דרשני:סימן ל - הפסק באקדמות וברכת כהנים (Zvi Ryzman)

הפסק באמירת אקדמות ובברכת כהנים

ברחבת הכותל המערבי מתקיימים בדרך כלל כמה מניינים של תפילה, ומצוי מאוד שבשעה שנשמעת ברכת כהנים במנין אחד, נאמרות ברכות אחרות במנין אחר. והשאלה היא, האם מותר לענות אמן על ברכה אחרת ששומע באמצע ברכת כהנים.

ונראה לדון בשאלה זו על פי חילוקי הדעות בענין אמירת פיוט "אקדמות מילין" בחג השבועות, ועל פי הבדלי המנהגים באמירת פסוקים בשעת ברכת כהנים, וכפי ששמתי לב בבואי לחו"ל, שם נוהגים לומר פסוקים אלו, בעוד שבכל שנות היותי בארץ ישראל, לא זכור לי שנהגו לאומרם - וצריך ביאור בטעם חילוקי המנהגים.

א. במנהגי מהרי"ל מובא: "אומרים בשבועות הדיברה אקדמות מילין אחר סיום פסוק ראשון דקריאת התורה שהוא בחודש השלישי". וכן כתב הלבוש (או"ח סי' תצד) "ואומרים אקדמות אחר פסוק ראשון, שהוא שבח על בחירת השי"ת בישראל ונתן לנו את התורה". ואכן המנהג באשכנז היה, שלאחר שהכהן עלה לתורה בשבועות ביום ובירך ברכת התורה, היו קוראים בתורה את הפסוק הראשון מפרשת "בחודש השלישי", ולאחר מכן הפסיקו את הקריאה לשם אמירת פיוט ה"אקדמות", ורק עם סיום ה"אקדמות" חזרו והמשיכו בקריאת התורה. [עם זאת יש לציין שמנהג אמירת ה"אקדמות" לא הובא לא על ידי מרן המחבר בשו"ע, ואף לא על ידי הרמ"א בהגהותיו, ובקהילות ספרד ותימן לא ידעו מפיוט זה כלל].

ברבות השנים קמו מערערים על מקום אמירת ה"אקדמות", וכפי שהביא הט"ז (סי' תצד ס"ק א) וז"ל: "יש לתמוה הרבה איך רשאים להפסיק בקריאה, דהא אפילו לספר בדברי תורה אסור כמש"כ (בסימן קמו סע' ב), וכל ההיתרים הנזכרים שם אינם כאן, כל שכן בשבח הזה שהוא אינו מענין הקריאה כלל, למה יש לנו להפסיק. ושמעתי מקרוב שהנהיגו רבנים מובהקים לשורר אקדמות קודם שיתחיל הכהן הברכה של קריאת התורה, וכן ראוי לנהוג בכל הקהילות".

על טענת הט"ז שאמירת ה"אקדמות" מהווה הפסק בקריאת התורה, השיב בשו"ת פנים מאירות (חלק ג סימן לא) "כיון שקורא פסוק ראשון אחר הברכה ואינו מפסיק בין הברכה ובין הקריאה, אין כאן חשש ברכה לבטלה, דומה כמו שמברך על המזון המוציא והתחיל לאכול, דמותר להפסיק ולדבר באמצע האכילה. הכי נמי הכא, כיון שאקדמות הוא שיר ושבח גדול שקיימו וקבלו עליהם דורות ראשונים שהיה חביב בעיניהם מרוב קדושתו ונהגו להפסיק באמצע הקריאה והש"ץ משורר ואחר כך חוזר לתחילת הקריאה והכל שומעים הקריאה מהש"ץ, אין כח בידינו לבטל ולהתחכם על הראשונים לומר שלא עשו כדין".

