סימן לג

ברכת שהחיינו בקריאת המגילה בלילה וביום

בגמרא (מגילה ד, א) נאמר: "ואמר ריב"ל, חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום". וברש"י: "ולשנותה ביום, זכר לנס שהיו זועקין בימי צרתן יום ולילה". ובתוס' (ד"ה חייב) כתבו: "אומר ר"י דאע"ג דמברך זמן בלילה, חוזר ומברך אותו ביום, דעיקר פרסומי ניסא הוי בקריאה דיממא, וקרא נמי משמע כן וכו' והעיקר הוי ביממא כיון שהזכירו הכתוב תחילה".

מבואר בזה מחלוקת רש"י ותוס', האם עיקר קריאת המגילה הוא קריאת היום או קריאת הלילה. לפי רש"י נראה שעיקר הקריאה הוא בלילה, והקריאה ביום היא רק בגדר חזרה על הקריאה בלילה, וכפשטות לשון הגמרא "חייב אדם לקרות את המגילה בלילה", דהיינו שעיקר החיוב הוא בלילה, "ולשנותה ביום", שביום הוא רק בגדר שינון פעם נוספת. אולם בתוס' מבואר שעיקר הקריאה הוא ביום, כיון שאז הוא עיקר הפרסומא ניסא.

אך לגבי עצם חיוב הברכה על הקריאה ביום לא נחלקו רש"י ותוס', ולכו"ע יש לברך ברכת שהחיינו גם בלילה וגם ביום, וכמו שכתבו התוס' "דמברך זמן" בלילה וביום, ולא משמע שנחלק עליו רש"י בזה. וענין זה צריך ביאור, מדוע יש לברך פעמיים ברכת "שהחיינו", הרי מאחר שכבר בירך פעם אחת בלילה לכאורה כבר לא צריך לברך ביום. וקושיה זו קשה ביותר לפי רש"י הסובר שעיקר החיוב הוא בלילה, ואם כן ודאי שאם בירך שהחיינו כבר נפטר ידי חובתו.

והנה על עצם הדין המבואר בתוס' וברש"י שיש לברך שהחיינו גם בלילה וגם ביום, חולק הרמב"ם, וכתב (הלכות חנוכה פרק א הלכה ג) וז"ל: "ומברך קודם קריאתה בלילה שלוש ברכות וכו' שהחיינו וקיימנו וכו', וביום אינו חוזר ומברך שהחיינו". וכתב המגיד משנה: "וכתב רבנו, שכיון שברך בלילה שהחיינו אינו חוזר ומברך ביום, והרי זה כסוכה שכיון שברך זמן בלילה אינו מברך ביום. אבל יש מן המפרשים שכתבו שעיקר הקריאה היא ביום, ואע"פ שבירך זמן בלילה, חוזר ומברכו ביום, וכן נהגו בארצותינו".

ובהגהות מיימוניות (שם אות ו) כתב בשם ר"ת שסובר כדעת הר"י בתוס', שיש לברך שהחיינו גם בלילה וגם ביום, והביא שהעם נהגו כהרמב"ם שמברכים רק בלילה ולא ביום, וכן הנהיגו המהר"ם ובעל הרוקח. ומסיים: "שוב מצאתי בשם הר"מ, שהוא בעצמו היה מברך גם ביום זמן בלחש, בשעת עניית אמן של הקהל, כדי לקיים דברי ר"ת".

להלכה נחלקו מרן המחבר והרמ"א (או"ח סימן תרצב ס"א) במחלוקת הרמב"ם והתוספות. המחבר כתב: "הקורא את המגילה, מברך לפניה שלוש ברכות וכו' וביום אינו חוזר ומברך שהחיינו". וברמ"א השיג: "וי"א אף ביום מברך שהחיינו וכן נוהגין בכל מדינות אלו".

והנה בהגהות הגר"א כתב על דברי המחבר: "אע"ג דעיקר זמנה ביום וכו' כיון שבירך בלילה יצא, דלא גרע מאם בירך אסוכה ולולב בשעת עשייה". ועל דעת הרמ"א שיש לברך גם ביום שהחיינו כתב הגר"א לבאר: "דעיקר קריאתה ביום".

