הכרעה הלכתית

אחרי לימוד השיטות במקורות הפסיקה (ספרות חז"ל) ראשונים ואחרונים צריכים להגיע להכרעה מה לעשות למעשה. קיימות חמש שיטות איך להכריע:

1. הכרעה בראיות
2. הכרעה בשיקול הדעת
3. הכרעה לפי משקל הלכתי שיש לתת לכל ספר לפי כללי הפסיקה
4. הכרעה במסורת (בהלכה נקרא "קבלה בידו")
5. פוק חזי מאי עמא דבר

ההכרעה ההלכתית בתקופת המשנה והגמרא[עריכה]

ידועים כללי הפסיקה לפי המשקל ההלכתי שיש לדבריו של תנא ואמורא כך למשל "רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה". לעיתים הגמרא מכריעה ללא הסבר אלא רק נאמר "והלכה כר' פלוני" שכך מקובלנו

מחלוקות בבלי וירושלמי[עריכה]

כאשר יש מחלוקת בין הנאמר בבבלי לירושלמי קיימת לרוב הכרעה לפי משקל הלכתי:

הפסיקה כבבלי[עריכה]

במחלוקת ירושלמי ובבלי פוסקים כבבלי, ואפילו לקולא, משום שמחברי הבבלי הם רבנן בתראי ^[1]. ואפילו אם אינה מחלוקת מפורשת, אלא שהירושלמי חילק חילוק מסוים והבבלי לא חילק, משמע שהבבלי סובר שאין חילוק וכך פוסקים^[2].

הטעמים שנקבעה הלכה כבבלי הם:

א) משום שגברו הגזירות והשמדות בארץ ישראל, ובטלו הישיבות, ורבים מהחכמים ירדו לבבל, וכך שלטון ההוראה עבר לבבל.

ב) בבבלי שקדו עוד מאות שנים אחרי הירושלמי - הסבוראים, הגאונים, תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם.

ג) את הבבלי הגיהו הסבוראים והגאונים מכל שגיאה ושיבוש שנפל ע"י סופרים ומעתיקים (חומת ירושלים שער א).

אמנם יש שכן פסקו כירושלמי: ר"א הקליר עשה הכל ע"פ הירושלמי (חומת ירושלים שער ה). ויש מי שכתב שגם ר"ח, רי"ף, רמב"ם, רמב"ן, רוקח, והרא"ש ברוב המקומות הכריעו כירושלמי (הראו מסדרי הבבלי את הירושלמי פרק ד). מהחיד"א משמע שבכל מקום פוסקים כירושלמי, אך דחו זאת ופירשו את דבריו באופן אחר (שדי חמד ח"ט כללי הפוסקים סימן ב אות א).

מקרים שבהם כן פוסקים כירושלמי[עריכה]

א) כל מקום שהבבלי לא חולק על הירושלמי פוסקים כירושלמי (כנסת הגדולה, מגיד משנה, ב"ח בדעת הרמב"ם ועוד מפרשים, הובאו ביד מלאכי ח"ב כללי שני התלמודים אות ד, שדי חמד ח"ט כללי הפוסקים סימן ב אות ט). ואכן יש מאות הלכות ומנהגים שנתקבלו בישראל ומקורן רק בירושלמי, וכמעט בכל מקצועות ההלכה נתקבלו דבריו בספרי הראשונים והקדמונים (הראו מ���דרי הבבלי את הירושלמי פרק ה). יתרה מכך, בכמה מקומות שיש דין בירושלמי שהבבלי לא חולק עליו, והפוסקים לא הביאוהו, מפרשי הירושלמי תמהו על המפרשים שלא פסקו כירושלמי בזה.

ב) כשהבבלי מסתפק באיזה דין ובירושלמי הוא פשוט - פוסקים כירושלמי (שדי חמד ח"ט כללי הפוסקים סימן ב אות א).

ג) כאשר הדין בבבלי לא נאמר במפורש, אע"פ שמדויק ממנו ההיפך מהירושלמי - פוסקים כירושלמי. ואפילו כשגם בירושלמי הדין לא מפורש אלא רק מדויק, אלא שהדיוק בירושלמי אלים טפי - פוסקים כירושלמי (שדי חמד ח"ט כללי הפוסקים סימן ב אות א).

ד) כשהבבלי מביא מחלוקת ופוסק כדעה אחת, והירושלמי מביא מעשה כדעה האחרת - פוסקים כירושלמי (כנסת הגדולה, ב"י, רא"ש, בעל העיטור, כסף משנה, יד מלאכי ח"ב כללי שני התלמודים אות ט).

ה) כשהירושלמי נותן טעם יפה לדבריו פוסקים כמותו (אוצה"ג פסחים חלק התשובות סימן לט).

ו) מחלוקת נוסחאות בין הירושלמי לבבלי בגרסת הברייתא - פרי תואר: סומכים על הירושלמי, רשב"ץ ושדי חמד: סומכים על הבבלי, שהרי בירושלמי רבו השיבושים (יד מלאכי ח"ב כללי שני התלמודים אות ז, שדי חמד ח"ט כללי הפוסקים סימן ב אות א), ועוד, שהבבלי הוא בתראה (שדי חמד שם).