ואילו לדעת הט"ז, צריך לומר שגם לאחר קריאת הפסוק הראשון עדיין מהווה אמירת האקדמות הפסק, כי כל עוד לא נסתיימה כל מצות הקריאה, נחשב הדבר להפסק בין הברכה לקיום המצוה, וכמו שביאר בהגהות שערי רחמים על ספר שערי אפרים (שער ד הערה יג) על פי דברי הט"ז עצמו (או"ח סימן תקצב) שכתב: "שבכל מצוה שהוא עוסק ואינו רשאי להפרד משם עד שיקיים כולה, איסור יש בהפסקתו. ובבדיקת חמץ נמי מצינו איסור כמ"ש בסימן תל"ב. ואין זה דומה למדבר באמצע הסעודה או בישיבתו בסוכה, דשם אי בעי פסיק והולך לו, משא"כ במקום שלא גמר עדיין המצוה וכגון הכא [בתקיעת שופר] שעיקר המצוה עדיין עליו, פשוט שיש איסור להשיח". ולפי זה מבאר השערי רחמים: "דאם תמצא לומר דאינו הפסק משום זה שכבר קרא פסוק אחד, גם בזה אינו די, דהרי עיקר הברכה שמברכין על הקריאה הוא שיקרא לכל הפחות שלשה פסוקים, ופחות משלשה פסוקים אין זה קריאה והוי ברכה לבטלה. ומשום כך שפיר קרא הט"ז תיגר על המנהג לומר האקדמות לאחר שבירך הכהן והתחילו לקרוא פסוק אחד".

ב. תשובה אחרת, מדוע אין באמירת האקדמות הפסק, השיב בשו"ת שער אפרים (סימן י) וז"ל: "מי מכריחנו לסתור מנהג הראשונים, כי על כרחך הראשונים גם כן ידעו הדין שאסור להפסיק בקריאת התורה, אלא ודאי שמצאו היתר לזה. וקרוב לומר שיש להם היתר מטעם דמצינו בימי חכמי התלמוד להפסיק גם כן בתרגום שמתרגם המתרגם בתורה. וגם יש לומר טעם להיתר זה, שבזמן הזה אין המברך בתורה קורא כמו בימיהם, רק החזן הוא הקורא הפרשה בלי ברכה, אין כאן הפסק. וכיוצא בזה מטעם זה פסק בעל משאת בנימין בתשובותיו שסומא יכול לקרות בתורה בזמן הזה מטעם שהחזן הוא הקורא, ואם כן איך נבטל מנהג הראשונים בלי שום הכרח".

ומתבארים בדבריו שני טעמים להיתר אמירת האקדמות בתוך קריאת התורה:

הטעם הראשון, ממנהג אמירת התרגום בשעת קריאת התורה יש ללמוד שלצורך דבר חשוב ונחוץ, כתרגום התורה, התירו להפסיק גם באמצע הקריאה ולא ראו בכך "הפסק" אלא מצוה. ואם כן גם אמירת פיוט האקדמות שהוא שבח לתורה ולישראל שקיבלוה, הינה דבר חשוב שאין באמירתו משום הפסק. [וטעם זה אינו מקובל על הט"ז, כמבואר בדבריו: "דהא אפילו לספר בדברי תורה אסור, כל שכן בשבח הזה שהוא אינו מענין הקריאה כלל". כלומר, דווקא תרגום התורה שהיה דרוש להבנת הקריאה, אינו מהווה הפסק, מה שאין כן פיוט האקדמות שאינו נחוץ לעצם הבנת קריאת התורה, אלא זהו שבח נוסף ונפרד מעצם הקריאה].

והטעם השני, מכיון שהיום נהגו שהעולה לתורה מברך את הברכות אך אינו קורא בתורה אלא שומע מהש"ץ [בעל הקורא], ואילו הש"ץ שקורא בתורה אינו מברך, ממילא אין כל הפסק לעולה המברך במה שמישהו אחר [הש"ץ] אומר בינתיים את פיוט האקדמות. וראיה לדבר, מסומא שאינו יכול לקרוא בתורה ולמרות זאת הוא מברך ויוצא ידי חובת הקריאה, הגם שהוא בעצמו אינו קורא. ולכן, למברך, קריאת התורה של הבעל קורא אינה נחשבת כהפסק, כי הוא לא קורא כלל. וגם לבעל קורא אין זה נחשב כהפסק, כי הוא לא מברך כלל.

