דרשני:סימן כ - איבוד זכר ז' עממין וזכר עמלק (Zvi Ryzman)

סימן כ

איבוד זכר ז' עממין וזכר עמלק

א.

כתב הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ה הלכה ד) וז"ל: "מצות עשה להחרים שבעה עממין, שנאמר (דברים כ, יז) החרם תחרימם. וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה, שנאמר (שם טז) לא תחיה כל נשמה". ומסיים שם הרמב"ם: "וכבר אבד זכרם". ומבאר הרדב"ז שהכוונה, מכיון שמבואר בגמרא (ברכות כח, א) "עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות", וכן פסק הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק יב הלכה כה) "כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם ואלו המצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים הם וכן האדומים שבשדה אדום וכו', לפיכך כשיתגייר הגר בזמן הזה בכל מקום בין אדומי בין מצרי בין עמוני בין מואבי בין כושי בין שאר האומות אחד הזכרים ואחד הנקבות מותרין לבא בקהל מיד" - ולכן פסק הרמב"ם ש"כבר אבד זכרם" של שבעה עממין בגלל עירוב סנחריב, ואין כל חיוב להרוג משבעת עממין.

ומעתה יש לתמוה על מה שפסק הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ה הלכה ה) וז"ל: "וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק", וצ"ע מדוע בחיוב איבוד זכר עמלק לא כתב הרמב"ם "וכבר אבד זכרם", הרי כשסנחריב בלבל את האומות, גם עמלק בכללם, ואם כן אין כל חיוב איבוד עמלק בזמן הזה.

והנראה שיש הבדל בין חיוב איבוד זכרם של שבעה עממים - שהחיוב הוא איבוד "עם", דהיינו חיוב איבוד על כלל האומה, לעומת חיוב איבוד זכר עמלק, שהחיוב הוא על כל יחיד ויחיד מעמלק, ולא חיוב כללי על איבוד ה"אומה" של עמלק.

ולכן בחיוב איבוד שבעה עממים, מאחר וחיוב האיבוד הוא על כל האומה, אם כן לאחר שסנחריב בלבל את האומות וכבר אין "אומה" משבעה עממים, אין חיוב לאבדם, ודברי הרמב"ם "כל שבא לידו אחד משבעה עממין ולא הרגו עובר בלאו", היינו שלא נאמר היות ויש רק אחד מהעם לא נהרוג, אלא צריך להרוג כולם יחד, אלא כל אחד ואחד נכלל בתוך האומה ויש חיוב להרגו, אולם כאומה, כל זה דוקא כאשר יש אומה, אך כאשר אין אומה, "כבר אבד זכרם", ואין חיוב לאבדם.

משא"כ חיוב איבוד זכר עמלק הוא לא על האומה, אלא על כל יחיד ויחיד מעמלק, ולכן גם כאשר אין עם, יש חיוב לאבד כל עמלק באשר הוא, אם ידוע עליו שהוא מזרע עמלק.

ברם על עיקר התמיהה בדברי הרמב"ם, ציין רבי יצחק גולדשטוף, למש"כ הרמב"ם בספר המצוות (מ"ע קפז) וז"ל: "היא שצונו להרוג שבעה עממין ולאבדם שהם שורש ע"ז ויסודה הראשון והוא אמרו ית' החרם תחרימם ובאר לנו בהרבה כתובים שסבת זה כדי שלא נלמוד מכפירתם והנה באו כתובים רבים לזרז על הריגתם ולחזק בזה ומלחמתם מלחמת מצוה. ואולי יחשוב חושב שזאת מצוה שאינה נוהגת לדורות, אחר ששבעה עממין כבר אבדו. וזה אמנם יחשוב אותו מי שלא הבין ענין נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות, וזה כי הציווי שנגמר בהגיע תכליתו מבלתי שיהיה זה תלוי בזמן ידוע לא יאמר בו אינו נוהג לדורות אבל הוא נוהג בכל דור שימצא בו אפשרות הדבר ההוא התחשוב כשיאבד השם ית' זרע עמלק לגמרי ויכריתהו עד אחריתו כמו שיהיה במהרה בימינו כמו שהבטיחנו ית' באמרו כי מחה אמחה את זכר עמלק אינו נוהג לדורות זה לא יאמר אבל הוא נוהג בכל דור ודור כל זמן שימצא מזרע עמלק מצוה להכריתו וכן להרוג שבעה עממין ולאבדם צווי נצטוינו בו והוא מלחמת מצוה ואנחנו מצווים לחטט אחריהם ולרדפם בכל דור ודור עד שיכלו ולא ישאר מהן איש, וכן עשינו עד אשר תמו ונכרתו על ידי דוד ונתפזרו הנשארים ונתערבו באומות עד שלא נשאר להם שם. ולא בעבור שנכרתו תהיה המצוה שנצטוינו להרגם אינה נוהגת לדורות, כמו שלא נאמר במלחמת עמלק אינה נוהגת לדורות ואפילו אחר כלותם ואבדם, מפני שאלה המצות אינן נקשרות בזמן ולא במקום מיוחד כמו המצות המיוחדות במדבר או במצרים אבל הם נקשרות בו כל זמן שימצא שיהיה אפשר בו הצווי ההוא", עי"ש כל דבריו. הרי לנו דהן מצות איבוד ז' עממין והן מצות איבוד עמלק נוהג לדורות, וממילא מיושב היטב.

ב.

אגב, יש לתמוה, מדוע לא פסק הרמב"ם להלכה שחיוב איבוד זכר עמלק הוא כפי המבואר בדברי הספרי (הובא ברש"י דברים כה, יט) וז"ל: "תמחה את זכר עמלק, מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה לומר בהמה זו משל עמלק היתה", וצ"ע.

