פרק האשה שהיא עושה צרכיה

דף נט: האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם, ר"מ אומר אם עומדת טמאה ואם יושבת טהורה כהתחלה לסוגיין, יש להקדים בביאור הדברים, דזה פשוט דבעלמא כל פעם שנמצא דם שבא מן האשה היא טמאה, אם לא דאית לה מכה ידוע שיכולין לתלות בו. אלא דשאני היכא שראתה דם בשעה שעושה צרכיה, דבכה"ג מספקינן דלמא אינה דם נדה. ובביאור הטעם לזה, נחלקו רש"י ותוס', שרש"י פי' (לעיל דף נז:) שיושבת טהורה משום שאין דרך דם נדה לצאת עם מי רגלים ולכך אמרינן דמכה יש לה במקום מ"ר, ע"ש, וכ"כ התוס' כאן בד"ה דלמא בסו"ד בדעת רש"י דס"ל דבשעת זינוק א"א לדם לבא כדרכו שמחמת הזינוק נסתם המעיין של דם, ע"ש. אולם דעת התוס' הנ"ל דהסברא לטהר בדם שראתה בשעה שעושה צרכיה הוא משום דאמרינן דמדלא ראתה קודם לכן ולא ראתה אח"כ, א"כ הדם לאו ממילא אתיא אלא ע"י מ"ר, ע"ש.(ולפי דבריהם לכאורה אינו הוכחה כ"כ שאינה מגופה, ועי' מה שכתבנו עוד בדבריהם בסמוך.)

אלא דלגבי עומדת פליגי ר"מ ור' יוסי, דר"מ מטמא משום דחושש להצד דאפשר דהמ"ר חזרו למקור והביאו הדם עמהם. (ולקמן בגמ' משמע דגם לר"מ אינו אלא ספק, וע"ש מה שכתבנו בזה.) ומשמע דאכתי לא הוי כסתם דם שיוצא מן האשה דמחזקינן ודאי שטמאה (עי' לעיל דף יז: במתניתין) אלא דס"ל דעדיפא לתלות בהכי מלמימר דמכה היתה לה במקום מ"ר, וצ"ע בזה. אולם ר' יוסי מטהר אפי' בעומדת דאינו חושש דשמא חזרו הדם למקור.

ובביאור המחלוקת בזה, כתב הר"ן דר"מ לטעמיה דחושש למיעוטא, ור"י פליג וס"ל דאין חוששין למיעוטא, ע"ש. (וע"ש עוד דעפ"ז כתב דה"ה החשש דלבתר דתמו מיא וכו' הוא רק לר"מ ולא לר"י.) אולם עי' בשו"ת רעק"א שתמה ע"ד מגמ' יבמות דמבואר להדיא דגם ר"י סבר דחיישינן למיעוטא, ע"ש בדבריו. ועי' בסוגיא דלעיל דף יד: דתולה הדין של עד שאינו בדוק במחלוקת ר"מ ור"י, ועי' במה שהבאנו שם כמה מהלכים בביאור הדברים, ומבואר מהלך אחרת בביאור פלוגתתם, ע"ש.

מאי שנא עומדת דאמרינן הדור מ"ר למקור וכו' ופרש"י לעיל בר"פ הרואה דאיידי דדחיק לה עלמא דמעומד השתינה ולא יכלה לעצור, הדור מ"ר למקור ואייתו דם, ע"כ. וכן פי' בהא דמסקינן בסמוך דיושבת שותתת טמאה, דשותתת איידי דאוקמא אנפשה הוא ואיכא למימר הדור וכו', ע"ש. ומדוייק מדבריו דעיקר מה דגורמת שיהיו המ"ר הדור למקור, הוא מה דדחיק לה עלמא ומוקים אנפשה, ולא זה שיוצאין בדרך שתיתה. אולם עי' בתוס' בסמוך שביארו קושית הגמ' דדלמא בתר דתמו מיא אתא דם, דר"ל דאפי' במזנקת דלמא בתר שהניחה מלזנק ושותת הדור למקור ואתי דם, ע"ש. ומבואר דס"ל דהא דשותת הוא סיבא בפנ"ע שיהא הדור מ"ר למקור, ול"ד באופן דדחיק לה עלמא. (ורש"י לשיטתו פי' קושית הגמ' שם באו"א, ע"ש.)

והנה בביאור עיקר החשש דהדור מ"ר למקור, יעויין בשו"ת אבנ"ז בסי' רלא' (אות ב') שהביא ג' פירושים בדבר. הא' שהמ"ר באמת יצאו מנקב דידהו והדם מנקב דידיה, אלא דמחמת שהדור מ"ר למקור התעורר הדם לצאת. (ועל פי' זה הק' האבנ"ז על לשון הדור מ"ר למקור, ע"ש, ואפשר די"ל דכיון דמוקים אנפשה נתרבים המ"ר במקומם, וקרבים לדופני הרחם וע"י כן הם מעררים הדם לצאת, וצ"ע בזה.) השנית הביא בשם השו"ע הגר"ז, דהמ"ר יצאו מנקב דידהו לבית החיצון, אבל משם חזרו לאחורה לפתח המקור ונכנסו שם, וכשיצאו שוב משם גררו הדם עמם. והשלישית הביא שם ממהר"ח או"ז, והוא ענין מחודש, ע"ש.

והנה הב' פירושים הראשונים לפום ריהטא היה נראה דאפשר דתליא במחלוקת רש"י ותוס' שהבאנו לעיל. דלפי רש"י דהטעם דלא אתא דם ממקור בשעה שעושה צרכיה הוא משום דנסתם המעיין של דם, אפשר לומר דע"י שהדור מ"ר למקור מוציאים דם עמהם, אבל לתוס' שבעצם שייכא שיבוא דם גם בשעה שהיא עושה צרכיה, ורק דיש כאן ריעותא במאי דאתא רק עכשיו בשעה שעושה צרכיה, לזה י"ל דחיישינן דשמא המ"ר גרמה להדם להתעורר לצאת, וכפי' הראשון הנ"ל, ודו"ק. אולם לפי המתבאר לעיל דתוס' ס"ל דשייכא שותתת אפי' בסוף עשיית צרכיה, יל"ע אם שייכא הך מציאות של גורמת, ואפשר דצריך לפרש לדידהו כפי' השני, ודו"ק.

אמר שמואל במזנקת ופרש"י מקלחת וכו' אבל עומדת א"א לה לזנק, ע"ש. ובתוס' הקשו עליו דא"כ למה נקט עומדת, ליפלגו ר"מ ור"י ביושבת שותתת. ולכך פירשו דבודאי גם בעומדת שייכא מזנקת, ובמזנקת גופא הוא דמפליג ר"מ בין עומדת ליושבת, דבעומדת טמאה אע"ג דמזנקת משום דאין רחמה נפתח, משא"כ ביושבת דבמזנקת טהורה אבל בשותתת טמאה, ע"ש בדבריהם, והיינו דלפ"ד ר"מ מטמאה בחדא לריעותא.(ומבואר מתו"ד דאין רחמה נפתח הוא חידוש טפי דטמאה משותתת, ודו"ק.) ועי' ברא"ש שג"כ כתב כדרך התוס', וע"ש שהוסיף בביאור הא דאין רחמה נפתח, דאין המ"ר יכולים לצאת להדיא אלא נעצרין שם ואיכא למימר דהדור למקור ואייתו דם, ע"ש.

וע"ע שם שכתב דלפי פי' זה לא אשכחן דפליג ר"י אלא בחדא בריעותא אבל בתרתי לריעותא וכגון עומדת שותתת לא אשכחן דפליג. ועי' בב"י (ריש סי' קצא') שביאר דמשא"כ לפרש"י פשיטא דא"א לומר כן, דלדידיה כל עומדת הויא שותתת ומ"מ פליג ביה ר"י, וע"ש שכן הוא דעת הרמב"ם דפסק דטהורה בכל גווני, וכך פסק בשו"ע, ע"ש. אולם עי' ברמ"א בתח"ד שהביא דעת הרא"ש בזה.

והנה עי' בחוו"ד סי' קצא' (ס"ק א') שהק' ע"ד הרא"ש דא"כ בעומדת מזנקת נמי תהיה טמאה, דניחוש דבתר דתמו מיא אתא דם והויא עומדת שותתת דתרתי לריעותא וטמאה אפי' לר"מ, ע"ש בדבריו. (ועי' בב"ח שנראה מדבריו דבכה"ג באמת טמאה.) ואפשר די"ל דלכך האריך הרא"ש בהמשך דבריו לבאר דהא דמקשה הגמ' דיושבת נמי ניחוש דבתר דתמו מיא אתא דם, היינו דוקא לר"מ, ולכאורה הוא מילתא דפשיטא דהרי אפי' אי הוי שותתת מטהר ר"י. אלא נראה דכוונתו למימר דכל החשש הזו אינו אלא לר"מ דחייש אפי' לחדא לריעותא, אבל לר"י דאינו חושש לחדא לריעותא, ה"ה דאינו חש להא דבתר דתמו מיא וכו', וע"ע מה שכתבנו בזה בסמוך.

שו"ר בשו"ת נוב"י (מהדו"ת סי' קל') שג"כ דן בזה, וע"ש מדברי השואל שנר' שפי' על הדרך שכתבנו. אלא דשו"ר בשו"ע הגר"ז (ס"ק א' בא"ד) שכתב דכיון דהרא"ש אינו ברור לו דמודה ר' יוסי בעומדת שותתת, ואינו מחמיר אלא מספק, לכן אינו חושש בעומדת להא דבתר דתמו מיא וכו', ע"ש.

מזנקת נמי דלמא בתר דתמו מיא אתא דם ופרש"י דלמא בתר דתמו מיא אתא דם ממקור ולא מחמת מ"ר. אולם בתוס' פירשו דדלמא בתר שהניחה מלזנק ושותתת הדור למקור ואתי דם, ע"ש. וכבר כתבנו דרש"י לא פי' כן לשיטתיה דשותתת אינה עיקר הגורם שתיהדר למקור, אלא מה דדחיק לה עלמא, ופשוט. (ועי' בשו"ת חת"ס סי' קמח' מה שכתב בזה.) וראיתי באחרונים שכתבו בנפ"מ בין פירושם לענין אם יש בו חשש של ראיה בהרגשה, דהרי לעיל דף נז: אמרינן דר"מ דמטמא בעומדת היינו (לפי' דרך הרמב"ם, ע"ש מה שכתבנו) משום חשש של ראיה בהרגשה וטומאה דאורייתא, דאמרינן דארגשה וטעתה וסברה דהרגשת מ"ר היא, ע"ש. ולפי פי' התוס' דהכא לכאורה זה שייכא גם בחשש זו של לבתר דתמו מיא, כיון דאיירי כשעדיין מטלת מ"ר, אולם לפרש"י לכאורה אינו שייכא, ודו"ק.

שם הנה עי' ברשב"א שכתב דקושית הגמ' הוא רק אליבא דר"מ, אבל אליבא דר"י גם להך חששא לא חיישינן, וכ"כ ברא"ש, ע"ש. אולם עי' בב"י בריש סי' קצא' שהביא משו"ת הר"ן (סי' מט') דא"א לומר דכל השו"ט דהכא הוא רק אליבא דר"מ דהרי לא קי"ל כוותיה, ובע"כ דבהך חששא גם ר"י מודה, ולכן אם נמצא הדם על שפת הספל ולא בתוך הספל גם לר"י היא טמאה, משום דרגלים לדבר דבתר דתמו מיא אתא, ע"ש, ועי' בדברי הר"ן שם באריכות. אולם להלכה מסיק הב"י כדעת הרמב"ם והרשב"א דבכל גווני טהורה, ע"ש.

והנה ע"ע בב"י שם בהמשך דבריו שהביא מהמרדכי והגה"מ שהביאו שיטת הר"ח דגם ר"י לא טיהר הרואה בשעה שעושה צרכיה אלא מדין נדה אבל מודה דטמאה מתורת כתם. ועי' בתוס' לעיל דף יד: שהביאו שיטת הר"ח, וכ"ה ברא"ש שם, ע"ש. ושוב הביא בב"י שם מדברי השו"ת הר"ן הנ"ל דהשואל ג"כ הביא הך שיטת הר"ח אלא באו"א קצת, דר"י מטהר רק לענין טהרות ולא לבעלה. וע"ש בב"י דהק' דלענין בדיקות אזלינן להיפוך, ומחמירים לטהרות טפי מלבעלה, ותי' דבדיקות שאני אולם בעצם מחמירים טפי לבעלה דהוי איסור כרת, ע"ש. ועי' בסד"ט שם (ס"ק ב') שנתקשה בתי' הב"י, והביא תי' אחר מהפרישה דשאני בדיקה שהקילו בו לענין בעלה שלא יהא לבו נוקפו, ע"ש. (ועי' במה שכתבנו לקמן דף סא: בשיטת רבינו שמחה בבגדי צבעונין.) וע"ע שם בב"י שמביא הוכחות לדברי הר"ח, (וסמך הראשון שם לכאורה הוא רק כפי דרך השואל בדברי הר"ח, ודו"ק) אולם מסיק להלכה דכיון שהפוסקים פסקו לטהר אף לבעלה עליהם אנו סומכין, ע"ש, וכ"פ בשו"ע דבכל אופן היא טהורה, ע"ש.

אלא דעי' ברמ"א שם בא"ד שהביא די"א דאפי' ביושבת אין להתיר וכו', ועי' בש"ך (ובביאור הגר"א) שם דהיינו כשיטת הר"ח, וע"ש שכתב דהעיקר הוא כמו שהביאו הראשונים בדעתו שהחמיר בין לבעלה ובין לטהרות, אבל רק לכתחילה ולא בדיעבד, וכן הוא הפשטות בדברי התוס' לעיל שם. אולם עי' בסד"ט הנ"ל מה שהק' ע"ד הש"ך, והביא מהמרש"א דלפי הר"ח ר"י מטמא משום כתם ממש, ואפי' בדיעבד טמאה, ע"ש. (ונמצא דיש לנו ג' מהלכים בדעת הר"ח.)

והנה ע"ע ברמ"א בהמשך דבריו שפסק דבאשה שמוצאת דם תוך המ"ר וגם על עד שבדקה בו, י"א שהיא טמאה ופסק הרמ"א דיש להחמיר כדבריהם, ועי' בש"ך שם (ס"ק ח') שהק' לאיזה צורך הביא הך דינא כיון דכבר פסק (כדעת הר"ח) דאין להתיר אלא ביושבת ומקלחת... דהא אפי' ביושבת על שפת הספל ונמצא דם על שפת הספל ותוך הספל טמאה, כ"ש כשנמצא על העד וכו', ועי' בסד"ט בס"ק ז' מה שכתב ליישב.

איבעיא להו איש ואשה עומדין מה לי אמר ר"מ, כי אמר ר"מ בחד ספיקא וכו' משמע דלר"מ אינו אלא ספק, אולם עי' בשו"ת רעק"א (מהדו"ק סי' סב') דהק' ע"ז מסוגיא דלעיל דף יד: דמסקינן דר"מ משום נדה מטמאה, ועי' בפרש"י שם שר"ל שהוא בתורת ודאי, וביאר רעק"א דהיינו דר"מ משוי ליה מספק כודאי, ומ"מ היכא דאיכא עוד ספק דיינינן ליה בס"ס, ע"ש בדבריו, ועי' במה שהארכנו בזה שם.

השאילה חלוקה לנכרית או לנדה הרי זה תולה בה ופרש"י דהשאילה להן ואח"כ לבשתה היא ומצאה עלה כתם, ע"ש, וכן פי' בסמוך לגבי תולה כתם בכתם, ע"ש. אולם עי' ברשב"א בתורה"ב (כ:) שפי' דמיירי באופן שלבשה בעלת החלוק קודם שהשאילה לחבירתה ואח"כ נמצא עליה הכתם, ע"ש ויל"ע אי דוקא נקט או לא.

ונראה לומר דרש"י נקט דבעלת החלוק לבשה אח"כ לרבותא דאע"ג דנמצא הכתם אצל בעלת החלוק, מ"מ יכולה לתלות בנכרית ולא אמרינן דכאן נמצא כאן היה. ולפ"ז יל"ע בדברי הרשב"א שלא פירש כן, דלכאורה פשיטא דלא פליג בזה דהרי בסמוך בסוגיין אמרינן דלפי רבי לפיכך דברייתא אתא לאשמעינן דלא אמרינן דההיא דאשתכח הכתם גבה תתקלקל ואידך לא, הרי מבואר להדיא דלא אמרינן בכה"ג דכאן נמצא כאן היה, ואפי' לרבי דס"ל התם דאין תולין במקולקלת ושניהם טמאים וכ"ש הכא, ע"ש. ויש לדקדק עוד בזה דמבואר שם דלרשב"ג דס"ל התם דתלינן במקולקלת לא נקט הך רבותא, ומשמע דהוי פשיטא דלא אזלינן בתר מקום מציאתן נגד התליה במקולקל, ודו"ק. (ושו"ר בב"ח שכבר כתב כן בדברי רש"י, והניח בצ"ע בדברי הרשב"א, ע"ש.)

אולם אפשר די"ל דהרשב"א יפרש דאין כוונת הגמ' התם למימר דבכה"ג בכלל לא אזלינן בתר מקום מציאתן. (וכן צ"ל בלא"ה לפ"ד הרמב"ן בהל' נדה פ"ד המ"א, ע"ש, ובהגהות הגרא"ז שם, ודו"ק.) דאפשר דאין כוונת הגמ' אלא דיתורא דלפיכך וכו' אשמועינן דאיכא גווני דלא אזלינן בתר מקום מציאתן. וי"ל דהרשב"א אזיל לשיטתיה בכתובות (דף עו:) שכתב לחלק דבשואל לא שייכא כאן נמצא כאן היה. וע"ש שהביא שכ"כ בתוס', ועי' בדבריהם לעיל דף נח. שכתבו דכיון דאין בידו אלא בתורת שאלה ל"ח ברשותו, ע"ש. ולפ"ז י"ל דהרשב"א יפרש הא דאמרינן בגמ' דא"א כאן נמצא כאן היה, היינו דוקא באופן שלבשה השואל שנית, אבל היכא שלבשה הבעלת החלוק שנית באמת אזלינן בתר מקום מציאתו, ודו"ק. (אולם יעויין בסד"ט בס"ק פא' שנקט דלפי סברת התוס', גם בנמצא ביד הבעלים לא אמרינן כאן נמצא כאן היה, ע"ש, ועי' במה שכתבנו בזה ע"ד הגמ' שם.)

אלא דשו"ר שגם זה אינו, שהרי המעיין בדברי הרשב"א בתורה"ב בהמשך דבריו יראה שמפרש דהגמ' דהתם באמת איירי באופן שהבעלת החלוק לבשה אח"כ, שהרשב"א מוקים להברייתא דשוין שתולה ביושבת על דם טוהר וכו', שעלה קאי הך גמ', באופן שהבעלת החלוק לבשה אח"כ, ע"ש, וא"כ מפורש דאפי' בכה"ג לא אזלינן בתר מקום מציאתן, וא"כ א"א לפרש כן דבריו דהכא.

ולפום ריהטא היה מקום לקיים דרך זו עפ"ד המשל"מ שהבאנו לקמן (פ"ט הכ"ט בתח"ד) שנראה שמפרש דמאי דמסקינן שם דלא אמרינן כאן נמצא כאן היה היינו רק משום דלאומת זה איכא הוכחה דאתא הדם מן השומרת יום כיון דמעיינה פתוח. (וע"ש שביאר בהכי דברי רש"י שם.) ולפ"ז הוי אפשר למימר דכיון דנכרית אין מעיינה פתוח באמת הוי אמרינן כאן נמצא כאן היה. אלא דשו"ר דגם זה אינו, דהרי הרשב"א מפרש (בתורה"ב טז.) דבנכרית תולין מטעם דמסתברא שבא הדם ממנה, ולא כפרש"י שהוא מטעם דתלינן במקולקל, וא"כ לכאורה פשיטא דכ"ש בכה"ג לא אמרינן כאן נמצא כאן היה דיש לנו הוכחה שבא מן הנכרית, ודו"ק.

ואפשר דהיה מקום לבאר דברי הרשב"א באו"א, די"ל דהרשב"א דוקא נקט באופן שלבשה היא קודם, ולא אחר שלבשה הנכרית או הנדה, דא"כ הו"ל כלבשה חלוק שאינו בדוק. וביאור הדברים י"ל דאע"ג דכתב הרשב"א בתורה"ב (יט:) להוכיח מהא דג' נשים שלבשו חלוק אחד, דבכה"ג חשוב כחלוק בדוק אצל כולם, ולא אמרינן דע"י לבישת האחד נעשית אינו בדוק לגבי אינך, מ"מ י"ל דשאני נדה ונכרית דשכיח בהו דמים, וכעין מה שכתב הרשב"א לעיל בתורה"ב (טז:) דתולין בנכרית משום שקרוב יותר שהדם בא משם, ע"ש בדבריו.

אולם נר' דיש לדון בזה, דבשלמא גבי נדה איכא סברא דמעיינה פתוח ובימי נדותה עלולה לראות יותר משאר נשים, (ולכך חשיבא כמקרה ידוע, והוי אינו בדוק לשיטת הרשב"א בתורה"ב שם) אבל לגבי נכרית הא דתולין בה אינו משום דמצוי בה דם יותר משאר נשים, אלא משום דמסתברא יותר שהדם בא ממנה וכמו שביאר הרמב"ן דאילו בא מן הישראלית הוי ארגשה בה, אבל הנכרית אינה נותנת לב להדם, (או כמו שביאר הראב"ד דנכרית אינה יודעת בכלל מתי מתחילה לראות, ע"ש, או כסברת הכסף משנה שנכרית אינה מנקה בגדיה וחיישינן שנתלכלך מדמיה הראשונים, ע"ש) ולכך תלינן בה אבל לא משום דמצוי בה דם יותר, ולכן לכאורה א"א לדון החלוק כאינו בדוק ע"י לבישתה יותר מלבישת שאר נשים, ואינו יוצא מחזקת בדוק אלא ע"י מקרה ידוע ולא סגי לזה בלבישת אשה אחרת, ודו"ק. (ועי' בחוו"ד ס"ק כט' שכתב דע"י מעינה פתוח נעשית כחלוק שאינו בדוק לדעת הרשב"א, וע"ע במה שכתבנו בדבריו בסמוך, ודו"ק.)

ועוד צ"ע בזה, דאי נימא דסברת הרשב"א באמת הוא מטעם דאם לבשה הנכרית קודם, הוי חלוק שאינו בדוק, א"כ לכאורה צ"ע בהא דלא אמרינן כן גם כשלבשה הנכרית אח"כ, דהרי לכאורה שייכא דלחול דין אינו בדוק אפי' אחר לבישתה. ועי' בדברינו לעיל דף יד. שהבאנו דנחלקו הסד"ט (בס"ק נח') והשו"ע הרב (בס"ק עא') בעד הבדוק אם יכול לחול דין אינו בדוק אחר שכבר בדקה בו. אולם נר' לכאורה דגבי כתם שעל בגדה גם השו"ע הרב מודה שיכול לחול דין אינו בדוק גם אחר שלבשה, ודוקא לגבי עד בדיקה פליג משום דאחר שכבר בדקה בו והיתה בדוקה בשעת בדיקה, כבר יש לה חזקת טומאה ע"י הבדיקה ולא איתרע אח"כ, ואין הדין דעד שאינו בדוק אלא היכא דלא היה בדוק בשעת בדיקה דאין האשה יוצאת מחזקת טהרה דידה ע"י בדיקה זו וכמו שביאר שם, אבל גבי כתם בחלוקה לכאורה לא שייכא הך סברא, ואפשר דמודה ביה דמצי לחולדין אינו בדוק אף אחר שכבר לבשה, וצ"ע בזה.

