שוטה

הגדרת המושג[עריכה]

שוטה הוא מי שמתנהג בצורה חריגה מהמקובל^[1]. שורש המושג הוא מלשון סוטה, מפני התנהגותו החריגה, או מלשון 'שוט', מפני שדרכו של השוטה לשוטט ברחובות.

בלשון המקרא משמשים מספר מושגים לתיאור מי שמתנהג בצורה חריגה ביותר: משוגע או שגעון^[2], דוד המלך נהג בשגעון^[3], שגעון כתיאור לעונש על חטאים^[4], ושגעון כתיאור להתנהגותם השונה מהמקובל של נביאי אמת ונביאי שקר^[5]; מתהולל^[6]; תמהון (לבב)^[7]; רוח רעה^[8]; רוח עועים^[9]; מתלהלה^[10].

המושג שוטה הוא מושג תלמודי, שלא מופיע כלל במקרא. בלשון חז"ל נקרא השוטה גם בר-שטיא^[11], בעל רוח רעה^[12], בעל רוח תזזית^[13], משתולל^[14], משועמם^[15], מטורף הדעת^[16], תרדא או תררא^[17], ותונבא^[18].

משתפה הוא מי שהבריא משטותו^[19].

בלשון המודרנית נקרא השוטה בשם חולה נפש או חולה רוח^[20].

לעתים משמש הביטוי שוטה במובן של טיפש^[21], וסכל^[22].

באופן מושאל משמש המושג שוטה כדבר הגדל בר^[23], כהתנהגות פראית^[24], או כהתנהגות חריגה בין בעלי חיים^[25].

הענף ברפואה העוסק במחקר ובטיפול בחולי נפש הוא הפסיכיאטריה^[26]. תחום קרוב לכך הוא הפסיכולוגיה^[27].

רקע היסטורי[עריכה]

העמים הקדמונים סברו שמחלות נפש נגרמות על ידי פגיעת שדים ורוחות רעות, והטיפול כלל השבעות וקמיעות נגד כוחות אלו. היפוקרטס היה מהראשונים שייחס את מחלות הנפש לבעיות מוחיות אורגניות.

בימי הביניים שוב עברו לטעון שמחלות הנפש הן תוצאה של פגיעה על ידי רוחות רעות, והטיפול בחולים אלו עבר לידי הכמרים והנזירים, אשר טיפלו בחולים אלו בצורות אכזריות, כדי לגרש מהם את המזיקים. מאוחר יותר נידונו חולים כאלו לפני כמרים-שופטים באשמת כישוף, ורבים מהם אף הוצאו להורג בשריפה.

העת החדשה רק מאז המאה הי"ט למנין האומות החלו לחזור לגישות יותר הגיוניות לחולי הנפש. פיליפ פינל (1826-1745) נחשב כאבי הפסיכיאטריה הרפואית-מדעית המודרנית. הפסיכיאטריה הפכה לעיסוק רפואי, המקצוע החל להיות נלמד בבתי ספר לרפואה, והוחל במחקרים רפואיים מסודרים, ובמיון המחלות הנפשיות.

במאה ה-20 למניינם נוספו גישות חדשות לפסיכיאטריה, ובעיקר יש לציין את שיטת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד, וחלה התפתחות רבה ביכולת הטיפול התרופתי, עם התפתחות ענף הפסיכו-פרמקולוגיה^[28].

בתי מחסה לחולים פסיכיאטריים הוקמו כבר בראשית ימי הביניים^[29], אך המגמה לפיתוח מוסדות רפואיים מיוחדים לחולי נפש החלה לצבור תנופה רק במאה הי"ח למניינם.

רקע רפואי[עריכה]

הגדרות מחלות רוח הן סטיות בחיי הנפש, המתבטאות הן בהתנהגות חריגה מהנורמה החברתית המקובלת, והן בחוויה ובחשיבה של הפרט. ההגדרה הרפואית המדוייקת של מחלות נפש רבות היא קשה, ולעתים בלתי אפשרית. ואמנם נעשו ניסיונות רבים לאפיין ולהגדיר את מחלות הנפש והפרעות האישיות למיניהן, אך עד היום אין הגדרות ברורות וחד-משמעיות של הפרעות נפשיות שונות^[30].

