת 'מוריד הגשם' בימות החמה, אפילו חזר ואמר בתוך כדי דיבור 'מוריד הטל', אין בזה תיקון וביטול לדיבורו הקודם, כי הדברים יכולים להשתמע גם כתוספת שבח להקב"ה - נותר על מקומו ה"מעוות" שנגרם בדיבור הראשון שהזכיר גשמים בימות החמה ולא נתקן, ועליו לחזור ולהתפלל.