ואפשר די"ל בדעת הרשב"א דבאמת ל"ד נקט, ולא נקט בהכי אלא דהוי כי אורחיה, דאינה בודקת חלוק שלה אלא כשדעתה ללבשו, וכעי"ז מצאתי אח"כ בתורת השלמים (ס"ק לט') שדקדק מלשון הש"ך שם (ס"ק נ') שמפרש כהרשב"א דמיירי כשלבשה היא תחילה, וביאר התורת השלמים שפי' הכי משום דלאו אורחא לבדוק חלוקה כדי להשאילה לנכרית או לנדה, ע"ש, וכ"כ בסד"ט ס"ק עב', ע"ש. שוב מצאתי סמך לזה מדברי המאירי דפירש דמיירי הכא כשלבשה היא קודם שהשאילה וגם חזרה ולבשה אחר שהשאילה, ע"ש, ומבואר דמאי דנקט שלבשה קודם שהשאילה אינו משום דס"ל דמיירי דוקא בדלא לבשה אח"כ וכשני המהלכים שהבאנו, אלא בע"כ דנקט הכי רק משום דאורחא דמילתא הוא וכנ"ל, ודו"ק.

הרי זה תולה בה פרש"י וטהורה דכיון דנדה היא לא מקלקלה מידי וכו', ובפשטות כוונתו הוא למה שהביאו הראשונים בסוגיין (עי' רשב"א ורמב"ן) מגמ' פסחים (דף מד.) גבי שני קופות אחת של חולין ואחת של תרומה דבדרבנן אמרינן שאני אומר וכו' ותלינן במקולקל, וה"נ בכתמים תלינן במקולקל.

אולם יעויין בדברי הרשב"א בתורה"ב (כ:) דקאי שם לגבי הדין דתולין בנכרית דמוקמינן בגמ' בסמוך דמיירי בנכרית הרואה, וכתב שם הרשב"א דאין הכוונה דמיירי כשרואה בשעת שאלה דא"כ היינו נדה, וכ"כ עוד בהמשך דבריו שם דהרי היא כנדה שרואה עכשיו, ע"ש, וע"פ פשטות משמע דמוקים לנדה דמתניתין דמיירי שראתה בשעת שאלה. (ונראה דאין לדחות ולמימר דרואה בשעת שאלה ל"ד קאמר, ור"ל רק שהיא תוך ימי נדותה וכמו שפירש במשל"מ בדבריו, ע"ש, דהרי מוכח מדברי הר"ן שהבאנו בסמוך דרואה בעידן שאלה עדיפא מסתם ימי נדותה, ע"ש, ודו"ק.) ואפשר די"ל דדוקא נקט לפרש הכי, לפי מה שכתבו הראשונים בהמשך הסוגיא לחד מ"ד דל"ל הכא תלינן במקולקל אלא תליה במסתברא דוקא, ולפ"ז צריך לפרש מתניתין דנדה דוקא בכה"ג שראתה בו ביום, והויא בחזקת רואה כשומרת יום ביום ראשון שלה, ולכן כ"ע מודו דתלינן בה.

אלא דצ"ע דלהרשב"א לשיטתיה א"א לומר הכי וכמבואר בדבריו בהמשך הסוגיא דנקט כדברי התוס' דלכ"ע תולין במקולקל, ע"ש. אלא דזה באמת בלא"ה צע"ק במאי דמפרש בתורה"ב (טז.) דתלינן בנכרית משום שהדבר קרוב שבא ממנה, ע"ש, וצ"ע מה"ת לו לפרש כן כיון דיש לפרש בפשיטות מטעם דתלינן במקולקל לשיטתו דלכ"ע הכי איתנהו. ובע"כ צ"ל דהוי משמע ליה דפשטות המשנה מיירי בדיני תליות, ואכתי צ"ע בזה. אלא דאכתי ק"ק לאוקמא מתניתין דנדה בהכי, דא"כ לכאורה פשיטא דתלינן בה, דאטו מי גרעה מנתעסקה בכתמים וכדומה דתלינן בה, וצ"ע. וצ"ל דכוונתו רק דנדה מיירי גם כשרואה בשעת שאלה, אבל לעולם בכל אופן תלינן בנדה, ואכתי צ"ע בזה.

והנה ע"ע בדברי הר"ן שכתב דנדה אינה דוקא כשרואה בשעת שאלה, אלא דכל שהיא בימי נדותה ג"כ תולה בה, ע"ש. ולשיטתו שפיר אפשר לומר דדוקא נקט לפרש הכי, דאזיל לשיטתו בהמשך הסוגיא דמפרש לרבי דל"ל הכא תלינן במקולקל אלא תליה במסתברא דוקא, ולפ"ז מפרש למתניתין דדוקא בכה"ג תלינן בנדה משום דבימי נדותה עלולה לראות, ולכן כ"ע מודו דתלינן בה. ושוב הראוני שכ"כ בס' האשכול (סי' מב') שתולין בנדה בימי נדותה שעלולה לראות בהם, ע"ש. ואפשר דעדיפא ממעיינה פתוח של שומרת יום ביום שני שלה דפליג ביה רבי.

שו"ר שכבר קדמני בכל זה במשל"מ בפ"ט הכ"ט בא"ד (בד"ה וראיתי להרב) שכתב דלדעת האומרים דרבי פליג על סברא דמקולקלת ומצריך תליה דמסתברא, צ"ל דהא דתולין בנדה היינו ביום שראתה בו (וכמו שדייקנו מדברי הרשב"א הנ"ל)או בימי נדותה דהוי מעיינה פתוח כמו שומרת יום ביום ראשון שלה (וכמו שכתבנו בדעת הר"ן), ע"ש בדבריו.

ואפשר דאיכא נפ"מ בינייהו דלמ"ד דתלינן בנדה מטעם דתלינן במקולקל, אפשר דאפי' אחר שעברו ימי נדותה תולין בה כל זמן שלא טבלה דאכתי נדה הויא, וצ"ע בזה. שו"ר בחי' רעק"א שהביא מחלוקת משל"מ (בד"ה ודע דהנראה וכו') והלבוש (סעיף מב' בסו"ד) בענין אי תולין בסופרת ז' נקיים אחר שגמרה ספירתה ועדיין לא טבלה, ע"ש בדבריהם, ולכאורה זה שייכא גם לכאן.

שם עי' ברא"ש שכתב דכשם שתולה בחבירתה נדה, כך תולה בעצמה אם לבשה חלוק זה כשהיתה נדה, וכ"כ הרשב"א בתורה"ב בסו"ד, ע"ש. ובטור (סעיף מד') הביא דבריהם, ועי' בב"י שם שכתב דדברים פשוטים הם דלמה לא תתלה בעצמה כשם שתולה בחבירתה, ע"ש. אולם עי' בב"ח שם שמבואר בדבריו דיש סברא שתוכל לתלות בחבירתה ולא בעצמה, ע"ש, וצ"ב בטעם הדבר.

ולכאורה נראה דתלוי בביאור הטעם דתולין בנדה. דאי נימא דהוא תליה דמסתברא מטעם דמעיינה פתוח או דעלולה לראות וכמו שהבאנו מדברי הראשונים, א"כ לכאורה צדקו דברי הב"י שאין סיבא שלא נתלה כן גם בזמן נדות של עצמה. אולם לפי רש"י דהטעם דתלינן בנדה הוא מטעם דתלינן במקולקל, א"כ אפשר דיש מקום לדברי הב"ח דאפשר דזה לא שייכא אלא באשה אחרת, וצ"ע. (ואפשר דתלוי אם תלינן במקולקלת הוא סברא בפנ"ע או רק שלא נימא מאי חזית וכו', ודו"ק.)

והנה בשו"ע פסק (בסעיף מא' בסופו) כהני רבוותא דיכולה לתלות בנכרית ונדה אפי' אם היא עומדת בספירת ז' נקיים, ועי' ברמ"א שם שציין להדין בסי' קצו' דבג' ימים הראשונים לא תלינן בכלל. ועי' בש"ך ס"ק נא' שעמד על זה דהרמ"א הגיה כן רק הכא, ולא הגיה ג"כ על ההלכה בסעיף מד' שפסק המחבר שתולה בעצמה במה שלבשה כשהיתה נדה, וביאר הש"ך שהרמ"א אזיל לשיטתיה בסי' קצו' שם (סעיף י') שפסק דדוקא בדבר אחר אין תולין בג' ימים הראשונים, אבל במכה שבגופה תולה בה אפי' בג' ימים הראשונים, ע"ש. ולפ"ז ביאר הש"ך דס"ל להרמ"א דה"נ היכא שתולה בעצמה במה שלבשה בזמן נדותה יכולה לתלות אף בג' ימים הראשונים, ודוקא כשתולה בחבירתה נדה, בזה פסק הרמ"א דאינה תולה בג' ימים הראשונים.

אלא דלכאורה יש מקום לפקפק בדברי הש"ך, דלכאורה אין כוונת הרמ"א התם דבכלל עדיפא לתלות בדבר שבגופה מלתלות במקו"א, אלא דכוונתו הוא רק דהיכא דיש לה מכה וכדומה המוציא דם מגופה, אז נחלש ההכרעה שהדם בא ממקורה, אבל לתלות במה שלבשה קודם לכן אינו עדיף כלל מלתלות במקו"א, ודו"ק. שו"ר במשל"מ בא"ד (בד"ה ודע שהרב) כבר הק' על הדמיון של הש"ך, ע"ש בדבריו, ועי' בסד"ט בס"ק עג' שהביא דבריו, אלא דהביא דגם בשו"ת פמ"א הסכים לסברת הש"ך, אולם ע"ע בדבריו בס"ק פב' דנקט כדברי המשל"מ.

שם עי' בדברי הרשב"א הנ"ל דכתב דהא דתליה בשל עצמה, היינו אפי' אם עומדת עכשיו בספירת ז' נקיים. ועי' בב"י (סעיף מא' בסו"ד) דיליף מינה, דה"ה לענין מאי דקי"ל דתולין באשה נדה או נכרית היינו אפי' אם היא עומדת בספירת ז' נקיים. ועי' במשל"מ הנ"ל בא"ד (בד"ה ודע שהתוס') שהבין דדין זה באמת הוא ספיקת התוס' (בד"ה תולה) ולא שבקינן פשיטות של הרשב"א מפני ספיקת התוס', ע"ש.

אולם עי' בכו"פ שדחה דברי המשל"מ דספיקת התוס' היתה אם סופרת ז' יכולה לתלות בנדה ששלמו ימי נדתה אך עדיין לא טבלה, אבל דברי הרשב"א הם באופן שתולה בנדה גמורה שעדיין בימי נדותה והויא מעיינה פתוח ודמיה מצויין, ובזה ודאי גם התוס' מודים, ע"ש. אלא די"ל דמאי דנקט הכו"פ לפרש דברי התוס' דמיירי בבאה לתלות על נדה ששלמו ימי נדותה, י"ל דהמשל"מ לשיטתיה לא היה צד לפרש כן, וכמו שכתב לעיל בתח"ד דפשיטא דבכה"ג לא שייכא תליה במקולקלת כיון דטומאה חדשה אתה מביא עלה מאי חזית וכו', ע"ש, ודו"ק. (וע"ע מה שכתבנו בזה לקמן ע"ד הגמ' דתולה בסופרת ז', ודו"ק.)

ובעיקר דברי הכו"פ באמת יל"ע אי שייכא לפרש כן דברי התוס', דאטו נימא דנדה ששלמו ימי נדותה ורק דעדיין לא טבלה חשיבא מקולקלת יותר מאשה שספרה רק מקצת מז' נקיים, דאדרבה מדברי הראשונים בסוגיין מבואר דאשה שבידה לטבול חשיבא טהורה יותר ממי שאינה בידה לטבול. ואפשר דהכו"פ ס"ל דהא דכתבו התוס' לתלות בנדה ל"ד, ובאמת כוונתם לזבה ומיירי בדלא ספרה כלל, וצ"ע בזה.

ועוד יל"ע במאי דנקט דדברי הרשב"א קיימי רק בבאה לתלות בנדה גמורה שמעיינה פתוח, שהרי הב"י יליף מדבריו דה"ה בבאה לתלות בנכרית והתם לא הוי מעיינה פתוח, אלא דאי משום הא אכתי יש לקיים קצת סברת הכו"פ דמ"מ נכרית עדיפא לתלות בה וכמו שביאר הב"י לעיל שם בסברת הרשב"א דמסתברא לתלות בנכרית כיון שאינה מנקה עצמה, ע"ש, וא"כ אכתי אפשר לומר דעדיפא מנדה ששלמו ימי נדותה דאין לתלות בה אלא מטעם דתלינן במקולקלת, ודו"ק.

ג' נשים שלבשו חלוק אחד... ונמצא עליו דם כולן טמאות ופרש"י דהכא כיון דכולן טהורות אין לתלות בזו יותר מבזו דכיון דאי תליא בה מקלקלה, מאי חזית דמקלקלה לה להך טפי מהך, ע"כ. ולכאורה כוונת רש"י דבכולן טהורות לא שייכא הדין תליה במקולקלת, אלא דצ"ע במאי דמוסיף דאין לתלות בה דמאי חזית וכו', ומשמע דבעצם היה מקום לכל אחד לתלות בחבירתה וזה תמוה דאיזה דין תליה הוי שייכא כאן.

ועי' בש"ך בס"ק נח' דנקט דכוונת רש"י באמת אינו דבלא"ה היה דין תליה בחבירתה, אלא דהוי מטהרינן לכולהו מדין ספק דרבנן לקולא, ע"ש. אלא דלכאורה גם זה צ"ע טובא דמאי שייכא בכתמים דין ספק דרבנן לקולא, דהרי בכל כתם יש ספק דלמא אתיא מעלמא ואפ"ה טמאוהו רבנן, וא"כ מאי שנא הכא דהספק הוא דלמא אתיא מאשה אחרת, דמ"ש צד אשה מצד מעלמא.

ואפשר די"ל בזה ע"פ המבואר בדברי האחרונים (עי' בט"ז ס"ק ב', וע"ע בחוו"ד שם ובס"ק יד' בסו"ד) דיסוד הא דחכמים טימאו כתמים הוא משום דאיכא חזקה דרוב דמים מן המקור, ע"ש, ולכך נקטינן דמגופה אתיא. ולפ"ז אפשר לומר דרק היכא דהספק הוא בצד מעלמא, בזה הוא דאמרינן דכל היכא דלית לן תליה מבוררת נקטינן כהצד דהדם אתיא ממנה וטמאה, אבל בנדו"ד דהספק הוא דלמא הדם אתיא מהאשה האחרת כשלבשה היא, א"כ גם צד זה מתאים עם החזקת רוב דמים מן המקור וא"כ ליכא סיבא כלל לנקוט שהדם אתא ממנה ולטמאה.

ודוגמא לדבר יש להביא מדברי החוו"ד (בס"ק כ') שביאר דברי התוס' (בדף יד.) דמוקים להדין דעד הבדוק שטחתו ביריכה דטמאה ודאי, דוקא כשטחתו ביריכה שלא כנגד בית התורפה, ע"ש בדבריהם. וביאר שם החוו"ד דכיון דכל הטעם דטמאה ודאי הוא משום דתלינן בעד משום דחזקת דמים מן המקור, א"כ כשהצד כתם ג"כ מתאים לחזקה זו, א"כ תו ליכא מקום לנקוט דאתיא מן העד יותר מיריכה, ע"ש בדבריו, ודו"ק. וא"כ ה"נ י"ל בנדו"ו דכיון דהצד שבא מאשה האחרת מתאמת בחזקת דמים מן המקור, תו לא שייכא בזה תקנת טומאת כתמים, ודו"ק.

ואפשר דיש לבאר עוד באו"א קצת הא דחלוק היכא דהספק הוא דלמא אתא מעלמא לבין הך דהכא דהספק הוא דלמא אתיא מאשה השניה. והוא עפ"ד הכסף משנה בריש פ"ט דאיסו"ב שהק' דלמה לא נטהר בכל כתם מדין ס"ס, דספק דלמא אתא מעלמא, ואת"ל מגופה ספק מן החדר ספק מן העליה. וע"ש בתי' השני שכתב דמאחר שאין לה דבר לתלות בה, החמירו חכמים לומר דהוי כאילו הוא מגופה ודאי, ע"ש. (ועי' כעי"ז בתוס' לקמן דף סב. בד"ה הטבילו, ודו"ק.)

ולפ"ז אפשר לומר דמה"ט הוא דלא דיינינן בכל כתם להקל מטעם ספק דרבנן לקולא, דחשיבא כודאי מגופה כיון דאין לה דבר לתלות בה. אולם בנדו"ד של שתי נשים, אף דלא חשיבא חבירתה כתליה מבוררת ממש שתיהני מדיני תליות, מ"מ אפשר דסגי לענין שתיחשב שיש כאן דבר לתלות בה ומגרע בהאומדנא שהוא מגופה ומהניא להחשיבו כספק, וממילא שייכא ביה הדין דספק דרבנן לקולא, ודו"ק.

אלא דאכתי צ"ע בדברי הש"ך דאם איתא דכוונת רש"י היתה מדין ספק דרבנן להקל ולא מדין תליות, א"כ לימא בפשיטות דלא שייכא לטהר תרוויהו מהך טעמא דנראה כחוכא ואיטלולא וכמו בשני שבילין. ואפשר דרש"י נקט הכי משום דנפ"מ באופן שבאו לישאל בזא"ז, והש"ך לשיטתיה (בנקוה"כ סעיף כה' וכמו שנביא בסמוך) דבכה"ג הוי מטהרינן לשניהם, ולכך הוצרך רש"י לטעמא דמאי חזית וכו'. ומ"מ אכתי צ"ע מאי שייכא לגבי הדין ספק דרבנן לקולא טענה דמאי חזית וכו' דהרי ע"פ פשטות הא דמטהרים כל אחד אינו משום דתלינן הקלקול בחבירתה, ויש לדון בזה.

ובעיקר דברי רש"י, יש שרצו להוכיח דבאמת בכל אשה שייכא דין תליה דאפשר לתלות בה דממנה אתיא הדם, מדברי התוס' בסמוך (בד"ה באנו) שכתבו דכל אשה יכולה לתלות בחבירתה כמו בשוק של טבחים, ע"ש בדבריהם. אולם לכאורה זהו חידוש גדול, דלכאורה לא שייכא לתלות באשה אחרת אלא כשהיא בחזקת רואה וכדמבואר בסוגיין (ועי' לגבי לתלות בבעלת הכתם) או כשהיא מקולקלת, אבל לתלות בסתם באשה אחרת לכאורה אינו מסתברא כלל. וממה שכתבו התוס' התם אפשר דאין להוכיח דאפשר דלא כתבו כן אלא לענין מה שדנו שם דנימא דלא איתרע החזקת טהרה של האשה, דכיון דשייכא לתלות ולמימר דהדם בא מהשניה, אין לומר בה דודאי איתרע חזקתה, (דאינו דומה להיכא דודאי נגע וכדומה) אבל דנימא דסגי בהכי שתחשב כתליה מבוררת ממש ושנוכל לתלות בה כתמה ולטהרה לגמרי, זהו חידוש גדול, ודו"ק.

ולולי דמסתפינא הייתי אומר דאפשר לדחות דבאמת אין כוונת רש"י ליישב למה לא מטהרינן לכולהו מאיזה סיבא צדדית, אלא דכוונתו רק לבאר הא דאין תולין אלא במקולקלת ולא היכא דקא מקלקלת לה, ועל זה כתב משום דמאי חזית וכו', ובאמת כל דבריו לענין אחד מכוונים. וכן מדוייק קצת ממה שחזר וכתב אותו לשון בסמוך על דברי רבי, ע"ש, וכן לקמן גבי בעלת כתם (בע"ב על תי' הגמ' דכאן למפרע וכו', ע"ש) ואם היתה כוונתו ליישב קושיא צדדית וכדברי הש"ך, לא היה לו לחזור ולשנותו שם, ודו"ק.

שם עי' ברשב"א בתורה"ב (יט:) שהק' ע"ד התוס' (רבינו הצרפתים) דכל שאינו בדוק ממש הו"ל אינו בדוק, ממתניתין דשלשה נשים שלבשו חלוק אחד ונמצא כתם עליו כולן טמאות, והק' הרשב"א דלפ"ד התוס' למה טמאות, דהרי ע"י לבישת האחרות הו"ל כחלוק שאינו בדוק. וע"ש שהביא שהתוס' כבר עמדו בזה ותירצו דאה"נ מן הדין הוין כולן טהורות, אלא דהו"ל כמו בב' שבילין דכיון דא"א לטהר כולן הווין כולן טמאות. (וכ"כ בתוס' הרא"ש בדף יד. בד"ה לעת, ע"ש בסו"ד.) אלא דהרשב"א הק' על זה דא"כ באופן שאין כולן באות לפנינו לשאול, כגון אם אחד מהם נכרית, היו לן לטהר האחרות, ע"ש בדבריו.

והנה לכאורה צ"ע בעיקר תירוץ התוס' דהכא מטמאינן לכולהו מדין שני שבילין, דלכאורה זה לא שייכא הכא כלל, דכיון דלגבי הראשונה הוי חלוק הבדוק פשוט דהויא היא טמאה, והאחרות דהוי אצלם חלוק שאינו בדוק ע"י שלבשה הראשונה, יש לטהר אותם. ולכאורה מוכח מזה כסברת הפוסקים דגם אח"כ מצי לחול דין אינו בדוק, וא"כ גם לענין הראשונה הו"ל אינו בדוק ע"י שלבשה האחרות אח"כ ושפיר הווין כולן טהורות מעיקר הדין, ואינן טמאות אלא מדין שני שבילין, ודו"ק. (שו"ר בסד"ט בס"ק נח' שבאמת דקדק כשיטתו דשייכא לחול דין אינו בדוק אפי' אח"כ, מדברי הרשב"א דהכא, ואפשר דכוונתו למה שכתבנו.)

ואפשר לומר דגם השו"ע הרב מודה בזה וכמו שהבאנו לעיל, שלא כתב דלא כן אלא בדברי התוס' דס"ל דבעד בדיקה לא שייכא לחול דין אינו בדוק אחר הבדיקה, דאפשר לומר דלא כתב כן אלא לגבי עד בדיקה דוקא, דבזה אפשר לחלק ולומר דשאני כשאינו בדוק לפני הבדיקה דאינו מוציאה מחזקת טהרה בכלל וכמו שביאר שם, משא"כ לגבי דין כתמים בבגדה, וכמו שכתבנו לעיל. (ועוד אפשר לומר דלא כתב כן אלא בדברי התוס', אבל הרשב"א באמת חולק על סברא, וכדחזינן דחולק ע"ד התוס' שם.)

אח"כ שמעתי שיש מדקדקים איפכא מדברי הרשב"א במשמה"ב שם (יט.) שהק' בלשון אחר קצת, שמתחילה הק' דהשניה ושלישית למה טמאות, ושוב הק' דאפי' הראשונה נמי שמא מקרה נתחדש בה, ע"ש, ומשמע דעיקר הקושיא היתה רק על האחרות למה הן טמאות דהוי אצלם אינו בדוק, אבל לגבי הראשונה אינה נעשית אינו בדוק ע"י שלבשתה האחרות אח"כ. אלא דא"כ קשה כנ"ל, מה שייכא בזה הדין דשני שבילין. ובע"כ צ"ל דגם הקושיא דהראשונה תהא טהורה דשמא מקרה נתחדש בה, היינו לפי שיטת התוס', וא"כ שפיר הק' דלדידהו יהיו כולן טהורות, ודו"ק. (שו"ר בסד"ט בס"ק מז' שביאר כן דברי הרשב"א במשמה"ב, ע"ש.) ועוד יש לציין דמדבריו בתורה"ב באמת מדוייק איפכא, שהביא דברי התוס' בזה"ל דמן הדין היה לטהר את כולן וכו', ומבואר להדיא דהסברא של אינו בדוק הוי שייכא בכולהו. (ועי' מה שכתבנו עוד בזה לקמן בדף ס. ע"ד החוו"ד בס"ק כט'.)