ונראה מבואר בזה דעת הגר"א שלא כדברי הרב המגיד. שכן הרב המגיד סובר בדעת הרמב"ם שעיקר המצוה הוא בלילה, ולכן רק כשהביא את דעת החולקים על הרמב"ם הסוברים שמברכים שהחיינו גם בלילה וגם ביום, כתב ש"יש מן המפרשים שכתבו שעיקר הקריאה היא ביום", ונלמד מכך שלדעת המגיד משנה, הרמב"ם סובר שעיקר הקריאה הוא בלילה, ולכן מברך שהחיינו רק בלילה ולא ביום, כיון שבאמת עיקר הקריאה בלילה.

אולם בדעת הגר"א מבואר שבין לפי המחבר שמברך רק בלילה, ובין לפי הרמ"א שמברך גם ביום, עיקר המצוה היא ביום, ומה שסובר המחבר שמברך רק בלילה הוא בגלל שקריאת מגילה היא כמו סוכה ולולב שאם בירך בלילה אינו חוזר ומברך ביום, ואילו הרמ"א סובר שאעפ"כ יש לחזור ולברך ביום. אך לכו"ע עיקר המצוה היא ביום.

[ובחיי אדם (כלל קנה אות כד) כתב: "יש אומרים דביום אין מברכין שהחיינו, כיון שכבר ברך בלילה, אבל בכל מדינותינו נוהגין שמברכים גם ביום שהחיינו, דעיקר זמנה ביום". ולהלן בסוגריים הביא את דברי הגר"א הנ"ל: "כתב הגר"א, אע"ג דעיקר מצותה ביום כש"ש המ"א". ונראה שמש"כ החיי אדם "כש"ש המ"א" הוא כנראה ט"ס, כי בהגהות הגר"א שלפנינו מביא "כש"ש המ"מ" וכוונתו לדברי המגיד משנה שמביא את דעות החולקים על הרמב"ם, הסוברים שיש לברך שהחיינו גם ביום כיון שעיקר המצוה הוא ביום].

ויש לבאר את מחלוקת הראשונים האם יש לברך שהחיינו גם ביום, ולתרץ דעת הסוברים שצריך לברך שהחיינו ביום, והרי לכאורה הרי כבר בירך בלילה על קיום אותה מצוה, מצות קריאת המגילה.

ב.

והנה באשל אברהם מבוטשאטש (סי' תרצב סע' א בהגה) כתב: "צוו לי לברך ברכות שלפני המגילה יום ובלילה, ועשיתי כמו שכתוב בשו"ע הקדוש לנהוג כאן, וסמכתי על מה שכתבתי במקום אחר, שבענייני ברכות כל מה שהונהג באותו מקום לא שייך בו חשש ברכה לבטלה". וידידי הרב יוסף בוקסבוים הראני, שה"מקום האחר" שבו כתב ש"בענייני ברכות כל מה שהונהג באותו מקום לא שייך בו חשש ברכה לבטלה" הוא בשו"ע או"ח (סי' רלו סע' ב) בנוגע למה שנוהגים בחו"ל לומר את ברכת יראו עינינו, שם כתב שמה שנוגע למנהג אין בו חשש של ברכה לבטלה (ושם ציין למש"כ הט"ז באו"ח סי' מו). ולפי זה יוצא בפשטות שכיום מאחר ונהגו לברך גם ביום, מי שמברך אין בזה חשש ברכה לבטלה, כי לפי האשל אברהם "בענייני ברכות כל מה שהונהג באותו מקום לא שייך בו חשש ברכה לבטלה".

וכעין דברי האשל אברהם מצאתי גם בשו"ת יחוה דעת (חלק ב סימן לה) שדן האם אפשר לקדש על מיץ ענבים ויין שעברו תהליך של פיסטור ולברך עליהם בורא פרי הגפן, או שמא דינם כיין מבושל שלדעת פוסקים רבים ברכתו שהכל. וכתב בסוף דבריו שם: "וידוע שבמקום מנהג אין לומר ספק ברכות להקל, וכמו שכתב התרומת הדשן (סימן לד) וכן הסכימו כל האחרונים". ודברי התרומת הדשן נסבו אודות השאלה היאך המנהג לברך ברכת הטוב והמטיב על יין, וכתב וז"ל: "ובפלוגתא דרבוותא בברכות לא מברכים מספק כלל, אלא אם כן ידענא דנהוג עלמא לברך". ומתברר בזה, שבמקום שיש מנהג לברך, אין חוששים לברכה לבטלה ולא נאמר הכלל ספק ברכות להקל.

