דרשני:ריצה לבית הכנסת- ברגל או ברכב (Zvi Ryzman)
|
|
במסכת ברכות (ו, ב) מבוארת המצוה לרוץ לבית הכנסת, אשר נפסקה להלכה בשו"ע (או"ח סי' צ סע' יב). במסכת סוטה (כב, א) לימדונו חז"ל על מעלת "שכר הפסיעות", בהליכה לתפילה בבית כנסת במקום מרוחק.
בזמננו רבים נוסעים לבית הכנסת ברכב, למרות שלעיתים בית הכנסת נמצא במרחק הליכה קצר מביתם, ונשאלת השאלה, האם כדי לזכות ב"שכר הפסיעות" יש "לרוץ", דהיינו לטרוח בגוף בהליכה רגלית זריזה לבית הכנסת, ואילו בנסיעה ברכב לכאורה אין "שכר פסיעות", שהרי אינו טורח ברגליו. או שהריצה לבית הכנסת נועדה להגיע במהירות ובהקדם לבית הכנסת, ולפי זה עדיף לנסוע ברכב, המקצר משמעותית את זמן ההגעה מהבית לבית הכנסת, ויתכן שאדרבה, בכך יהיה "שכר פסיעות" גדול יותר מאשר בהליכה ברגל. לבירור הדברים נעיין ביסודות המצוה לרוץ לבית הכנסת, וכן במהות עניין שכר הפסיעות, הגדרותיהן ופרטיהם.
מקור
א. במסכת ברכות (ו, ב) מובא: "אמר רבי חלבו אמר רב הונא, היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. אמר אביי, לא אמרן אלא למיפק [בשעה שיוצא מבית הכנסת], אבל למיעל [כאשר נכנס] מצוה למרהט [לרוץ], שנאמר (הושע , ג) נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה'. אמר רבי זירא, מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא, אמינא קא מחליין רבנן שבתא. כיון דשמענא להא דרבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי, לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר (הושע יא, י) אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג, אנא נמי רהיטנא". כאשר רבי זירא ראה את תלמידי הישיבה רצים לשמוע את הדרשה בשבת, בתחילה חשב שהתלמידים מחללים שבת [דאמר מר (שבת קיג, ב) אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת]. אך לאחר ששמע את דברי רבי יהושע בן לוי "לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת", רץ גם הוא לשמוע את הדרשה. דברי הגמרא נפסקו להלכה ברמב"ם בהלכות תפילה (פ"ח ה"ב) "ומצוה לרוץ לבית הכנסת, שנאמר נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה'". ובהלכות שבת (פכ"ד ה"ה) "מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה, כגון שירוץ לבית הכנסת או לבית המדרש". וכן נפסק בשלחן ערוך בהלכות תפילה (או"ח סימן צ סעיף יב) ובהלכות שבת (שם סימן שא סעיף א) [המגן אברהם (סימן צ ס"ק כד) הוסיף: "מצוה לרוץ עד פתח בית הכנסת, ובבית הכנסת עצמה אסור לרוץ אלא ילך באימה וביראה"].
המצוה לרוץ לבית הכנסת - כדי להראות תשוקה לבית הכנסת או כדי להגיע אליו מהר
ב. בטעם המצוה לרוץ לבית הכנסת, כתבו תלמידי רבנו יונה במסכת ברכות (דף ג, ב בדפי הרי"ף) "בדעייל מצוה למירהט, שנאמר נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה'. כלומר, כשנרדפה נזכה לידיעה, שכל הדברים צריכים הקדמות, והרדיפה בכאן היא הקדמה, שמתוך חשקו ותאוותו הוא הולך במרוצה, ומזה יבוא אל הידיעה". ובערוך השלחן (או"ח סי' צ סע' טז) כתב: "מצוה לרוץ לבית הכנסת, דבזה מראה שעושה המצוה בחשק ורצון נמרץ, וכן לכל דבר מצוה, שנאמר נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה'". ונראה מדבריהם, שהמצוה לרוץ לבית הכנסת נועדה להראות שההכנה לתפילה בבית הכנסת נעשית "בחשק ורצון נמרץ" מתוך "תאווה" והשתוקקות לקיום המצוות. אולם הפרישה (או"ח סי' צ ס"ק טז) כתב: "ומצאתי כתוב בספר היראה לרבנו יונה (לט, ב ד"ה וילך לבית הכנסת), וילך לבית הכנסת ובבואו סמוך לבית הכנסת ימהר פעמיו, כמו שכתוב (תהלים נה, טו) בְּבֵית אֱלֹקִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ, עכ"ל. משמע דווקא כשהוא סמוך לבית הכנסת מצוה עליו לרוץ. והכי מסתבר, דקודם לכן אינו נראה שמתכוין לשם מצות בית הכנסת". הפרי מגדים (אשל אברהם שם, ס"ק כד) הביא את דבריו והוסיף: "ונראה בשחרית שהולך עם תפילין וטלית, אף בידו, ניכר הוא". ודבריהם הובאו להלכה במשנה ברורה (סי' צ ס"ק מ) "ועיין בפרישה שכתב דעיקר הריצה יהיה כשבא סמוך לבית הכנסת, דשם מינכר הוא שעושה לשם מצות בית הכנסת. וכתב הפרי מגדים דבשחרית שהולך עם טלית ותפילין בידו תמיד מינכר הוא". ונראה מדבריהם כי טעם הריצה לבית הכנסת אינו בגלל הצורך להראות את קיום המצוה בחשק, אלא נובע שיהיה ניכר שהולך להתפלל בבית הכנסת. ולכן רק דווקא כשנמצאים בסמוך לבית הכנסת יש לרוץ כדי שיהיה ניכר שהוא מתכוין להגיע לבית הכנסת לקיים בו את מצות התפילה. ומטעם זה, כאשר הולך בבוקר עם טלית ותפילין להתפלל שחרית, אין צורך לרוץ, כי הטלית והתפילין מוכיחים שהוא בדרכו לבית הכנסת. לסיכום, לפנינו מחלוקת בטעם המצוה לרוץ לבית הכנסת: • תלמידי רבנו יונה, ערוך השלחן - המצוה נועדה להראות שההכנה לתפילה בבית הכנסת נעשית "בחשק ורצון נמרץ" מתוך "תאווה" והשתוקקות לקיום המצוות. • רבנו יונה ופרישה - המצוה נועדה להדגיש את ההיכר בהליכה לבית הכנסת. בשל כך עיקר המצוה הוא דווקא כשמגיע בסמוך לבית הכנסת, שאז ניכר שמתכוין ללכת לבית הכנסת. וכמו כן, כשהולך לבית הכנסת בבוקרו של יום עם טלית ותפילין, אינו צריך לרוץ, כי ניכר שהולך לבית הכנסת.