והנה במה שהק' הרשב"א ע"ד התוס', דלפ"ד כשאחת מן הנשים אינה באת לישאל, יש לטהר האחרות, עי' בט"ז ס"ק יז' מה שכתב לתרץ, ודבריו צ"ב, ועי' בחוו"ד (ס"ק יד') מה שכתב בביאור דבריו, וע"ע בסד"ט (ס"ק מז' בסו"ד) שכתב לבאר דברי הט"ז באו"א, דס"ל לתוס' דכיון דא"א לטהר הראשונה אלא ע"י שנימא שבא מן השניה, א"כ לעולם חשיבא כבאה לשאול עליה ועל חבירתה, ע"ש. ובאמת דבדברי הרשב"א בחידושיו כאן איך שהביא דברי רבינו הצרפתים מדוייק מאוד כדברי הסד"ט דלעולם חשיבא כבאה לשאול עליה ועל חבירתה, ע"ש, וע"ע בלשון הרשב"א בתורה"ב דכולן תלויות בחלוק זה, ודו"ק. (ויש מקום לדון דאפשר דהרשב"א בעצמו הבין כך סברת רבינו הצרפתים ולכך דקדק להקשות רק מנכרית ובעלת הכתם דלא שייכא לדון לגבם בכלל, ולא הק' בסתם מהיכא שבאו לשאול בזה אחר זה, ודו"ק.)

וע"ע בדברי הש"ך בסעיף כה' (בנקוה"כ) שתי' די"ל דס"ל לתוס' דאה"נ היכא דבאו בזא"ז באמת טהורין, ומ"מ אשמועינן מתניתין דגוונא דכולן באות לישאל הווין כולן טמאות, ע"ש. אלא דלא זכיתי להבין דבריו, שהרי הרשב"א דקדק להקשות דלפ"ד התוס' אפי' בנכרית שלא ראתה תהיו האחרות טהורות, ע"ש, ולכאורה כוונתו לדקדק מזה דמוקים רב (בהסוגיא שם) רישא דמתניתין דהתם דתולין בנכרית, בנכרית הרואה דוקא, דלפ"ד התוס' קשיא, דכיון דהנכרית אינה באה לישאל, בכל אופן אפשר לטהר הישראלית דתו לא שייכא הדין דשני שבילין, וע"ז לא שייכא תירוץ הש"ך בכלל, וצ"ע.

ובמה שהק' הש"ך עוד שם ע"ד הרשב"א דבנכרית דאינה רואה לא שייכא לתלות בה, והיינו כמימרא דרב שם, אפשר לומר דס"ל להרשב"א דכל זה הוא כשבאין לתלות בה מדיני תליות (וכפשטות הסוגיא דהכא) דהיכא דאין לנו ידיעה ודאית שכבר ראתה לא חשיב תליה מבוררת, אבל לענין דבעינן לדון גם עליה דשמא הדם בא ממנה, ושיחשב תרתי דסתרי, לכאורה זה שייכא אפי' כשלא ידענו בה שראתה כבר, ודו"ק. (שו"ר בסד"ט הנ"ל בד"ה ומעתה שכבר עמד בכל דברינו על מה שכתב הש"ך, ע"ש.)

אמר רב בנכרית הרואה ופרש"י שגדולה היא וידעינן בה שכבר ראתה, ע"כ. וכ"כ הרשב"א דאין כוונת רב למימר דמיירי כשרואה עכשיו בשעת שאלה, אלא דכוונתו רק דמיירי בנכרית שראויה לראות וידעינן בה שכבר ראתה, ע"ש. ועי' בדבריו בתורה"ב שג"כ כתב הכי, אלא דע"ש שהוסיף דבא לאפוקי היכא דראתה ועדיין אינה ראויה לראות (אם אינו ט"ס). ולפ"ז כוונת רב למימר דבעינן שתהא ראויה לראות ממש ובלא"ה לא תלינן בה, ולא סגי במה שראתה פעם אחת כדי לתלות בה. ובהכי מדוייק יותר לישניה דרב דבעינן נכרית הרואה ולא קאמר בנכרית שראתה, דבעינן שתהא ראויה לראות תמיד, ודו"ק.

והנה בהא דשאני נכרית מישראלית, עי' ברש"י בהמשנה דנכרית טמאה היא, ולכאורה כוונתו דלכך חשיבא לעולם מקולקלת, ואפשר דישראלית שלא טבלה לנדתה ג"כ תולין בה, וצ"ע. (ועי' במה שכתבנו בזה לעיל לגבי הא דתולין בנדה.) והנה לדברי רש"י הא דתולין בגדולה שראויה לראות דוקא, צ"ל משום דאל"ה הוי כמסולקת דמים דאין לתלות בה אפי' מטעם מקולקל, וכמו שכתב המשל"מ בא"ד (בד"ה ומה שהק'), ע"ש. אלא דאח"כ ראיתי בשו"ת רעק"א בסי' נו' בא"ד (בד"ה וראיה לזה וכו') דנראה דנקט דלא כהמשל"מ, ולהנך ראשונים תולין בנכרית אפי' אם היא מסולקת דמים וכגון במעוברת וכדומה, ע"ש בדבריו, ולפ"ד צ"ל דמ"מ קטנה חשיבא מסולקת דמים טפי וכמו שכתב המשל"מ באינך תירוצא בהמשך דבריו שם, ע"ש. (ובעיקר דברי רעק"א, צ"ל דס"ל דתליה במקולקלת עדיפא מהדין תליה דלגבי ראויה ואינה ראויה, ועי' במה שכתבנו בזה לקמן בע"ב לענין דברי הרמב"ן בכאן נמצא וכו', ודו"ק.)

אולם ברשב"א נראה דמפרש הא דתולין בנכרית באו"א. דעי' בדבריו בתורה"ב (טז.) שכשהביא שם הדיני תליות הביא דלפעמים תולין אפי' בדבר שאינו ידוע, והיינו היכא שהדבר קרוב יותר שמשם בא הדם, וע"ש שהביא דוגמא לדבר כגון עיר של חזירים (לעיל דף נח:) והא דהכא דתולין בנכרית, ע"ש בדבריו. ומבואר דס"ל דהא דתלינן בנכרית אינו מטעם דתלינן במקולקלת, אלא משום דהויא תליה דמסתברא וכאינך תליות.

וביאור הדבר י"ל בכמה אופנים. או כסברת הרמב"ן בסוגיין דאי אתיא מו הישראלית הויא מרגשת אבל נכרית אינה נותנת לב לדבר. וא"נ י"ל כסברת הראב"ד בבעה"נ דנכרית אינה יודעת מתי מתחלת ומתי פוסקת לראות. וא"נ י"ל כסברת הכסף משנה שכתב בדעת הרשב"א דבנכרית חיישינן שנתלכלך בגדיה מחמת הדם שראתה כבר, משא"כ בישראלית שמנקה בשרה ובגדיה, ע"ש. (אולם שמעתי מקשים דלפי מה דמבואר בדברי הרשב"א בסוגיין דאמרינן בכתמים דתולין במקולקלת, א"כ מהיכי תיתי לו להוכיח מהא דנכרית דתולין בדבר דמסתברא אף שאינו ידוע לפנינו, דלמא הא דתלינן בנכרית באמת הוא מטעם דתלינן במקולקלת, וצ"ע.)

עכ"פ לכאורה איכא נפ"מ קצת בין רש"י להרשב"א בהבנת דברי רב. דלפי רש"י יל"פ דרב בא לומר עיקר סיבת התליה, דכיון שראתה פעם אחת הויא טמאה לעולם ותלינן בה מדין תליה במקולקלת. אולם לפי הרשב"א עיקר הטעם דתלינן בנכרית הוא מחמת סברות הנ"ל, ורב לא קאמר אלא תנאי בעלמא דאם לא ידעינן שראתה עכ"פ פעם אחת וגם שראויה לראות, א"א לתלות בה בכלל, ודו"ק.

שם עי' ברמב"ם (פ"ט הכ"ט) וז"ל האשה שהשאילה חלוקה לנדה בין גויה בין ישראלית וחזרה ולבשה אותו קודם בדיקה ומצאה עליו כתם הר"ז תולה בנדה שלבשה אותו וכו', ע"ש. ועי' במ"מ שהביא דברי רש"י דהכא וכתב שאפשר דגם דעת הרמב"ם כן שכל נכרית שראתה פעם אחת הרי היא לעולם נדה של דבריהם וכו' וכן פי' הרמב"ן והרשב"א שכל גויה שהגיע זמנה לראות וכו' ע"ש בדבריו. (ולפ"ז משמע דהא דנכרית חשיבא המקולקל הוא רק משום דיש לה שם נדה, וכמו שכתבנו לדקדק מדברי רש"י במתניתין, ולא סגי בזה שאינה מקלקלה, ודו"ק.)

אולם עי' בכס"מ שהק' על פירושו דא"כ לפי הרמב"ם גם גויה קטנה שלא הגיע זמנה לראות אם ראתה נמי תולה בה שהרי היא נדה של דבריהם וזה שלא כדברי הרשב"א ורש"י וכיון דבין כך לאו בחדא שיטה קיימי למה נדחוק בפירוש דבריו. ועוד הק' הכס"מ דלפי סברת המ"מ א"כ בישראלית שלא טבלה לנדתה ג"כ תולה בה, ואמאי הרי עכשיו היא מסולקת דמים, ובשלמא לפי טעם הרשב"א דהא דתולין בנכרית הוא משום דתלינן דמדמים הראשונים נתלכלך בגדה, שפיר י"ל דבישראלית לא שייך זה שהרי היא מקפדת לנקות בגדיה, אבל לפי סברת המ"מ שהטעם שאינה תולה בנכרית הוא משום דאכתי טמאה נדה וכנ"ל, א"כ ק' מ"ש בישראלית. וע"ש בדבריו דפירש דברי הרמב"ם דנכרית מיירי בנדה ממש, ע"ש. (ועי' בב"ח שמיישב קושית הרשב"א דא"כ היינו נדה.)

והנה לכאורה יש לדקדק קצת בדברי הכס"מ, דבשלמא הא דנקט דלהרמב"ם תולין אפי' בנכרית קטנה י"ל דיליף כן מסתימת לשון הרמב"ם דלא חילק בהכי (וכמו שכתבו רש"י והרשב"א), אולם במאי דהק' על המ"מ דלפ"ד אפי' ישראלית נמי, לכאורה ילע"ק דלמה לא נחית לפרש דברי הרמב"ם על הדרך שכתב הוא בעצמו לבאר סברת הרשב"א, וממילא ל"ק מישראלית. ובפשטות י"ל דס"ל דמדכייל הרמב"ם נכרית בהדי ישראלית משמע דחד טעמא לתרוויהו ומטעם נדה הוא דתולין בה.

אולם אפשר די"ל עוד על דרך החידוד ע"פ מה שראיתי בסד"ט (ס"ק עא') שהק' על מה שכתב הכס"מ לבאר דברי הרשב"א דהטעם לתלות בנכרית הוא משום דתלינן שנתלכלך מדמיה הראשונים, א"כ למה תלוי באמת בגדולה דוקא, דלכאורה גם בקטנה הוי שייכא לתלות בהכי. (ר"ל דבשלמא אי סברת הרשב"א הוא כהרמב"ן או הראב"ד, מובן דשייכא רק בראויה לראות, ודו"ק.) וע"ש שביאר די"ל דס"ל דקטנה שאינה רואה אלא דרך אקראי מנקה את עצמה אח"כ.

ולפ"ז אפשר לומר דס"ל להכס"מ שהרמב"ם שחולק ע"ז וס"ל דתלינן אף בקטנה, היינו משום דס"ל דכל שראתה מצינן לתלות בה ולא חיישינן שמא ניקה עצמה. ולפ"ז אפשר לומר דה"נ לענין ישראלית לא היינו חוששין שמא ניקה עצמה, והו"ל לתלות בה דשמא נתלכלכה ע"י דמיה הראשונים, ודלא כמו שביאר לדעת הרשב"א, ודו"ק.

א"ר ששת כי ניים ושכיב רב אמרה להא שמעתתא דתניא וכו' ועי' בתוס' הרא"ש שהק' על סברת ר' ששת דלפי הת"ק אפי' היכא דלא ראתה וגם אינה ראויה לראות דאכתי תולין בה, דא"כ קטנה ישראלית נמי נתלה בה כיון דכתמיה טהורין וכדאמרינן לעיל (דף ה.) דאפי' סדינין שלה מלוכלכין בדם אין חוששין לה, ע"ש בדבריו.

והנה עי' בדברינו לעיל דף ג. שהבאנו מה שדנו האחרונים בטעם הדבר דכתמי קטנה טהורים, אם הוא משום דלעולם תלינן בה דלמא עברה בשוק ולאו אדעתא, או אם הוא משום דבקטנה לא גזרו חכמים טומאת כתמים בכלל. וע"ש שהבאנו דמדברי כמה ראשונים (תוס' והרשב"א ולדברי הסד"ט גם דעת רש"י) מבואר דנקטו דהוא משום דתלינן בעברה בשוק, ע"ש בדבריהם. (צירפתי הדברים למטה)

והנה אי נימא שכן הוא גם דעת הרא"ש, א"כ יצא לנו חידוש בדבריו דהכא, דשייכא הך דינא לתלות באשה אחרת אף שאין אנו דנים בכלל שהוא בה מגופה אלא דתלינן דבא מעלמא. ואף דלגבי הגדולה עצמה לא הוי סמכינן על תליה זו, מ"מ ע"י הקטנה סמכינן עלה. ואפשר די"ל בביאור הדברים דהא דתלינן בסוגיין בנשים אחרות, אין זה דוקא ע"י שנקטינן שהדם בא ממנה, אלא דיסוד הדין הוא דאמרינן דהך כתם שלה הוא, דבא בשעה שהיא לבשה הבגד והיא הבעלת הכתם, וממילא דנין בהכתם האיך שדנין בו אילו ודאי היה נמצא אצלה. ולפ"ז שפיר שייכא תליה זו גם בקטנה, דדיינינן לה ככתם שלה, וממילא שניהם טהורות, ודו"ק.

ובאמת מצינו עוד כיוצא בזה בדברי הרשב"א בתורה"ב (כ.) שהביא מהראב"ד על הא דתנן לקמן בע"ב דג' נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם כולן טמאות, דאם נתעסקה אחד מהן בכתמים כולן טהורות שכולן תולות בה והיא תולה בכתמיה, ע"ש, ומבואר דשייכא לתלות בחבירתה אף שאין אנו אומרים שהדם בא ממנה, ודו"ק. (שו"ר במשל"מ הנ"ל בד"ה תו גרסינן התם שכבר עמד ע"ז, ע"ש.)

(שייך לעיל דף ג., בענין כתם בתינוקת)והנה מדברי תוס' והרשב"א מבואר דפירשו דהא דכתמים דתינוקות טהורים הוא משום דתלינן דעברה בשוק ולאו אדעתא. אולם עי' בדברי רש"י לקמן שם דדברי אינם ברורים כ"כ בזה, דכתב שם דתלינן דאימא עברה בשוק ולאו אדעתא דהא בגופה אין לתלות כל עיקר דכתמים דרבנן נינהו וכי גזרו רבנן בהגיע זמנה דדם מצוי בה אבל בהא לא גזור הואיל ואין בה דמים וכו', ע"ש, וצ"ב דמתח"ד משמע כדברי הראשונים הנ"ל דהטעם הוא משום דתלינן דעברה בשוק ולאו אדעתא, אבל מהמשך דבריו משמע טעם אחר, דלא גזרו בה רבנן בכלל כיון דאין דם מצוי בה, וצ"ע.

שו"ר שכבר דנו בזה הפוסקים, דעי' בש"ך סי' קצ' ס"ק ג' שהביא מהב"ח שכתב שלא הקילו בתינוקות אלא בכתמים דוקא, אבל בדם דמגופה לא הקילו, והש"ך הק' עליו דהרי טעמא דהתירו הוא משום דלא גזרו בה רבנן בכלל וכמו שכתבו רש"י והרשב"א בתורה"ב ושאר פוסקים, וא"כ בדם דמגופה נמי טהורה, ע"ש בדבריו. והנה בשלמא מה דהביא כן בשם רש"י ניחא דתפס סו"ד עיקר, אבל מה דהביא כן מהרשב"א צ"ע, דהרי דבריו בחידושיו מבוארים להדיא לא כן וכנ"ל, וחיפשתי בתורה"ב ולא מצאתי אלא מה שכתב (טז.) דכיון דכתמים דרבנן הקילו בהם, ויש נשים שטיהרו את כתמיהם לגמרי ואפי' סדינין שלהן מלוכלכין בדם ואע"פ שאין להם במה לתלות כגון תינוקות, ע"ש, וכנראה דהש"ך הבין בכוונתו דהיינו אפי' באופן דלא שייכא שום תליה בכלל. אולם לכאורה פשוט דאין זה מוכח בכלל, וכוונת הרשב"א הוא רק לאפוקי שאר נשים דבעינן תליה ידוע לפנינו, ולא תלינן בסתם דשמא עברה בשוק ולאו אדעתא, וכדתלינן כן בתינוקות, ודו"ק.

שו"ר בסד"ט שם (ס"ק ז') שהאריך בזה, ודחה מה דהביא הש"ך כן בשיטת רש"י דאדרבה מדברי רש"י הנ"ל משמע איפכא שהוא מדין תליה, (וכ"כ גם בחוו"ד בס"ק ד', ע"ש, אולם בסד"ט הביא מהדברי חמודות שם באות ח' דפי' דברי רש"י כהש"ך, וע"ע בשו"ת רעק"א סי' פא' שדחה ראית הסד"ט מדברי רש"י) וע"ע שם שציין גם לדברי תוס' והרשב"א בדף ג. הנ"ל שמפורשים שהוא מדין תליה, אולם הביא דמדברי הרשב"א במשמה"ב (טז:) דס"ל דבקטנה אפי' ראתה ודאי מגופה לא גזרו, ע"ש בדבריו. אולם לכאורה גם דברי הרשב"א שם אינם מוכרחים, ודו"ק.

ת"ר תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה... דברי רשב"גופרש"י דאע"ג דלא הוחזקה רואה היום כיון דמעיינה פתוח תולה בה, ואע"ג דמקלקלה פורתא דצריכה לשמור יום המחרת כיון דטמאה השתא, עכ"ל. ולכאורה מבואר בדבריו דס"ל לרשב"ג דלא תלינן אלא היכא דהיא בחזקת רואה, וגם היא מקולקלת. אלא דיש לתמוה על זה מדברי ר' חסדא בסמוך דטמא וטהור שהלכו בשני שבילין... באנו למחלוקת רשב"ג ורבי, ע"ש, והרי התם ליכא אלא סברא דתלינן במקולקל אבל אין סברא לתלות בו, וכבר עמדו בזה כל האחרונים.

ועי' במל"מ (פ"ט הכ"ט בתח"ד) שביאר דרש"י הוצרך לזה לזה דמעיינה פתוח משום דמאידך גיסא יש הוכחה שבא מבעלת הכתם מדין כאן נמצא כאן היה, אבל בעלמא דליכא הוכחה מסוימת לחד מן הצדדין וכמו בשני שבילין, מן הסתם תלינן במקולקלת, ע"ש בדבריו. (וע"ש שכתב דלפ"ז צ"ל דגם בימי ספירת ז' נקיים הוי מעיינה פתוח.) ולכאורה לפ"ד משמע דהא דמסקינן בסמוך דכאן לא אמרינן כאן נמצא כאן היה, זהו רק משום דאיכא הוכחה לאידך גיסא כיון דמעיינה פתוח, ולכאורה זה דוחק קצת. (אולם למאי דמסיק שם דלעולם לא אזלינן בתר מקום מציאתן כדי לטהרה ניחא, ודו"ק.) שו"ר בשו"ת בית אפרים בסי' מה' שג"כ ביאר הכי סברת רש"י, והוסיף דיצא לרש"י זה ממאי דמסקינן בסמוך דלא תלינן בבעלת כתם כיון דלא חזיא מגופה, ע"ש בדבריו.

אלא דיש לתמוה על דבריהם ממה שפירש רש"י בהמשנה דתולין בנכרית מטעם דתלינן במקולקל, והתם הרי לא הוי מעיינה פתוח לפי רש"י ושא"ר (לאפוקי דעת הרמב"ם) דנכרית מיירי בשראתה פעם אחת משגדלה, ובשלמא לגבי נדה אפשר לומר דמיירי במעיינה פתוח דוקא וכמו שכתב המשל"מ שם, אבל מנכרית קשיא, וצ"ע. ודוחק לומר דס"ל לרש"י דבעצם מן הסברא תלינן בנכרית וכסברת הראשונים, ורק הוצרך להא דמקולקל דאל"ה הוי מטמאינן לתרוויהו כמו בשני שבילין, (וכסברת רבינו הצרפתים שהביא החוו"ד, והו"ד בסמוך) דלכאורה זה ודאי אינו, חדא דזה סתום מאוד בדברי רש"י והו"ל לפרש דאע"ג דאינו בחזקת רואה וכו' וכדמפרש לגבי שומרת יום, ועוד גם מסברא קשה, דלכאורה פשיטא דזה לא שייכא היכא דאיכא דין תליה לגבי חדא ולא לגבי חבירתה, וצ"ע. ואפשר דיש לדחות דס"ל לרש"י דסברת הראשונים מהניא רק כמו אומדנא שבא מן הנכרית ולהיות נגד הסברא דכאן נמצא וכו' אבל לא שיהיה תליה גמורה וכדס"ל להראשונים.

ועי' בחוו"ד ס"ק כט' שכתב ליישב באו"א, והוא בהקדם יסוד גדול דלא אמרינן דתלינן במקולקלת אלא היכא דבפנ"ע היתה טהורה, ורק באים לטמאותו משום דאיכא אחר בהדיה, דבזה אמרינן דתלינן במקולקל ואין אנו מטמאין אותו. ולדוגמא אמר כההיא דשני שבילין דבסמוך דמיירי דוקא ברה"ר דספק טומאה ברה"ר טהור ואין אנו באים לטמאותו אלא מטעם תרתי דסתרי, דבכה"ג תלינן במקולקל ומטהרינן הטהור. אולם בשני שבילין ברה"י דספיקו טמא, א"כ אפי' בטומאה דרבנן שניהם טמאים ואין תולין במקולקל. (וכן מדוייק בדברי הרמב"ן בסוגיין, דשני שבילין דסוגיין איירי דוקא ברה"ר, ע"ש, והיינן כסברת החוו"ד.)

ולפ"ז ביאר החוו"ד דלכך הוצרך רש"י לזה דמעיינה פתוח דעי"ז יש להחלוק דין אינו בדוק ומעיקר הדין היינו מטהרין את הטהורה, ורק דכיון דאיכא עוד אשה בהדה הוי מטמאינן לתרוויהו כמו בשני שבילין, וכמו שהביא הרשב"א בדעת רבינו הצרפתים, ובזה מהני הדין דתולין במקולקלת לתלות בהשומרת יום כדי שלא נצטרך לטמאות גם את הטהורה, ע"ש בדבריו.

והנה עיקר יסודו הוא מילתא דמסתברא טובא, ויש גם לסייע קצת לדבריו מדברי המ"מ שהבאנו לעיל שמפרש דעת הרמב"ם בהא דתולין בנכרית כדברי רש"י והרשב"א דכיון שראתה פעם אחת תולין בה לעולם כיון דנדה דרבנן היא, ובפשטות היינו מדין דתלינן במקולקל, ומ"מ כתב בתר הכי דשמעינן מהך דינא דאין דין טומאת כתמים אלא בבגד שהוא בדוק, ע"ש. ולפום ריהטא דבריו תמוהים שהרי הטעם דתולין בנדה הוא מטעם דתולין במקולקל ולאו מטעם דהוי אינו בדוק. אולם לפי החוו"ד אפשר ליישב דס"ל להמ"מ דאי לאו דחשוב אינו בדוק, לא הוי מטהרינן מטעם דתולין במקולקל לחודא, ודו"ק. (אולם עי' מה שהקשינו ע"ז בסמוך.)