ז) כשיש מחלוקת תלמודים במעשיות שארעו בארץ ישראל - דברי הירושלמי עיקר, משום שהם היו בקיאין יותר במעשים שארעו אצלם (מהר"ץ חיות גיטין ז.).

ח) במחלוקות הפוכות, דהיינו שיש מחלוקת אמוראים בשני התלמודים, אך הדעות בירושלמי ובבלי הפוכות - במקומות אחדים הראשונים הכריעו כבבלי, אבל לא כולם קיבלו את הכרעה זו (הראו מסדרי הבבלי את הירושלמי פרק ג).

ט) כשיש מחלוקת בבלי וירושלמי בדעת רבי יוחנן (שהוא בפשטות מאריה דש"ס ירושלמי), לרוב הדעות פוסקים כבבלי (חיד"א, מכתב לחזקיהו, באר יעקב, מלא הרועים ועוד), אך הלחם משנה (עבודת כוכבים סוף פרק ג) הסתפק בזה (שדי חמד ח"ט כללי הפוסקים סימן ב אות ב).

שיטת הרמב"ם[עריכה]

שיטת הרמב"ם לפסוק כירושלמי במקומות רבים, ודנו המפרשים באלו מקומות:

א) ראב"ד (קריאת שמע ג-ו): הרמב"ם סומך על הירושלמי.

ב) מהרי"ק (סימן ק): הרמב"ם רגיל לפסוק כירושלמי יותר מכל הפוסקים כשהבבלי מפרש שינויי דחיקי והירושלמי מפרש כפשטה (שדי חמד ח"ט כללי הפוסקים סימן ב אות א).

ג) ש"ך (יו"ד קמה-א): כשהבבלי מסופק ובירושלמי פשוט - הרמב"ם פוסק כירושלמי.

ד) כשהירושלמי פוסק בפשטות והבבלי דוחה זאת - הרמב"ם פוסק כירושלמי (שדי חמד ח"ט כללי הפוסקים סימן ב אות א).

האם לנסות להשוות בין התלמודים[עריכה]

כתבו הפוסקים שכאשר אפשר לפרש בבבלי שני פירושים, יש לפרשו כירושלמי (שו"ת רמ"ע, יד מלאכי ח"ב כללי שני התלמודים אות ח, שדי חמד ח"ט כללי הפוסקים סימן ב אות א), ועדיף אפילו לדחוק כדי שלא תהיה מחלוקת בין הבבלי לירושלמי (ב"י, כסף משנה, מהרי"ו, רש"ל, תוס', תוס' ישנים, יד מלאכי ח"ב כללי שני התלמודים אות י, שדי חמד ח"ט כללי הפוסקים סימן ב אות א), ובפרט כשהיא דעת אותו אמורא ^[3].

מפרשי הירושלמי האחרונים נכנסו בפרצות דחוקות כדי להתאים את הירושלמי לבבלי (פרקי מבוא לספרות התלמוד עמוד 597), וקרבן העדה השתדל לעשות זאת יותר מהפני משה (פרקי מבוא לספרות התלמוד עמוד 525).

אמנם הגר"א, שהרבה לעסוק בירושלמי, לא נמנע מלפרש שנחלקו, כאשר נראה כך (פרקי מבוא לספרות התלמוד עמוד 530). וכן היפה עיניים פירש בירושלמי פירושים שיוצאים מהם דינים מחודשים נגד הבבלי, גם במקרים שמפרשי הירושלמי פירשו בו פירושים פשוטים שלא מתנגדים לבבלי.

מחלוקות נוספות בספרי חז"ל[עריכה]

א) תוספתא נגד הירושלמי - הרמב"ם והרי"ף סומכים על הירושלמי משום שעל התוספתא איננו יודעים אם מתנייא בי רבי חייא ורבי הושעיא, והפר"ח הוסיף טעם שהירושלמי הוא בתרא טפי^[4], והרש"ך כתב שבמקרה כזה תלוי בשיקול דעת הפוסקים איזה טעם מסתבר ^[5].

ב) מדרש רבה נגד הירושלמי, ובבבלי לא מובא הדין - פוסקים כירושלמי ^[6], אך יש מי שסובר שלא מוכרח לפסוק בזה כירושלמי ^[7].

ג) מדרש תנחומא נגד הירושלמי - פוסקים כירושלמי^[8].

ד) הזוהר נגד הירושלמי - פוסקים כירושלמי ^[9]. ומהב"י נראה שהלכה כהזוהר [שכן מקור ההכרעה כהירושלמי הוא בפתח הדביר (ח"א דף מו ע"ג)] שכן הב"י (או"ח סי' לא) העיד שהמנהג בספרד היה להניח תפילין בחוה"מ כמו שפסק הרא"ש ע"פ דברי הירושלמי, וכשנתגלה ספר הזוהר וראו שדעתו לאסור הנחת תפילין בחוה"מ שינו מנהגם מחמתו, והב"י החזיק בשינוי המנהג וכן הורה למעשה.והפה"ד והשד"ח לא הביאו את דברי הב"י הנ"ל.

הערות שוליים