ריצה לבית הכנסת ביום חול ובשבת
ג. הצל"ח (ברכות שם) הקשה מדוע אביי אמר "למיעל מצוה למרהט", ולא אמר שיש מצוה לרוץ לבית הכנסת אפילו בשבת. ותירץ: "ונלע"ד דאביי לעיל מיירי אפילו אין זמנו בהול, שיכול לבוא לבית הכנסת אפילו אם לא ירוץ, כי יגיע שם קודם שיתחילו להתפלל, אפילו הכי מצוה לרוץ להראות חשקו למצוה זו. ואז דווקא בחול מותר, אבל בשבת אינו מותר, כי אם כשמוכרח לרוץ מחמת שיעבור הזמן. והני דקא רהטא לפירקא בשבת, מיירי שזמנו בהול, שאם לא ירוצו לא יבואו בתחילת הדרוש". הצל"ח למד את טעם המצוה לרוץ לבית הכנסת, כדעת רבנו יונה - "להראות חשקו למצוה זו". ולכן קיום מצוה זו הוא כאשר הולך לבית הכנסת קודם זמן התפילה, באופן שבהליכה "רגילה" לבית הכנסת יגיע לתפילה בזמן, ואז ב"ריצה" יש מצוה כדי לבטא את "חשקו למצוה זו" של התפילה בבית הכנסת. וחידש אביי כי "מצוה" זו לרוץ הותרה ביום חול בלבד ולא בשבת שיש צורך ללכת בנחת, ומותר לרוץ רק אם לא יגיע לתפילה בזמן.
על פי דבריו ביאר בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן יז) את החילוק בלשון הרמב"ם, שכתב בהלכות תפילה: "ומצוה לרוץ לבית הכנסת", ואילו בהלכות שבת לא כתב שיש מצוה, אלא: "מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה, כגון שירוץ לבית הכנסת או לבית המדרש". וכתב הציץ אליעזר: "אבל לפי דברי הצל"ח יתיישבו שפיר דברי הרמב"ם, דבשלמא בחול שהדין הזה הוא אפילו כשבלאו הכי גם כן יגיע מוקדם לבית הכנסת, והוא כדי להראות חשקו למצוה זו, לכך כתב הרמב"ם בזה שפיר בלשון "מצוה". אבל בשבת שלא הותרה הריצה אלא רק אם יעבור זמן התפילה, לכן לא שייך לכתוב על זה בלשון "מצוה", דהרי יכול להשתדל שלא יאחר ולא יצטרך לרוץ. ולכן "שיכל" [החליף] הרמב"ם את לשונו בזה לכתוב רק בלשון "מותר" לרוץ והיינו כשיקרה שמאיזו סיבה לא הקדים ללכת לבית הכנסת או לבית המדרש, ואם לא ירוץ כעת יאחר, אזי מותר לו לרוץ כדי שלא יעבור הזמן". על כל פנים, מדברי הצל"ח למדנו, כי טעם המצוה לרוץ לבית הכנסת, כדעת רבנו יונה - "להראות חשקו למצוה זו".
[עם זאת, רבי שלמה בן שמעון, דיין בית הדין הגדול, ביאר (קובץ זכור לאברהם, תשנ"א, עמ' שכה) "ונראה לי דאף לדעת הרמב"ם שכתב "מותר" לרוץ בשבת ולא כתב "מצוה", טעמו משום החשד שהרואים אינם יודעים שהוא רץ לדבר מצוה [ויחשדוהו שעובר על האיסור לפסוע פסיעה גסה בשבת]. אך אם ניכר שהוא רץ לדבר מצוה, כגון שרץ בסמוך לבית הכנסת, או אם הוא מעוטף בטלית שניכר שהוא ממחזרי המצוות, יודה הרמב"ם דאיכא גם מצוה"].
נסיעה ברכב לבית הכנסת כאשר יש אפשרות ללכת ברגל
ד. ממוצא הדברים דן בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן יז) בשאלה: "הרבה בני תורה ויראים שיש להם כיום רכב לרשותם, משתמשים בהם גם לנסיעה לתפילה לבית הכנסת, והגם שהבית כנסת לא רחוק כל כך מביתם, וביכולתם למעשה ללכת גם רגלי, ורק לנוחיות נוסעים יותר טוב עם רכבם, ויש לעיין אי שפיר למיעבד הכי ואם אין ענין מיוחד ללכת ברגל לבית הכנסת".
בתשובתו, חקר הציץ אליעזר "מהי מצות הריצה, אם כדי להגיע מוקדם לבית הכנסת. או כדי לעורר התפעלות בגופו עם הליכתו לבית הכנסת, מעין הנאמר בְּבֵית אֱלֹקִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ. דאם המצוה היא כדי להגיע מוקדם, מובן שאפשר לקיים זאת, ועוד ביֶתֶר הכשר בנסיעה מהירה ברכב. אבל אם המצוה היא כדי לעורר על ידי כך התפעלות בגופו, אזי בוודאי המצוה בזה היא בהליכה ובריצה ברגל".