ומ"מ מאידך גיסא יש לתמוה טובא בדבריו, חדא במה שמדמה להא דרבינו הצרפתים דהרי לכאורה אינו דומה כלל, דהרי בשלמא התם לגבי כולן היה לנו לדונו כאינו בדוק ולטהרינהו, וזה א"א וכמו בשני שבילין ולכך מטמאינן לכולהו, אולם הכא רק לגבי הטהורה הוי אינו בדוק אבל לגבי השומרת יום היה בדוק, וא"כ לכאורה פשיטא דמטמאין השומרת יום ומטהרין הטהורה, ואין זה שייך כלל להא דשני שבילין. (ואפי' לפי המדקדקים מלשון הרשב"א במשמה"ב שם דלגבי הראשונה אינו נעשה אינו בדוק, מ"מ היה לנו גם לטהר אותה וכמו שכתב שם, וכמו שביאר בסד"ט שציינו שם, ואינו דומה להא דהכא בכלל, ופשוט.) שוב הראוני בשו"ת בית אפרים (יו"ד סי' מה' בסו"ד) שכבר תמה כן ע"ד החוו"ד, ע"ש בדבריו.

ועוד יש לתמוה על דבריו, דלפי פירושו ודאי קשה מדברי רש"י בהא דתולין בנכרית דמשמע שהוא מטעם דתלינן במקולקל, דאטו נימא דע"י שראתה פעם אחת נעשית הבגד כאינו בדוק. ודוחק לומר דאה"נ דאינו נעשית אינו בדוק, ומ"מ ס"ל לרש"י דבעצם אפשר לתלות בנכרית וכסברת הראשונים, ורק הוצרך להא דמקולקל דאל"ה הוי מטמאינן לתרוויהו כמו בשני שבילין, דלכאורה זה ודאי אינו, חדא דזה סתום מאוד בדברי רש"י וכמו שכתבנו לעיל. ועוד דהכא ודאי גם מסברא קשה, דאפי' אם ניישב קושית הבית אפרים ונימא דס"ל להחוו"ד דכיון דדיינינן להבגד כאינו בדוק, יש לה דין אינו בדוק לגבי כולהו, מ"מ לכאורה פשיטא דזה לא שייכא היכא דאיכא דין תליה לגבי חדא ולא לגבי חבירתה. (והכא לא שייכא לומר דס"ל לרש"י במקצת כסברת הראשונים, וכמו שכתבנו לעיל לפי המשל"מ, דלפי החוו"ד בעינן שנוכל לתלות בה לגמרי, ודו"ק.)

ועוד שמעתי מקשים ע"ד החוו"ד מהמשך דברי רש"י במתניתין שכתב דלגבי טהורות אין לתלות בחבירתה כיון דמקלקל לה, ע"ש, וק' דלפי דברי החוו"ד בלא"ה אין סברא לתלות בחבירתה ואינו נעשה אינו בדוק על ידה, וא"כ לא שייכא בה בכלל דין תולין במקולקל, וצ"ע.

ובעיקר הקושיא על דברי רש"י עי' בסד"ט ס"ק ע' (וכ"כ בחידוד הלכות) שמבאר באו"א, והוא ע"פ דברי המל"מ דאין תולין במקולקל היכא שהיא מסולקת דמים וכגון קטנה או מעוברת, ולכן הכא דמיירי בשומרת יום שהיא ביא' יום שבין נדה לנדה, והו"א שהיא כמסולקת דמים, לזה בעינן להא דמיינה פתוח, ע"ש בדבריו. אולם פשטות לשון רש"י אינו משמע כן כ"כ, דמשמע יותר דס"ל דבעינן שתהא בחזקת רואה וכמו ביום ראשון לראייתה ולא רק שלא תיחשב מסולקת דמים, ודו"ק. וע"ע מה שכתבנו לקמן לגבי מהו לתלות כתם בכתם, עפ"ד רש"י אלו.

תולה בשומרת יום... ובסופרת ז' שלא טבלה עי' במל"מ בתח"ד דמפרש דאין לתלות בסופרת אלא כשעומדת עדיין בימי ספירתה, דע"י שסותרת חוזרת לטומאתה הראשונה, אבל אחר שגמר ספירתה תו אינה תולה בה, דהוי כמביא עליה טומאה חדשה, ע"ש. אולם עי' בחי' רעק"א בסעיף מב' שהביא דמסתימת לשון הלבוש משמע שחולק על המשל"מ וס"ל דאפי' באופן ששלמה ימי ספירתה ואך עדיין לא טבלה דתולה בה, ע"ש. ועי' בדבריו בשו"ת (סי' סג') שהוסיף דפלוגתא זו שייכא גם בנדה ששלמו ימי נדותה ועדייו לא טבלה. ועי' במה שכתבנו מזה לעיל במתניתין, דאפשר דתלוי במחלוקת הראשונים בטעמא דתולין בנדה.

ועי' במה שהבאנו לעיל דברי הכו"פ (בס"ק כב') שביאר ספיקת התוס' בד"ה תולה דנסתפקו אם סופרת ז' יכולה לתלות בנדה ששלמו ימיה, ומבואר דנקט כדעת הלבוש, ודו"ק. אולם עי' בדבריו בס"ק כג' דנקט דנדון זו תלוי במחלוקת הרמב"ם והרא"ש בגדר הדין רואה ביום ח' קודם טבילה, ע"ש בדבריו, ועי' בסי' קצו' סעיף י' ובט"ז וש"ך שם, ומבואר דבכלל לא פשיטא סברת המשל"מ דהוי פנים חדשות, ועכ"פ מובן היטב שיטת הלבוש, ודו"ק.

ולכאורה היה מקום לבאר נידון זו בעוד או"א, דפליגי באם אחרי ששלמו ימי נדותה, אפשר להחשיבה כטהורה כיון דיכולה לטבול מתי שתרצה, ולכך ל"ל שם מקולקלת. (וברש"י בסמוך מבאר הכי מחלוקת ר' חסדא ור' אדא בדעת רבי, ע"ש.) ושו"מ במחצית השקל (בס"ק נד' בסו"ד) שכבר פירש כן, ע"ש.

ושוין שתולה בשומרת יום ביום ראשון שלה וביושבת על דם טוהר ובבתולה שדמיה טהורין הראשונים נחלקו אם גם בזה"ז תלינן ביושבת על דם טוהר,דהרי היום מחמירים ונוהגים טומאה בימי טוהר. דעי' ברמב"ן (הל' נדה פ"ד הלכה לא') שפסק דבזה"ז כיון דנוהגים בה טומאה תו אינה תולה בה. אולם הראב"ד (בבעה"נ) ס"ל דאפי' בזה"ז תולין בה, דאם החמירו על עצמן לא החמירו על חברותיהן שלא לתלות בהו, ע"ש. והרשב"א בתורה"ב (כ:) הביא שני הדעות, והרא"ה בבדה"ב שם נקט כדעת הראב"ד, אולם הרשב"א במשמה"ב שם כתב דסברת הרמב"ן נראה יותר דהרי אמרינן בסוגיין דאינה תולה בה אם מקלקלה, וה"נ הרי מקלקלה, ע"ש.

ועי' בטור ( סעיף מב') שהביא שני הדעות בזה, ועי' בב"ח שם דנראה מדבריו שמפרש המחלוקת דאזלי לשיטתייהו בגדר מה שנוהגין בזה"ז איסור בדם טוהר דהרמב"ן לשיטתו דהוא איסור מהסכמת הגאונים ולא רק חומרא בעלמא, ולכך ס"ל דחשיב מקלקלה. אולם עי' במ"מ (פ"ט הכ"ט) שהביא דברי הרמב"ן וכתב עלה דהיינו לשיטתו שאסור לבעול על דם טוהר בזה"ז, אבל הרמב"ם פסק (פי"א ה"ה) שהוא תלוי במנהג, ע"ש. ועי' בב"י שהביא דבריו ומפרש בכוונתו דלשיטת הרמב"ם תולה בה אפי' במקום שנהגו בה איסור כיון שאם תעבור למקום שנהגו היתר יהיה מותר, ע"ש. ומשמע מדבריו דאפי' אם גדר האיסור הוא רק חומרא שהנהיגו בעצמם, מ"מ אינה תולה בה אלא מטעם שיכולה לעבור למקום שנהגו בה היתר. ולכאורה זהו דלא כסברת הב"ח הנ"ל.

שו"ר במשל"מ בא"ד (בד"ה ולפ"ז היה נ"ל) שמתחילה רצה לבאר המחלוקת רמב"ן וראב"ד על דרך הב"ח דאזלי לשיטתם בגדר האיסור דדם טוהר בזה"ז, אלא דשוב הביא דמדברי הב"י והמ"מ הנ"ל מבואר דלא כן אלא דאין תולין בה אלא מטעם דבמקו"א מותר, ע"ש בדבריו, והיינו ממש כדברינו. והנה המחבר בסעיף מב' פסק כהדעה דאפי' בזה"ז תולין ביושבת על דם טוהר, ועי' בש"ך שם (ס"ק נד') שכתב מטעם סברת הראב"ד וכמו שהביא הטור, ולכאורה ילע"ק דאפשר דהמחבר לא פסק כוותיהו אלא בצירוף סברת הרמב"ם, וצ"ע.

והנה ע"ע במה שהביא הטור לעיל שם, דבבתולה תלינן מטעם דשירפה מצוי, ולכאורה האי טעמא לא איצטריך אלא לדעת הרמב"ן והרשב"א דאין תולין ביושבת על דם טוהר בזה"ז, אבל לפי מאי דהביא סברת הראב"ד, א"כ הא דתולין בבתולה נמי ניחא בפשיטות מהאי טעמא. ועי' בב"ח שם שכבר עמד ע"ז וע"ש שתי' דהא דנוהגין איסור בדם בתולה הוא מדינא דגמ' ולכך לא הוי שייכא סברת הראב"ד, ולכך בעינן לאתויי לטעמא דדמיה מצויין, ע"ש. אולם עי' במשל"מ הנ"ל בהמשך דבריו (בד"ה ודע) שדחה דבריו דהרי הראב"ד סובר דאפי' הדין דמחמירים בדם טוהר בזה"ז הוא מדינא דגמ' ואעפ"כ כתב לסברתו, ע"ש. וע"ע בסד"ט בס"ק עז' שמיישב קושית הב"ח באו"א, ע"ש.

מהו דתימא ההיא דאשתכח כתם גבה תתקלקל אידך לא תתקלקל, קמ"ל ובביאור הקמ"ל דלא אזלינן בתר מקום מציאתו, עי' במה שהבאנו לעיל מדברי המשל"מ דלמד מדברי רש"י במתניתין דלעולם לא אזלינן בתר מקום מציאתו כדי לטהר השניה, ולפ"ז יל"פ הגמ' דהכא. (וע"ע בדבריו שם בד"ה ודע דבהא דאמרינן וכו' בסו"ד.)

והנה עי' בטור (סעיף מג') שהביא הדין דבסמוך דמסקינן דאין תולין בבעלת הכתם, וכתב עלה דכ"ש שאין תולין בטהורה שהשאילתו לו וחזרה ולבשתו, וע"ש בב"י שהוא מדברי הרמב"ן, והביא דבריו בשו"ע, ע"ש. ועי' בש"ך שם (ס"ק נז') שכתב דרבותא נקט כה"ג שלבשה הבעלת החלוק אח"כ דאפי' בכה"ג לא אזלינן בתר מקום מציאתו. ועי' בסד"ט בס"ק פא' מה שכתב בביאור דברי הש"ך עפ"ד התוס' לעיל דף נח. שהקשו על הברייתא דהשאילה חלוקה וכו' דלמה לא אזלינן בתר מקום מציאתן, ותי' דכיון דאינו בידה אלא בתורת שאלה ל"ח ברשותיה. ובסד"ט ביאר ע"פ דבריהם דא"כ כל שהוא ביד השניה בתורת שאלה, לא שייכא כלל לדון מדין כאן נמצא כאן היה ואפי כשנמצא אצל בעלת החלוק, דהוי כאילו הוא לעולם ברשות אחד, ע"ש בדבריו. ולכאורה זהו חידוש בהבנת דברי התוס', דע"פ פשטות היה אפשר לפרש כוונתם דרק לגבי השואלת א"א לדון מדין כאן נמצא וכו' דל"ח ברשותיה, וצ"ע בזה.

א"ר חסדא טמא וטהור שהלכו בשני שבילין... באנו למחלוקת רבי ורשב"ג, מתקיף לה ר' אדא עד כאו לא קאמר רבי התם אלא דתרוויהו כי הדדי נינהו וכו' ופרש"י בסברת ר' אדא דהא דפליג רבי בשומרת יום היינו משום דתרוויהו בחזקת טהורין דהשומרת יום ביום שני שלה ראויה לטבול כל שעה שירצה ולכך ס"ל לרבי דאינה תולה בה, משא"כ בהא דשני שבילין דהשני טמא הוא מאי נפק"ל מינה אי תלית ביה.ובמה שהשיב לו ר' חסדא סוף סוף איהי טבילה בעיא, פרש"י דכוונתו למימר דכיון דטבילה בעיא, הרי דטמאה היא, ואפ"ה ס"ל לרבי דאין תולין בה, וא"כ ה"נ בב' שבילין.

ומבואר מדבריו דמפרש דפליגי ר' חסדא ור' אבא בעיקר טעמיה דרבי במאי דפליג על רשב"ג, דר"ח סבר דבעצם מודה רבי לרשב"ג דטמאה היא, ומ"מ ס"ל דאינה תולה בה, ומזה הוכיח דבע"כ ס"ל דאין דאין תולין במקולקל בכלל, וס"ל לרבי דאינה תולה אלא בשומרת יום ביום ראשון שלה כיון שהיא בחזקת רואה.אולם ר' אדא סבר דהא דפליג רבי על רשב"ג הוא משום דס"ל שהיא בחזקת טהרה כיון שיכולה לטבול כל עת שתרצה, אבל היכא דהיא באמת טמאה, אפשר לתלות בה. ועי' במהרש"א שכבר כתב כן בביאור דברי רש"י.

אלא דאכתי ילע"ק בסברת ר' חסדא, דאפי' אם נניח כדבריו דשומרת יום חשיבא כטמאה כיון שעדיין צריכה לטבול, אפשר דהא דפליג על רשב"ג הוא משום דס"ל דאפי' אם יש לה שם טמאה מ"מ אינה תולה בה כיון שמקלקל לה, וא"כ אכתי אין ללמוד מהתם דה"ה בב' שבילין שאינה לתלות בה דשאני התם שאינה מקלקלה בכלל, וצ"ע.

ולולי דברי רש"י היה מקום לפרש השו"ט של הגמ' באו"א, דהא דקאמר ר' אדא דעד כאן לא קאמר רבי התם אלא דתרוויהו כי הדדי נינהו אבל הכא מאי נפק"ל מינה, עיקר כוונתו הוא לחלק דהתם איכא נפקא מינה להשומרת יום במאי דתולה בה דהרי מקלקל לה במאי דצריכה לשמור יום מחרת, משא"כ כאן דמאי נפק"ל מינה, והיינו דאין נפ"מ להטמא כלל במאי דתלית ביה. אלא דלפ"ז צריך לפרש הא דהשיב לו ר"ח דהתם נמי טבילה בעיא, דהיינו דכיון דאכתי טמאה היא דטבילה בעיא, הך קלקול פורתא ל"ח, וס"ל לרבי דאפ"ה אינה תולה בה, וא"כ ה"נ בב' שבילין אינו תולה בטמא אף דאין נפ"מ לו. ולפ"ז שפיר הוי מבואר דר"ח ס"ל דרבי ל"ל הך דינא דתלינן במקולקל בכלל, ודו"ק. (אולם זה דחוק בדברי ר"ח, ולכאורה מה"ט רש"י לא פירש כן, ופשוט.)

והנה כדברי המהרש"א בביאור שיטת רש"י, כבר מפורש ברמב"ן ור"ן שביארו כן מחלוקת ר' חסדא ור' אדא, דפליגי אי רבי מודה לעיקר דין דתלינן במקולקל. וע"ש שכתבו דלפ"ז צ"ל דמאי דמודה רבי שתולה ביושבת על דם טוהר היינו משום דמסתברא טפי. והנה לפי המהרש"א צ"ל דמאי דנקט רש"י בכל הסוגיא בטעמיה דרבי דס"ל דתולין במקולקל, וכמו שפירש בשומרת יום ביום ראשון וביושבת על דם טוהר וכו', נקט הכי כדברי ר' אדא ולא כר' חסדא. ואפשר דנקט כדבריו כיון דאתמר נמי כוותיה. (וכן מצינו בשיטת הרמב"ם שפסק כרבי, ופסק כסברת ר' אדא דבשתי שבילין תולין בטמא ואפי' בתלוי, עי' בדבריו בפי"ט משאר אבות הטומאה.) וכן מבואר נמי בדברי הרשב"א בתורה"ב שנקט לפרש פלוגתא דרבי ורשב"ג כסברת ר' אדא, וכפי שיתבאר בסמוך.

והנה בתוס' יש להם מהלך אחרת בביאור הגמ', דבין לר"ח ובין לר' אדא, רבי אית ליה דתולין במקולקל והא דפליגי בשני שבילין היינו באופן שהטמא כבר ספר מקצת ימיו, וע"י שתולה בו סותרתן, ופליגי ר' חסדא ור' אדא אי בכה"ג מודה רבי דתולין, דר' חסדא ס"ל דרבי פליג אפי' בהפסד מועט וכדחזינן דס"ל דבשומרת יום ביום שני שלה אינה תולה אף דאינה מפסידה אלא יום אחד. ור' אדא פליג וס"ל דבכה"ג מודה רבי דתולה בו, דלא חשוב הפסד כיון דאינו סותר הכל, משא"כ בשו"י ביום שני שסותרת הכל, ודו"ק. (וכן ביאר במשל"מ בד"ה והנה הרב המנהיר, ע"ש.)

וע"ע ברשב"א שג"כ מפרש הגמ' על דרך התוס' דלכ"ע מודה רבי דתלינן במקולקל, אלא דהרשב"א מבאר סברת ר' אדא במאי דמחלק בין שו"י ביום שני שלה להא דשני שבילין באו"א, דגבי שו"י חשיבא הפסד כיון דהוי בידה לטבול וליטהר היום, משא"כ כאן דלא הוי בידו ליטהר היום, ע"ש בדבריו. (ונמצא דמאי דמפרש בתורה"ב דטעמיה דרבי משום דבידה לטבול, היינו כסברת ר' אדא, ודו"ק.)

שם עי' בתוס' שהקשו דהאיך יליף ר' חסדא מהא דס"ל לרבי דאין תולין בשו"י בשני שלה, דה"ה בשני שבילין ס"ל דאין תולין, הרי שאני שני שבילין יש לטהר יותר דספק טומאה ברה"ר, ותי' דגבי כתם נמי איכא למימר דלא איתרע חזקתה כלל דאיכא למיתלי בחבירתה כמו בשוק של טבחים, ואפ"ה לרבי אינה תולה משום דמ"ש זו מזו וכו', ע"ש בדבריהם. ונראה לבאר דבריהם דפירשו דס"ל לר' חסדא דטעמיה דרבי דאינה תולה במקולקלת הוא משום דהיא עצמה ג"כ איתרע חזקתה קצת ע"י דאיכא ודאי כתם לפנינו והספק הוא רק אי הוי ממנה או מחבירתה (דוגמת מה שכתבו הראשונים לענין ודאי נגע, הבאנו דברים בפ"ק, ע"ש) ולכך לצד דה"ה בשני שבילין דכוותה כיון דאחד מהם ודאי עבר בשביל הטמא. (ועי' כתובות דף כז. הכי השתא התם ודאי איכא טומאה וכו',ודו"ק.)

ועל זה הקשו התוס' דאפשר לחלק דגבי שני שבילין אפשר לדון דהוי כאילו לא איתרע חזקתו בכלל כיון דספק טומאה ברה"ר טהור ומעמידים אותו על חזקת טהרתו, משא"כ בהא דכתמים דודאי איתרע חזקתה קצת. ועל זה תירצו התוס' דגבי כתמים נמי אפשר לדון דלא איתרע חזקתה בכלל, דמה דיכולה לתלות בחבירתה מהני מיהת שלא יחשב כודאי איתרע חזקתה, ובע"כ דס"ל לרבי דאף דלא איתרע חזקתה בכלל, מ"מ לא תלינן במקולקל בכה"ג משום דדמיא כי חוכא ואיטלולא, וא"כ ה"נ בשני שבילין ס"ל דא"א לתלות בהטמא מה"ט, ודו"ק.

בעא מיניה ר' יוחנן מר' יהודה ב"ל מהו לתלות כתם בכתם... התם הוא דקא חזיא מגופה תליא הכא דעלמא קאתי לא תליא וכו' ופשיט ליה דאין תולין, ופרש"י דכיון דמעלמא אתי לה טומאת כתם ולאו בחזקת רואה היא לא תלינן בה. וצ"ב דהרי לפי דעת כל הראשונים הנ"ל שיטת רשב"ג הוא דתולין במקולקלת ואפי' אם אינו מסתברא טפי וכדחזינן לגבי שני שבילין, וא"כ מ"ש הכא דבעינן שתהיה בחזקת רואה.

ועי' בחי' הר"ן דמפרש דספיקת הגמ' הכא באמת הוא דאפשר דגם רשב"ג ל"ל דתלינן במקולקלת אלא בעי תליה דמסתברא דוקא, אלא דזה תמוה דא"כ נמצא דמסקינן הכא דלא כסברת כל האמוראים לעיל, וכ"ה בעצמו שם והניח בצ"ע, ע"ש.

אלא נר' דצ"ל כמו שהבאנו לעיל משו"ת בית אפרים בסו"ד שמפרש הגמ' ע"פ יסוד המשל"מ שמפרש דברי רש"י דהוצרך להא דמעיינה פתוח דאל"ה הוי אמרינן כאן נמצא כאן היה ולא הוי תלינן במקולקל. וע"ש בבית אפרים שביאר דרש"י יצא לו זה מגמ' דהכא דמה"ט מסקינן כאן דאין תולין בבעלת הכתם דלא הוחזקה לפנינו בחזקת מעיינה, פתוח, ע"ש בדבריו.

ועוד י"ל כדברי החוו"ד שהבאנו לעיל בביאור דברי רש"י דאם אין מעיינה פתוח לא תלינן במקולקל, דאין תולין במקולקל, אלא היכא דאם היתה רק אחת מהן היתה טהורה, ולכך בעינן שתהא המקוקלת גם מעיינה פתוח, כדי שתיחשב הבגד אינו בדוק, ע"ש בדבריו. וע"ש עוד (בס"ק לב') שמבאר בהכי הטעם דאין תולין בבעלת הכתם.

אולם לפי מה שהבאנו לעיל מהסד"ט לבאר דברי רש"י, דלכך הוצרך רש"י לטעמא דמעיינה פתוח דאל"ה הויא מסולקת דמים כיון שעומדת ביא' יום שבין נדה לנדה, לפ"ז צ"ב בהא דהכא, דהרי בסתם בבעלת כתם א"א לומר שהיא בחזקת מסולקת דמים, וצ"ע.

אליבא דרבי לא תיבעי לך, השתא ומה התם דקא חזיא מגופה אמרת אינה תולה, הכא דמעלמא אתי לא כ"ש ופירשו בתוס' דמיירי אפי' ביום ראשון שלה וכדמוכח מהמשך הגמ', וזה ודאי צ"ב דמאי שייכא בזה ק"ו, הרי הטעם דס"ל לרבי דאינה תולה בשומרת יום ביום שני שלה הוא משום דמקלקלה לה, וא"כ הכא דמיירי בבעלת הכתם ביום ראשון לא שייכא האי טעמא וכדחזינן דמודה רבי דתולין בשו"י ביום ראשון שלה, וא"כ מאי שייכא לדון בזה מדין ק"ו בכלל.

ועי' ברמב"ן דמפרש ע"פ דרכו במחלוקת ר' חסדא ור' אדא, דלר' חסדא רבי ל"ל כלל תליה במקולקלת, וכתב שם דצ"ל דר' יהודה ב"ל ס"ל כוותיה, ולכן שפיר נקט דלרבי א"א לתלות בבעלת כתם אפי' בראשון שלה מסברא, כיון שאינה בחזקת רואה. (ואפשר לומר דגרעה משו"י ביום שני שעכ"פ חשיבא קצת מעיינה פתוח וכדברי רש"י לעיל.) אולם כל זה ניחא לדעת המפרשים כן בסברת ר' חסדא, אבל לשיטת התוס' אכתי תיקשה, וצע"ג.