אולם עם כל זאת, עדיין יש לבאר בשורש הדבר, מדוע אמנם לשיטות אלו הנהיגו לברך שהחיינו גם ביום, והרי כבר בירך בלילה על קיום אותה מצוה, מצות קריאת המגילה.

ג.

ונראה בביאור הדברים לבאר מחלוקת הראשונים האם יש לברך שהחיינו גם ביום, ולתרץ מדוע אמנם צריך לברך שהחיינו ביום מאחר וכבר בירך בלילה על קיום אותה מצוה, מצות קריאת המגילה.

דהנה בספר צפנת פענח על הרמב"ם (הלכות מגילה פרק א הלכה י) מסתפק האם קריאת המגילה של הלילה והיום, הם שני חיובים שאינם תלויים זה בזה כלל ויש חיוב נפרד בלילה וחיוב נפרד ביום, או שהקריאה של הלילה והיום הם גדר חיוב אחד. והביא ראיה שהם גדר חיוב אחד מדברי הירושלמי (מגילה פרק ב הלכה ג) "גר שמל לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר", ואם הם שני חיובים נפרדים, אם כן הגם שמחיוב הקריאה בלילה פטור כי היה גוי, אולם בחיוב של היום נתחייב עתה, ומוכח שמכיון שהם חיוב אחד, ובחיוב הלילה לא היה מחוייב, פטור גם מחיוב הקריאה ביום.

ומעתה נראה שבספק זה תלויה מחלוקת הראשונים, האם לברך שהחיינו בלילה וגם ביום, או רק בלילה. אם נאמר ששתי הקריאות הם חיוב אחד, מסתבר לומר שאין צריך לברך אלא פעם אחת. אבל אם הם שני חיובים נפרדים, יותר מסתבר שאפילו אם בירך שהחיינו בלילה, יש לחזור ולברך פעם נוספת ביום, מאחר והם שני חיובים נפרדים.

ובתוספת ביאור נראה על פי דברי החיד"א בספרו ברכי יוסף (או"ח סימן תרפז אות א) וז"ל: "כד הוינא טליא, שאלני הרב כמהר"ם מזרחי זלה"ה, הא דקי"ל שחייב לקרות המגילה בלילה ולשנותה ביום, אם שכח לקרות המגילה, אי נמי, נאנס באונס שהיה פטור מן הדין לקרותה בלילה, אם נזכר ביום, א"נ ביום שנסתלק האונס, אם יקרא פעמיים ביום לתשלומי לילה בברכה כדין תפילה". ולאחר שהאריך החיד"א לפלפל בדיני תשלומין בתפילה, כתב: "וכל זה שכתבנו הוא משום יגדיל תורה ולהתלמד ממקום אחר, כי בדין קריאת המגילה נראה דאין בה דין תשלומין כלל אף בטעה או שכח, כל שעבר זמן קריאתה ולא דמי לתפילה".

ומסיים החיד"א: "זאת עולה מן המדב"ר, דדעת יש אומרים שהביא כל בו וסמ"ק ומרן והרב לבוש, דקריאת שמע אין לה תשלומין, וטעמא כמו שכתבו הרב הלבוש והרב פרי חדש, דדוקא תפילה דרחמי נינהו תקון תשלומין, לא כן קריאת שמע דתליא בשכיבה וקימה, ולכך אין לה תשלומין, ונשמיענה מן הדה, דמגילה נמי דלאו רחמי ותקינו לה ביום ובלילה, כל שעבר זמן קריאתה, אפילו טעה או שכח, ליתא בתשלומין".

ומתבאר בדבריו שיש לדמות דין קריאת המגילה בלילה וביום לדין קריאת שמע. והנה בגמרא (ברכות כח, ב) מפורש: "מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, מעוות לא יוכל לתקון, זה שבטל ק"ש של ערבית וק"ש של שחרית, או תפילה של ערבית או תפילה של שחרית". ויש לדקדק, מדוע בקריאת שמע נאמר "מעוות לא יוכל לתקון" רק כאשר ביטל גם ק"ש של ערבית וגם ק"ש של שחרית, ואילו בתפילה נאמר "או תפילה של ערבית לבד או תפילה של שחרית לבד", שכבר בביטול אחת מהתפילות נחשב הדבר כ"מעוות לא יוכל לתקון".