על סמך דברי השער אפרים, כתב החק יעקב (סימן תצ"ד ס"ק ג) "לקיים מנהג זה של ראשונים שהוא מנהג וותיקים ושאין כוח ביד שום אדם לשנות המנהג הזה, וכן נהיגי פה (ק"ק מיץ שהיה אב"ד שם) מעולם ושנים קדמוניות. ומקרוב שהיו רוצים לשנות המנהג בשביל דברי הט"ז, ולא עלתה בידם לשנות המנהג". וכן נקט בשו"ע הרב: "הנוהגים לשורר אקדמות אחר שקראו בתורה פסוק ראשון, אע"פ שמפסיקין באמצע הקריאה בדבר שאינו צורך הקריאה אין למחות בידם, כי יש שמיישבים מנהגם". אולם הוא מסיים: "אבל במקום שאין מנהג, יותר טוב לשורר אקדמות קודם שיתחיל הכהן לברך לפני קריאת התורה".

וכן הכריע להלכה המשנה ברורה שכתב (סימן תצד ס"ק ב) "והסכימו כמה אחרונים לומר זה קודם שמתחיל הכהן לברך על התורה, וכן המנהג כהיום בכמה קהילות". ובשער הציון (אות ב) הוסיף: "וכן הסכים ר"י עמדין בסידורו, וצוח ככרוכיא על העושין היפוך זה".

ג. ומעתה נראה כי השאלה האם מותר להפסיק בדיבור כששומע ברכת כהנים, תלויה במחלוקת הפוסקים האם מותר להפסיק בקריאת התורה לצורך אמירת האקדמות.

לדעת השער אפרים שהצדיק את האומרים אקדמות, בנימוק שאין זה הפסק מכיון שהעולה לתורה מברך את הברכות אך אינו קורא בתורה אלא שומע מהש"ץ, ולכן אין כל הפסק לעולה המברך במה שמישהו אחר אומר בינתיים את פיוט האקדמות. הוא הדין בברכת כהנים, יש לומר שרק לכהן המברך יהיה אסור להפסיק בדיבור בשעה שהוא מברך ברכת כהנים, אך לישראל השומע את הברכה מהכהנים, אין הדיבור מהווה הפסק בין הברכה של הכהן לפסוקי הברכת הכהנים.

אולם לדעת הט"ז והפוסקים ששללו את אמירת האקדמות באמצע קריאת התורה כי יש בזה הפסק בין הברכה לקיום מצות הקריאה, נראה שאין דעתם נוחה מתירוצו של השער אפרים, משום ברגע שהשומעים שמעו את ברכת התורה, הרי שהברכה התייחסה אליהם, ולכן אינם יכולים להפסיק בין הברכה לקיום מצות הקריאה. ולפי זה גם לענין ברכת כהנים, כל מי ששומע את הברכה מהכהנים, הברכה מתייחסת אליו, ולפיכך אסור להפסיק בדיבור כל זמן שלא הסתיימה הברכה.

ברם יש להעיר על דבריו של השער אפרים שהעולה לתורה ובעל הקורא נחשבים כשני דברים נפרדים, שהעולה לתורה מברך את הברכות אך אינו קורא בתורה אלא שומע מבעל הקורא, ואילו בעל הקורא אינו מברך, ולכן אין כל הפסק לעולה המברך במה שמישהו אחר [הש"ץ] אומר בינתיים את פיוט האקדמות - כי לכאורה הרי כל תפקידו של בעל הקורא להוציא את הציבור ואת העולה לתורה בקריאה, וכן תפקידו של של העולה לתורה להוציא בברכתו את הציבור, ומעתה שפיר כל אחד מהם נחשב כמוציא את השני ידי חובתו, וחזרה למקומה השאלה, מדוע אין אמירת אמן על ברכה אחרת מהווה הפסק, וצ"ע.

• * *

ד. עוד נראה לדון בענין האיסור להפסיק בדיבור בברכת כהנים, בהקדם המחלוקת סביב אמירת הפסוקים בשעת ברכת כהנים.