א"ל אין תולין וכו' עי' ברמב"ן בהל' נדה (פ"ד הלכה לג') שפסק כן דאין תולין בבעלת הכתם, והוסיף וז"ל וא"צ לומר שאם השאילתו לחברתה טהורה ששתיהן טמאות, שמא מזו שמא מזו, עכ"ל. וצ"ע למה הוצרך לזה, והלא לכאורה הוא משנה מפורשת דג' נשים שלבשו חלוק אחד כולן טמאות, ולמה הוצרך ללמוד דין זה מהא דאין תולין בבעלת הכתם.

דף ס: כאן למפרע כאן להבא ובפרש"י, ובתוס' הקשו על פירושו דתימה לתלות בכתם לחצאין, ולכך פירשו דלמפרע היינו שבעלת הכתם הכירה בכתמה קודם שלבשה חלוק זה, ולהבא היינו שלבשה חלוק ונמצא בו כתם אחר שלבשה חלוק זו, וכעי"ז כתם הרמב"ן בשינוי הלשון קצת, ע"ש. והנה לפי' התוס' מדוייק מאוד שינוי לישנא דברייתא, דסיפא דיושבת על הכתם דתולין בה היינו ביושבת כבר על הכתם, ומדוייק לישנא דיושבת דמשמע שהתחילה למנות וכדפרש"י בסמוך, ודו"ק. וע"ע במהרש"א מה שכתב בזה.

ובביאור עיקר היסוד של תוס', י"ל דדוקא למפרע תולין בה דאית לה כבר שם מקולקלת לאפוקי אם מצאה רק להבא, וא"נ י"ל דהחילוק הוא מצד החזקת טהרה, וצ"ע בזה.

אמר אביי מטהר היה ר' נחמיה במטלניות שאין בהן שלש על שלש ופירשו בתוס' דקמ"ל דאע"ג דאי חשיב עלייהו ויחדם מקבלים טומאה, ע"ש. ועי' בתוס' הרא"ש שפי' באו"א דקמ"ל דאע"ג דאתו מדבר המקבל טומאה דמשו"ה אינן כשרין לסכך בהן, עי' סוכה דף טז. ובתוס' שם. וע"ע ברשב"א שביאר החידוש בעוד או"א דקמ"ל דאע"ג דהוי בחפצא דבר המקבל טומאה ורק חסר בשיעורו, אפ"ה אין בו טומאת כתמים, ע"ש. ועי' בב"י שהביא הפירוש שהביא הפירוש של הרשב"א, אולם בב"ח נקט סברת התוס' ויל"ע אי איכא נפ"מ בזה.

דתניא שתי נשים שהיו טוחנות ברחיים של יד ונמצא דם תחת הפנימית שתיהן טמאות, תחת החיצונה החיצונה טמאה והפנימית טהורה וכו' ופרש"י דברישא גם החיצונה טמאה משום שדוחקת עצמה להתקרב אל הרחיים ועוברת ונכנסה למעמד הפנימית, הילכך שתיהן עברו שם ולא ידעינן מהי נפל, עכ"ל, וכ"כ ברשב"א, ע"ש. והנה ע"פ פשטות מיירי באופן שהחיצונה היא כל הזמן במקומה של הפנימית, אלא דלפעמים היא מתקרבת ועוברת דרכה, ואפ"ה שניהם טמאות כיון דעכ"פ גם החיצונה עברה דרך שם. וכן מבואר לכאורה ממה שכתב הרשב"א בהמשך דבריו (ע"פ המשנה דבסמוך) דגם בסיפא אי ידעינן שעברה הפנימית דרך החיצונה, אז גם שם שניהם טמאות, ע"ש.

ולכאורה מבואר דאף דאחד מהם היתה שכיח שם טפי מחבירתה, מ"מ לא תלינן בה לטהר חבירתה. ולכאורה יש לסייע מכאן לדברי הסד"ט (סוף ס"ק פח') שכתב בדעת הר"ן לעיל (דף נח.) גבי ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה, דאף אי מסתברא יותר שהכתם בא מן הקטנה וכגון שאינה מגיע כנגד בית התורפה של הגדולה אלא ע"י שחיה, מ"מ שניהם טמאות, ע"ש. ולכאורה מדברי רש"י והרשב"א כאן משמע כדבריו. ועי' בדברינו שם שהבאנו שהחת"ס שם חולק עליו בזה, ויל"ע בדבריו מדברי הראשונים דהכא.

בינתים שתיהן טמאות לפ"ד הרשב"א שהבאנו לעיל י"ל דבינתים שאני משום דלפעמים גם הפנימית חוזרת לשם והוי כיש לה דרך שם, משא"כ כשנמצא הכתם במקום החיצונה, כל שאינה יודעת בבירור שעברה שם אין אנו מסופקים בה. (ועי' בדברי הפרישה אות פט', ובט"ז ס"ק מ', ועי' בזה לקמן.)

ובאמת היה מקום לדון קצת אם בעינן לומר שהיא עוברת במקום הבינתים יותר ממה שחוזרת למקום החיצונה, והחילוק הוא במציאות דאינה עשויה ליכנס למקומה של החיצונה אבל חוזרת היא להמקום שביניהם, או דיש לבאר באו"א, דאין עיקר החילוק במציאות אלא בדין דהיכא שבאים לדון על מקומה עמידתה של החיצונה לא סגי בצד דשמא הפנימית נכנסה שם דמן הסתם היינו תולין שממנה הוא ועל דרך סברא דכאן נמצא וכו', משא"כ כשבאים לדון על המקום שביניהם דאין שום הכרעה לאחד מהם שם, בזה סגי בצד יותר קטן שהפנימית חזרה לשם בכדי שנסתפק דלמא ממנה הוא, ודו"ק.

תנאי היא, דתניא ר' יעקב מטמא ור' נחמיה מטהר והורו כחכמים כר' נחמיה ועי' בראשונים שרובם פסקו כר' נחמיה, חוץ מן הראב"ד שלא פסק כוותיה מכח הגמ' דלעיל דף נח. דההיא משתיתא, ועי' בראשונים שדחו הראיה מהתם בכמה אופנים, ועי' במה שכבר הארכנו בזה על הגמ' לעיל שם. וע"ע שם שהבאנו כמה מהלכים בראשונים בביאור הטעם של הדין של ר' נחמיה.

שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות עי' בתוס' בסוטה דף כח: (בד"ה ברה"ר בא"ד) דנתקשו בהך דינא דכיון דיש כאן שלש נשים הו"ל כרה"ר ונימא דספק טומאה ברה"ר טהור, ותירצו דכיון דאחת מהן ודאי טמאה האיך נטהר כולם דהו"ל כמו בשני שבילין, ע"ש, וכן תי' התוס' הרא"ש בקידושין דף עג:, וכ"כ גם בתוס' רבינו פרץ שם, אלא דע"ש דמשמע דמוקים לה דמיירי דוקא בבאו לישאל בב"א. ולכאורה יש לדון בזה ע"פ מה שהבאנו לעיל (על המשנה דף נט:) ע"ד הרשב"א דלפי רבינו הצרפתים הא דכולן טמאות שם הוא מדין שני שבילין, והבאנו שם דברי הסד"ט (בס"ק מז' בסו"ד) דא"צ שיהא כולן באין לשאול בב"א, דכיון דאין להתיר אחת מהן אלא ע"י שנתלה הכתם בחבירתה, א"כ ממילא הוי כבאין לשאול עליה ועל חבירתה, ע"ש. ולכאורה סברא זו שייכא נמי הכא.

והנה מעיקר דברי הראשונים הנ"ל, לכאורה מבואר דאין אנו דנים כולם בחזקת טמאים ע"י מציאת הכתם לחוד, כיון דאינן טמאים אלא מדין שני שבילין, ודו"ק. ונפ"מ בזה לגבי מה שהבאנו בסמוך מהתפל"מ לבאר סברת הרשב"א דבבדקה ונמצאת טהורה בעינן תוך שיעור וסת משעת מציאה, דאל"ה הוי כולן בחזקת טומאה משעת מציאה, ע"ש, ולהנך ראשונים לכאורה א"א לומר כן וכנ"ל.

בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה היא טמאה ושתיהן טהורות עי' ברשב"א בתורה"ב (קצר כ:) שנקט שה"ה אם בדקו שנים מהן ונמצאו טמאים, דהשלישית יכולה לתלות בהן והיא טהורה, ע"ש. ובטור (סעיף נא') פסק כוותיה, ועי' בב"י שם שהרשב"א יצא לו זה מק"ו דאם שתים האחרות תולות באחת שבדקה ונמצאת טמאה, כ"ש שאחת יכולה לתלות בשתים שבדקו, ע"ש.

אלא דלכאורה היה מקום להסתפק בזה, דנראה דתלוי בהגדר במה דתולין באותה שבדקה ונמצאת טמאה. דאי נימא דהגדר הוא דמחזקינן בודאי שהדם בא ממנה (עי' מה שהארכנו בזה בסמוך) כיון שנמצאת טמאה תוך שיעור וסת משעת מציאת הכתם, ואינו מדין סתם תליה בעלמא, א"כ אפשר לומר דזה לא שייכא אלא היכא דאחת מהן נמצאת טמאה דאז מחזקינן בודאי שממנה הדם, אבל היכא דנמצאו שנים טמאות דתו לא שייכא להחזיק באחת מהן, ונשאר בתורת ספק, א"כ אפשר דגם השלישית היא בכלל הספק, ודו"ק. שו"ר בב"ח שם שבאמת ביאר בהכי מאי דהוצרך הרשב"א להשמיענו דין זה, דהו"א דדוקא באחת שנמצאת טמאה תלינן בהכי, משא"כ כשנמצו שנים טמאות דבע"כ לא בא כתם זו אלא מאחד מהם, ע"ש, וכ"כ הפרישה שם (אות פב'), ע"ש, וכ"כ בדברי חמודות אות טז', ע"ש, והו"ד בתורת השלמים (אות נג'), ע"ש.

א"ר יהודה א"ר והוא שבדקה עצמה בשיעור וסת, ס"ל כבר פדא דאמר כל שבעלה בחטאת טהרותיה טמאות וכו' ובפרש"י, ובסו"ד כתב וז"ל ומתניתין נמי דקתני היא טמאה וכולן טהורות אלמא ודאי בדידה מחזקינן דמטהרינן להנך, אלמא כבר פדא הוא דמשוי לטהרות טומאה ודאית היכא דבדקה שיעור וסת וכו', ע"ש. ומבואר מדבריו דהכא לא הוי כמו סתם תליה בעלמא, אלא דנקטינן בתורת ודאי דממנה הוא. וכן מבואר ג"כ מקושית הרא"ש שהבאנו בסמוך, שהבין בדעת הראשונים דהכא לאו מדין תליה בעלמא הוא, אלא דהוי כמו בירור שהדם ממנה, וע"ז מקשה שפיר דאינו מוכח, ע"ש, ודו"ק. (וכן מדויק קצת מלשון המשנה דלעיל גבי נדה ונכרית כתב בלשון תליה שתולה בה, וכן בסיפא דמתניתן גבי תולין בחבירתה שאינה מסולקת, ואילו הכא פסיק ותני שהיא טמאה ושתיהן טהורות, ודו"ק.)

ואפשר דהטעם בזה הוא דתליה לא שייכא אלא בדבר שמצוי בה דם או בכל אופן דמסתברא שהדם בא משם וכגון בנכרית (וכמו שהבאנו לעיל), משא"כ הכא דלא שייכא הני סברות בכלל, בעינן להחזיק ולהוכיח שהדם בא ממנה, ודו"ק. שו"ר במאירי (בד"ה שלש נשים בסו"ד) שכבר נתקשה בזה דמ"ש מהא דתלינן בנדה וכו', וע"ש שמבאר דשאני הכא דכיון שנמצא הכתם הוי שלשתן בחזקת טומאה, ולכך בעינן שתבדוק בתוך שיעור אותיום כדי להוציאן מטומאתן, ע"ש.

אלא דלכאורה צ"ע, דהרי אפי' בתוך שיעורא דאותיום לא ידעינן אלא דבודאי יצא כבר הדם ממקורה לבית החיצון והיא טמאה (ומשום שהדם שהה כ"כ בדרך יציאתו), אבל הכא דבאים לדון על כתם שיצא כבר על הבגד לא שייכא כלל להוכיח שממנה הוא. (אולם לפי המהלך שהבאנו בסמוך דבסוגיין הוא מדין תליה במקולקל, פשוט דלק"מ.)

וצ"ל דמ"מ כיון דידעינן בודאי שעכ"פ באותו רגע היה יורד דם מגופה, מחזקינן דגם הך דם שיצא כבר הוא ממנה. והיינו דאף דבודאי אינו בירור גמור, מ"מ מהני שנחזיק כן ונקטינן שהדם בא ממנה, ודו"ק. (ועי' בחזו"א סי' צ' אות ד' מה שכתב בזה.) ואפשר דהוי כעין ההכרעה דאמרינן כאן נמצא כאן היה ואזלינן בתר מקום מציאת הטומאה, ואכתי צ"ע בזה.

והוא שבדקה עצמה בשיעור וסת ופרש"י של מציאתה וכו', ויל"ע דהרי אכתי שייכא שיצאה הדם קודם שעת מציאת הכתם, ומאי אהני הא דבדקה עצמה בשיעור וסת משעת מציאתו, ועי' ברא"ש שכבר עמד על זה. (וע"ש שבאמת פסק כר' אושעיא דא"צ לאוקמא מתניתין בשבדקה מיד. ולפ"ד מבואר דמפרש דמאי דאמרינן בגמ' ס"ל כבר פדא וכו' קאי על ר"י א"ר ולא על תנא דמתניתין וכמו שפירש המהר"ם לפי פשוטו. וע"ע במה שכתבנו בדעת הרא"ש בסמוך.)

והאחרונים (עי' חוו"ד ס"ק לו', ועוד אחרונים) הביאו מדברי הרא"ה בבדה"ב (יט:) שכתב בא"ד וז"ל אבל בדקה האחרונה בשיעור אותיום מצלת על השאר דהשתא הויא ראיה דדם זה שלה דאין אנו מחזיקים הכתם אלא לענין שעת מציאתו וכו', ע"ש, והיינו דס"ל דנקטינן שיצא הדם בשעת מציאתו. (אולם לכאורה אפשר לדחות דאינו כן כוונת הרא"ה, ע"ש בדבריו, ודו"ק.)

שם והנה עי' בדברי הרמב"ן שכתב (הל' נדה פ"ד הל"ט) דמיירי דוקא כשנמצא הכתם ובדקה עצמה בעודן שוכבות על המטה (והו"ד בהגה"מ אות ס', ע"ש), וכ"כ הרשב"א בתורה"ב (כ.) בשם הראב"ד דמיירי דוקא כשבודקות כשהן עדיין על המטה, ע"ש. וע"ע בדבריהם שם שנקטו דהא דתולין על מי שבדקה ונמצאת טמאה, היינו גם לגבי הא דתנן לעיל (דף נט:) ג' נשים שלבשו חלוק אחד או שישבו על ספסל אחד ונמצא עליו דם כולן טמאות, וכתבו דה"ה התם אי בדקה האחרונה בשיעור וסת ונמצאת טמאה דהיא טמאה והשאר טהורות, אבל בדיקת האחרונות לא מהני לתלות בהו כיון דלא הויא בדיקתן עד אחר שיעור וסת מעת שלבשו החלוק, ע"ש בדבריהם, וכ"כ ברא"ה הנ"ל. ומבואר מדבריהם דהא דמהני בדיקה תוך שיעור וסת למציאת הכתם הוא רק משום דאפשר שיצא הדם בשעת מציאתו.

אולם עי' בדברי הרמב"ם (פ"ט הל"ב) שלא הזכיר מזה כלל, ונקט בסתם דכל שבדקה אחת מהן מיד ונמצאת טמאה תולין בה, בין בהא דלבשו חלוק אחד בזא"ז ובין בהא דישבו על המטה, וכן לא הזכיר דמיירי הכא בשבדקו כשהן עדיין על המטה, ע"ש. ולדבריו ודאי קשיא דמאי מהני הא דהוי תוך שיעור וסת למציאת הכתם כיון דבכה"ג ברור שיצא הדם קודם.

וראיתי באחרונים (חת"ס ופרדס רימונים עמוד רנ') שכתבו בדעת הרמב"ם דס"ל דהא דתולין הכא על מי שבדקה ונמצאת טמאה, היינו מדין תלינן במקולקל, ולכן כל דידעינן שהיתה טמאה בשעת מציאת הכתם, מצינן לתלות בה כיון שהיא כבר טמאה בשעה שבאים לדון עליה, ע"ש בדבריהם. וכן מבואר נמי בדברי החוו"ד הנ"ל שהביא קושית הרא"ש הנ"ל, ותי' דהכא תלינן בה מדין תלינן במקולקל, ושוב הביא תי' הרא"ה הנ"ל וכתב עלה דלזה כתב דבעינן שבדקה עצמה בעודה על המטה וכו', ע"ש, והיינו דבכוונה כתב תירוץ אחר בדעת המחבר שמסתימת דבריו משמע דס"ל כדעת הרמב"ם שסתם דלא בעינן עודן על המטה, ובע"כ דס"ל דלאו מטעם סברת הרא"ה הוא אלא מטעם דתלינן במקולקל, ודו"ק. (אולם ע"ע מה שכתבנו בזה בסמוך.)

אולם בדעת החוו"ד עצמו באמת צ"ע טובא, דהרי לפי מה שכתב לעיל (בס"ק כט' וס"ק לב') דלא תלינן במקולקל אלא היכא דהטהורה היתה יכולה להיות טהור בפנ"ע והיינו ע"י דהויא חלוק שאינו בדוק, ולכך אין תולין בבעלת כתם אף שהיא מקולקל כיון דאין מעיינה פתוח ולא הוי אינו בדוק, ע"ש בדבריו, דא"כ ה"נ מאי מהניא שהיא בחזקת רואה בשעת מציאת הכתם, דכיון שלא היתה בחזקת רואה בשעה שלבשו הבגד או שכבו על המטה, א"א לדון בו כאינו בדוק, ולא תלינן בכה"ג במקולקל, וצע"ג.

והנה ע"ע בלשון הטור שג"כ סתם כדברי הרמב"ם, ולא הזכיר דבעינן שבדקה בעודה על המטה, וכן לא חילק בין מטה דבב"א לחלוק דבזא"ז, ועי' בב"י שכתב דס"ל להטור כהרמב"ם. אולם עי' בב"ח שביאר דעת הטור דס"ל כדעת אביו הרא"ש שפסק כר' אושעיא דס"ל דלא בעינן שבדקה עצמה בתוך שיעור וסת, ע"ש בדבריו, וכ"כ הדברי חמודות באות יז' בסו"ד, ע"ש.

אלא דיש מקום לעיין בדבריהם, דלכאורה היה נראה דגם לפי ר' אושעיא בעינן דוקא שבדקה עצמה תוך השיעור דלאחר זמן (דהיינו בכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה) דבשיעור הזה הויא ספק נדה למפרע וכדחזינן דבעלה באשם תלוי וטהרותיה תלויות, וכיון דהויא עכ"פ ספק נדה משעת מציאת הכתם יש מקום לתלות בה יותר מן האחרות, אבל ביותר משיעור זה דלכ"ע לא מספקינן לה בספק נדה בכלל, ובעלה פטור וטהרותיה טהורות, הוי אפשר לומר דלא תלינן בה. אולם מדברי הב"ח והדב"ח הנ"ל נראה לא כן, דהרי ע"פ פשטות הא דג' שלבשו בזא"ז הוי יותר משיעור זה, וצ"ע בזה.

אלא דשו"ר דהדבר יותר תמוה בדעת הב"ח עצמו, דלעיל שם (בד"ה ומ"ש רבינו) נקט דגם לר' אושעיא לא תלינן לקולא אלא בתוך שיעור בדיקה בחורין ובסדקין, וא"כ האיך מיישב בהכי דברי הטור, וצע"ג. (ואפשר דכוונת הב"ח באמת לביאור אחר, ולא זכיתי להבין דבריו.) שו"ר בסד"ט (ס"ק צא' בא"ד) שכבר עמד ע"ז, וע"ש בתח"ד שם דנקט דלפי ר' אושעיא מהניא אי בדקה כל זמן מעת לעת משעת מציאת הכתם, וצ"ע בזה.

עכ"פ בדברי המחבר שג"כ סתם בכל הנ"ל, נראה שכוונתו לפסוק כדעת הרמב"ם דא"צ עודן על המטה, וגם בלבשו בזא"ז מהניא גם בדיקת הראשונות. וי"ל דהוא מטעם דתלינן במקולקל וכדברי החוו"ד ושאר אחרונים הנ"ל, ודו"ק. (דאין לומר דס"ל כהרא"ש וכדברי הב"ח בדעת הטור, דהרי פסק להדיא דבעינן שבדקה מיד אחר מציאתה, והיינו כדעת ר"י בסוגיין, ופשוט.) וע"ע במה שכתבנו בסמוך לענין הדין דבדקה עצמה ונמצאת טהורה, ע"ש.

שם עי' ברמב"ן (בהל' נדה פ"ד הל"ז) שפסק דה"ה לענין מאי דתנן בסמוך דאם בדקה אחת ונמצאת טהורה שהיא טהורה ושתים טמאות, דהיינו דוקא כשבדקה בתוך שיעור וסת, וכ"כ הראב"ד בבעה"נ, ע"ש. ומבואר בדבריהם עוד, דה"ה דבעינן בזה שבדקה את עצמה בעודן על המטה וכמו שכתבנו לעיל לענין בדקה ונמצאת טמאה, וכן לענין לבשו החלוק בזא"ז, ע"ש.

אולם עי' ברשב"א בתורה"ב (כ.) שמבואר להדיא בדבריו דלענין הא דתולין בנמצאת טהורה, מיירי אפי' בבדקה אחת מן הראשונות ולא בעינן בדיקת האחרונה דוקא, ע"ש, ומבואר דמהניא בדיקתה לטהר עצמה אע"ג דהוי יותר משיעור וסת משעה שלבשתו, ולא בעינן אלא שתעשה הבדיקה תוך שיעור וסת משעת מציאת הכתם. וצ"ב בדבריו דמ"ש בדקה ונמצאת טהורה, מבדקה ונמצאת טמאה, ובמאי פליג על הרמב"ן בזה. (וכן הקשה הרא"ה בבדה"ב שכתב שם דדברי המחבר עלו בערבוביא וכו', ע"ש.) ועי' בתפארת למשה משכ' בביאור דברי הרשב"א, והו"ד בפרד"ר (ט"ז ס"ק לח') ע"ש.

והנראה לומר בזה דס"ל להרשב"א דחלוק הדין דבדקה עצמה ונמצאת טהורה הדין דנמצאת טמאה, דבבדקה ונמצאת טהורה אין הגדר דבעינן להחזיק בודאי שהיתה טהורה באותה שעה, אלא הוא רק סיבא שנסתפק שהדם בא מאינך טפי ממנה, וזה סגי להציל עמה מן הספק שאנו דנים עלה. (משא"כ בבדקה ונמצאת טמאה דרק אפשר לטהר האחרות בלי שיבדקו בעצמן, ע"י שנחזיק בודאי שהדם בא מן האחרת, ודו"ק.) ולפ"ז אפשר לומר דס"ל להרשב"א דכל שידעינן בודאי שהיתה טהורה בשעה שנולד לנו הספק (דהיינו בשעת מציאת הכתם), סגי בזה שנסתפק באינך טפי ממנה.