והוכיח מכך בספר "מעון הברכות" על מסכת ברכות (מובא בספר ברכת אהרן) שבקריאת שמע מכיון ששתי הק"ש, של שחרית ושל ערבית הם מצוה אחת, ולכן נחשב כ"מעוות" רק אם ביטל את שניהם, אבל אם לא ביטל רק אחת מהם, או של ערבית או של שחרית, אין זה "מעוות" מאחר ועכ"פ קיים חלק מהמצוה. משא"כ תפילה של שחרית ושל ערבית הם שתי מצוות נפרדות, ולכן גם אם ביטל אחת מהם כבר נחשב כ"מעוות", בגלל שאת אותה תפילה שהחסיר ביטל, ובמה שמתפלל את התפילה השניה, לא יכפר על מה שלא התפלל את הראשונה.

וכיון שנתברר שבקריאת שמע, שתי הק"ש, של ערבית ושל שחרית, הם מצוה אחת. יש לומר על פי דברי החיד"א שנקט לומר שקריאת המגילה היא כמו ק"ש ולא כמו תפילה, שגם בקריאת המגילה, ב' הקריאות של הלילה ושל היום הם מצוה אחת וחיוב אחד. וכמו שנתבאר, זהו יסוד סברת הרמב"ם וסיעתו שיש לברך ברכת שהחיינו אחת על שתי הקריאות, כיון שהם מצוה אחת.

אלא שכבר כתב בספר ברכת אהרון על מסכת ברכות (שם) לתלות את דברי ספר מעון הברכות במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן במנין המצוות, שדעת הרמב"ם שק"ש של ערבית ושחרית, נמנית כמצוה אחת, אולם הרמב"ן חולק וסובר למנותם כב' מצוות נפרדות.

לפי זה יוצא, שהרמב"ם לשיטתו שק"ש של שחרית וערבית הם מצוה אחת, ולדברי החיד"א, מגילה היא כמו ק"ש, ולכן גם קריאת המגילה של הלילה והיום הם מצוה אחת, ואין לברך שהחיינו אלא בלילה. והחולקים על הרמב"ם שסוברים שיש לברך שהחיינו גם ביום, יסברו כדעת הרמב"ן, שגם במצות ק"ש חיוב הלילה וחיוב היום הם שני חיובים נפרדים.

ד.

דרך אחרת בביאור טעם הסוברים שיש לברך שהחיינו גם ביום הביא בספר הררי קדם (סימן רג, עמ' שלה) בשם הגרי"ד סולובייצ'יק, וז"ל:

"היו"ט של פורים מתחיל דוקא ביום ולא בלילה, ולזה צריך לברך שהחיינו על היו"ט ביום, ולא דמי לשאר ימים טובים, שכולם מתחילים מהלילה שלפניו. אבל יו"ט דפורים אינו אלא ביום הפורים וכו'. ומה שקורין את המגילה בליל י"ד, אף שעדיין לא התחיל היו"ט וכנ"ל, נראה דאין זה בתורת חיובא דליל י"ד עצמו, דכיון שעדיין אין זה יו"ט של פורים, אין כאן מחייב של קריאת מגילה, וכמו שאין חיוב בשאר מצוות היום, אלא חיובה הוא משום לתא דחיוב קריאה דהיום, שתהא הקריאה של היום בהבנה יתירה ובבחינת לשנותה ביום וכו' שצריך לקרות את המגילה בלילה כדי שיוכל לשנותה ביום וכו".

אמנם ביאורו של הגרי"ד יעלה נכון רק בשיטת התוס' שנתבררה לעיל, שעיקר הקריאה היא קריאת היום, בגלל הפירסומי ניסא שעיקרו ביום, וקריאת הלילה היא רק בגדר הכנה לקריאת היום. אך לשיטת רש"י שנתבאר לעיל, שסובר שחיוב הלילה הוא כחיוב היום, לא שייך ביאורו של הגרי"ד, ועדיין יקשה היכן מצאנו שמברכים פעמיים ברכת שהחיינו באותו יום, בלילה וביום.

ובאמת, גם לדעת התוס', דברי הגרי"ד צריכים עיון, שהרי לפי דבריו גדר מצות קריאת הלילה הוא מצוה שהיא כעין גדר של הכנה למצוה, ושכל תכליתה הוא לגרום לקריאת היום להיות בגדר "לחזור ולשנותה", ובעצם אין לקריאת הלילה מצוה בפני עצמה של קריאת המגילה בלילה כמו שיש מצוה של קריאת המגילה ביום. ואם כן, היאך יתכן שעל מצוה שהיא כעין הכנה למצוה, יש ברכה בכלל, וברכת שהחיינו בפרט, ומדוע שלא נאמר שמכיון ומברכים ביום, ואז הוא עיקר המצוה, שוב לא נצטרך כלל ברכה על קריאת הלילה, וצ"ע.

