סימן ט

שונא בביקור חולים וניחום אבלים

א. כתב הרמ"א בהלכות ביקור חולים (יו"ד סימן שלה סע' ב) וז"ל: "יש אומרים דשונא יכול לילך לבקר חולה (מהרי"ל סי' קצז). ולא נראה לי אלא לא יבקר חולה ולא ינחם אבל שהוא שונאו, שלא יחשוב ששמח לאידו ואינו לו אלא צער, כן נראה לי".

ובדרכי משה הארוך (שם אות א) הדברים מבוארים בתוספת ביאור: "בתשובות מהרי"ל (סימן קצז) השונא יכול לבקר שונאו החולה, ולי נראה דאסור וכן מוכח בסנהדרין פרק כהן גדול (יט, א) לענין ניחום אבלים דשונא אסור לנחם אבלים והוא הדין לביקור חולים. ועל כן נראה לי דשב ואל תעשה עדיף".

והש"ך (שם ס"ק ב) הביא מדברי הב"ח שבלוויית המת אין לחשוש משום שמחה לאידו, באשר הוא סוף כל האדם [ומכל מקום בספר פני ברוך (סימן ה פרק ט) הביא בשם הגר"מ פיינשטיין, שלא ישא המטה]. אבל לנחם אבל או לבקר חולה שהוא שונאו יש לחוש לכך. ומסיים הש"ך בפשרה בין המהרי"ל שסבר ששונא יכול לבקר חולים, לבין הרמ"א שאוסר: "ומיהו הכל לפי מה שהוא השנאה ולפי מה שהם השונאים".

בניחום אבלים - טובת החיים וטובת המתים

ב. ונראה לדון בענין ניחום אבלים על ידי שונא, בהקדם דברי האגרות משה (או"ח ח"ד סימן מ אות יא) שבניחום אבלים יש שני עניינים: [א] "טובת אבלים החיים שהם טרודים מאד בצערם מחוייבין לדבר על לבו ולנחמו, שבשביל זה הרי ג"כ מחוייבין לילך לביתו למקום שהוא נמצא". [ב] "לטובת המת כדאיתא (בשבת דף קנב, א) א"ר יהודה מת שאין לו מנחמין הולכין עשרה בני אדם ויושבין במקומו, ומסיק עובדא דמת שאין לו מנחמין שבכל יומא הוה דבר ר' יהודה בי עשרה ויתבי בדוכתיה ואיתחזי ליה בחלמו דר' יהודה וא"ל תנוח דעתך שהנחת את דעתי, הרי ממילא ידעינן דכשיש מנחמין איכא בזה גם טובת המת", [דברי האגרות משה נסבו אודות השאלה אם יכול לקיים מצות ניחום אבלים בטלפון, כפי שהבאנו לעיל סימן ???].

והנה פשוט וברור, שמחלוקת המהרי"ל והרמ"א [ופשרת הש"ך] שאם יש שנאה בין המנחם והמנוחמים האם צריך השונא ללכת לנחם, נאמרה ביחס לענין הראשון של מצות הניחום, טובת האבלים החיים, ובזה נחלקו, האם מצד טובת האבלים מחוייב ללכת לנחמם, או לא. אולם ביחס לענין השני של מצות הניחום - "טובת המת", לכאורה מה זה משנה שיש שנאה בין האבלים והמנחם החיים לענין "טובת המת" שעדיין מחוייב בה, הגם שהחי שנאוי עליו.

ובענין ניחום אבלים כשמת שונאו, יש ללמוד מדברי הש"ך הנ"ל בשם הב"ח "שבליווי המת אין לחשוש משום שמחה לאידו, באשר הוא סוף כל האדם", שבוודאי צריך לנחם אבלים כשמת שונאו, כי לאחר שמת ודאי אין לחשוש משום "שמחה לאיד".

ומכל מקום יתכן שכאשר בא לנחם אבלים כשמת שונאו מקיים רק את ענין טובת האבלים החיים, ולא את ענין טובת המת, כי יתכן שאם המנחם הוא שונאו של המת, אין למת "הנחת הדעת" מאותו ניחום, ואינו דומה לעניין לווית המת שהוא רק לצורך כבוד ואינו ענין של הנחת הדעת.

חיוב השונא בביקור חולים וניחום אבלים כדי להניח דעתם

ג. והנה בציץ אליעזר (ח"ה בקונטרס רמת רחל סימן ט) הביא שראה בספר שבט יהודה למהר"י עייאש, שבתחילת דבריו חלק על הרמ"א והוכיח שמדינא מותר לשונא לבקר חולה, והוסיף דמטעם אחר ראוי שהשונא ילך לבקר את החולה, דאם המבקר נעלב הרי על ידי הביקור יהיה שלום ביניהם ואפשר שהחולה יבקש מחילה ממנו, שהרי רואה שאף שנעלב הוסיף להכניע עצמו לבוא לבקרו ולבקש רחמים. ואף אם החולה היה נעלב, מכל מקום הביקור הזה הוי כבקשת מחילה ולפי הרוב יבואו לידי הבאת שלום ומצוה גוררת מצוה". ומסיים השבט יהודה וכתב: "ומיהו כתב הרב בעל שפתי כהן הכל לפי מה שהיא השנאה ולפי מה שהם השונאים, והיינו כדברי הנ"ל דאין עומד נגד הסברא האלימתא ועצת ההתבוננות המחוכמת של הש"ך ז"ל".