ובדעת הרמב"ן דפליג על זה, יל"ע אם היינו משום דס"ל דגם בבדיקה ונמצאת טהורה בעינן להחזיק בודאי שהיתה טהורה בשעה שיצא הדם, או דבעצם הוא מודה להגדר של הרשב"א דבדקה ונמצאת טהורה אינו אלא סברא שנסתפק באינך טפי ממנה (דהרי אפשר לומר דלא שייכא הך בירור דאותיום אלא לגבי נמצאת טמאה דוקא דידעינן דעכ"פ יצא אז דם מן המקור וכנ"ל, ודו"ק) ורק דס"ל דלא סגי לזה אלא כשידעינן שהיתה טהורה בשעת יציאת הדם.

ועי' במה שכתב בסמוך (בהל' מא') דאם האחרונה בדקה ונמצאת טהורה לא מהני להציל עצמה, דאמרינן כאן נמצא כאן היה ואזלינן בתר מקום מציאת הכתם, ע"ש. והנה אי נימא דלפי הרמב"ן מהניא הבדיקה בתורת אומדנא דמחזקינן שבודאי היתה טהורה בשעת יציאת הכתם, אז צריכים לחדש דאפי' נגד זה מהניא האומדנא דכאן נמצא וכו' לומר להיפוך שנחזיק שממנה הוא הדם (וזה חידוש לכאורה), אולם אם נפרש דגם להרמב"ן לא מהני מה דנמצאת טהורה אלא לענין שנסתפק בהאחרות טפי ממנה, אז מובן היטב מה דמהניא החזקה דכאן נמצא וכו' לאידך גיסא, שנסתפק שגם ממנה בא הדם, ודו"ק.

שו"ר בחי' רעק"א (בסעיף נא' בא"ד) שהק' על מאי דנקט המחבר דגם לענין בדקה ונמצאת טהורה סגי בקינוח ולא בעי בדיקה, והק' רעק"א דמהיכא תיתי לו זה, ולמה לא בעינן בדיקה ממש וכמו בכל מקום דבעינן לידע שהיא טהורה, ע"ש. (ועי' במה שכתבנו ע"ד בסמוך.) ולפי הנ"ל אפש"ל דשאני הכא דלא בעינן לידע בודאי שהיתה טהורה באותה שעה, ובעינן רק סיבא שנסתפק באינך טפי ממנה וכנ"ל, ודו"ק.

והנה מצינו עוד שיטה בראשונים בזה, והוא שיטת הבעה"מ (בהשגתו על הראב"ד) דלגבי בדקה ונמצאת טהורה לא בעינן שבדקה תוך שיעור אותיום בכלל, דכחה גדול להציל עצמה מלהיות ניצול ע"י חבירתה, ע"ש. (ואפשר דהביאור בזה הוא על הדרך שכתבנו, ודו"ק.) ועי' בחוו"ד שהבאנו לעיל שכתב דעל הצד דמאי דמהניא בדקה ונמצאת טמאה הוא משום דתלינן במקולקל, ולכך בעינן שבדקה תוך שיעור וסת של שעת מציאתו, לענין בדקה ונמצאת טהורה לא בעינן הכי ומהני אפי' כשבדקה אפי' לאח"ז, וע"ש שציין לדברי הבעה"מ אלו.

ולפ"ז מדוקדק היטב דברי הרמב"ם דרק הזכיר הא דבעינן שבדקה מיד בהל"ב לענין בדקה ונמצאת טמאה ולא הזכיר אותה בהל"ה לענין בדקה ונמצאת טהורה. (ועי' בלחו"ש ס"ק נט' בא"ד ובאו"ש שכבר עמדו ע"ז.) ולפי הנ"ל א"ש דהרי לעיל הבאנו דברי האחרונים שפירשו בדעת הרמב"ם דס"ל דהא דמהניא בדקה ונמצאת טמאה הוא מטעם דתלינן במקולקל, ולכך לא בעינן עודה על המטה וכו', ע"ש. ולפ"ז א"ש דלא הביא הדין דבעינן שבדקה מיד אלא לגבי בדקה ונמצאת טמאה ולא לענין בדקה ונמצאת טהורה, והיינו כדברי החוו"ד הנ"ל, ודו"ק.

אולם עיקר התליה אינו מוכח וכדמבואר מדברי המחבר שלענין עודה על המטה סתם ומשמע דנקט כהרמב"ם, ומ"מ הביא הא דבעינן שבדקה מיד גם לענין בדקה ונמצאת טהורה, ע"ש, ודו"ק. אלא דשו"ר דמאי דנקיטנא לדבר פשוט דדעת המחבר כהרמב"ם אינו פשוט כ"כ, דאף דכן מבואר באמת בסד"ט (ס"ק צא' בא"ד) דדייק דדעת המחבר הוא כהרמב"ם לענין הא דלבשו חלוק בזא"ז, וכן נקט גם רעק"א (בתוס' למשניות בסו"ד, ע"ש), אולם מאידך גיסא יעויין בשו"ע הגר"ז (בס"ק קי') דדייק להיפוך מסתימת דברי המחבר דס"ל כדעת הרמב"ן והראב"ד הנ"ל, ע"ש, וכן הכריע בלחו"ש (בס"ק נט' בסו"ד) ע"ש, וא"כ אפשר דהחוו"ד ס"ל כוותייהו, ודו"ק.

שם עי' בדברי הרמב"ן בהל' מא' (הבאנוהו לעיל) דהיכא דלבשו החלוק או ישבו על ספסל בזא"ז, לא מהני בדיקת האחרונה לטהר עצמה, משום דאמרינן כאן נמצא וכו' ואזלינן בתר מקום מציאתו. ועי' בהגהות הגרא"ז שם שהק' ממאי דמסקינן לעיל בע"א לגבי הדין דתלינן במקולקל דלא אזלינן בתר מקום מציאתו, וצ"ע דמ"ש הא דהכא. והוי אפשר למימר ע"פ מה שכתבנו לעיל דהא דמהניא בדיקת עצמה לטהרה הוא רק כדי שנסתפק באינך טפי ממנה, וא"כ י"ל דבמקום דנמצא הכתם אצלה לא אמרינן כן. משא"כ בהא דלעיל דיש סיבא לתלות באינך מדין תלינן במקולקל אפשר דלענין זה לא אמרינן כאן נמצא וכו' שלא תוכל לתלות בה, ודו"ק.

אלא דאכתי אינו מעלה ארוכה בזה, דהרי הרמב"ן בהל' מד' כתב הכי גם לגבי הדין דמעוברת תולה באינה מעוברת דתולין במי שראויה לראות, וכתב שם הרמב"ן דאם המעוברת לבשה שנית, אז אינה יכולה לתלות בחבירתה שאינה מעוברת, דאזלינן בתר מקום מציאתה, ע"ש. והתם ודאי קשיא דמ"ש תליה באינה מעוברת מתליה במקולקלת, וצ"ע. שו"ר במקור מים חיים (בגליון השו"ע) שכבר עמד בזה, ע"ש. ואפשר דס"ל דתליה דמקולקלת עדיפא ממה דתולה אינה ראויה בראויה, אולם מסברא אינו כן, וצ"ע. (ועי' במה שכתבנו בזה לעיל בע"א ע"ד רעק"א לגבי נכרית מעוברת.)

שם עי' בתוס' שכתבו דהא דאמרינן שבדקה עצמה כשיעור וסת, ל"ד נקט בדקה אלא ר"ל קנחה דאמרינן בגמ' (לעיל דף יב.) דלא משכחת בדיקה כשיעור וסת. וכ"כ הרשב"א בתורה"ב (כ.) ע"ש בדבריו. ועי' בלשון המחבר בסעיף נא' שדקדק לכתוב הכי, דמיירי בשקנחה עצמה.

אלא דעי' בחי' רעק"א שם שעמד על זה שהמחבר נקט הכי גם לענין בדקה ונמצאת טהורה (והוא באמת מדברי הטור, ע"ש), דהרי לגבי בדקה ונמצאת טהורה שייכא גם ע"י בדיקה, דכל שהתחילה תוך שיעור וסת ונמצאת טהורה, הרי ידעינן דמשעה זו היתה כבר טהורה, ע"ש בדבריו. (ולענין קושיתו השניה, עי' במה שכתבנו לעיל.) ואפשר דמדברי הרשב"א בתורה"ב שם באמת מדוקדק קצת כדברי רעק"א, דנקט בדבריו דקאי על בדקה ונמצאת טמאה, ואפש"ל דדוקא נקט, ולא קאי על בדקה ונמצאת טהורה דג"כ איירי בה לעיל, ודו"ק. וע"ע בחת"ס שנקט בפשיטות כדעת רעק"א, דלענין בדקה ונמצאת טהורה בעי בדיקה דוקא, וע"ש בדבריו דבר יפה עפ"ד הנוב"י.

ור' אושעיא אמר אפי' בעלה בחטאת טהרותיה תלויות, בשלמא התם אימר שמש עכביה לדם וכו' והקשו בתוס' דכיון דיכול להיות שהדם בא אח"כ, א"כ האיך בעלה מביא חטאת, והרי הוי ספק, ותירצו דכיון דרוב פעמים בא מקודם ובתשמיש דאיכא ליתלי בעיכוב שמש טמא מן התורה, ע"כ. ובמה שכתבו דרוב פעמים בא הדם מקודם, עי' בחת"ס דהיינו שדרך הוא שהדם בא ע"י התשמיש, וע"ש שביאר בהכי המשל של הגמ' דהוי כנותן אצבע בעין.

ובעיקר דברי התוס' נראה פשוט דלא הקשו כן אלא ע"ד ר' אושעיא, (ולא על עיקר משנה דלעיל דף יד.) דכיון דס"ל דלענין טהרות לא הוי ודאי טמאות מטעם דאם איתא דהוי דם מאן עכביה, מוכח מזה דס"ל דאתיום לא הוי ודאי ממש, ולכך הוצרכו לחדש דהוי רק רוב, ונגד רוב שייכא ריעותא דאם איתא וכו'. אולם לפי בר פדא הוי ניחא בפשיטות דסברא דאתיום הוי ודאי גמור, ופשוט. (ושוב הראוני שכן ביאר גם בשו"ת בית אפרים סי' נא' בד"ה ועוד, ע"ש בדבריו.)

ת"ר כיצד תולות זו בזו, עוברה ושאינה עוברה תולה עוברה בשאינה עוברה וכו' וכתבו בתוס' דנר' לר"י דדוקא בהך ענינא דקאמר הש"ס תולין, אבל יש לה וסת דמסולקת דמים דהא אמרינן בה דיה שעתא אינה תולה באין לה וסת וכו', והו"ד בהגה"מ (אות ע'), והביאם הב"י, ע"ש, והו"ד בש"ך בס"ק סט', ע"ש.

ובטעם הדבר, עי' בתורת השלמים שם (ס"ק נד') דמשמע דהוא משום שאשה שיש לה וסת אינה מסולקת דמים לגמרי כמו הנך ד' נשים. ועי' בשו"ת רעק"א בסי' נו' שהאריך בענין זה עפ"ד התוס' לעיל דף ה. (בד"ה הא שאר נשים), וע"ש דמסיק דאינך ד' נשים מסולקות טפי, ועפ"ז מבאר מה דמשמע מפשטות דסוגיין דמעוברת תולה באינה מעוברת אף אם האינה מעוברת היא שלא בשעת וסתה, ע"ש. (אולם ילע"ק למה לא הביא שכן מפורש בדברי התוס' דהכא, וצ"ע.) ועיקר ההלכה דנקט, כן מפורש גם בהש"ך (בס"ק עא') דהא דזקנה תולה בילדה, היינו אפי' אם הילדה היא שלא בשעת וסתה, ע"ש.

אולם עי' בפרי דעה (טורי כסף ס"ק לט') שביאר מה שכתבו התוס' בסו"ד דה"ה דלא תלינן באשה שהיא בשעת וסתה, דהיינו משום דוסתות דרבנן, ע"ש, וכ"כ בפרדס רימונים (שפתי חכם ס"ק סט'), ע"ש. ולפ"ד אפשר לומר דזהו גם הביאור בתח"ד התוס' דלכך לא סמכינן על מה שחשיבה מסולקת שלא בשעת וסתה, כיון שהוא מיוסד על החזקה שרואה בשעת וסתה, ויל"ע בזה. (ולפ"ז הוי א"ש מה שרעק"א לא הביא מדברי התוס' דידן, כיון דאפשר להתפרש ע"ד זה.) ואפשר דנפ"מ בינייהו בעוד אופנים שמצינו שאשה חשובה מסולקת דמים, וכגון ביא' יום שבין נדה לנדה, (שהבאנו לעיל מהסד"ט ס"ק ע' שחשובה מסולקת דמים, ע"ש ע"פ הגמ' לעיל דף לט. שהיא בחזקת טהרה, ע"ש) דאפשר דלפי התורת השלמים בהני ד' נשים דוקא תלינן, ואילו לפי הפר"ד והפרד"ר הנ"ל אפשר דדוקא באשה שלא בשעת וסתה לא תלינן, אבל בשאר נשים דחשיבי מסולקות דמים שפיר תלינן, וצ"ע בזה.

והנה בעיקר דברי התוס', עי' במאירי (בד"ה בדקה אחת וכו' בסו"ד) שחולק וס"ל דאפשר לתלות באשה שהגיע זמן וסתה, אלא דנקט שם באופן שהשניה ג"כ יש לה וסת והויא שלא בשעת וסתה, ע"ש, ויל"ע אי דוקא נקט בכה"ג ומשום דהתליה הוא בצירוף מה שהיא חשיבה מסולקת קצת כיון דהויא שלא בשעת וסתה, או דל"ד נקט וה"ה באשה שאיו לה וסת קבוע, וצ"ע.

שם יש לדקדק בדברי הרמב"ם שהביא הך דין דתולה בראויה לראות באופן שבדקו כולן ונמצאו טהורות, ומשמע דס"ל דדוקא בכה"ג תולה אינה ראויה בראויה, ולכאורה פשוט דא"א לומר כן, וכדמוכח מסדר המשנה דאינו דוקא בכה"ג, וצ"ע. אלא דשו"ר שיש לדקדק כן גם בהמשך דבריו שבהל"ד הביא הדין דנמצאת תחת האמצעית וכו', ואם לא עלו דרך מרגלות המטה וכו', ובהל"ה כתב ע"ז וז"ל בד"א שבדקו כולן ומצאו טהור וכו',ע"ש, ויל"ע אם כוונתו לאוקמא גם הדין של נמצאת תחת הפנימית וכו' דוקא באופן שכבר בדקו כולן ונמצאו טהורות או לא. ואפשר דס"ל דבכל אופן שנמצא כתם בכה"ג, צריכים כולן לבדוק עצמן, ואינן סומכות על הני הכרעות אלא באופן שכבר בדקו כולן ונמצאו טהורות, וצ"ע בזה.

והנה לכאורה גם בדברי המחבר יש לדקדק במה שהביא הך דינא דתולין בראויה לראות בלשון בד"א כשכולן שוות וכו', ויל"ע אי קאי דוקא על הציור דכולן טמאות, או דקאי גם על הציור דרק מקצתם טמאים (וכגון כשאינן משולבות ונמצאת תחת החיצונה) וע"ז קאמר דאם אותה שתולים בה הויא אינה ראויה לראות, אז אין תולין בה והוין כולן טמאות, וצ"ע. וכן יש להסתפק באופן שבדקה אחת מהן ונמצאת טמאה, אלא שהיא אשה שאינה ראויה לראות, אם בכה"ג תולין בה, וכן להיפוך שבדקה ונמצאת טהורה אבל חבירתה אינה ראויה לראות. (ולפ"ד הרמב"ן הנ"ל לענין כאן נמצא וכו', נר' דה"ה בכה"ג, ודו"ק.)שו"ר בפרי דעה (שפתי לוי ס"ק סח') שנסתפק באופן הראשון הנ"ל דהיינו שהחיצונה והאמצעית אינן ראויין לראות, ע"ש בדבריו. ועוד ראיתי בס' בדי השלחן (בביאורים בד"ה אבל אם אחת ראויה לראות) שנסתפק בספק השניה, ע"ש.

דף סא. שלש נשים שהיו ישנות במטה ונמצא דם תחת האמצעית כולן טמאות וכו' ועי' ברשב"א בתורה"ב (כא:) שהביא בשם הראב"ד דהנ"מ דוקא כשהיו ישנות שמתוך שינה הן דוחקות זו את זו, אבל אם היו עירות אין לחוש שתשמטו ממקומן דאפשר לכל אחת מהן שתדע את מקומה, ואם תאמר ברי לי שלא באתי לכאן, היא טהורה. (ומבואר דמ"מ בעינן שטוענת הכי, ועי' לעיל גבי רחיים מה שהבאנו מהפרישה.) והוסיף עוד דמ"מ גם בעירות, כל מקום שיש סיבא שהיו נודדות ממקומן וכגון שיש עסק בצד פנימי, הוי דינא כמו ישנות, ע"ש, והו"ד בטור (סעיף נב') ע"ש. ועי' בפרישה (אות פח') שדייק מלשון הטור דמ"מ לא עדיפא מישנות ואינה טמאה אלא זו שבצידה, ולא אמרינן דע"י העסק דחקה ונכנסה גם השניה, ע"ש.

והנה ע"ע בדברי הרשב"א הנ"ל, דגם בעירות אם נמצא הכתם ביניהם טמאות. ועי' בלשון הטור שפי' דהיינו דהשתים שהן לצד הכתם טמאות והשלישית טהורה, וכן נקט המחבר בשו"ע. אולם יעויין בלשון המאירי על המשנה לעיל (דף נט:) לגבי ספסל, דמשמע מדבריו דבעירות היכא דנמצא הכתם ביניהם הוי כולן טמאות, ויל"ע במאי פליגי. ולכאורה אפשר לבאר סברת הטור בשני אופנים. או דס"ל דאע"ג דבעירות אין לחוש להשמטה, מ"מ אין זה אלא לגבי שלא תשמט למקום חבירתה, אבל למקום הפנוי ביניהם ודאי חוששין שמתנודדת לשם. וא"נ י"ל דס"ל דבעצם בעירות אין חוששין שמתנודדת ממקומה בכלל, ומ"מ כיון דבהכרח דם זה בא מאחת מהן, תלינן באלו שמסתברא טפי שבא מהם. ולפי המהלך השני אפשר להבין סברת המאירי, דס"ל דכיון דעכ"פ אותו מקום שביניהם אינו שייך לאחת מהם, תו אין תולין בהם והוין כולן טמאים, ודו"ק.

ובעיקר הדין של הראב"ד, עי' במאירי הנ"ל שמפרש עפ"ז דגבי ספסל לא שייכא הדין דאם ישבו כולן כאחת טמאות, דהרי יושבין עליו כשהן עירות, ע"ש. (ולכאורה כוונתו בזה ליישב הא דבמתניתין דכולן טמאות, שבק ספסל ונקט מטה, ולא נקט בספסל גופיה היכא דישבו עליו בב"א.)

שם והנה יל"ע בדברי הרא"ש דמבואר דס"ל דהדין של הראב"ד נאמרה גם לגבי רישא דכולן טמאות, וזה תמוה דהרי טעמא דרישא מפרשינן בסמוך בגמ' דהוא משום דמיירי כששלשתן משולבות, ועי' ברשב"א בתורה"ב (לעיל שם) שביאר דהוא משום דאין מקום ידוע לזו ולזו ואפשר דהדם בא מכל אחת משלשתן, ע"ש, וא"כ לגבי זה לכאורה אין מקום לחלק בין ישנות לעירות, ודוקא לענין הדין דסיפא דאינן משולבות, דמטמאינן גם את זו שלצד מי שנמצאת הכתם תחתיה משום חשש שדחקה ונכנסה במקומה, בזה אפשר לחלק ולומר דכשהן עירות אין חוששין לכך דכל אחת מכרת את מקומה, ודו"ק.

ואפשר די"ל דתלוי בביאור מה נקרא משולבות, דהרי הרשב"א (בקצר דף כ.) כתב דהיינו שרגליהם עוברות זו בזו, וכך הביאו התוס' בשם הר"י דברישא רגליהם היו תכופות ומעורבות זו בזו, וכ"כ המ"מ בא"ד דפירוש משולבות שרגליהן מעורבבות זו בזו, ע"ש, וכ"ה לשון הטור שרגליהן מעורות זו בזו, ע"ש. אולם מאידך גיסא, יעויין ברא"ש שפי' דהיינו שהיו כולן רצופות ותכופות זו לזו, ומשמע דאינן מעורבות זו בזו ממש אלא שהיו רצופות ממש זו אחר זו בלי שום פירוד ביניהם, וכן נראה לפי דעת הר"ח שהביאו התוס' דסיפא מיירי בנתפרדות זו מזו, ואפשר דגם לדידיה כל שאין פירוד ביניהם אלא הוין רצופות זו לזו הוי בכלל דינא דרישא וכדברי הרא"ש.

ולפ"ז אפשר דיש לחדש דהרא"ש לשיטתיה פירש הא דמהני משולבות באו"א, ולא כדברי הרשב"א הנ"ל דבכה"ג אין מקום ידוע לכל אחת מהן, דהרי לדידיה ודאי דאיכא מקום ידוע, אלא דכל המעליותא דמשולבות הוא דאז חיישינן שגם החיצונה דוחקת ונכנסת במקום הפנימית ולכך הוין כולן טמאות. (וכן נראה מדברי התוס' הרא"ש, ע"ש.) ולפ"ז שפיר נקט הרא"ש דכל זה שייכא רק בישנות דחיישינן שידחקו כל אחת במקום חבירתה, ולא בעירות שאיו אנו חוששין להכי, ודו"ק. שו"ר במאירי (בתחלת משנה השלישית) שמפורש בדבריו די"מ דהחשש במשולבות הוא דאפשר שדחקו הפנימית או החיצונה ליכנס בצד השני, וע"ש דשוב הביא כפי' הרשב"א הנ"ל, והיינו להדיא כמו שכתבנו בדעת הרא"ש, ודו"ק. ושוב הראוני בריטב"א בקידושין דף עג: שג"כ מבואר להדיא בדבריו כמו שכתבנו, ע"ש.

אימתי בזמן שעברו דרך מרגלות המטה, אבל אם עברו דרך עליה כולן טמאות ופרש"י אימתי אמרו נמצא תחת החיצונה פנימית טהורה וכו', והיינו דמפרש דהך אימתי וכו' קאי רק על הבבא בתרייתא דנמצא תחת החיצונה. אולם עי' ברמב"ם (בהל"ד בסו"ד) דמבואר דמפרש המשנה באו"א, וז"ל ואם לא עלו דרך מרגלות המטה שהרי אין להם סדר ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות, ע"כ. ומבואר דמפרש דהך אימתי וכו' קאי על כל הרישא דהיכא דעברו דרך עליה הוין כולן טמאות בכל מקום שנמצא ואפי' תחת הפנימית. וצ"ל דס"ל דבכה"ג הוי כמו משולבות דבכל מקום שנמצא, שייך שבא מכל אחת מהן. ושו"ר במאירי שמפורש בדבריו כמו שכתבנו בדעת הרמב"ם, ע"ש.

ולפ"ז יש לבאר דברי המ"מ שם שעמד ע"ז שהרמב"ם השמיט בהל"ב הדין דמשולבות, וע"ש שכתב ליישב שהרמב"ם סמך על מה שכתב אח"כ (בהל"ד) הדין דאם לא עלו דרך מרגלות המטה, ולפי הנ"ל ניחא דהדין דאם לא עלו דרך מרגלות המטה הוא ממש כהדין דמשולבות, ופשוט. ולפי הנ"ל ניחא גם מה דמפרש המ"מ שם קושית הגמ' דמ"ש רישא דלא מפליג וכו' דלא כמו שפרש"י דקאי על החילוק של הרישא דנמצא תחת האמצעית וכו', אלא פירש דקאי על החילוק בין עלו דרך מרגלות המטה לעברה דרך עליה, ע"ש, ובפשטות דבריו צ"ב. אולם לפי הנ"ל ניחא, דכוונתו לפרש דהמקשה סבר דרישא דכולן טמאות היינו משום דמיירי בעברו דרך עליה וכשיטת הרמב"ם, וע"ז מקשה דא"כ הו"ל לפרש דדוקא בכה"ג כולן טמאות, אבל אם עלו דרך מרגלות המטה אינו כן, וע"ז תי' הגמ' דרישא איירי בשוכבות משולבות ולכן אפי' אם עלו דרך מרגלות המטה וכסדר, מ"מ כולן טמאות. אולם לפרש"י דעברו דרך עליה נאמרה רק לגבי הפנימית, אין מקום לפרש כן קושית הגמ' ולשיטתו פירש לה באו"א, ודו"ק.

