דרשני:סימן כט-מדליקין מנר לנר (Zvi Ryzman)

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סימן כט

מדליקין מנר לנר

בגמרא (שבת כב, א) נחלקו רב ושמואל אם מדליקין [בחנוכה] מנר לנר או אין מדליקין מנר לנר, ואמר אביי שהלכה כשמואל שמדליקין מנר לנר. ומסתפקת שם הגמרא מה טעמו של רב האומר שאין מדליקין מנר לנר, האם זה בגלל שיש כאן ביזוי מצוה, או איכחושי מצוה. כלומר, שהנר השני כאילו נוטל מעט מאורו של הנר הראשון. והנפק"מ בין הטעמים, שאם נאמר שהטעם בגלל ביזוי מצוה, אם כן כל האיסור הוא דוקא כשמדליק על ידי קיסם, שאז יש ביזוי שמדליק מנר של המנורה את הקיסם של חול, אבל אם מדליק מהנר ישר לנר השני אין כל חשש של ביזוי מצוה. אבל אם טעמו בגלל אכחושי מצוה, אז גם כשמדליק מנר לנר ממש כאילו נוטל מעט מאורו של הנר הראשון.

ולכאורה נראה לומר שגם להלכה שנפסק כשמואל שמדליקין מנר לנר, עדיין נשארה הנפק"מ בספק הגמרא שהוא בעצם אליבא דרב. שכן אם נאמר שרב סובר שהאיסור הוא בגלל ביזוי מצווה, ורק על ידי קיסם אסור אבל מנר לנר עצמו מותר. אם כן לשמואל שחולק על רב ומתיר להדליק מנר לנר צריך להיות הדין שגם על ידי קיסם מותר להדליק מנר לנר. אבל אם נאמר שטעמו של רב הוא משום אכחושי מצווה, ולפי רב גם מנר לנר אסור מכיון שיש אכחושי מצווה, יתכן שכל מה ששמואל חולק עליו הוא רק על עצם הדין של הדלקה מנר לנר, אבל בהדלקה על ידי קיסם יסבור גם שמואל שאסור, כיון שעל זה לא דיבר רב בדבריו.

ב.

והנה הגמרא מקשה שם על רב שסובר שאין מדליקין מנר לנר בין למ"ד שהטעם הוא משום ביזוי מצוה ובין למ"ד שהטעם הוא משום אכחושי מצוה, מדבריו של רב שאמר שבבית המקדש היה הכהן גדול מדליק את הנרות מהנר המערבי. ומתרצת הגמרא שמדובר בפתילות ארוכות שאין בהם ביזוי מצווה. אבל למ"ד אכחושי מצווה עדיין קשה היאך הדליקו מהנר המערבי, ונשארת הגמרא בזה בקושיא.

נמצא לפי זה, שלמסקנת הגמרא טעמו של רב הוא בגלל ביזוי מצוה, ואם כן לרב האיסור הוא רק על ידי קיסם שיש בזה ביזוי מצווה אבל מנר לנר מותר. ולשמואל שחולק על רב, מותר גם מנר לקיסם. ומעתה תמוה מאד מדוע פסק הרמב"ם (הלכות חנוכה פרק ד הלכה ט) "ומותר להדליק נר חנוכה מנר חנוכה אחר". ומשמע שדוקא מנר לנר מותר ולא מנר לקיסם, ולכאורה לפי שמואל הרי מותר גם מנר לקיסם. ואכן נראה שלכך התכוון הראב"ד בהשגתו: "אמר אברהם ועל ידי קינסא". כלומר, שטענת הראב"ד היא שמותר לפי שמואל גם ע"י קינסא, כיון שטעמו של רב הוא בגלל ביזוי מצוה וכמו שנתבאר, ואם כן דברי הרמב"ם צ"ע.

עוד יש להקשות, שלפי הפסק שההלכה כשמואל ויהיה מותר להדליק על ידי קיסם, הרי דין מדליקין מנר לנר מבואר בדברי הגמרא שאפשר ללמדו מדין הדלקת הנרות מנר מערבי, ואם כן מדוע כתב הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פרק ג הלכה יד) וז"ל: "ואינו יכול להדליק בנר אחד משום בזיון", והרי לפי שמואל שהלכה כמותו צריכה להיות מותרת הדלקת המנורה גם על ידי קיסם.

וביותר תמוה, מדוע בהלכות תמידין ומוספין לא השיג הראב"ד כמו שהשיג בהל' חנוכה, הרי זהו אותו דין בדיוק, והיה להראב"ד להשיג ולומר שיכולים להדליק על ידי קינסא.