וכתב לתלות את החקירה במחלוקת הראשונים והפוסקים שהובאו לעיל, בטעם המצוה לרוץ לבית הכנסת: "למדנו דברי הצל"ח [אות ג] דיסוד מצות הריצה לבית הכנסת הוא, כדי להראות חשקו למצוה זו. ולהראות חשקו לכך בוודאי אי אפשר כי אם על ידי הליכה וריצה ברגליים בכיוון הבית כנסת והפעלת רגשי אבריו למצוה זו על ידי תנועותיו ותנודותיו. ורבנו יונה [אות ב] ביאר עוד ביתר על כן, שהריצה היא לא רק כדי להראות חשקו למצוה זו, אלא באה במכוון לשם כך לעורר על ידי כך את חשקו ותאוותו הפנימית וכל ישותו ולהכינם על ידי כך שיהיו כלי קיבול לקליטת הידיעה והתכלית הנכסף". ולשיטתם "מובן שעל ידי נסיעה ברכב לא מעוררים אף במשהו את החשק והתאווה הפנימית, כפי שמעוררים הפעלתם החיונית על ידי תנודתם ותנועתם העצמית בריצה לשם השגת המטרה הנכספת".
אולם לאחר מכן הביא את דברי רבינו יונה בספר היראה "בבואו סמוך לבית הכנסת ימהר פעמיו", ודיוקו של הפרישה "דמשמע דווקא כשהוא סמוך לבית הכנסת מצוה עליו לרוץ. דהכי מסתבר, דקודם לכן אינו נראה שמתכוין לשם מצות בית הכנסת". ולשיטתם, שטעם המצוה לרוץ לבית הכנסת אינו בגלל הצורך להראות את קיום המצוה בחשק, אלא נועד שיהיה ניכר שהולך להתפלל בבית הכנסת, כתב הציץ אליעזר: "ואם כן יוצא לנו דלדעת הפרישה יכול לנסוע עם הרכב עד מקום שעדיין אין היכר שמתכוין בהליכתו לשם מצות בית הכנסת, וילך ברגל וכשיגיע סמוך לבית הכנסת ירוץ".
הריצה לבית הכנסת - מהלכות התפילה או מדיני קדושת בית הכנסת
ה. כפי שהובא לעיל [אות א] - על מאמרו של רבי חלבו בשם רב הונא "היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה", הוסיף אביי: "לא אמרן אלא למיפק, אבל למיעל מצוה למרהט".
בספר ביכורי ארץ (ברכות פ"א סימן לד) חקר בטעמו של רבי חלבו, מדוע אסור לפסוע פסיעה גסה ביציאה מבית הכנסת: "אי הפשט הוא דהטעם ביסודו הוי משום קדושת בית הכנסת, והיינו דכשם דאיכא דינא דבבית הכנסת אין נוהגים קלות ראש ושחוק והיתול וכיוצא בזה, כמו כן איכא דינא כשיוצא מבית הכנסת, דאל יפסיע פסיעה גסה משום קדושת בית הכנסת דזה הוי דרך זלזול ובזיון. או דעיקר הטעם הוי ביסודו משום תפילת בית הכנסת, והיינו דכשיוצא מבית הכנסת אחר גמר תפילתו ופוסע פסיעה גסה, הרי זה כמו ששמח להיפטר מתפילתו, והרי זה מזלזל בעצם התפילה". וכתב לפשוט את החקירה מדברי רש"י (שם ד"ה אל יפסיע), שכתב: "לפי שמראה בעצמו שעיכוב בית הכנסת דומה עליו כמשוי". ומשמע מדבריו "דעיקר הטעם שאין לפסוע פסיעה גסה ביוצא מבית הכנסת, אינו משום קדושת בית הכנסת, דאי משום זה מה איכפת לן אי דומה עליו כמשוי או לא, כי זה הוי דין במקום בית הכנסת. אלא מבואר דס"ל לרש"י דעיקר הטעם הוי משום תפילת בית הכנסת, וביסודו הוא משום דין תפילה. ולכן כתב רש"י דכל שמראה בעצמו שעיכוב בית הכנסת דומה עליו כטורח ומשוי, איכא זלזול בעצם התפילה, ומשום זה אסור לפסוע פסיעה גסה".
ולפי זה חידש הביכורי ארץ, כי מהעובדה שלאחר דברי רבי חלבו, אמר אביי שיש מצוה לרוץ לבית הכנסת, כוונתו לומר כי "היוצא מבית הכנסת והולך לביתו אז איכא איסורא בפסיעה גסה. אבל למיעל מצוה למרהט [לרוץ] - והיינו היכא דיוצא על מנת לחזור, דאז הרי ליכא זלזול בעצם התפילה, כי הרי יוצא על מנת לחזור, בזה חידש לן אביי דמצוה למרהט. ועיין במגן אברהם (סי צ ס"ק כו) דכתב, דאם יוצא על מנת לחזור, מצוה לרוץ כדי שיחזור מהר". כלומר, דברי אביי "למיעל מצוה למרהט", שיש מצוה לרוץ לבית הכנסת, נאמרו על מי שנמצא כבר בבית הכנסת וצריך לצאת ממנו על מנת לחזור, שביציאה מבית הכנסת אין זלזול בתפילה, שהרי יוצא על מנת לחזור, ומכל מקום יש לו מצוה להזדרז ולרוץ, כדי לחזור במהירות לבית הכנסת.
על פי האמור חידש הביכורי ארץ כי לפי שיטת רש"י שעיקר טעם המצוה לרוץ לבית הכנסת הוא מדין "תפילת בית הכנסת", אזי כבר בשעה שהוא יוצא מפתח ביתו לבית הכנסת מיד עליו לרוץ "כדין ריצה לדבר מצוה. כי תפילת בית הכנסת היא ככל מצוה, דעל זה נאמר דמצוה לרוץ, וכן כתב הכנסת הגדולה (או"ח סימן צ) דמשעה שיוצא מפתח ביתו מצוה לרוץ".
אלא לדעת רבנו יונה בספר היראה [המובאים בפרישה; לעיל אות ב] נכתב כי רק "בבואו סמוך לבית הכנסת ימהר פעמיו". ולפי שיטתו צריך איפוא לומר, כי "עיקר הטעם דאסור לפסוע פסיעה גסה כשיוצא מבית הכנסת הוא משום קדושת בית הכנסת, והוי דין במקום בית הכנסת, ולכן כתב דכשהולך לבית הכנסת ויבוא סמוך לבית הכנסת, אז ימהר פעמיו. והוא משום קדושת בית הכנסת, דהוי משום עצם המקום. וממילא היכא שיוצא מבית הכנסת, אסור לו גם כן לפסוע פסיעה גסה משום קדושת בית הכנסת. ולרבינו יונה זהו ביאור דברי אביי - לא אמרן אלא למיפק, והיינו דרק ביציאה מבית הכנסת איכא דינא דאל יפסיע פסיעה גסה, משום קדושת בית הכנסת. אבל למיעל מצוה למרהט, והיינו דכשהולך לבית הכנסת חידש לן אביי דמצוה לרוץ ואין זה זלזול בעצם המקום".