ה.

מהלך נוסף בביאור טעם הסוברים שיש לברך שהחיינו גם ביום כתב הגר"ב ז'ולטי בספרו משנת יעבץ (הלכות מגילה סימן עז).

ויסוד ביאורו על פי דברי הרמב"ם (הלכות חנוכה פרק ג הלכה ו) שכתב: "ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל", שמקורם בדברי הגמרא (י"ד ע"א) "קרייתה זו הלילא". ולפי זה נמצא שישנם שתי הלכות בקריאת המגילה: א. מצות קריאה ופרסומי ניסא, כדברי הגמרא (מגילה יח, א). ב. דין קריאת הלל, שהוא שירה והודאה על הנס. ולפי זה ביאר הרב ז'ולטי:

"ואשר ע"כ נראה, דבזה חלוק קריאת המגילה ביום מקריאת המגילה בלילה. דשנינו במגילה (כ, ב) כל היום כשר לקריאת ההלל, ובגמרא שם: דכתיב ממזרח שמש עד מבואו. ור"י אומר "זה היום עשה ה'", והיינו שקריאת הלל היא רק ביום ולא בלילה. וא"כ הא דקריאת המגילה היא גם קריאת הלל, זהו רק בקריאת המגילה ביום, שהוא זמן של קריאת הלל, אבל בקריאת המגילה בלילה, יש רק קיום של מצות קריאה ופרסומי ניסא, אבל אין בקריאה זו דין קריאת הלל, שהרי אין דין קריאת הלל בלילה".

ולכן מברכים שהחיינו, בלילה וביום, כיון שאין דומה גדר הקריאה בלילה לגדר הקריאה ביום, כי בלילה הברכה היא על ענין הקריאה והפרסומי ניסא, ואילו ביום הברכה היא ענין ההלל שיש בקריאת המגילה ביום.

ויש להעיר על דבריו, שמהלך זה אינו עולה בקנה אחד עם דברי הרב המגיד שהבאנו לעיל, שכתב בדעת הרמב"ם שסובר שאין מברכים על הקריאה ביום שהחיינו מכיון שכבר ברכו על קריאת הלילה. שכן לפי המשנת יעבץ מבואר בדברי הרמב"ם שקריאת המגילה היא ההלל, וזהו רק בקריאה ביום כמו שהכריח במשנת יעבץ, שהרי אין קריאת הלל בלילה. ולפי זה הרמב"ם היה צריך לסבור שמברך שהחיינו גם בלילה מדין קריאת המגילה ופרסומי ניסא, וגם ביום מדין אמירת הלל, שהרי לשיטת הרמב"ם קריאת המגילה היא הלל, וצ"ע.

ו.

ונראה לבאר דרך נוספת בביאור טעם הסוברים שיש לברך שהחיינו גם ביום.

ונקדים מדברי המג"א (או"ח סימן תרצב ס"ק א) שהביא דברי השל"ה: "ויכוון בברכת שהחיינו גם על משלוח מנות וסעודת פורים, שהם ג"כ מצוות". ועל זה מוסיף המג"א: "ונ"ל דיכוון זה בברכת שהחיינו דיום, כי זמנם ביום. ונ"ל דמי שאין לו מגילה, לא יברך שהחיינו על משלוח מנות וסעודה, דזהו דבר הנהוג בכל יום, ובכל שבת ויו"ט, דהא לא תקנו כלל ברכה עליהם".

[ובפמ"ג (אשל אברהם ס"ק א) הקשה לדעת הסוברים שאין מברכים שהחיינו ביום, מה יעשה. וכתב, שאע"פ שאין זמנם של מצוות אלו בלילה, מכל מקום יוכל לכוון לפני קריאת הלילה על מצוות משלוח מנות וסעודת פורים שביום, והברכה בלילה תועיל גם למצוות של היום].