עוד יש להקשות, שהגמרא מקודם לכן, הביאה תוספתא במעשר שני "סלע של מעשר שני אין שוקלין כנגדו דינרי זהב", ודייקה מכך שאם הטעם של רב הוא בגלל אכחושי מצוה מובן מדוע אוסר גם שמואל לשקול כנגדו גם על ידי מעות אחרות שאינם מעות של מצוה. אבל אם נאמר שהטעם שאסור להדליק מנר לנר הוא בגלל ביזוי מצוה ולשמואל גם על ידי קינסא מותר, מדוע יהיה אסור לחלל על ידי דינרי זהב. ומיישבת הגמרא: "גזירה שמא לא יכוון משקלותיו וקא מפיק להו לחולין". ומובן מאליו לפי זה, שכל הטעם של הגזירה נצרך רק אם סוברים שעל ידי קיסם מותר שאז קשה מדוע אסור שם לחלל ע"י דינרי זהב, ולכן צריכים לומר שיש גזירה.

ומעתה לפי דעת הרמב"ם שמשמע שסובר דוקא מנר לנר מותר ולא מנר לקיסם, לכאורה אין צריך לומר בדין של חילול על ידי דינרי זהב שאסור מטעם הגזירה, ואם קשה מאד מדוע כתב הרמב"ם (הלכות מעשר שני פרק ג הלכה יט) "ואפילו לחלל עליהם מעשר שני אחר (אסור) שמא לא יכוין", וצ"ע.

ג.

ובביאור הדברים יש להקדים את סוגיית הגמרא (שבת כא, א) "אמר רב הונא, פתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהם בחנוכה בין בחול ובין בשבת". וטעמו משום ש"כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה" ופרש"י: "כבתה, נר חנוכה. זקוק לה, לתקנה הלכך צריך לכתחילה לעשותה יפה דילמא פשע ולא מתקן לה. ומותר להשתמש לאורה, הלכך בשבת אסור שמא יטה לצורך תשמיש". ורב חסדא סובר: "מדליקין בהם בחול אבל לא בשבת. קסבר כבתה אין זקוק לה ומותר להשתמש לאורה". [פרש"י: "אין זקוק לה, הלכך בחול שרי"]. ור' זירא אמר רב מתנא ואמרי לה א"ר זירא אמר רב, פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת, מדליקין בהם בחנוכה בין בחול ובין בשבת. א"ר ירמיה מאי טעמא דרב, קסבר כבתה אין זקוק לה ואסרו להשתמש לאורה. ופרש"י: "ואסור להשתמש לאורה, שיהא ניכר שהוא נר מצוה, וליכא למיחש להטייה". ומבואר בדברי רש"י שהטעם שאסור להשתמש באור נר חנוכה הוא בגלל שצריך שיהיה ניכר שהוא נר של מצוה.

והנה בגמרא להלן (שבת כב, א) איתא: "אמר רב יהודה אמר רב אסי אמר רב, אסור להרצות מעות נגד נר חנוכה. כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי וכי נר קדושה יש בה", ומסקנת הגמרא שטעם דין זה הוא "שלא יהיו מצוות בזויות עליו".

וכתב בעל המאור שנחלקו הסוגיות: הגמרא בדף כ"א סוברת שאסור להשתמש לאורה מפני שצריך שיהיה ניכר שהוא נר מצוה, וכדברי רש"י הנ"ל, ואם כן אסור להשתמש בנרות אפילו לתשמיש של קדושה. אבל הגמרא בדף כ"ב סוברת שטעם האיסור הוא "שלא יהיו מצוות בזויות עליו", ואין זו סיבה מיוחדת בנר חנוכה אלא דין השייך לכל התורה כולה. ואם כן יהיה מותר להשתמש לאורה לצורך תשמישי קדושה.

ולענין הלכה: הריא"ז פסק שעבור תשמישי קדושה מותר להשתמש, והיינו כסוגית הגמרא בדף כ"ב. אולם הרי"ף אינו סובר שיש כאן מחלוקת הסוגיות, והביא את שני הטעמים על הדין דאסור להשתמש לאורה. טעם אחד בגלל דבעי שיהיה מינכר שהוא נר של מצוה [כדברי הסוגיא ורש"י בדף כ"א]. וטעם שני בגלל שהוא ביזוי למצווה [כדברי הגמרא בדף כ"ב].

והנה על דברי הגמרא (כא, ב) "אמר רבא צריך נר אחרת להשתמש לאורה" הגיה הגר"א שיש למחוק את התיבות "להשתמש לאורה" בדברי רבא. ומבואר שלדעת הגר"א לפי רבא, גם למ"ד מותר להשתמש לאורה צריך נר אחרת, והיינו בגלל שצריך שיהיה היכר שהוא נר חנוכה, וכדברי רש"י שזהו דין של חנוכה ולא דין של כל התורה כולה.