נמצאנו למדים בזה, שני הסברים בגדר המצוה לרוץ לבית הכנסת - האם יסודה מדין כבוד התפילה בבית הכנסת, או מהלכות קדושת בית הכנסת. ונפקא מינא, האם הנמצא בביתו חייב לרוץ לבית הכנסת כבר ביציאה מפתח ביתו, או כשמתקרב לבית הכנסת, וניכר שהריצה היא לכיוון בית הכנסת, כמו שכתב הביכורי ארץ: "לרבינו יונה אפילו רץ מפתח ביתו להתפלל בבית הכנסת, בבואו סמוך לבית הכנסת צריך לרוץ עוד יותר, כדי להראות דזהו משום קדושת בית הכנסת". אולם לפי רש"י, נתבאר לעיל "דעיקר הטעם הוי משום תפילת בית הכנסת, אם כן היכא דיוצא מביתו והולך להתפלל, בזה הרי פשוט דצריך לרוץ מפתח ביתו, כדין ריצה לדבר מצוה".
ונראה לענ"ד לומר עוד נפקא מינות במחלוקתם:
- ריצה לבית הכנסת לאחר שכבר התפלל [ובא לבית הכנסת מסיבה אחרת] - לסוברים שטעם הריצה משום קדושת בית הכנסת, ודאי יצטרך לרוץ אפילו אם כבר התפלל, אך לדעת הסוברים שיסוד הריצה משום כבוד התפילה, אם כבר התפלל, אין מצוה לרוץ לבית הכנסת.
- ריצה לתפילה במקום שאין בו קדושת בית הכנסת - כגון, בית "שטיבל" שאין בו קדושת בית כנסת, או כפי שהיה בתקופת הקורונה, שהתפללו ברחובה של עיר או בחצרות הבתים. לסוברים שטעם הריצה משום קדושת בית הכנסת, לכאורה אין מצוה לרוץ לתפילה במקום שאין בו קדושת בית הכנסת. מה שאין כן לדעת הסוברים שיסוד הריצה משום כבוד התפילה, ודאי שמצוה לרוץ גם למקומות שאין בהם קדושת בית הכנסת.
- ריצה לחדר שמתפלל בו בביתו - טעם הריצה משום קדושת בית הכנסת, כמובן לא שייך בבית. אולם לדעת הסוברים שיסוד הריצה משום כבוד התפילה, נראה שגם בביתו יש לרוץ למקום שבו מתפלל.
ממוצא הדברים שנתבארו לעיל נראה לבאר על פי שני הסברים אלו בגדר המצוה את שני הטעמים למצוה שנתבארו לעיל: רבינו יונה, הצל"ח וערוך השלחן, שביארו את טעם המצוה לרוץ לבית הכנסת, בגלל הצורך להראות את קיום המצוה בחשק, סברו שיסוד המצוה מדין כבוד התפילה בבית הכנסת, ולצורך כך נדרשות פעולות בגופו, המראות כי "מתוך חשקו ותאוותו הוא הולך במרוצה" לכבוד התפילה. אולם בדברי הפרישה מבואר שטעם הריצה נועד שיהיה ניכר שהולך להתפלל בבית הכנסת, וכמו שנתבאר לעיל, שמטעם זה דווקא כשנמצאים בסמוך לבית הכנסת יש לרוץ כדי שיהיה ניכר שהוא מתכוין להגיע לבית הכנסת לקיים בו את מצות התפילה. ונראה כי טעם נובע מהלכות קדושת בית הכנסת, ומשום כך עיקר המצוה הוא רק כשנמצא סמוך לבית הכנסת ונמצא בדרך להתפלל בו.
"שכר פסיעות" - מקור הדין
חז"ל הפליגו במעלת "שכר הפסיעות", נציין בקצרה מקורות לכך:
- בילקוט שמעוני (בראשית רמז סב) - "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ (בראשית יב, א) - מאפרכיא שלך, וּמִמּוֹלַדְתְּךָ - זה שכונתך, וּמִבֵּית אָבִיךָ - זה בית אביך, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ וגו', ולמה לא גילה לו, כדי לחבבה בעיניו וליתן שכר על כל פסיעה ופסיעה".
- במדרש (דברים רבה ז, ב) - "מהו (משלי ח, לד) אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם, לשקוד על דלתי אין כתיב אלא על דַּלְתֹתַי, ב' דלתות, ולמה כן, שהקב"ה מונה פסיעתך ונותן לך שכר".
- במסכת סוטה (כב, א) - "למדנו קיבול שכר מאלמנה, דההיא אלמנה דהוואי בי כנישתא בשיבבותה, כל יומא הוות אתיא ומצלה בי מדרשיה דרבי יוחנן [אשה אלמנה שהיה בית כנסת בסמוך לביתה, באה להתפלל בבית מדרשו של רבי יוחנן]. אמר לה, בתי, לא בית הכנסת בשיבבותך [בשכנותך]. אמרה ליה, רבי, ולא שכר פסיעות יש לי". ופירש רש"י: "וקיבול שכר מאלמנה, שהיתה טורחת עצמה יותר מן הצורך כדי לקבל שכר, כדמפרש ואזיל, למדנו שיטריח אדם עצמו במצוה לקבל שכר יותר". לבית מדרשו של רבי יוחנן הגיעה אלמנה להתפלל בו, אף על פי שהיה בית הכנסת רחוק מביתה, לא התפללה בבית הכנסת הסמוך לביתה, כדי לזכות ב"שכר פסיעות".