בגמרא (סוטה לט, ב) מובא: "בזמן שהכהנים מברכים את העם, מה הן אומרים, אמר רב זירא אמר רב חסדא ברכו ה' מלאכיו גיבורי כח". ופירש רש"י: "שייראו מסבירי פנים ומודים לפניו על ברכותיו להראות שהן נוחות להן". אולם בהמשך הסוגיא (מ, א) "אמר רב חייא בר אבא כל האומרם בגבולין אינו אלא טועה", ופרש"י: "שלא נתקנו לומר אלא לכבוד שם המיוחד הנזכר במקדש". ורבי חנינא בר פפא הוסיף על כך "תדע דבמקדש נמי לא בעי למימרינהו, כלום יש לך עבד שמברכין אותו ואינו מאזין". ומביאה הגמרא את דעת ר"א בר חנינא שיש לאומרן "תדע דבגבולין נמי מבעי למימרינהו, כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מסביר פנים". לעומת זאת, לדעת ר' אבהו אין לאומרם, וכפי שמסופר בגמרא שלאחר שר' אבהו ראה את רבי אבא דמן עכו שלא אמר פסוקים בשעת ברכת כהנים, גם הוא לא אמרם.

ומבואר שנחלקו אמוראים, האם הציבור צריך לומר פסוקים בשעת ברכת הכהנים כדי להראות שהברכות "נוחות להם, חשובות להם ועריבה עליהם" (לשונות רש"י שם), או שאסור לאומרם, בנימוק שכל עיסוק בדברים אחרים בשעת הברכה הוא דבר מגונה, כדברי הגמרא "כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין".

להלכה פסק מרן המחבר בשו"ע (או"ח סימן קכח סע' כו) "בשעה שמברכין אין לעם לומר שום פסוק אלא ישתקו ויכוונו לברכה". אולם הרמ"א כתב: "ומכל מקום עכשיו שהכהנים מאריכין הרבה בניגונים נהגו גם כן לומר פסוקים, וכמו שנתבאר לעיל (סימן נז סע' א), אך יותר טוב שלא לאומרם" [המנהג המוזכר ברמ"א הוא המקור לפסוקים המודפסים בחלק מסידורי התפילה בתוך סדר ברכת הכהנים].

ומתבאר בדברי הרמ"א, שלמעשה טוב יותר שלא לומר פסוקים בשעת ברכת כהנים, וכפי שביאר הט"ז (ס"ק כד) שטעמו על פי דברי הגמרא "דכלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין". אלא שיש אפשרות לומר את הפסוקים במקום שהכהנים מאריכים בניגון, ואז אין באמירת הפסוקים סתירה להאזנה לברכת הכהנים.

והט"ז (ס"ק כה) הוסיף: "נראה לי דיש לאמרם בשעה שהמקרא קורא התיבה תחילה, דבגמרא (סוטה הנ"ל) יש פלוגתא בזה, דרב יוסף היה אומרם בין כל ברכה וברכה, ואינך אמוראי לא רצו לאומרם, וכן הלכתא. אבל בשעת הקראת המקרא כולי עלמא מודים, דשם אין שייך שאינו מאזין לברכת הכהנים. והא דלא הזכירו זה בגמרא, דשם לא היה המקרא מנגן התיבה ואי אפשר לומר הפסוק באותו הזמן, מה שאין כן עכשיו שגם המקרא מנגן התיבה שפיר יוכל לאומרו באותו שעה". וכן נקט המג"א (ס"ק לט) "ונראה לי דהאומרם יאמרם בשעה שהחזן מקרא התיבה".