ומסיים הציץ אליעזר: "אולם יש לציין דלעצם הכרעתו של הרמ"א נגד המהרי"ל, מצינו בספר מטה משה (עמוד גמילות חסדים ה"ד) שסובר לעיקר כהמהרי"ל שיכול השונא לבקר, ואדרבה מצוה טפי לבקר מאיניש אחרינא, דכופה את יצרו [כוונתו לדברי הגמרא בבבא מציעא (לב, ב) "ת"ש אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו"], ואף כי חכם אחרון חולק עליו נראין דבריו וכן נכון לעשות אם כוונתו לשם שמים. ברם אחרי כל זאת לתועלת החולה נראה דאין מפלט מעצתו של הש"ך".

ונראה, שהסברות שכתבו השבט יהודה והמטה משה מדוע שונא צריך לקיים מצות ביקור חולים, שייכות גם לענין קיום מצות נחום אבלים על ידי שונא: הן לענין החלק של "טובת החיים", ולכאורה גם לענין "טובת המת", שכן מובא בשו"ע (או"ח סימן תרו סע' א-ב) שענין בקשת מחילה שייך לא רק לגבי אנשים חיים אלא אף במתים: "עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שיפייסנו... והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול… אם מת אשר חטא לו מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו ואומר חטאתי לאלקי ישראל ולפלוני זה שחטאתי לו" (שו"ע, שם). ואם כן, באופן שהנעלב היה המת [שנעלב בחייו מהמנחם] בוודאי ששייך בזה מצוה שילך המעליב לנחם ניחום אבלים לצורך ענין "ניחום המת" הנעלב והשונא, כדי שיהיה בניחום אבלים "הנחת הדעת" ומחילה של המת, שזהו תוכן ענין "טובת המת", כנ"ל.

ברם צ"ע במקרה הפוך, שהנעלב והשונא הוא המנחם, שבאופן כזה כתב השבט מיהודה [בענין ביקור חולים] שעל ידי הביקור יהיה שלום ביניהם, שהרי רואה שאף שנעלב הוסיף להכניע את עצמו לבקרו ולבקש רחמים, עכ"ד. ויש לדון אם סברא זו שייכת גם לענין "טובת המת" בניחום אבלים.

ולכאורה גם סברת המטה משה שאדרבה לשונא יש יותר מצוה לבקר חולה כדי לכוף את יצרו, שייכת גם בניחום אבלים, שאם היתה שנאה בין המת ובינו או בין האבלים ובינו, ודאי שעליו ללכת לנחם ולכוף את יצרו.

למעשה, כאמור לעיל, הציץ אליעזר הסיק כדברי הש"ך שהכל לפי מה שהיא השנאה ולפי מה שהם השונאים. אולם הגר"ע יוסף כתב בספרו חזון עובדיה (ח"א עמ' י) לחלק בין ביקור חולים לניחום אבלים: "וכי יריבון אנשים ונעשו שונאים זה לזה, וחלה אחד מהם, רשאי השונא לבקר את החולה ולהתפלל עליו שהשם ישלח דברו וירפאהו", ועל ידי כך יתפייסו ויהיה שלום ביניהם. אבל בתנחומי אבלים, יש לשונא להמנע מללכת לנחמו, פן יאמר האבל שהוא שמח לאידו". ובמקורות לפסק זה הובאו דברי המאירי (סנהדרין יט, א) שכתב: "כל שחושב בעצמו שחברו סובר עליו שהוא שמח באידו מדרכי המוסר שלא להתראות לפניו בשעת קלקלתו, צא ולמד ממה שנאמר כאן שמשוח שעבר אינו בא אצל כהן גדול בשעה שמת לו מת, ואמרו הטעם, דלמא חלשא דעתיה ואמר מיחדא חדי לי וכן לכל כיוצא בזה". וכתב הגר"ע יוסף: "מיהו לא כתב כן בהדיא על ביקור חולים, ויש לפרש כוונתו בביקור לנחם אבלים". ובהמשך דבריו הביא הגר"ע יוסף את דברי ערוך השלחן (יו"ד סי' שלה סע' ו) "וכן אם השונא שולח לו מקודם שרוצה לבקרו או לנחמו והוא נותן לו רשות, מותר. ואדרבה, מצד זה נעשה שלום ביניהם. ולכן, יש שכתבו שעכשיו נוהגין שהולך השונא דמביא לידי שלום".