ולפי דברי הגר"א מיושבת קושית הרשב"א על מ"ד שמותר להשתמש לאורה, מה מסתפקת הגמרא (כג, א) אם יש לו מעות רק עבור מצוה אחת, עבור נר חנוכה או עבור נר שבת, לאיזו מצוה ישתמש בכסף. ואומרת הגמרא שיש לקחת עבור נר שבת בגלל שלום בית, והרי למ"ד שמותר להשתמש לאורה עבור מצוות אחרות מדוע שלא יקח נר חנוכה וישתמש בו גם כן לנר שבת.

ואמנם לפי דעת בעל המאור המובא לעיל, שעבור תשמישי קדושה מותר להשתמש לאור נר חנוכה, קשה קושיה זו אפילו למ"ד שאסור להשתמש לאורה, שהרי שבת ודאי נחשבת תשמישי קדושה, ומדוע שלא יקנה נר חנוכה וישתמש בו גם לתשמישי קדושה של נר שבת.

אכן לפי הגר"א הנ"ל מיושב בפשטות, שגם למ"ד מותר להשתמש לאורה צריך שיהיה נר אחר כדברי רבא, כדי שיהיה היכר שהוא נר של מצוה. אלא שהוא סובר, שדי בכך שיהיה היכר כזה בשעת ההדלקה בלבד, ואחר כך אין צריך יותר היכר זה מכיון שמותר להשתמש לאורה, אבל בשעת ההדלקה שפיר צריך היכר כזה. ומובן ספק הגמרא לגבי נר חנוכה ונר שבת, כי ברור שלא יוכל להשתמש בשעת ההדלקה לנר שבת כי צריך היכר לנר חנוכה.

ד.

לאור המבואר לעיל יבואו על מקומם הנכון כל פסקי הרמב"ם שהבאנו בתחילת הדברים.

הקשנו, שלפי מסקנת הגמרא שטעמו של רב הוא משום ביזוי מצוה ולכן אסור לדעתו להדליק מנר לקיסם, יוצא שלשמואל מותר להדליק מנר לקיסם ומדוע מדברי הרמב"ם משמע שאסור. אולם כל זה נכון אם נאמר שהטעם הוא משום ביזוי מצוה. אכן לפי המבואר יש לומר שסובר הרמב"ם ש"אסור להשתמש לאורה" בין לדבר חולין ובין לדבר מצוה, בגלל שצריך שיהיה ניכר שהוא נר מצוה. ולכן גם על ידי קיסם אסור להדליק מכיון שאין היכר שהנר הוא נר מצוה.

ואילו הראב"ד שסובר שעל ידי קינסא שרי, סובר כדברי בעל המאור שלדבר מצווה מותר, ולכן גם ע"י קינסא שרי. ומעתה מובן מדוע בהל' תמידין ומוספין לגבי הדלקת המנורה לא השיג הראב"ד על הרמב"ם להתיר להדליק ע"י קינסא, מכיון ששם כתב הרמב"ם במפורש שהטעם שאין מדליקין על ידי נר אחד הוא בגלל ביזוי מצוה, כי אם ישתמש על ידי קינסא, יש בזה איסור של מעילה, ולסברא זו מודה גם הראב"ד, ולכן לא העיר על הרמב"ם כמו שהעיר בהל' חנוכה. ורק בהל' חנוכה שסובר הרמב"ם שטעם ההלכה הוא מהדין שצריך שיהיה ניכר שהוא נר מצוה, השיג הראב"ד.

ולפי זה גם מיושבים היטב דברי הרמב"ם בהל' מעשר שני, מדוע הביא את הגזירה "שמא לא יכוין", והקשינו שלדעת הרמב"ם אם בנר חנוכה אסור על ידי קיסם, ממילא אסור לחלל מעשר שני ע"י דינרי זהב מעיקר הדין ולא בגלל הגזירה. אולם לפי המבואר, הרי שיסוד הדין בנר חנוכה שונה, והוא מטעם שיש בנר חנוכה הלכה שצריך שיהיה ניכר שהוא נר מצוה, ולא משום ההלכה של ביזוי מצוה.

לפי מהלך הדברים נראה ליישב את האמור בסוף סוגיית הגמרא (כב, ב) "מאי הוי עלה [האם מדליקין מנר לנר או לא], אמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינא, אי הדלקה עושה מצווה מדליקין מנר לנר, ואי הנחה עושה מצווה אין מדליקין מנר לנר". ולכאורה קשה מאד, מדוע אם הנחה עושה מצווה אין מדליקין מנר לנר, וכי זה גרוע יותר מקיסם שמותר להדליק על ידו. ומוכח מזה, שהטעם שאין מדליקין מנר לנר הוא בגלל שצריך שיהיה היכר שהוא נר של מצווה, וככל המבואר.