ואמנם רבי יוחנן, הזכיר את "שכר הפסיעות", כאשר דרש במסכת בבא מציעא (קז, א) את הפסוק (דברים כח, ג) "בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר - שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך, אבל בית הכנסת לא [רש"י: "סמוך לשולחנך, כלומר סמוך לביתך, שלא תצטרך להרחיק בשדות, אבל בית הכנסת סמוך לביתו, לרבי יוחנן לאו מעליותא היא"]. ורבי יוחנן לטעמיה דאמר שכר פסיעות יש". ופירש רש"י: "דאמר במסכת סוטה שכר פסיעות יש, דאמר למדנו קיבול שכר מאלמנה, שאמרה לו ולא שכר פסיעות יש אם יש בית הכנסת בשכונתי, ואני באה לבית מדרשך להתפלל".
- רבנו בחיי (דברים ז, יב) כתב על הפסוק (תהלים מט, ו) "עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי": "בא להזהיר על אותן מצוות שהוא חייב לפסוע בהן והן פסיעות של מצוה, כגון ללכת אל בית הכנסת ולבית המדרש, ולבקר את החולים, וללוות את המתים, ולנחם אבלים, כל אלו מצוות של פסיעות ושכרן גדול, וכבר אמרו רבותינו (ברכות ו, ב) שאפילו בשבת מותר לו לרוץ לבית הכנסת, שנאמר (הושע יא, י) אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג. ואם אינו מקיים מצות של פסיעות, אותו עוון יסובהו ליום הדין, זהו עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי".
דברי חז"ל הובאו להלכה במגן אברהם (או"ח סי' צ ס"ק כב) ובמשנה ברורה (שם ס"ק לז) "אם יש שתי בתי כנסיות בעיר, טוב לילך לרחוקה כי שכר פסיעות יש". וכתב ידידי רבי אפרים גרינבלט בשו"ת רבבות אפרים (ח"א סימן סח) "דין דשכר פסיעות מובא בסוטה דף כ"ב ובבא מציעא דף ק"ז, ולא מצאתי בפוסקים זולת המגן אברהם שיביאו דין זה. וראיתי בקונטרס הליכות אליהו בסוף ספר יד אליהו להגר"א ראגלר באות כ' שהעיר בזה, וצ"ע. וידידי הגר"ח קניבסקי כתב לי בזה, מה השאלה, לפום צערא אגרא, ומה שהפוסקים השמיטוהו שאינו חיוב רק סברה ועצה טובה, והוא דין בכל התורה, עכ"ל".
"שכר פסיעות" - ברגליים או גם ברכיבה או ברכב
ז. מעתה יש לברר האם יש "שכר הפסיעות" רק בהליכה ברגליים, או גם ברכיבה על סוס או נסיעה ברכב. בשאלה זו דן הבן איש חי בשו"ת תורה לשמה (או"ח סימן מ) "עשיר נכבד, ביתו רחוק מבית הכנסת יותר מחצי שעה, והוא אין לו טירחא בהילוך זה, אך להיותו עשיר נכבד זהו כבודו לעיני הרואים שאינם בני ברית שלא ילך ברגליו אלא ברכיבה, והוא יש לו בהמה בביתו לרכב עליה, אם יש בזה מצוה שילך דוקא ברגליו ולא ירכב, או דלמא רוכב כמהלך חד הוא וגם ברכיבתו מקיים מצות הילוך לבית הכנסת". ולאחר שהביא את דברי רבי יוחנן שיש "שכר פסיעות", כתב: "משמע מהא, כי שכר פסיעות לא שייך אלא בהולך ברגליו, שמטריח רגליו בפסיעות יותר. וכן אמרו בחגיגה (ג, א) מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב (שיר השירים ז, ב), כמה נאים רגליהם של ישראל בשעה שעולים לרגל. משמע, כי אפילו העליה לרגל שהוא מקום רחוק וטרחא הרבה, אפילו הכי היו מדקדקים ללכת ברגליהם. והגם שבוודאי הרחוקים הרבה ביותר היו רוכבים, עם כל זה נראה כאשר סמוך לירושלים, היו הולכים ברגליהם".
בהמשך דבריו הביא הבן איש חי את טעם הענין ללכת דווקא ברגליים על פי קבלת האריז"ל, וסיים: "על כן ודאי גם מצות הליכה לבית הכנסת, יש להקפיד בה שתהיה ברגליים דווקא, כל היכא דהוא יכול להלוך ברגליו, ולא יחוש בזה על הכבוד לעיני הרואים אף על פי שהוא עשיר נכבד".
"שכר פסיעות" - בגלל הטרחה במצוה
ח. גם בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' כא) דן בשאלה האם "ראוי להחמיר לילך לבית הכנסת רגלי משום שכר פסיעות, או אפשר כי גם בנסיעתו במכונית איכא שכר פסיעות". בתשובתו הביא את דברי המשנה במסכת מידות (פ"ג מ"ד) "זקני ישראל היו מקדימים ברגליהם להר המשחה, ובית טבילה היה שם, ומטמאים היו את הכהן השורף את הפרה". ופירש התוספות יום טוב: "משום חיבוב מצוה לא היו רוכבים", אלא היו באים ברגליהם להר המשחה. ולכאורה לא מובן מדוע לא פירש התוספות יום טוב שהזקנים העדיפו ללכת ברגליהם כדי לקבל "שכר פסיעות". ומכאן רצה בצל החכמה להוכיח "דכיון דרוכב כמהלך דמי, גם ברכיבה איכא שכר פסיעות. אלא שמכל מקום עדיפותא בהליכה ברגל, משום חיבוב מצוה". ברם למעשה כתב בצל החכמה: "דעיקר שכר פסיעות הוא על שמטריח עצמו לילך דרך רחוקה למען קיום המצוה. ואם כן בנוסע במכונית, אם כי מדינא הוי ליה כמהלך, מכל מקום אין כאן טורח, וממילא שאין כאן שכר פסיעות".