למעשה פסק המשנה ברורה (ס"ק קג) "אך טוב יותר שלא לאומרם, וכן כתבו האחרונים דכן עיקר (רמ"ע מפאנו וב"ח, הובאו במג"א). וכתבו המג"א והט"ז דהאומרן יאמר בשעה שש"ץ מקרא לפני הכהנים. ואליה רבה מגמגם גם בזה עי"ש. וכן הנהיג הגר"א שלא לאומרן (מעשה רב). ומכל שכן שיש ליזהר שלא לומר הפסוקים בקול כמו שעושין ההמון, ובפרט מה שחוזרין המילות מתיבת יברכך ולהלן וזהו טעות שלא נזכר בשום מקום מנהג זה [אליה רבה]". וכנראה חילוקי המנהגים בין הקהילות האם לומר את הפסוקים, ובפרט, ההבדל בין מנהג הקהילות בחו"ל שאומרים את הפסוקים ומנהג ארץ ישראל שלא אומרים - תלויים בדעות הפוסקים הנ"ל.

ונראה שיש לדמות את השאלה האם מותר לענות אמן אחר ברכה אחרת ששומע בשעת ברכת כהנים, למחלוקת הפוסקים בענין אמירת הפסוקים בשעת ברכת כהנים. ויוצא שלפי הכרעת המשנה ברורה שטוב יותר שלא לומר פסוקים בשעה ששומע את ברכת הכהנים בגלל ש"כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין" - מאותה סיבה טוב יותר שלא לומר אמן אחר ברכה אחרת ששומע בשעת ברכת כהנים. וכמו כן, אם טעם האיסור לומר פסוקים בשעת ברכה כהנים הוא ד"כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין", יש לחלק בין השעה שהכהנים מברכים את הברכה - שבה אסור להפסיק כי דבר זה מגונה שאינו מאזין לברכתם, לבין השעה שהחזן מקריא או שהכהנים מאריכים בניגון - שבה יתכן שאין את הבעיה הזו, ומותר להפסיק ולענות אמן.

וממוצא הדברים יתכן לבאר את חילוקי המנהגים בין חו"ל וארץ ישראל בענין אמירת הפסוקים בברכת כהנים. בני ארץ ישראל שאינם אומרים את הפסוקים סוברים להלכה כמו שפסק המחבר [שחי בארץ ישראל] בשו"ע ש"בשעה שמברכין אין לעם לומר שום פסוק אלא ישתקו ויכוונו לברכה". ואילו בחו"ל נהגו כדברי הרמ"א ש"מכל מקום עכשיו שהכהנים מאריכין הרבה בניגונים נהגו גם כן לומר פסוקים", ומכל מקום גם בחו"ל יש מקומות שאין אומרים את הפסוקים, והיינו כמו שמסיים הרמ"א "אך יותר טוב שלא לאומרם".

ה. בשו"ת רבבות אפרים (ח"א סימן צה) כתב: "נסתפקתי אם באמצע ברכת כהנים ששומע מהש"ץ או מהכהנים ושמע ברכה אם יכול לענות אמן, ומסתברא דבאמצע ברכת כהנים לא יענה אמן". ולא נתבאר מקור לדבריו.

גם ידידי הרב גמליאל הכהן רבינוביץ, מחבר הספר גם אני אודך, כתב לי שבאמצע ברכת כהנים אין לענות אמן על ברכה אחרת. והוכיח זאת מדברי כף החיים (או"ח סי' רטו ס"ק י) שהקורא בתורה והגיע לדבר שאינו טוב [כגון פסוקי תוכחה] ושמע שחברו מברך, לא יענה אמן משום דנראה כמקלל. ולפי זה, כאשר שומעים את ברכת הכהנים שהקב"ה משפיע ברכה דרכם, כדברי הכתוב (במדבר ו, כז) "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם", אם יפסיק לענות אמן נראה קצת כזילותא שאינו רוצה לקבל הברכה, ולכן יש לו פטור מלענות אמן משום שנראה כמקלל, וכעין בנדון שכתב הכף החיים הנ"ל, וינצל מהכתוב (תהלים קט, יז) ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו", עכ"ד.