• * *

בענין התועלת שיש לנפטר בניחום אבלים, הראה לי אחי הרב מאיר רייזמן מכתב מהאדמו"ר הפני מנחם מגור:

איתא בגמ' (שבת קנ"ב) מת שאין לו מנחמין, הולכין י' בני אדם ויושבין במקומו. ואי' שם שר' יהודה עשה כך לנפטר ובא אליו בחלומו ואמר לו תנוח דעתך שהנחת דעתי - ופי' רש"י, הרמב"ם טוש"ע וכל הראשונים - מת שאין לו שום קרובים להתאבל עליו - יושבין י' בני אדם והקהל מנחם אותם. ולכאו' תמוה הלשון "שאין לו מנחמים" הי' צ"ל "שאין לו אבלים" - וכן תמוה הענין י' אנשים סתם, שיושבין במקום שנפטר, הלא ניחום אבלים הוא חסד שגומלין עם האבלים, וכאן המנחמין והמנוחמין, באותו מצב ובאותו צער סתמי על יהודי שנפטר, ב"מ.

זכורני, כשישבתי פעם ל"ע שבעה ובא אחי מרן כ"ק "בית ישראל" אדמו"ר זצ"ל לנחמני, סיפר שמרן חי' הרי"מ זצ"ל אמר על הרמב"ם (פי"ד ה"ז מאבל) שכתב כי ניחום אבלים עם החיים ועם המתים, - איזו חסד יש לנפטר ע"י ניחום אבליו - ואמר מרן חי' הרי"ם זצ"ל, כי כל זמן שהאדם חי, הנשמה יש לה נחת רוח מהמצוות שעושה רצון בוראה, וכיון שמת (ואי' במתים חפשי - שנעשה חפשי מן המצוות) - יש לנשמה צער שאינה יכולה כעת לעשות מצוות כרצון הש"י - וע"י ניחום אבלים - שנעשה מצוה כעת בגלל הנפטר - יש לנשמה נחת רוח מזה.

ועל כך כתב אחי: ולפי זה אולי י"ל הסוגי' דלעיל - מת שאין לו מנחמין - אבלים שבגלל ניחומיו גם הנשמה מתנחמת תיקנו לה חכמים שיבואו י' בני אדם מן השוק, וינחמו אותם, כי עי"ז יהא גם ניחום לנשמת הנפטר (וכמ"ש הנפטר לר"י תנוח דעתך שהנחת דעתי). מנחמין - לנפטר, שיושבין במקומו - שממשיכין עשיית מצוה במקום הנפטר שרצונו להמשיך לעבוד בוראו יתברך ועי' במהרש"א ב"ב דט"ז, דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו וכו' [מה שפי' מהרש"א] שם.

* * *

ועל המבואר לעיל שהשונא יכול לקיים בניחום אבלים את ענין "טובת המת", הגם שאין ענין של "טובת החיים" כששונא את האבלים, כתב ידידי הרב יהושע סלומון, ר"מ בישיבת נחלת דוד בפתח תקוה:

יש לעיין בזה, דהנדון באגרות משה הוא לענין ניחום אבלים ע"י הטלפון, דבזה י"ל דאע"ג שטובת המת ליכא, מ"מ יהי' בזה קיום המצות ניחום לטובת החיים, ולכל הפחות יתקיים חלק טובת החיים במצות נחום אבלים אע"פ שלא יתקיים טובת המת, אבל בהנדון ששונא יבוא לנחם אבלים, נהי שטובת המת יהי', אבל כיון שטובת האבל ליכא, ואדרבא יש חשש שיצטער עי"כ שיאמר ששמח לאידו, וכמו ההוכחה לדין הרמ"א מגמרא מסנהדרין י"ט [שציינו הרמ"א והגר"א] שמשוח מלחמה שעבר אינו מנחם כה"ג באבלו, משום חשש שיאמר הכה"ג שהוא שמח לאידו. ולכאורה אכתי שיבא משוח מלחמה לכה"ג לנחמו לטובת המת אע"פ שאינו לטובת החי הכה"ג.

אלא בהכרח דכיון שאינו לטובת המתנחם החי שיאמר ששמח לאידו, אינו מנחמו, אע"פ שטובת המת איכא. משא"כ בנידון האגר"מ שאין סתירה, וא"כ אמרינן שלכל הפחות ינחם לטובת המת דאיכא.

ואכן צדקו דבריו למעשה, וכפי שהוכיח מדברי הגמרא בסנהדרין, שגם אם אמנם יכול לקיים את ענין "טובת המת", אך מאחר ויש חשש שהאבל יצטער מהניחום שיאמר ששמח לאידו, אינו צריך לנחמו.