והנה על דברי המג"א שאם אין לאדם מגילה, שלא יברך שהחיינו על משלוח מנות וסעודת פורים, כיון שזהו דבר הנוהג בכל יום, ואין סיבה לחייב ברכה עליהם. הקשה היעב"ץ בספרו מור וקציעה: "ולא ידעתי מה בכך שהוא דבר נהוג, והלא בלאו מצות שילוח מנות וסעודה ראוי לברך זמן על היום, ואף שהוא מדברי קבלה, צריך חיזוק כשל תורה, ויותר ביחיד מפני תקפו של נס שהיה בו". ומבואר בדבריו, שגם בלא קריאת המגילה [כגון מי שאין לו מגילה], יש לברך שהחיינו ביום על עצם הנס שארע לבני ישראל ביום הפורים, וכדבריו: "מפני תקפו של נס שהיה בו".

[ובביאור הלכה (סימן תרצב סע' א ד"ה ושהחיינו) הביא את דברי המור וקציעה הנ"ל, וכתב: "ובאמת לפי סברתו שיברך זמן על עצם היום מפני תקפו של נס שהיה בו, אם כן היה לו לברך גם כן ברכת שעשה נסים. ובאמת מצאתי במאירי על שבת לענין חנוכה וז"ל מי שאין לו להדליק, ואינו במקום שאפשר לו לראות, י"א שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו בלילה א' ושעשה נסים בכל הלילות, והדברים נראים". כלומר, לפי דברי המאירי לענין חנוכה, יוצא שגם לענין פורים שיצטרכו לברך ביום לא רק ברכת שהחיינו בגלל "תקפו של נס", אלא גם ברכת שעשה נסים על ענין זה.

אכן כבר העיר בספר בנין אב (סימן כח) על דברי הביאור הלכה, שהמאירי עצמו בחידושיו למסכת מגילה (ד, ב) כתב מפורש שלא כדבריו, וז"ל שם: "יש שמגלגל חיוב זמן ביום מצד אחר, והוא מפני יום טוב, שלא נאמר בלילה אלא על המגילה, מה שאין כן בשאר ימים טובים, שאף אותו של לילה הוא לזכר יום טוב ולא לדבר אחר". ומסיים המאירי: "מ"מ אין דבריהם כלום, שכל שאין שם כוס לקידוש אין בו זמן, ואל תשיבני מיום הכיפורים, שקדושתו יתירה ולא נפקע כוסו אלא מצד איסור שתייה שבו, והרי אין זה דומה אלא לחנוכה, שיש זמן על ההדלקה ולא על היום, אלא שלא נאמר זמן ביום אלא על המגילה, מן הטעם שכתבנו, ר"ל שעיקר זמנה ביום", עכ"ל. מפורש איפוא בדבריו שלא כמו שרצה הביאור הלכה ללמוד מדברי המאירי לגבי חנוכה לענין פורים, וצ"ע].

מכל מקום נמצאנו למדים מדברי המור וקציעה, ששייך לברך שהחיינו ביום פורים, על המשלוח מנות והסעודת פורים, כי הברכה על היום - על תקפו של נס שהיה בו. ואמנם מצאנו בדברי הראשונים שקבעו לברך בפורים ברכת שהחיינו על מהות היום, כדברי הנימוקי יוסף על מסכת מגילה (ד, א בדפי הרי"ף) כתב: "וכתוב במאורות, דמי שאין לו מגילה לקרות, מברך שהחיינו, כדמברכינן ביום הכיפורים, ויש מי שכתב שראוי לברכו בברכת המוציא של סעודת פורים". והחיד"א בברכי יוסף (או"ח סימן תרצב סע' א) כתב: "אם אין לו מגילה, יברך שהחיינו, אך לא יברך שעשה נסים וברכת הרב את ריבנו, הרב החסיד מהר"ר יעקב מולכו בתשובותיו כ"י סימן ע"ח. אבל האחרונים כתבו, דגם שהחיינו לא יברך".

ובשו"ת מן השמים (סימן טו) כתב: "ועוד נסתפקנו על המנהג שנהגו ברוב המקומות אומרים זמן בקריאת המגילה בשחרית, כי יש אומרים שאין ראוי לאומרו בשחרית, שהרי אמרו מבערב, וכי היכי בכולהו ימים טובים אינו אומר זמן בשחרית, הכי נמי במגילה אינו אומרה. ועל זה שאלת, אם הלכה כדברי המוחין מלאמרו בשחרית ואם לאו. והשיבו: אל תבוז כי זקנה אמך, כי המנהגים הטובים, החכמים והחסידים תקנום. ויש טעם לדבריהם, אע"פ שאינם נודעים. ובזה נתנו טעם, בערבית אומר זמן על שהגיע זמן מקרא מגילה. ובשחרית אומר זמן, שהגיע שמחת המשתה ומשלוח מנות, שהרי אמרו, סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו. ואם תאמר, יברכהו בשעת המשתה, שמא יפשע מפני טרדת היום וישכח מלאומרו, לפיכך תקנוהו בשחרית בעת מקרא מגילה".