בספר פסקי תשובות (ח"ב סימן קכח הערה 286) כתב סברא נוספת מדוע אין להפסיק לענות אמן בברכה אחרת בשעה ששומע ברכת כהנים, וז"ל: "מסתבר דאף אם שומע ממנין אחר קדיש או קדושה וברכו ושאר אמנים שלא יענה, דהא לכמה מן הפוסקים קבלת ושמיעת הברכה על ידי הקהל מצות עשה מן התורה הוא וכו', וקל וחומר מהא דלקמן (סימן רטו אות ד) שנתבארו האופנים שפטור מלענות אמן [כגון, שאומר תהלים או שאר פסוקים ונמצא בפסוקים של דברים רעים כנ"ל. או שעוסק בלימוד תורה וע"י שיענה אמן יופרע מלימודו], ובשו"ת רבבות אפרים (ח"א סימן צה) מסתפק בזה, ושוב ראיתי בספר הליכות שלמה (פרק י אות ד) בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל כדברינו שאין להפסיק לקדיש ולקדושה בשעה שהכהנים מברכים, וברוך שכוונתי לדעתו הגדולה".

ובטעם הדבר מובא בשם הגרש"ז: "דכיון שהקב"ה עומד בעצמו מאחורי הכהנים ומסכים לברכתם [כמ"ש הטור (או"ח סי' קכח) בשם הירושלמי (סוטה פ"ז ה"ב) קול רם, בקולו של רם, שהקב"ה משתף קולו עמהם, עי"ש], הוי כאילו המלך עצמו מדבר עמו, ואין זה ראוי להפסיק עתה לכלום, אפילו לדבר שהוא כבודו של מלך כמו קדיש. ולא דמי למה דמפסיק אפילו באמצע שמונה עשרה לשמוע קדיש או קדושה, דהתם הרי הוא עוסק בעבודת המלך, ושרי ליה לעבוד עבודה אחרת, משא"כ בנדון דידן שכאילו המלך מדבר עמו".

אך בספר ברכת הורַי (סימן יא הערה נו) הביא את דברי הגרש"ז, וכתב: "אמנם יש לומר, דכיון דלא הוי ממש שהמלך עצמו מדבר עמו אלא שמברכים אותו בשליחות של מלך [כלשון שו"ע הרב (סימן קכח סע' לט) "כלום יש עבד שמברכים אותו בשליחות רבו ואינו מאזין"] להכי יש לו להפסיק לקדיש וקדושה לכבודו של הקב"ה. וכן דעת הגרי"ש אלישיב שליט"א שיפסיק".

נמצאנו למדים, כי נחלקו הפוסקים האם חייב לענות אמן על ברכה ששמע באמצע ברכת כהנים. ולפי המבואר נראה שיש לדמות את המחלוקת הזו, למחלוקת הפוסקים בדין הפסק באמירת פסוקים באמצע ברכת כהנים. ושיטת המשנה ברורה היא, שכשם שטוב יותר שלא לומר את הפסוקים בשעת ברכת כהנים, כן יהיה טוב שלא לענות אמן על ברכה אחרת ששומע בשעת ברכת כהנים.

אמנם יש להעיר על המבואר בדברי הגמרא שאין אומרים פסוקים בשעת ברכת הכהנים משום שיש חיוב להאזין לברכה ד"כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין", ומדוע לא נאמר בפשטות שטעם האיסור הוא בגלל שמפסיק בדיבור בשעה ששומע מהכהנים את הברכה, שהרי כאשר אדם שומע ברכה מחברו וברצונו לצאת ידי חובה בשמיעה [כגון ששומע מחברו ברכת המצוות, על שופר או מקרא מגילה, או ברכת הנהנין, ורוצה לצאת ידי חובה בברכה זו], ודאי אסור לו להפסיק בדיבור בשעה ששומע את הברכה שרוצה לצאת בה ידי חובה מחברו, וצ"ע.

ו. עוד נראה לדמות את שאלת ההפסק בעניית אמן כששומע ברכת כהנים, להלכה שאסור להפסיק בדיבור בין ברכת המוציא לאכילת הפת.

בסעודות שבת שסועדים בהם רבים, שכיח מאד, שבעל הבית בירך ובצע על הפת וטעם ממנה, ומאחר ואורך זמן רב עד שכל אחד מהמסובים מקבל את הפרוסה, לעיתים מפסיקים השומעים בדיבור בין עניית האמן שענו אחר ברכתו של בעל הבית ובין האכילה שלהם. ונחלקו הפוסקים, האם מי שהפסיק בדיבור צריך לחזור ולברך, או היות ויצא כבר ידי חובה מברכתו של בעל הבית, ובעל הבית לא הפסיק בדיבור, הרי שכבר חלה ברכת המברך ואינו צריך לחזור ולברך.