ובתשובה אחרת כתב בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סימן קא): "דכל שבא לקיים מצוה בגופו ואפשר לו לקיימה בטורח הגוף בלי הוצאת ממון, או ע"י הוצאת ממון בלי טורח הגוף, נוח לו לאדם לקיימה ע"י הוצאת ממון כדי לחסוך על ידי זה טירחת הגוף. ודווקא בשביל כך ראוי שיקיימנה בטורח גופו הקשה עליו יותר. ולכן בנדון שלפנינו שרוצה להגיע לבית הכנסת להתפלל שם, שעצם המצוה דהיינו התפילה יקיימנה ע"י שיתפלל בעצמו, וכדי להגיע לבית הכנסת יש שתי אפשרויות לפניו [א] לטרוח לילך ברגל בלי הוצאות. [ב] לנסוע ע"י הוצאות בלי טורח - יקבל שכר יותר על הטורח בהליכה ברגל מאשר על הנסיעה הקשור בהוצאות, כיון דטורח הגוף קשה עליו יותר, ולפום צערא אגרא". ומכאן המסקנה: "מי שאפשר לו ללכת ברגל והוא נוסע במכוניתו, ומכל שכן בשוכר מונית ונוסע, בוודאי כי שכרו אתו ופעולתו לפניו ית"ש לקבוע לו שכר טוב. אבל אם הוא הולך ברגל, שכרו כפול מן השמים, כאשר קבעו לו חז"ל בזה שכר פסיעות".
"שכר פסיעות" - גם בנוסע ברכב
ט. ונראה ללמוד מדברי הפוסקים שיובאו להלן, כי גם בנסיעה ברכב יש "שכר פסיעות", מהנימוקים הבאים:
- "רכוב כמהלך" - בשו"ת בצל החכמה [לעיל אות ח] כתב שגם ברכיבה יש "שכר פסיעות" כיון "דרוכב כמהלך דמי". וכן כתב ידידי רבי אפרים גרינבלט בשו"ת רבבות אפרים (ח"א סימן סח) "נשאלתי מכמה, איך הדין אם נוסע במכונית לבית הכנסת, אם מקבל שכר פסיעות. ואמרתי דמסתבר דכן. וידידי הרה"ג רבי שריה דבלצקי כתב לי וזה לשונו, בתי כנסיות רחוקים במכוניות, מסתבר דרכוב כמהלך, עכ"ל".
סברא זו נתבארה ביתר הרחבה בשו"ת משנת יוסף (ח"י סימן לז) שכתב: "זה ברור שאם יש אפשרות ללכת או לנסוע, מצוה לטרוח ברגליו, וכן כתב בשו"ת תורה לשמה [לעיל אות ז] ומדייק מלשון שכר "פסיעות" שמדובר בהולך וטורח ברגליו". אך "מי שגר רחוק מבית הכנסת ולא תמיד אפשר לו ללכת, מפני הפנאי והטירחה ומזג האוויר, וגם יאחר לתפילה, כך שכמעט מוכרח הוא לנסוע, הרי זה מקבל שכר פסיעות גם בנסיעה. דקיימא לן (קידושין לג, ב) דרכוב כמהלך דמי. ובשלחן ערוך (יורה דעה, הלכות כבוד רבו, סי' רמב סע' טז) כתב, אפילו היה [רבו] רכוב, צריך לעמוד מפניו, דחשיב כמהלך. וכתב הט"ז (שם ס"ק יא) מזה למדנו שאותן שנוסעים בדרך על העגלה ויושבים לפעמים בגילוי ראש, לפי שסוברים שאין בזה איסור כיון שאינו הולך ד' אמות, דלאו שפיר עבדי, דישיבה על העגלה הוא כיושב על החמור, וכמהלך דמי. ואם כן, הנוסע לבית הכנסת, גם כן מקבל שכר פסיעות, שהרי נחשב הוא כפוסע פסיעות ברגליו. אלא שכמובן ברגליו שכרו יותר, דלפום צערא אגרא". ומוסיף: "בכל זאת, אם אפשר יחנה את הרכב במרחק מבית הכנסת, ויוסיף ללכת ברגליו, שאז שניהם עלו לו, שכר הנסיעה ושכר פסיעות רגליו, וכהתורה לשמה שכן היה בעולי הרגלים, שרכבו עד ירושלים ומשם המשיכו בהליכה".
בסיום דבריו חידש המשנת יוסף: "אבל אם בית הכנסת סמוך לו ואין כמעט שכר פסיעות, כי מועטות הן, אז עדיף לנסוע לבית הכנסת רחוק ויהיה לו שכר פסיעות, דרכוב כמהלך". • שכר על הטרחה - ידידי רבי אשר וייס, כתב בשו"ת מנחת אשר (ח"ג סימן ג) "מה דפשיטא ליה למע"כ דברכב אין שכר פסיעות, לא פשיטא לי כלל, דכל הטורח יותר להגיע לבית הכנסת זה מעלת שכר פסיעות. וגם הטורח לנסוע למרחקים יש לו שכר פסיעות, אף אם זה פחות משכר טרחת ההליכה".
בספר ביאורים ועיונים (מסכת בבא מציעא עמ' רחצ), הביא את דברי הרשב"ץ בספרו מגן אבות על מסכת אבות (פ"ה משנה כב) בביאור דברי המשנה "לפום צערא אגרא, כי לפי הצער הגדול יהיה השכר הגדול. וזהו שאמרו בסוטה (כב, א) א"ר יוחנן למדנו קיבול שכר מאלמנה, שאמר לו, ולאו שכר פסיעות יש. וכל שכן מי שטורח לחזור בלימודו, שיש לו שכר גדול לפי הטורח, אע"פ שכבר למד". מבואר מדברי הרשב"ץ כי שכר הפסיעות נמדד "לפי הטורח". ולפי זה, גם בנסיעה שיש בה טרחה, מקבל "שכר פסיעות".