שם עי' בלחו"ש (ס"ק נט' בא"ד) שדקדק מלשון הראב"ד דבר מחודש. והוא דאף דס"ל להראב"ד דבעינן שבדקה בעודן על המטה, דבעינן תוך שיעור אותיום מזמן שהיה אפשר שבא הכתם, מ"מ בגוונא דידן מהניא בדיקת הפנימית תוך שיעור וסת מזמן שעמדו מן המטה אף דאין אנו מסתפקים שבא ממנה אלא קודם לכן בזמן שעלתה על המטה. וע"ש מה שכתב בביאור הדבר, והוא דבר תמוה ממש ואינו מסתברא כלל. (אף דעיקר היסוד שכתב שם מסתברא שפיר, ויפה כתב עפ"ז בסו"ד ליישב מה שהק' שם על שיטת הרמב"ן בכאן נמצא וכו', אולם לגבי דינו של הראב"ד לכאורה לא שייכא למימר כן בכלל, ודו"ק.) ואם נניח כעיקר הדין שדקדק הלחו"ש מדברי הראב"ד, לכאורה צריך לבאר באו"א, וצ"ע טובא בזה.

דף סא: ת"ר בגד צבוע מטמא משום כתם, ר' נתן ב"י אומר אינו מטמא משום כתם שלא תיקנו בגדי צבעונין לאשה אלא להקל על כתמיהן ופרש"י שאין הכתם ניכר בו כמראה דם גמור, ע"כ. ויש להסתפק בביאור דברי רש"י אם כוונתו לומר דמצד התקנה דכתמים, כמו שתיקנו שאין כתם בדבר המקבל טומאה, ה"נ לא תיקנו דין כתמים כשהוא על בגד צבוע כיון דאין הכתם ניכר היטב עליו, או האם כוונתו לומר דס"ל להאי תנא דאין כתמים על בגד צבוע משום דקיל טפי משאר כתמים כיון דאין המראה ניכר היטב ויש להסתפק דשמא אינו מראה טמא.

ועי' בכו"פ (בס"ק ט' בא"ד) שנראה מדבריו כצד השני, דאין בבגדי צבעונים כתמים כיון שאין המראה ברור דאפשר שנפל בה הצבע אדום מצד אחר, ע"ש. ולכאורה כוונתו הוא על דרך מה שכתב בלחו"ש (ס"ק יז') בביאור דברי רש"י שבבגד צבוע מספקינן דלמא אין המראה מצד עצמו אלא שנראה כן מחמת צבע הבגד שהוא עליו, ע"ש. ושו"ר כעי"ז גם בפרדס רימונים שג"כ ביאר דברי רש"י מטעם ספק דמספקינן דלמא באמת הוי מראה טהור או דלמא הוי רוק, ע"ש בדבריו. עכ"פ מדברי כולן נראה דמפרשים דברי רש"י על דרך צד השני שכתבנו, דמאן דמיקל בכתם בבגד צבוע הוא משום ספק טפי משאר כתמים, ודו"ק. (וכן ראיתי מדקדקים מדברי החת"ס בשו"ת סי' קסא' דבבגד הסמוך לבשרה לא מקילין בבגד צבוע, מבואר דס"ל דמקילין רק מטעם דשמא אינו מגופה.)

אולם מאידך גיסא, יעויין בסד"ט (בס"ק נג' בא"ד, ובס"ק לו' בסו"ד) שכתב דהא דהקילו בכתם שעל בגד צבוע, היינו אפי' אם יודעין בודאי שהדם הוא ממנה ורק שלא הרגישה, וכמו שמבואר בסוגיא לעיל דף נח. גבי בדקה קרקע עולם וכו' לענין דבר שאינו מקבל טומאה, ע"ש. וכן נראה מדברי המעיל צדקה בסי' כ' (הו"ד בסד"ט ס"ק סא' בד"ה עוד ראיתי) ע"ש, וע"ע מה שכתב בסי' סב' עפ"ד רש"י לעיל דף כ., ודו"ק. (וכן נקטו רוב הפוסקים בדעתו, ועי' בשו"ת שבה"ל ח"ב סי' פז'.) וכן ראיתי אח"כ מבואר להדיא בדברי הרשב"א (במשמה"ב דף טז:) דנקט בגד צבוע בהדי הני דמקילין בהן אף דהוי ודאי מגופה, והסד"ט בעצמו דייק כה"ג (בס"ק ז' בסו"ד) לענין תינוקת, ע"ש. ולכאורה נראה מדבריהם דס"ל דהוי תקנה שתיקנו דבכל אופן ליכא דין טומאת כתמים על בגד צבוע, ואפי' היכא דליכא להסתפק שאינו מגופה, ויל"ע בזה.

והנה עי' בפת"ת (אות כב') שהביא מס' עמודי כסף דבג' ימים הראשונים של ימי הספירה אין לתלות בכתם שעל בגד צבוע, ע"ש, והוא עפ"ד הרמ"א בסי' קצו' סעיף י' שפסק דאין תולין בכתמים בג' ימים הראשונים כמו שתולין בשאר ימים, ע"ש, ועי' בש"ך שם ס"ק יג' מה שביאר בזה.

אולם עי' בפת"ת בסי' קצו' שם (אות יב') שהביא משו"ת חמדת שלמה שכתב דמ"מ בכתם הנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה יש לטהר אפי' בג' ימים הראשונים, דדוקא בתליות מחמירים בג' ימים הראשונים משום דיותר מסתברא לתלות בגופה, אבל דבר שאינו מקב"ט שאינו מדין תליות, וכדחזינן (גבי בדקה קרקע עולם וכו') דאפי' אי ידעינן בודאי שהיא מגופה מ"מ טהורה, ה"נ דטהורה אפי' בג' ימים הראשונים. וע"ש בפת"ת שהוסיף דמדברי המעיל צדקה (בסי' סב') מבואר דה"ה בכתם שעל בגד צבוע יש להקל כן, ע"ש, והיינו דלא כדברי העמודי כסף הנ"ל.

ולכאורה יש מקום לבאר דפליגי בספק הנ"ל. די"ל דהעמודי כסף ס"ל דדין בגד צבוע שאני מדבר שאינו מקב"ט, דדוקא התם ל"ח תליה אלא הוא מעיקר התקנה שאין בו דיני כתמים (וכמו שביארנו מהראשונים לעיל דף נח., ע"ש) אבל בגד צבוע הוי מטעם תליה, וכמו שהבאנו מדברי האחרונים הנ"ל דיש מקום להסתפק בה דלמא אינו מראה דם, וא"כ י"ל דבג' ימים הראשונים כיון דמעיינה פתוח לא תלינן בהכי וחוששין דהוי דם מגופה. אולם בדעת המעיל צדקה י"ל דאזיל לשיטתיה הנ"ל דס"ל דגם בגד צבוע אינו בגדר תליה, אלא דהוי מעיקר התקנה דלא תיקנו דין כתמים היכא שהוא על בגד צבוע כמו שלא תיקנו היכא דהוי על דבר שאינו מקב"ט, וא"כ גם בג' ימים הראשונים יש לטהרה וכנ"ל, ודו"ק.

אולם נראה דאף דודאי ניתן לומר כן, מ"מ אינו מוכח, דאפשר לומר דגם העמודי כסף מודה דהוי מצד התקנה שלא תיקנו כתמים בבגד צבוע, ומ"מ ס"ל דבג' ימים הראשונים אין לטהרה. והביאור בזה י"ל דס"ל דהא דמחמירים בג' ימים הראשונים אינו מטעם סברת החמד"ש הנ"ל דכיון דמעיינה פתוח מסתברא יותר לתלות בגופה (וסברא זו שייכא רק לגבי תליות וכנ"ל), אלא דהוא מטעם אחר דצריכים לידע בודאי שפסק דם המקור לגמרי, ולכך צריכים שיהיו הג' ימים הראשונים טהורין לגמרי, (וכ"ה לשון המרדכי שהביא הש"ך הנ"ל) וא"כ אפשר לומר דס"ל דזה שייכא בכל מקום שמקילין בדם, ולא רק לענין תליות, ודו"ק. (ובעיקר הנידון, עי' מה שכתבנו עוד בזה לקמן ע"ד השו"ת תשובה מאהבה בענין בגד מנומר.)

שם עי' בפת"ת הנ"ל (אות כב') בשם העמודי כסף דנראה דאין לאשה להלביש בגדי צבעונין בימי נדותה ובימי ליבונה כדי להצילה מכתמים, ע"ש, וכ"כ התורת השלמים לקמן בסי' קצו' (ס"ק ח') ע"ש. (וע"ע בהגהות אמרי ברוך כאן מה שכתב בזה.) אולם במקום הדחק שהאשה אינה יכולה ליטהר, מבואר בשו"ת רעק"א (מהדו"ת סי' לד') וכן בשו"ת חת"ס (סי' קסא') דיכולה להקל וללבוש בגדי צבעונין בימי ליבונה, ע"ש.

ובעיקר הנידון יל"ע מה הדין לענין ללבוש דבר לבן שאינו מקב"ט (וכגון פאד, שלדעת רוב הפוסקים אינו מקב"ט) בימי ליבונה, האם הוי כמו בגד צבוע או דלמא הוי עדיפא מינה. ובביאור הספק אפשר לומר דרק לענין בגד צבוע יש להחמיר שהרי תיקנו שתלבש לבנים כדי שתדע אם רואה דם או לא, וא"כ אין לה ללבוש בגד צבוע כיון שלא תדע אם רואה דם, אבל בדבר לבן אפשר דמותר לה ללובשה אף שאינו מקבל טומאה, דאפשר דאין שום דין דאינו מותר לה להציל עצמה מדיני כתמים בימי ליבונה, וצ"ע בזה. (ושמעתי מכמה מורי הוראה שבאמת התירו כן, והראוני בס' אוצרות הטהרה בסופו שנדפס שם שו"ת מהגרשז"א מכת"י, והתיר לעשות כן לכתחילה, ע"ש.)

שם עי' בסד"ט (בס"ק כא') שהביא המעיל צדקה (בסי' סב') שפסק דבבגד מנומר צבע ולבן ויש חצי שיעור כתם על הלבן וחצי על הצבוע, דאין החלק שעל הצבוע מצטרף להשלים שיעור הכתם, ע"ש.

אולם עי' בחוו"ד (ס"ק ט') שחולק עליו ע"פ דברי השו"ת הרמ"א (הובא בט"ס בסוף הסימן, ע"ש) דהיכא דהאשה מצאה מראה טהורה דידעינן ודאי שהיא מגופה, ובתוך המראה טהור יש חלק שהוא מראה אדום, היא טמאה, כיון דודאי מגופה אתי וא"א לתלות בו במאכולת. והיינו דהחוו"ד למד מדברי הט"ז דכל מקום דידעינן בודאי שהיא מגופה ואין לנו צד מאכולת הויא טמאה אפי' בפחות מכשיעור גריס, וא"כ ה"נ מהני החלק שעל הצבוע להוכיח שלא בא הכתם ממאכולת (שהרי בין הכל יש יותר מכגריס), וממילא אפשר לטמאה ע"י החלק שעל הלבן לבד אף שהוא בפחות מכשיעור.

ובדעת המעיל צדקה אפשר לומר דאזיל לשיטתו (בסי' כ') דס"ל דלא תיקנו כתמים בפחות משיעור גריס אפי' היכא דליכא לתלות על מאכולת וכמו בכתם שחור, ע"ש בדבריו, וא"כ ה"נ בנדו"ד. (ועי' בדברי הרמ"א הנ"ל, ואפשר דלא מיירי אלא בתליה ולא בפחות מכגריס, ודו"ק.) וע"ע בשו"ע הגר"ז (ס"ק כג') שנקט ג"כ כהמעיל צדקה, ואף דפסק (בס"ק ט') כהראב"ד דבכתם שחור טמאה בפחות מכגריס, י"ל דס"ל דהתם שאני דלא שייכא תליה במאכולת בכלל, ודו"ק. (ובעיקר הנידון אי תיקנו שיעור גריס אפי' היכא דליכא להסתפק במאכולת, עי' במחלוקת התורת השלמים והכו"פ ריש סי' קפג' בכתם פחות מכגריס היכא דידעינן בודאי שמגופה הוא, וע"ע במה שהארכנו לעיל דף נז: בביאור שיטת הרמב"ם דאין תולין במאכולת בכתם שעל בשרה, ודו"ק. וע"ע בדברי הרש"ש לעיל דף נב: שביאר בהכי סברת התוס' שם, וע"ע שביאר בהכי סוגיא דר' ינאי ור' חנינא לעיל דף נט.)

והנה ע"ע בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סוף סי' קסג', הובא בפת"ת אות כ') שג"כ פסק כהחוו"ד דבכתם שהוא חציו על לבן וחציו על צבוע יש להחמיר, אולם נראה מדבריו דמטעם אחר הוא. דע"ש דנקט דאפשר דאפי' המקילים בדין כתמים שעל בגד צבוע לא הקילו בכה"ג, אלא דוקא באופן שכל הכתם הוא על בגד צבוע. ולכאורה הביאור בזה הוא דס"ל דבכה"ג לא שייך הקולא של בגד צבוע בכלל. (ולא דטמאה מצד החלק שהיה על הלבן וכמו שכתבנו בדעת החוו"ד.) ואפשר דיש לבאר בזה דס"ל כהצד שכתבנו לעיל דהא דמקילין בבגד צבוע הוא משום דאינו ברור שהוא מראה דם, וא"כ הכא דחלק של הכתם הוא על הלבן ושפיר ניכר ע"י שהוא דם, שוב הוי הדין דכל הכתם יכול לטמאה, ושפיר יש כאן שיעור גריס לטמאה. ושו"ר שכן מפורש באמת בדברי הרב השואל שם, ולכאורה זהו ג"כ סברת התשובה מאהבה.

וגם לפ"ז אפשר לומר דהמעיל צדקה והסד"ט הנ"ל דפליגי עליה וס"ל דאין החלק שעל הכתם מצטרף לשיעורא, אזלי לשיטתם שהבאנו לעיל דס"ל דאפי' היכא דידעינן בודאי שהוא מגופה אינה טמאה, דלא תיקנו בכלל טומאת כתמים בבגד צבוע, ודו"ק.

שם עי' בחכמת אדם (כלל קיג' אות י' בסו"ד) שפסק דבעורות צבועין בידי"ש איכא טומאת כתמים, וכדחזינן דאית בהו טומאת נגעים. ודבריו צ"ב טובא, ועי' בלחו"ש (ס"ק טז') שכבר האריך לדחות דברי החכמ"א. אולם נראה דיש מקום לבאר דבריו עפ"ד הכו"פ בס"ק ט' (הבאנוהו לעיל) דמדמה הא דאין נגעים נוהגין בבגדי צמעונין להא דאין נוהגין בה דיני כתמים, דתרוויהו מחד טעמא הוא משום דאינו ויכר בהו מראה האדמימות, ע"ש.

ולפ"ז אפש"ל דהחכמ"א ס"ל כוותיה, וא"כ י"ל דכמו דלגבי נגעים שאני היכא דצבעו בידי"ש, ה"נ לענין כתמים, ודו"ק. ולפ"ד החכ"א יש ליישב קושית האחרונים (כן הראו לי בשו"ת שו"מ מהדורא תליתאה סי' שסב', ע"ש) בהא דתניא לעיל (דף ס:) דבכתם שעל עלה של זית טמאה, והקשו דהרי עלה של זית יש לה צבע, ולפי החכמ"א ניחא דהו"ל צבוע בידי"ש.

שם עי' ברמב"ן בהל' נדה (פ"ד ) שפסק כת"ק, אולם עי' ברמב"ם (פ"ט ה"ז בסו"ד) שפסק כר' נתן ב"י. ועי' בהגה"מ שם (אות ו') בשם רבינו שמחה שגם רנב"י לא הקיל אלא לענין הבגד שאינו מטמא טהרות הנוגעות בו, אבל לגבי בעלה מודה שאסורה, ע"ש. (אולם מלשון הרמב"ם מבואר שהקיל גם לגבי עצמה מדכתב כדי להצילה וכו', ופשוט.)

אלא דעי' בשו"ת חת"ס סי' קסא' (הובא בפת"ת אות כא') שנתקשה בסברת ר' שמחה, דהרי אדרבה בעלמא מצינו שמקילים טפי לגבי בעלה מלגבי טהרות, ע"ש בדבריו. אלא דבאמת לא זכיתי להבין למה נקט כ"כ בפשיטות, דהרי אדרבה מצינו כמה מקומות שמקילים טפי לטהרות, עי' ברמב"ן על המשנה בסמוך לענין העברת סממנין על ספק כתם, וע"ע בב"י בסי' קצא' לגבי שיטת הר"ח, וכן בסד"ט שם, שהביאו סברות דדוקא לענין בדיקות הקילו טפי לבעלה, וצ"ע בזה. שו"ר בשו"ת תשובה מאהבה הנ"ל (לעיל בדבריו שם) שכבר עמד בכל זה, ע"ש בדבריו באריכות, וע"ע בדברי החת"ס שם.

ואפשר דיש לבאר סברת ר' שמחה באופן מחודש, דס"ל דכל מה שתיקנו שטומאת כתמים תלוי במה שנמצא עליו הכתם, לא שייכא אלא לענין הדין טומאה של החפץ עצמה, ומשום דכל טומאתו הוא ע"י דאיתא להדם עליה ומטמאו במגעו. אבל לענין הדין טומאה של האשה שלא שייכא כלל להמקום שנמצא בו החפץ, אלא דטומאתה הוא משום דע"י מציאת הכתם חוששין שבא הדם מגופה, והיציאה מגופה הוא מה שמטמאה לה, לא שייכא בזה סברא שתיקנו שיהא טומאה דידה תלויה בעל מה נמצא הכתם. (ואפשר דא"ש רק לפי הצד שהבאנו לעיל, דהוא תנאי בהתקנה, ודו"ק.) ודוקא לענין נמצא על דבר שאינו מקב"ט, בזה שפיר אפשר לומר דגם טומאת האשה תלויה בזה, וכמו שהבאנו (לעיל דף נח.) מדברי הראשונים בטעם שלא תיקנו טומאת כתמים בדבר שאינו מקב"ט, ודו"ק.

שבעה סמנין מעבירין על הכתם וכו' ופרש"י שאין הדם בטל עד שיעברו כולן עליו, ע"כ. ולכאורה יש לדקדק מדבריו דמפרש להרישא דמיירי לענין ביטול הדם לחוד, ולא כמו שפירש בסיפא (בד"ה לא עשה ולא כלום) דמיירי בין לענין בדיקה ובין לענין ביטול. ואפשר דיש לפרש דהוי ק"ל לרש"י מה דנתעוררו הראשונים בכפילות של המשנה, ומתוך דבריהם מבואר דמשו"ה אוקמא הרמב"ם להרישא לענין בעלה, והראשונים דחו די"ל דכולם מיירי בטהרות ותני והדר מפרש, ע"ש בדבריהם.

ולפ"ז אפשר לומר דזהו דהוי ק"ל לרש"י, ולכך פירש דרישא מיירי לענין ביטול של ודאי דם (וכמו בברייתא דר' חייא בע"ב), וסיפא איירי לענין בדיקת ספק דם ספק צבע. אלא דיעויין בדבריו בסנהדרין (דף מט:) דמבואר בדבריו דמפרש גם הרישא לענין בדיקה, ובתוס' בשם ר"ת שם באמת מקשים ע"ד רש"י התם דמתניתין איירי גם לענין ביטול דם ודאי, ע"ש, ואפשר דרש"י הכא באמת חזר מדבריו שם, וצ"ע. (שו"ר בפי' המלאכת שלמה על המשנה שכבר עמד ע"ז, ע"ש.)

שם יל"ע אי מתניתנן איירי בכל כתמים דעלמא ובכולהו כתמים דמכילתין איתא להך ספיקא דשמא צבע הוא, או דסתם כתמים דמכילתין מיירי מן הסתם בדניכר מתוך מראיתו שהוא דם, וכל הספק הוא אי מגופה או מעלמא, והכא מיירי בכתם מיוחד שיש ספק מתוך מראיתו דלמא לאו דם הוא בכלל.

והנה עי' בדברינו בסמוך שהבאנו דעת כמה פוסקים דהיכא דא"א לברר מקילין בהני כתמים, וכפי שיתבאר בסמוך, ולכאורה פשוט דלא אמרינן כן בכולהו כתמים דא"כ ביטלת תורת כתמים בזה"ז דאין אנו בקיאין בהני סממנין, א"ו דבסתם כתמים לא מספקינן בהכי. (ועי' בסד"ט בס"ק נב' שבאמת נתקשה בזה, אולם פשוט שאינו כן.) וכן מבואר נמי בהמשך הסוגיא דהכא מקילין טפי משאר כתמים, עי' בתוס' לקמן בד"ה הנח לכתמים דרבנן, ודו"ק. וע"ע בדברינו לעיל בס"פ הרואה כתם שכתבנו לדקדק מדברי התוס' דס"ל דאין תולין כתם בשרף או קילור אא"כ מסופק בה שמא לא הוי דם בכלל, ע"ש, ומבואר כדברינו.

שו"ר דבאמת יש לדקדק כדברינו מלשון הרמב"ם כאן, דע"ש בהל"ו וז"ל כל כתם הנמצא על הבגד שאין לו במה יתלה אינו מטמא עד שיודע שהוא דם, ואם נסתפק להם שמא הוא דם או צבע מעבירין עליו ז' סמנין אלו על הסדר, ע"ש. ויש לדקדק במה שהוסיף ואם נסתפק להם וכו' שהוא לכאורה לשון מיותר, והו"ל למימר בפשיטות כיצד יעשה וכו'. א"ו נראה מדבריו דהך בדיקה לא נאמרה אלא באופן דיש לנו להסתפק דלמא לאו דם הוא, אבל מן הסתם לא מספקינן בהכי. וכעי"ז יש לדקדק גם מלשון המחבר, ע"ש. (אח"כ מצאתי במשנה אחרונה על המשנה שכבר דקדק כן, אלא דע"ש שמפרש באו"א קצת.)

שו"ר במהרש"א (ע"ד התוס' בד"ה שנאן) שמבואר מדבריו דנקט דלא מספקינן בצד צבע אלא משום שהעביר עליו הז' סממנין ולא עבר, דע"ש שכתב דבברייתא דהעביר ולא עבר ושנאן ועבר, מכאן ואילך אין לנו לתלות עוד בצבע, ע"ש. ומבואר דרק מחמת הוכחה דלא עבר הוא דמספקינן בצבע, ודו"ק. (ואפשר דיש לדקדק כדבריו מלשון התוס' בד"ה הטבילו בא"ד, אולם יש לדחות.)

שם עי' ברמב"ן ורשב"א שהביאו מהרמב"ם שמפרש דרישא דמתניתין קאי לגבי בעלה. ועי' ברשב"א שדקדק מדברי הרמב"ם דס"ל דמן הסתם אינה אסורה לבעלה אא"כ בדקה בז' סממנין ועבר. וברשב"א שם דחה דבריו בתרתי, חדא דיל"פ דמתניתין איירי לענין טהרות ולא לגבי בעלה, ועוד י"ל דאפי' אי מיירי לענין בעלה, מ"מ משמעות המשנה דמעבירין וכו' משמע להיפוך דאינה טהורה אא"כ העבירו סמנין ולא עבר. ועוד דמדכייל לה בהדי טהרות (דהיינו סיפא דהטבילו וכו' דגם להרמב"ם מיירי בטהרות) מבואר דדינו שוה לדין הטהרות, ובטהרות פשיטא שטמאין מספק וכמבואר בברייתא לגבי העביר צפון, ע"ש בדבריו, ועי' בראב"ד שג"כ השיג על הרמב"ם בזה. (אלא דבמאי שכתב מתחילה לדחות דיש לאוקמא מתניתין בטהרות, יל"ע דא"כ אכתי יהא צריך לחלוק ולומר דפירושא דמעבירין וכו' היינו כדי לטהר ובלא"ה טמאים מספק וכדהוכיח מברייתא בגמ', וא"כ יל"ע למה לא כתב רק דחיה השניה, וצ"ע.)