הרמ"א (או"ח סימן קסז סע' ו) כתב: "והא דאם שח דברים בטלים [בין ברכה לאכילה] צריך לחזור ולברך היינו דווקא ששח הבוצע קודם שאכל, אבל אחר כך לא הוי שיחה הפסק, אף על פי שעדיין לא אכלו אחרים המסובים, כבר יצאו כולם באכילת הבוצע". ובמשנה ברורה (ס"ק מג) ביאר את טעמו: "הואיל וכבר חלה ברכת המברך" [ומכל מקום הוסיף המשנ"ב שגם לדעת הרמ"א "לכתחילה בודאי אסור לכל אחד מהשומעים להפסיק קודם שיטעום"]. ומסיים המשנה ברורה: "והנה זהו רק דעת הרמ"א, אבל כמעט כל האחרונים חולקים עליו וס"ל דלא עדיף השומע מהמברך עצמו כששח קודם טעימתו שחוזר ומברך, והכי נמי השומעים אם הפסיקו בדברים קודם טעימתן שחוזרין ומברכין".

ומעתה נראה כי השאלה האם יכול להפסיק בדיבור לאחר ששמע את הברכה [אשר קדשנו בקדושתו של אהרן] - תלויה במחלוקת הרמ"א והאחרונים. לפי הרמ"א, כשם שדיבור המסובים לאחר שהמברך טעם מהפת, אינו נחשב כהפסק מכיון שכבר חלה ברכת המברך, אם כן גם בברכת כהנים, כיון שהכהנים לא הפסיקו בדיבור, וחלה ברכתם, אזי גם השומעים יצאו ידי חובת הברכה מכיון שברכת הכהנים חלה עליהם [ומכל מקום, לדעת הרמ"א דין זה נאמר רק בדיעבד, אך לכתחילה ודאי אסור להפסיק, והוא הדין בברכת כהנים].

אולם לדעת האחרונים, שאם המסובים דיברו לאחר שהמברך טעם מהפת, הרי זה הפסק בין הברכה לטעימה, ועליהם לברך שנית, נראה שגם בברכת כהנים, אסור לשומעים להפסיק בדיבור לאחר הברכה כל עוד לא נאמרו כל פסוקי ברכת הכהנים.

ז. אולם אם נשווה את דין ההפסק בברכת כהנים להפסק בין ברכה לאכילה, עדיין יש להבדיל בין הפסק בדיבור בברכת כהנים לבין הפסק בעניית אמן. וכמו שכתב לי ידידי רבי שמחה רבינוביץ, מחבר הספר פסקי תשובות: "בענין ההפסקה אחר ברכת הכהנים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן ולפני שהתחילו לומר יברכך, באופן זה יש לדון על פי הסוברים דקבלת הישראלים את הברכה נמי בכלל הברכה מן התורה היא, ועל זה לענ"ד שפיר הבאתי לכם מהא דסימן קס"ז סעיף ו' עיי"ש בספרי אות יא, דלענין עניית אמן קיל טפי [כוונתו לדברי הפוסקים החולקים על הכרעת המשנה ברורה (סימן קסז ס"ק לה) ש"אם רבים המסובין וכל אחד יש לו ככר ומברך לעצמו לא יענה אמן על ברכתו של חברו קודם שיטעום הוא על ברכתו", ואילו לדעת רבים מהאחרונים (הובא בפסקי תשובות סימן קסז הערה 67) אין צריך לחזור ולברך, לא רק כשברכת חברו היא אותה הברכה שהוא בירך, אלא אף בענה אמן אחר שאר כל ברכה אינו צריך לחזור ולברך]. ולפי זה גם בדין הפסק בברכת כהנים יש להבדיל בין הפסק בדיבור בברכת כהנים לבין הפסק בעניית אמן. ובכל מקרה ברורים הדברים שלכתחילה אין לענות באמצע נשיאת כפים של הכהנים שום דבר שבקדושה ששומעים, ואף לא לאמן יהא שמיה רבה וקדושה וכפי שכתבתי שם".