לאור המבואר לעיל, מובן מאד טעמם של הסוברים שיש לברך שהחיינו גם ביום, וכפי שנתבאר מדברי הראשונים והאחרונים, שחיוב הברכה ביום הוא על "תקפו של יום" והנסים שנעשו ביום זה, ולכן יש לברך שהחיינו על כך, מאחר שלא יצא בברכת הלילה על עיצומו של יום. והדברים מפורשים בספר צפנת פענח (הלכות מגילה פרק א הלכה ג) שכתב: "הנה דין מגילה נראה לי דיש בה ב' מצוות, א' הקריאה גופא שזה תיקון, ב' משום פרסום הנס וכו'. ואם כן לפי זה ביום יש מצוה חדשה והיינו פרסום ולכן ס"ל דצריך לברך שהחיינו". [ומסיים שם, שזהו דלא כשיטת הרמב"ם שסובר שאין צריך לברך ביום, וטעמו, כי לאחר שבטלה מגילת תענית בטלה מצות הפרסום ואין חיוב ברכה].

נמצאנו למדים, כי טעם הסוברים שיש לברך שהחיינו גם ביום הוא, שחיוב הברכה ביום הוא על "תקפו של יום" והנסים שנעשו ביום זה, מפני שלא יצא בברכת הלילה על עיצומו של יום, כי ברכה בלילה היא על קריאת המגילה בלבד, לשיטת רש"י שעיקר הברכה הוא בלילה. ואילו לשיטת תוס' צריך לומר שהיות והתחלנו במצות הקריאה בלילה, אע"פ שעיקר הקריאה ביום, אז כבר מברכים גם את ברכת שהחיינו לפני קיום המצוה. אולם ביום, חיוב הברכה הוא בעיקרו על תוקפו של יום, וחז"ל רק תיקנו לעשות ברכה זו לפני קריאת המגילה ביום ולצאת ידי חובת שאר מצוות היום כמשלוח מנות ומתנות לאביונים. ואכן אף אם אין לו מגילה יברך ברכת שהחיינו.

אמנם הפני יהושע במסכת מגילה (ד, א ד"ה חייב אדם לומר) כתב: "דלענין זמן היה נ"ל שצריך לברך בלילה לאו משום קריאת המגילה אלא משום חובת היום כיון שעשאו חכמים כמו רגל ממש דכתיב משתה ושמחה ודברי קבלה כדברי חכמים דמי עד שלשיטת כמה פוסקים אין אבלות ואנינות נוהג בו כמו שאר רגל. אם כן שפיר יש לברך זמן כמו זמן דרגל ולמחר ביום מברכין זמן על מצות קריאת מגילה", עכ"ל. ומתבאר בדבריו בשיטת תוס', שברכת שהחיינו בלילה היא על תוקפו של יום, כלומר חובת היום, ואילו ביום אכן ברכת שהחיינו היא רק עבור מצות קריאת המגילה.

ומעתה לפנינו מחלוקת מהי מהות ברכת שהחיינו ביום ובלילה: לשיטת רש"י, בודאי בלילה הברכה היא על קריאת המגילה, וביום על חובת היום ותקפו של יום. ואילו לשיטת התוס' על פי הבנת הפני יהושע, בלילה הברכה היא על תקפו של יום, ואלו ביום הברכה היא על קריאת המגילה. ונפקא מינה: אם אין לו מגילה בלילה, האם יש לו לברך: לפי רש"י לא צריך לברך מאחר ואין לו מגילה והברכה היא על קריאת המגילה. ולפי תוס' על פי הבנת הפני יהושע יצטרך לברךעל תוקפו של יום. וכמו כן תהיה נפק"מ אם אין לו מגילה ביום: לפי תוס' לא יצטרך לברך [ואולי לפי המג"א כן יצטרך לברך בגלל מצות משלוח מנות, וצ"ע]. ולפי רש"י יצטרך לברך על תקפו של יום.