• "פסיעה" אין הכוונה דווקא ברגליו - רבי שלמה בן שמעון, אב"ד בית הדין הגדול, כתב (קובץ זכור לאברהם, שם), על דברי התורה לשמה: "מה שהביא מפשט לשון הגמרא דסוטה, שכר פסיעות משמע דהליכה ברגליו דווקא, אין ראיה. דהוא הדין גם ברוכב או בנוסע יש לו שכר פסיעות, אמנם ודאי עדיף הליכה ברגליו שמטריח גופו בהליכה למצוה, אבל גם ברוכב יש לו שכר פסיעות, דלשון הגמרא "פסיעות", לשון מושאל הוא. ואפשר להביא ראיה לזה, דלשון "פסיעות" לאו דווקא בהילוך ברגליו, מהא דאיתא במדרש (בראשית רבה נה, ז) בפרשת עקידת יצחק, ויאמר קח נא את בנך וגו', ולמה לא גילה לו מיד, כדי לחבבו בעיניו וליתן לו שכר על כל דיבור ודיבור ועל כל פסיעה ופסיעה. והתם, קרא כתיב (בראשית כב, ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ, ומסתמא רכב עליו, דאם לא כן למאי חבשה, ובכל זאת קיבל שכר על כל פסיעה ופסיעה". מוכח איפוא כי גם רכיבה על חמור נקראת בלשון "פסיעות".
• "שכר פסיעות" על המרחק - בספר אשר לדוד (חלק א פ"ד עמ' שיא) כתב: "יש לתלות את הספק האם יש שכר פסיעות בנסיעה ברכב, בחקירה מה הטעם של קיבול שכר פסיעות. האם הוא משום המרחק שממנו בא על ידי הפסיעות במקום שילך להתפלל במקום קרוב. או מטעם שמאמץ גופו, וזה בא לידי ביטוי בפסיעות רגליו שמתאמץ. והנפקא מינא, שאם נאמר שהמרחק הוא הסיבה, אז לכאורה מה לי בא ברגל, מה לי בא ברכב, כל עוד שבא ממרחק יקבל שכר על כך. אולם אם נאמר שהשבח הוא שמאמץ גופו ומשתדל, ומחמת כן מקבל שכר, אז דין זה שייך דווקא בהליכה ברגל. ולמרות שרכוב כמהלך דמי, לעניין ההשתדלות צריך דווקא פסיעות".
עם זאת, כפי שהודגש בדברי הפוסקים דלעיל, הגם שיש "שכר פסיעות" בנסיעה ברכב, ודאי שבהליכה "שכר הפסיעות" גדול יותר "משום טירחת ההליכה".
"שכר פסיעות" - רק בהליכה לבית הכנסת או בכל המצוות י. בדברי התורה לשמה [אות ז] שלמד מדברי הגמרא בחגיגה (ג, א) שהיו מדקדקים לעלות לרגל בהליכה ברגליהם, לנדון "שכר פסיעות" בנסיעה ברכב לבית הכנסת, מבואר שיש "שכר פסיעות" לא רק בהליכה לבית הכנסת, אלא גם בהליכה לקיום מצוות אחרות, כגון עליה לרגל. וכן נראה מדברי בצל החכמה [אות ח] שהביא ראיה לנדון "שכר פסיעות" בנסיעה ברכב לבית הכנסת, מדברי המשנה במסכת מידות (פ"ג מ"ד) "זקני ישראל היו מקדימים ברגליהם להר המשחה", לקיום מצות שריפת פרה אדומה - שיש "שכר פסיעות" בהליכה לקיום כל מצוה, ולא רק בהליכה לבית הכנסת.
אולם בדברי המהר"ל מפראג בספרו נתיבות עולם (נתיב העבודה פרק ה) מפורש כי "שכר פסיעות" נאמר רק בהליכה לבית הכנסת: "וכך אמרו בגמרא (סוטה כב, א) שיש ללכת אל בית הכנסת שהוא יותר רחוק מן האדם מפני שהוא נוטל שכר פסיעות. ויראה כי אין הדין הזה גבי סוכה, שאם יש לו שתי סוכות האחת קרובה והאחת רחוקה, שאין לו לילך אל הסוכה הרחוקה, בשביל שהוא נוטל שכר פסיעות, כי אם גבי בית הכנסת אמרו". וביאר המהר"ל את טעם הדבר: "כי השי"ת מצוי בבית הכנסת כמו שאמרו ז"ל (מגילה כט, א) כי בית הכנסת הוא מקדש מעט, ולכך השי"ת מצוי בבית הכנסת. ולפיכך כאשר הולך לבית הכנסת הוא נמשך אל השי"ת להיות לו דביקות בו יתברך. וידוע כי המתנועע אל דבר הוא דביקות גמור עם המתנועע, יותר ממי שהוא קרוב לו כבר, כי המתנועע אל דבר הרי אינו עמו, ועם כל זה הוא הולך אליו, וזהו דביקות וחיבור גמור. ולכך אמר שהקב"ה מונה פסיעתך, כי אף פסיעה אחת יותר רחוק הקב"ה מונה, כי הכל הוא לפי התנועה יש לו דביקות בו יתברך. כי אם הולך מרחוק, הרי זה מורה דביקות גמור בו יתברך, לכך הולך מרחוק".
ונראה לענ"ד לבאר את שורש מחלוקתם, על דרך המבואר לעיל [אות ה] במחלוקת בטעמי המצוה לרוץ לבית הכנסת, האם טעם 'שכר פסיעות' הוא על קיום המצוה בחשק, או מהלכות קדושת בית הכנסת, להראות שהולך להתפלל. התורה לשמה ובצל החכמה, סברו כי 'שכר פסיעות' הוא על קיום מצוות בחשק, ולכן ישנו בהליכה לקיום כל מצוה, ולא רק בהליכה לתפילה. ברם המהר"ל נקט כי 'שכר פסיעות' הוא מהלכות קדושת בית הכנסת, ולכן רק בהליכה לבית הכנסת ש"הוא נמשך אל השי"ת להיות לו דביקות בו יתברך" יש 'שכר פסיעות', ולא במצוות אחרות.
למי שייך דין שכר פסיעות
יא. המקור בש"ס ל"שכר פסיעות" הוא, הסיפור המובא במסכת סוטה [לעיל אות ו] על האלמנה שהגיעה להתפלל בבית מדרשו של רבי יוחנן, למרות שהיה בית כנסת סמוך יותר לביתה, כדי לזכות ב"שכר פסיעות".
בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' כד) חידש כי "שכר הפסיעות" ניתן לנשים ול"עמי ארצות" בלבד: "ונראה לדייק עוד אמאי למד דבר זה ["שכר פסיעות"] מאשה דווקא ולא מצא איש שידע מזה. ונראה לומר דבאנשים באמת לא שייך כל כך האי דינא. דאם תלמיד חכם הוא, אם כן ודאי מתפלל במקום שלמד, דבמקום רינה שם תהא תפילה. וגם כי איסור לו לילך למקום רחוק לקבל שכר פסיעות ולבטל מן הלימוד כל שיכול להתפלל במקום סמוך, ולא יצטרך לבטל כל כך הרבה, וכל פסיעה ופסיעה עבירה הוא בידו, דמסיר אזנו מתורה גם תפילתו תועבה. ומעם הארץ לא הביא רבי יוחנן ראיה. אבל גבי אשה דפטורה מתלמוד תורה, אם כן אצלה שייך האי הלכתא. ואם כן היה עולה לן דין חדש, דהא הלכתא לא שייך אלא בנשים או בעם הארץ, שממילא מבטלים הזמן, טוב להם שילכו לבית המדרש רחוק לקבל פסיעות. אבל בתלמיד חכם יתפלל במקום הקרוב או במקום שלומד שם. ואם כן האי הלכתא באשה הוא דשייכא, ולזה אמר רבי יוחנן "למדנו קיבול שכר מאשה", ולא אמר למדנו לילך מבית הכנסת לבית הכנסת". וכדבריו הביא הגר"ע יוסף בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סימן ט) בשם ספר גזע ישי (מערכת א אות כז) כי "הגמרא דסוטה אינה אלא לגבי אשה שפטורה לבוא לבית הכנסת".
כיוצא בזה כתב רבי חיים פלאג'י בספר נפש החיים (מערכת ש אות עט), ש"שכר פסיעות" שייך רק לגבי עם הארץ, "אבל לתלמיד חכם, יותר טוב שיהיה בבית הכנסת סמוך לביתו, כדי שלא ילך בדרך רחוקה ויתבטל מלימודו". מנגד, בשו"ת מנחת אשר (ח"ג סימן ג) כתב: "מה שכתבת בשם מרן הגר"ח קנייבסקי, דעדיף לנסוע לבית הכנסת משום ביטול תורה, ומטי משמיה דאין שכר פסיעות אלא בנשים שאינן מצוות בתלמוד תורה. יש לתמוה, דבמסכת סוטה (כב, א) אכן מדובר באלמנה שהיתה באה להתפלל בבית מדרשו של רבי יוחנן, אך בבבא מציעא (קז, א) אמרו כן גם לגבי איש, שהרי אמרו שם לפרש מקרא ברוך אתה בעיר - שיהיה בית הכיסא סמוך לשולחנך, אבל בית הכנסת לא, דרבי יוחנן לטעמיה דאמר "שכר פסיעות יש", הרי שאמרו כן בכל אדם. ועיין במגן אברהם (סימן צ ס"ק כב) דפשוט ליה דאף באיש יש מעלה דשכר פסיעות".
ורבי שלמה בן שמעון, כתב (קובץ זכור לאברהם, שם) על דברי המשנה הלכות שאסר על תלמיד חכם ללכת לבית כנסת מרוחק לקבל שכר פסיעות, כאשר כתוצאה מכך הוא מתבטל מלימודו: "הפריז על המידה, ולא ניחא ליה למארייהו דנימא הכי, והנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים המה. ואם כי ודאי עדיף שישב ללמוד, כמו שכתב רבי חיים פלאג'י, אך לומר עליהם דגם תפילתם תועבה ח"ו שרי ליה מאריה".
סוף דבר
בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן יז) כתב: "בסיכומו של דבר נראה להלכה, דנסיעה ברכב לא יכול לשמש תחליף למצות ההליכה והריצה ברגליים לבית הכנסת או לבית המדרש. ולכן כל שבאפשרות ללכת רגלי, אין לנסוע ברכב משום יתר נוחיות. ויקיים המצוה כמאמרה, ויזכה על ידי הרדיפה למה שנאמר בפסוק שם "נדעה את ה'", ויקבל עבור הטורח במצוה שכר פסיעות. ואם אין באפשרות, לא יסע על כל פנים עד פתח בית הכנסת, אלא יעמיד רכבו במרחק מה, וילך וירוץ משם בכוננות ובכוונה עד פתח בית הכנסת".
בשו"ת רבבות אפרים (ח"ב סימן סה) הביא את דבריו וכתב: "ואני לא מבין כל דבריו שם, דיהיה עיכוב כל שהוא בנסיעה בפרט שאפשר לחסוך זמן וללמוד, ומדוע יטריח עצמו. על כל פנים גדול אמר דבר תמוה, ויש למשכן לבאר דבריו. ועיין במה שכתבתי ברבבות אפרים (ח"א סימן סח; הובא לעיל אות ו) אם יש שכר פסיעות בנוסע, ובאמת צידדנו לומר דהליכה יותר טוב, ומכל מקום יש לדון כל אחד ואחד לפי מקומו. אבל ראיתי שמביא שזה על פי קבלה, דיותר טוב ברגל. ואם כן מסתבר דאם יכול דילך, אבל בדווקא לומר מי שנוסע דלא עושה טוב, אי אפשר. ועיין בספר תורה לשמה (סימן מ; הובא לעיל אות ז) שכתב מצות הליכה לבית הכנסת יש להקפיד בה שתהיה ברגליים דווקא, כל היכא דהוא יכול להלוך, עיין שם וצ"ע בזה".
והרב בן שמעון כתב במסקנת דבריו: "מי שנוסע למקום רחוק בכדי להתפלל, ודאי יש לו שכר פסיעות, שהרי גם כשהוא נוהג ברכבו יש לו טירחא פורתא וגם הפסד ממון, או ברכב אחר תמורת תשלום - יהיה לו שכר פסיעות, וזאת מחוץ לשכר שיקבל עבור הוצאת ממון עבור קיום מצוה, כן נראה מסברא".
וכן מתבאר בדברי רבי אשר וייס [לעיל אות ט] כי יש "שכר פסיעות" גם בנסיעה ברכב, אך ודאי שבהליכה ברגליים "שכר הפסיעות" גדול יותר "משום טרחת ההליכה".