מאידך גיסא, טען רבי אהרן קאהן, ראש ישיבה בישיבת רבינו יצחק אלחנן, בביקורו בלוס אנג'לס כשמסר שיעור בענייני כהונה, שגם עניית אמן על ברכה אחרת תוך כדי שמיעת ברכת כהנים, אסורה. משום שאם ענה אמן באמצע הברכה, למרות שה"אמן" הוא על ברכה אחרת, אולם מאחר והדבר נראה כאילו ענה "אמן" על ברכת הכהנים שהוא מאזין לה באמצע, ודבר זה ודאי אינו רשאי לעשות, כי כשעונה אמן באמצע הברכה הרי שזה הפסק, כמו אדם ששמע ברכה, ולאחר שהמברך אמר ברוך אתה ה', הוא ענה "אמן" לפני שהמברך סיים את כל הברכה, שודאי הדבר נחשב הפסק ולא יצא ידי חובת הברכה. ולכן אינו יכול להפסיק בעניית "אמן" אלא במקום שצריך [אחרי תיבות "וישמרך", "ויחנך" ו"שלום"].

ח. אך בעיקר ההשוואה בין הפסק בברכת כהנים להפסק בין הברכה לאכילת הפת נראה לחלק בין הנדונים, כי יש הבדל אם שומע מחברו כדי לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה, לבין שמיעה גרידא כשברצונו להתברך מפי הכהנים. ואם שמע מחברו כדי לצאת ידי חובת הברכה מדין שומע כעונה, אז הדבר נחשב כאילו אמר בעצמו, ובזה ודאי אסור לו להפסיק באמצע על ידי דיבור של עניית אמן על ברכה אחרת, כי נחשב כאילו הוא אומר מילים אחרות באמצע הברכה שמברך. ולכן לענין בציעת הפת, כאשר המסובים יוצאים ידי חובת הברכה על ידי השמיעה מהמברך מדין שומע כעונה, יש הפסק כאשר עונים אמן על ברכה אחרת.

אולם לגבי ברכת כהנים אין השומעים צריכים לצאת ידי חובה בברכת כהנים מדין שומע כעונה, אלא די להם בשמיעת הברכה מהכהנים, ולכן אפילו אם הפסיק בעניית אמן באמצע הברכה אין זה מפריע לחלות הברכה, והדבר דומה לברכת כהנים שהשומע לא שמע חלק מפסוקי הברכה, שבוודאי השומע התברך במה שכן שמעו אזניו.

• * *

סוף דבר, מצינו שנחלקו הפוסקים האם מותר להפסיק בברכת כהנים כדי לענות על ברכה אחרת ששומע באותה עת.

בשו"ת רבבות אפרים, בספר פסקי תשובות, וידידי הרב גמליאל הכהן רבינוביץ, פסקו שבאמצע ברכת כהנים לא יענה אמן. וכן מובא בשם הגרש"ז אויערבך, שאין להפסיק לקדיש ולקדושה בשעה שהכהנים מברכים.

אך לדעת הגרי"ש אלישיב בעת ברכת כהנים יכול להפסיק לאמירת קדיש קדושה וברכו.

ובבואנו לדון בשאלה זו, רצינו לדמות את השאלה האם מותר להפסיק בעניית אמן בברכת כהנים, לנדונים השונים שמצינו בהם שאלה של הפסק בברכות, כגון:

א. מחלוקת הפוסקים האם מותר להפסיק בקריאת התורה לצורך אמירת אקדמות.

ב. מחלוקת הפוסקים בענין אמירת הפסוקים בשעת ברכת כהנים.

ג. דיני הפסק בדיבור בין ברכת המוציא לאכילת הפת.

אך בסופו של דבר נוכחנו לראות שיתכן ויש לחלק בין הנדונים, וצ"ע.