על הערה זו כתב הרב יעקב דוד אילן:

ומה שהעיר שהרמב"ם לא הביא על מחית זכר ובהמת עמלק, הנה בשם הגר"ח ז"ל מובא דכיון דנתערבו ואין זרע עמלק ממש, אין בזה"ז דין מחיה מצד יחס עמלק, אלא רק דין מחיה הוא מחמת אלו שעושין כמעשה עמלק, כמבואר בירושלמי יבמות פרק שני עכתו"ד. ועפי"ז ביארתי דרק כשדין מחיה הוא על שבט עמלק נאמר דין זה גם על בהמתם וממונם, משא"כ בדין מחיה מצד רשעות עמלק, נאמר זה רק עליהם, ולא נאמר דין מחיה על בהמתם, ובזה ביארתי הא דהר"מ השמיט דאין גרים מעמלק, דס"ל דרק בזרע עמלק ממש לא חל הגירות, משא"כ בעושין מעשה עמלק ברשעותם בזה פשיטא דמהני הגרות. ובזה ביארתי דבהמן הוי כעמלק רק מצד רשעותו, ולהכי בית המן היה מותר למרדכי, והארכתי בזה.

והרב יוסף כרמל, ראש כולל ארץ חמדה, כתב:

מקור דברי הספרי שהביא רש"י הוא במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח, מס' דעמלק בשלח פרשה ב' ד"ה ויאמר כי) וז"ל: "ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' וגו', ר' יהושע אומר לכשישב הקב"ה על כסא מלכותו ותהי ממלכתו באותה שעה מלחמה לה' בעמלק ר' אלעזר המודעי או' נשבע הקב"ה בכסא הכבוד שלו אם אניח נין ונכד של עמלק תחת מפרס כל השמים שלא יאמרו גמל זה של עמלק אם אניח נין ונכד לעמלק. ר' אליעזר אומר נשבע המקום בכסא הכבוד שלו שאם יבא אחד מכל אומות העולם להתגייר שיקבלוהו ולעמלק ולביתו לא יקבלוהו שנ' ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי (שמואל ב, א יג) נזכר דוד באותה שעה מה שנאמר למשה רבינו אם יבא אחד מכל האומות שבעולם להתגייר שיקבלוהו ומביתו של עמלק שלא יקבלוהו מיד ויאמר אליו דוד דמך על ראשך כי פיך ענה בך לכך נאמר מדור דור".

הרמב"ם פסק כר' יהושע ודלא כר' אלעזר המודעי ודלא כר' אליעזר. שהרי הרמב"ם פסק שמקבלים גרים מעמלק. והכריחו לכך פשט הכתוב "פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח ד'" שמשמע שנהרג בהודאת פיו על הרצח ולא מדין מחיית עמלק כדעת ר' אליעזר. כך הבין הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק יח הלכה ו) את פשט הכתוב המכנה אותו "בן גר איש עמלקי" (שמואל ב א' יג-יד). וכך מפורש ברמב"ם וז"ל: "גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים, וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה, אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזירת מלך היא".

אמנם כנראה שרש"י חולק על הרמב"ם, וכן גם ספר החינוך, עיין במשך חכמה (דברים כה, יט). ויש כנראה שלש דעות בענין:

לרמב"ם מקבלים גרים מעמלק והנער המגיד נהרג בהודאת פיו בהוראת שעה או מדין מלך ודין מלחמה בעמלק הוא דין שמוטל על המלך ולא על אנשים פרטיים.

לעומתו שיטת רש"י (כנראה שאין מקבלים גרים מעמלק) אבל דין מחיית עמלק מוטל רק על המלך ולא על אנשים פרטיים, וכן לדעתו המצוה כוללת הכרתת כל מה שקשור לעמלק כולל הבהמות כאשר המלך מבצע את המצוה כי הוא פוסק כר' אלעזר המודעי.

ולדעת החינוך המצוה מוטלת על כל יחיד והנער נהרג בהודאת פיו כי אין מקבלים גרים וגוי נהרג בהודאת פיו כפשט הפסוק על הרצח וזו דעת ר' אליעזר.

והרב זאב קרימלובסקי כתב:

הקושיא מדוע הרמב"ם לא פסק שחיוב איבוד עמלק הוא גם על הצאן והבקר, מבוארת במנחת חינוך מצוה תר"ד שכבר הקשה דבר זה על רש"י בפר' כי תצא, מנין לקח רש"י דין זה דיש מצוה לאבד גם את הצאן והבקר, וכתב דלא מצא זאת בספרי. ובספר משך חכמה דן בזה, ומביא מהגר"א על הספרי, דהחיוב של להרוג את הצאן והבקר הוא רק על העם כולו, אבל אין זאת חיוב על כל יחיד מכלל ישראל.

ואולי לפי זה מתורצת הקושיא על הרמב"ם שכתב את ספרו בתור ספר הלכה לכל אחד ואחד, וחשש שמא ילמדו מזה שהחיוב שלהרוג את הצאן והבקר הוא גם על כל יחיד ויחיד, לכן העדיף לכתוב את המצוה של מחיית עמלק באופן כללי.

ואפשר לפי זה לתרץ את ההערה מדוע הרמב"ם לא כתב במצוה זו של מחיית עמלק את המשפט "וכבר אבד זכרם", דמכיון דהחיוב האמיתי הוא לאבד גם את הצאן והבקר, אך חיוב זה הוא על הכלל ביחד ולא על כל יחיד ויחיד, והרי את זה אי אפשר לעשות, ממילא חסר במצוה של מחיית עמלק את השלימות, דהרי לא אבד זכרם כי יש את הצאן והבקר שאותם אי אפשר להשמיד, ולכן לא כתב הרמב"ם "וכבר אבד זכרם" במחיית עמלק.