והנה מפשטות דברי הרשב"א משמע דס"ל דלדעת הרמב"ם הוי טהורה לגמרי בלי בדיקה, אולם עי' בדברי המ"מ שמפרש דעת הרמב"ם דבודאי מודה דכל זמן שלא בדקה הוי טמאה מספק, וא"א בה ספק דרבנן לקולא כיון דאפשר לברורי, ע"ש. אולם נראה דאפי' אי נקיטנא כדברי המ"מ בהבנת דברי הרמב"ם, מ"מ קושית הרשב"א במקומה עומדת, דהרי מדברי המשנה משמע שדינו כמו לענין טהרות ובטהרות מבואר דטמא מספק אפי' היכא דא"א לברר, דהרי בהא דהעביר עליו צפון טמא אף דא"א תו לברורי, ודו"ק.

ומזה אני תמה על מה שראיתי בדברי הב"י שנקט כדברי המ"מ בהבנת דברי הרמב"ם ולפ"ז כתב דאין נפ"מ לדינא בדברי הפוסקים דלכ"ע טמאה מספק אם לא העביר עליו הסמנין, ע"ש. ודברים תמוהים דהלא אכתי איכא נפ"מ טובא לענין היכא דא"א לברורי וכנ"ל, וצ"ע. שו"ר בב"ח שכבר עמד בזה (אלא דיל"ע למה לא תמה ע"ד הב"י) אלא דסו"ד מגומגמין קצת, ע"ש, וצ"ב.

שו"ר גם בתורת השלמים (ס"ק כט') שג"כ נקט כדברי הב"י דלפי המ"מ כ"ע לא פליגי, והיכא דא"א לברורי אזלינן לקולא מטעם ספיקא דרבנן, וע"ש דפליג על הב"ח, ולא זכיתי להבין הדברים וכנ"ל וצע"ג. (ודרך אגב, ע"ע בדברי התוה"ש בס"ק ל' דנר' דבזה"ז כיון דא"א לברר יש להקל בספק צבע, אלא דהביא דהלבוש החמיר, וכתב בדעתו דס"ל דהוי כחסרון ידיעה, וכ"כ ברעק"א לעיל בסעיף כג', ע"ש, וע"ע בדברי הסד"ט בס"ק מו' מה שכתב בענין זה. וע"ע בדברי הרשב"א לעיל דף נו: בשם הראב"ד לגבי עיקר הדין של ספק ידיעה לגבי כתמים, ודו"ק.)

והנה במאי דנקט המ"מ דהוי אמרינן כאן ספק דרבנן לקולא, יל"ע דמ"ש מכל כתם דהוי ספק ומ"מ החמירו בו. וצ"ל דשאני הכא דמספקינן דלמא הוי צבע ולא הוי כשאר כתם בכלל, וכעין מה שכתבו התוס' בסמוך (בד"ה הטבילו) דדיינינן ליה כס"ס, ע"ש, וע"ע בתוס' לקמן (דף סב:) בד"ה הנח לכתמים. (אלא דהתוס' ס"ל דמספקינן בצבע רק אחר שלא עבר ע"י הסממנין וכדהבאנו לעיל מדברי המהרש"א, אך בדברי הרמב"ם מבואר דלא כן, ודו"ק.)

שםוהנה בעיקר דברי הראשונים דפליגי על מה שכתב הרשב"א בדעת הרמב"ם, וס"ל דמן הסתם אין סומכין להקל שהוא צבע בלי בדיקה, היה נראה פשוט דכל זה הוא בדלית לה על מה לתלות, אולם היכא דנתעסקה בצבע אדום לכאורה פשיטא דיכולה לתלות כתמה בהכי, וכמו דתנן לעיל (דף נח:) לגבי נתעסקה בכתמים, ע"ש. אלא דראיתי דבר מחודש בחי' רעק"א (סעיף כג') שנסתפק דאפשר דגם היכא דנתעסקה בצבע אינה תולה בה, וצריך לבדוק בסממנין, ע"ש, ולכאורה מסברא אינו כן, וצ"ע.

שו"ר דמדברי הרמב"ן בסוגיין לכאורה מבואר דלא כרעק"א, דע"ש שכתב דלגבי בעלה לא מהני בדיקת סממנין, ואין לטהר אלא היכא דיש לה על מה לתלות וכמו בנתעסקה בצבע, ע"ש, וע"פ פשטות משמע דתליה מהניא בלי בדיקה. (וכן משמע עוד בדבריו לקמן שם במה שכתב בדעת הרמב"ם, אלא דהלשון שם מגומגם קצת, ע"ש.) ובעיקר הספק של רעק"א, אפשר דתלוי במה שכבר הבאנו (לעיל דף נט.) להסתפק בגדר הדין של תליות אם הוא היתר במקום תליה או דלא תיקנו כתמים בכלל היכא דאינו ודאי מגופה, ע"ש, ודו"ק. וע"ע לעיל דף נב: במחלוקת ר' חנינא ב"א ורבנן, ודו"ק.

שם עי' ברמב"ן שכתב דמתניתין מיירי דוקא לענין טהרות ולא לגבי בעלה, ואין הבדיקה מועלת לגבי בעלה לברר שאינו דם, וע"ש דפליג בזה ע"ד הרמב"ם שם. ועי' בחי' הר"ן שג"כ כתב כדברי הרמב"ן. (וכן נראה לפ"ד התוס' בסוגיין, דעיקר טעמא דטהור הוא משום ביטול ולא משום דתלינן בצבע, ודו"ק.) וע"ע בהראב"ד בהשגות שג"כ השיג על הרמב"ם בזה, והוסיף בביאור החילוק בין טהרות לבעלה, דהרי אין הבדיקה מבררת בודאי שהוא צבע דאפשר דגם דם לא יעבור, אלא מטהרינן בצירוף דאפי' אי הוי דם מ"מ אינו מטמא משום דהוי טומאה בלועה (וכמבואר בהמשך הסוגיא), וזה לא מהני אלא לענין טהרות ולא לענין בעלה, ע"ש. (וע"ע מה שהארכנו בענין זה ע"ד הראשונים בסמוך.)

אולם עי' ברשב"א שמודה להרמב"ם בזה דמהניא הבדיקה גםלגבי בעלה, וע"ש שכתב דאי מהני הבדיקה לענין טהרות כ"ש דמהני לבעלה דכתמים דרבנן, ע"ש, וכ"כ בתורה"ב (טז.) ע"ש. אולם עי' ברא"ה בבדה"ב שם שחולק עליו וס"ל דאין הבדיקה מהני לענין בעלה, וכדעת הרמב"ן הנ"ל. וע"ע בהגה"מ (אות צ') שהביא מרבינו שמחה שג"כ דעתו כמו הרמב"ן, וע"ש שביאר דלא הקילו אלא לגבי טהרות משום דהוי טומאה בלועה וכמבואר בגמ', וכסברת הראב"ד הנ"ל, ע"ש. ובדעת הרמב"ם (והרשב"א) י"ל כמו שמיישב הרמב"ן בדעתו, דדוקא לענין טהרות החמירו שלא לסמוך על תליה בצבע לחוד, והוצרכו לטעמא דבלועה, ע"ש.

והנה עי' בב"ח שהק' על שיטת הרמב"ן דהרי בעלמא (וכמו לענין בדיקות לעיל דף יא:), מצינו שמקילין לבעלה טפי מטהרות, וא"כ מ"ש הכא דאמרינן להיפוך. (ועי' ברשב"א במשמה"ב שם דמה"ט נקט כדעת הרמב"ם בזה.) וע"ש שתי' דחלוק לענין למפרע מלהבא, ע"ש. וע"ע בפרישה (אות מה') שג"כ מחלק בין בדיקות להא דהכא באו"א, ע"ש בדבריו.

וע"ע בט"ז (ס"ק יח' בסו"ד) שתי' ע"פ דברי הב"י בסי' קצא' (בביאור שיטת הר"ח) דשאני בדיקות שלא תיקנו לגבי בעלה דא"כ יהא לבו נוקפו, ע"ש. (והיינו כתי' ב' של הפרישה.) אלא דבמאי דנקטו בדעת הרמב"ן דהכא החמירו טפי לבעלה (משום דהוי בכרת), יל"ע דהרי הרמב"ן כתב איפכא בביאור דעת הרמב"ם, ע"ש, ואינו נראה דבסברא זו גופה הוא דפליג על הרמב"ם, וצ"ע.

אלא דלכאורה יש לתמוה על כולם למה הוצרכו לסברות חדשות, ולא ניחא להו החילוק שכתבו הראב"ד והרא"ה והגה"מ דשאני לענין טהרות שטהורה ממ"נ מטעם דהוי טומאה בלועה וזה לא שייכא לענין בעלה. ועי' בכו"פ שכבר עמד ע"ז, וע"ע בסד"ט (ס"ק נא') שהביא כן משו"ת פנים מאירות, וצ"ע.

דף סב. הטבילו ועשה על גביו טהרות... הרי זה צבע ופרש"י דאי הוי דם הוי עבר, ע"כ. ובתוס' הקשו על מה שפרש"י בסנהדרין (דף מט: בד"ה מעבירין וכו' בסו"ד בידוע שצבע היה) דנקטינן דהוי ודאי צבע, מהא דאמרינן בסוגיין א"ר זירא וכו', ולכך פירשו דהרי זה צבע ר"ל דהר"ז ספק צבע כלומר דיש לנו לתלות בצבע, ואע"ג דפעמים דדם נדה אינו עובר ע"י ז' סממנין, הכא איכא ס"ס מלבד טעמא דבטול, דשמא צבע הוא כיון דלא עבר ואת"ל דדם הוא אימא מעלמא אתא וכו', ע"ש בכל דבריהם.

ושיעור דבריהם נראה דמה"ת סמכינן על מה שהוא בטל כדי לטהר הכתם, ורק דמדרבנן היה מקום לגזור שהטהרות שכבר עסק בהן קודם העברת הסממנין (דאיירי בהו מתניתין) יהיו טמאות כיון דהקפיד על הכתם להעביר עליו סממנין, וע"ז נקט המשנה טעמא דהר"ז צבע, ור"ל כיון דלא עבר ע"י הסממנין יש להסתפק שמא הוא צבע, וממילא יש להתיר מטעם ס"ס, ולכך לא תיקנו שיהיו הטהרות שלמפרע טמאות, ודו"ק. והנה מאי דנקטו התוס' דעיקר הדין טהרה הוא מכח מה דהדם בטל, לכאורה י"ל דיצא להם זה מדברי ר' זירא גופיה דאמר דהיכא דהקפיד עליו להוציאו באמת טמא, ומבואר דדוקא משום דלא הקפיד עליו הוא דטהור, ולכאורה היינו מטעם שבטל, ופשוט.

והנה בדברי רש"י בסוגיין (בד"ה הר"ז צבע, וע"ע בדבריו בע"ב) מבואר דנקט דלא כתוס', וס"ל דעיקר הטעם דטהור הוא משום דתלינן לקולא שהוא צבע (אולם לא כדבריו בסנהדרין דהוי בתורת ודאי), וא"כ צ"ע לדידיה מגמ' דר' זירא דמבואר דתלוי במה שאינו מקפיד עליו. וצ"ל על דרך מה שכתב רש"י בע"ב בדעת ר' יוחנן, דלא תלינן לקולא דצבע הוא אלא משום דא"נ דם הוא הוי טהור מטעם דהוי טומאה בלועה, ע"ש. (ולכאורה היינו משום חומרא דטהרות וכמו שכתב הרמב"ן לדעת הרמב"ם, וא"כ לכאורה אינו אלא מדרבנן.)

וא"כ אפשר די"ל על דרך זה גם בדעת ר' זירא דס"ל דלא הקילו לתלות שהוא צבע אלא משום דא"נ דם הוא הוי טהור משום דבטל. והא דבעינן לטעמא דתליה בצבע ולא סגי בטעמא דביטול וכדאמרינן בסמוך בהא דר' חייא, צ"ל דשאני הכא דלא עבר מראיתו בכלל, ודוקא התם דאזל לה חזותא מהניא ביה ביטול אף דהוי ודאי דם (וכמו שפרש"י שם), אבל הכא דלא עבר חזותא לא סמכינן על טעמא דביטול אלא משום דהוי רק חשש דם, ודו"ק.

ובדעת התוס' דס"ל דסמכינן על הביטול מדאורייתא, אפשר דפליגי ע"ד רש"י בע"ב וס"ל דשייכא ביטול אפי' בדלא אזלה לה חזותא, והא דכתבו לקמן שם (בד"ה אלמא) דאם לא העביר עליו סממנין לא מהני ביטולו דבטלה דעתו אצל כל אדם, צ"ל דהיינו משום דכל אדם מקפיד עליו להוציאו, אבל אם עשה מעשה כדי להוציאו ולא יצא, אפשר דכ"ע אינם מקפידים עליו עוד, ושפיר שייכא ביה ביטול. אולם עי' בתוס' לעיל דף סא. דמשמע דפירשו הגמ' כמו רש"י דהביטול מהני כיון דאזלה לה חזותא. ואפשר די"ל באו"א, דס"ל דהא דדעת כל אדם להקפיד עליו היכא דלא אזלה חזותא, היינו רק בודאי דם אבל בספק דם אין בני אדם מקפידים עליו, ודו"ק.

ושו"ר שסברא זו מפורשת להדיא בדברי הר"ן, ע"ש. ובעיקר דברי הר"ן שם נראה דמפרש הסוגיא כדרך התוס' דעיקר טעמא דטהרה הוא מטעם ביטול, וזהו דמקשה דא"כ בודאי דם נמי נימא הכי, ע"ש. (ואף דמתח"ד משמע קצת כדרכו של רש"י, צ"ל דכוונתו הוא רק על דרך ממ"נ וכדברי הרא"ה, ודו"ק.) אלא דבזה נחלק מפי' התוס', דהתוס' פירשו דמאי דתנן במתניתין הר"ז צבע היינו ליתן טעם למאי דטהור לגמרי למפרע (ולא טמאוהו מדרבנן), אולם הר"ן פירש דמאי דתנן הר"ז צבע היינו לומר דהוי רק ספק דם, ומשו"ה מהני ביה ביטול, ודו"ק.

שם הנה בעיקר דברי התוס', מבואר דס"ל דספק צבע ספק דם, ואת"ל דם ספק אינה מגופה, חשיבא ס"ס, ולכאורה כוונתם לס"ס ממש וכמו שכתבו דמקילים בה בלכ מקום, ע"ש. ולכאורה י"ל דאינו דומה למה שהק' הש"ך ע"ד הרמ"א בסי' קפז' (סעיף ה'), דע"ש שפסק דהיכא דמסופק אם הדם הוא מן הצדדין או מן המקור ואת"ל מן המקור ספק אם הוא ממכה שבמקור, דתלינן על המכה מכח ס"ס, והק' הש"ך (ס"ק כב' בסו"ד) דבכה"ג ל"ח ס"ס דמיד אפשר להסתפק דלמא לאו דם נדה הוא, ע"ש.

ונראה די"ל דהכא שאני ושפיר חשיבא כס"ס, כיון דאיכא להסתפק אם יש כאן כתם בכלל דאפשר דאינו אלא צבע בעלמא, ורק על הצד דהוי ודאי דם (וכמו בסתם כתמים וכמו שכתבנו לעיל) אז יש להסתפק עוד אם הדם הוא ממנה או מעלמא. (ודמיא להא דחולין דף נג. לגבי ספק על וכדברי הראשונים שם, ודו"ק.) משא"כ בנידון של הרמ"א דודאי דם הוא וכל הספק הוא דלמא דם מעלמא ולא דם נדות הוא, דבזה צד מן הצדדין וצד מכה חשיבי שפיר תרוויהו כחדא ספיקא, ודו"ק. אלא דשוב הראוני בדברי הסד"ט בסי' קפח' ס"ק ח' (בד"ה ומיהו בסו"ד) שבאמת נתעורר ע"ד התוס' דלכאורה הוי כולה חדא ספיקא, ע"ש.

תניא אידך העביר עליו שבעה סממנין ולא עבר שנאן ועבר טהרותיו טהורות וכתבו בתוס' נר' לר"י דע"י שנאן צבע נמי עובר דאל"ה אמאי טהורות אפי' למפרע הא ליכא הכא ס"ס וכו', ויש להסתפק אם כוונת התוס' למימר דגם הטהרות של אחר כיבוס הראשונה יהיו טמאות, או דרק הטהרות שעסקה בהן קודם תכבוסת הראשונה יהיו טמאים כיון דאינן טהורין אלא מטעם ס"ס וכדפירשו התוס' במתניתין.

ולכאורה היה אפשר לומר מן הסברא דאינו מקשה אלא על טהרות של קודם תכבוסת הראשונה כיון דהיה סברא לטמא אותן מדרבנן כיון דקפיד עלייהו וכמו שכתבו התוס' לעיל, אבל הטהרות דלאחר תכבוסת ראשונה אינה מסתברא שיהי טמאות דכיון שלא עברו בתכבוסת ראשונה בטלות, ודו"ק.

א"ר זירא לא שנו אלא... אבל הטהרות שנעשו אחר תכבוסת שניה טהרותיו טמאות שהרי הקפיד עליו ועבר ופרש"י שהרי הקפיד עליו כשחזר והעבירן גילה דעתו שמקפיד עליו בספק דם, ועבר ע"י העברה זו ונעשה בו מעשה דם וכו', ע"ש. והיינו דמפרש דיסוד מה דמהני קפידתו לטמא הוא משום דמקפיד עליו בתורת דם, ועוד דלמעשה עבר ונעשה בו מעשה דם. אולם בתוס' מבואר דלא פירשו כן, שהרי הקשו (בד"ה צפון) דהיכא שהעביר עלייהו צפון, נימא דהרי הקפיד עלייהו ויהיו טהרותיו טמאות. וכן בדבריהם כאן (בד"ה שהרי הקפיד) הקשו דבמתניתין נמי נימא דכשיכבסנו אח"כ נמצא דמקפיד עליו, ע"ש בדבריהם. ומבואר להדיא דפירשו דהא דמהני הקפיד עליו אינו דוקא משום דהקפיד עלייהו בתורת דם, אלא משום עצם שהקפיד עלייהו להוציאן.

ונראה די"ל דאזלי בזה לשיטתם לעיל, דהרי רש"י פירש דעיקר יסוד ההיתר דמתניתין הוא משום דסמכינן דהוא צבע, ולכך ביאר חידושו של ר' זירא דהיכא דהוא חושש לה בתורת דם, החמירו לטמא טהרותיו. אבל התוס' שפירשו דיסוד ההיתר הוא מטעם דבטל, א"כ שפיר פירשו לשיטתם דכל היכא דמקפיד עליו להוציאו, נימא שאינו בטל.

ונר' דה"ה מה שהקשו (בד"ה שהרי) דלמה לי הא דעבר, ותירצו דאינו אלא משום דבעינן שיהני מעשיו ואל"ה לא מהני קפידתו, היינו רק לפי שיטתם, אולם רש"י הרי פירש דהא דבעינן עבר היינו מטעם דנעשה בו מעשה דם וכנ"ל, והיינו לשיטתו דהטעם להחמיר הוא משום הצד דהוי דם, ושלא נסמוך על ההכרעה שהוא צבע, ודו"ק.

דף סב: א"ל ר' אבא לר' אשי מידי בקפידא תליא מילתא ופרש"י כיון דטהרות שבינתיים טהורות אלמא לאו דם הוא וכו', אולם בתוס' פירשו קושיתו דכיון דלא עבר בראשונה הרי נתבטל בבגד, ע"ש, והיינו תרווייהו לשיטתם דלעיל, ופשוט.

והנה בתוס' הקשו על ר' אבא דל"ל סברא דקפידא, דא"כ תיקשי ליה מתניתין דל"ל טעמא דתליה בצבע. ר"ל דהרי לעיל שם פירשו התוס' טעמא דהוצרך המשנה לתליה בצבע הוא משום דאל"ה הוי מטמאינן לה מדרבנן כיון דהקפיד עליו להוציאו, וא"כ לר"א לא שייכא האי טעמא והדר תיקשי, ל"ל טעמא דצבע, ופשוט. (ועי' במהרש"א מה שכתב בדבריהם.) אולם נראה דיש לפקפק קצת בקושית התוס', דהרי אפשר דר' אבא לא פליג אטעמא דקפידא אלא הכא דכבר העביר עליו סממנין ולא עבר דנתבטל בבגד, וס"ל דאז לא מהני קפידתו, אבל במתניתין דמיירי במה שהקפיד עליו להוציאו מתחילה, אפשר דבזה ודאי מודה ר' אבא, וצ"ע.

איתיביה ר' יוחנן לר"ל הטבילו ועשה על גביו טהרות והעביר עליו ז' סממנין ולא עבר... א"ל הנח לכתמים דרבנן וכתבו בתוס' מיהו כיון דרגילות לבא כתם מגופה לא מקילינן אי לא משום דאיכא למיתלי בצבע כדפי' במתניתין ולא דמי לדם תבוסה דלקמן דמקילינן משום דהוי דרבנן, וכוונתם דלר"ל ניחא בפשיטות הא דבעינן לטעמא דתליה בצבע, דרק משו"ה הקילו לומר דבטל. אולם לכאורה דבריהם תמוהים, דהרי בלא"ה כתמים אינן אלא מדרבנן, ומ"ש מדם תבוסה. וצריך לדחות דכוונתו לחלק בין ודאי דדבריהם לספק דדבריהם, דדם תבוסה אינו אלא מדרבנן, ובודאי דדבריהם כעין דאורייתא תיקנו, ודוחק. אח"כ ראיתי בסד"ט (ס"ק צג' בד"ה ועוד נ"ל ראיה בתוס') שהוכיח מדברי התוס' כאן דס"ל דדם שודאי מגופה טמאה מדאורייתא אפי' בלי הרגשה, ע"ש בדבריו.

איתיביה ר"י לר"ל רביעית דם... נבלעה בכסות אם מתכבסת ויוצא ממנה רביעית דם טמאה ואם לאו טהורה ופרש"י אלמא דבלוע שאינו יכול לצאת להדיא אלא ע"י הדחק כי הכא דע"י צפון נפקא כולה וקתני טהורה, ע"כ. ומבואר דמתכבסת דרישא היינו כיבוס סתם, וא"כ לכאורה פשוט דבזה לכ"ע טמאה דל"ח בלוע כיון דיוצא בקל. אולם עי' בתוס' בסמוך דפירשו הא דטמא הכא משום דדרך להקפיד עליו הואיל ויוצא בקל, ע"ש. ומבואר מדבריהם דאי לאו דדרך להקפיד עליו היה טהור, ויל"ע אם זהו משום דגם זה היה חשוב בלוע, או דבלא"ה היה בטל וטהור אם אינו מקפיד עליו.

ואפשר דלפ"ז מיושב מאי דלכאורה קשיא בדברי הרמב"ם שכתב (פ"ד מהל' מו"מ הי"ג) לדינא דמתניתין וז"ל בא"ד ואם עבר הכתם או כהה עינו הר"ז כתם והטהרות טמאות שהרי הקפיד על הכתם להסירו וכו', וקשיא דהרי היכא דעבר ע"י ז' סממנין הויא כיוצא בקל, וכל המחלוקת ר"י ור"ל הור רק בכתם שלא יצא ע"י ז' סממנין ואינו יוצא אלא ע"י צפון דאינו יוצא אלא ע"י הדחק דבזה ס"ל לר"י דתלוי בקפידתו, אבל במתניתין שיצא בקל לכאורה א"צ לטעמא דקפידה. אולם לפי המתבאר בדברי התוס' מבואר דגם ביוצא בקל בעינן לטעמא דקפידה, וניחא בפשיטות דברי הרמב"ם, ואכתי צ"ע בזה.