סיבות קיימות סיבות אחדות להתפתחות מחלות נפש:

רקע תורשתי; שינויים במבנה ו/או בתיפקוד של מערכת העצבים המרכזית; שינויים הורמונליים; גורמים פסיכודינמיים; וגורמים חברתיים- סביבתיים.

מיון שיטות החלוקה של מחלות הנפש הן לפי סיבותיהם הידועות או המשוערות, או לפי התסמינים הקליניים^[31].

החלוקה המקובלת של מחלות הנפש כוללת את הקבוצות הבאות:

פיגור שכלי - ראה ערך פתי

מחלות נפש הקשורות בתיסמונות אורגניות, הכוללות מחלות מוח, כגון מצב לאחר חבלת ראש, כפיון, טרשת-עורקים מוחית, מחלת אלצהיימר ועוד; תגובות לרעלים; ותגובות למחלות גופניות כלליות.

פסיכוזות, הכוללות הפרעות כפייתיות, רגשי דכאון, חרדה, היסטריה ועוד.

הפרעות אישיות, כגון פסיכופתיה, כפייתיות, התמכרות ועוד.

הפרעות פסיכוסומטיות.

שכיחות ההפרעות הנפשיות השכיחות ביותר באוכלוסיה הכללית הן התמכרות לאלכוהול ולסמים (19%); הפרעות חרדה ופחדים (15%); והפרעות רגשיות, בעיקר דכאון (8%)^[32].

רוב מחלות הנפש מתחילות בגיל צעיר יחסית, והן כרוניות^[33].

בתי חולים פסיכיאטריים קיימות שתי צורות של בתי חולים לחולי נפש:

בית חולים פסיכיאטרי, שכולו מיועד אך ורק לחולי נפש; מחלקות פסיכיאטריות בתוך בתי חולים כלליים. אכן, המגמה המסתמנת כיום ברוב ארצות המערב היא להפחית בשיעור המאושפזים הפסיכיאטריים בבתי חולים, ולהגביר את הפעילות המונעת והטיפולית במסגרות קהילתיות.

בישראל כשליש מסך מיטות האשפוז הן מיטות עבור חולים פסיכיאטריים. בשנת 1981 היו 8,517 חולים פסיכיאטריים באשפוז מלא, ומספר זה ירד ל-6,877 בסוף 1990. בשיטת חישוב אחרת נמצא כי היו 2.1 אשפוזים פסיכיאטריים לאלף תושבים בשנת 1981, ומספר זה ירד ל-1.2 לאלף בשנת 1991^[34].

בראשית המאה ה-21 היו בישראל 21 בתי חולים פסיכיאטריים ותחנות לבריאות הנפש, ועוד 9 מחלקות ויחידות פסיכיאטריות בתוך בתי חולים כללים.

גברים/נשים מאושפזים עד שנות ה-60 של המאה ה-20 היתה הפרדה מלאה בין גברים ונשים מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים בישראל, היינו היו מחלקות נפרדות לגברים ומחלקות נפרדות לנשים. מאוחר יותר התפתחה מגמה לאשפוזים במחלקות מעורבות, כאשר הגברים והנשים מופרדים רק בחדרי האשפוז אבל לא במחלקות. יש הסבורים, שבדרך זו יש תועלת טיפולית, ויש החולקים על כך^[35]. מכל מקום שינוי זה הביא לאירועים רבים של פגיעה וניצול מיני בחולי הנפש המאושפזים^[36].

טיפול החולים הקלים מטופלים בדרך כלל במסגרות אמבולטוריות וקהילתיות, על ידי פסיכיאטרים, פסיכולוגים, או עובדים סוציאליים. חולים קשים יותר זקוקים לאשפוז במסגרות מיוחדות לחולי נפש.

כיום קיימות שיטות טיפול מגוונות בחולים פסיכיאטריים, אם כי הצלחתם היא חלקית בלבד. בין הטיפולים הללו יש למנות טיפולים תרופתיים מגוונים (פסיכופרמקולוגיה), הכוללים תרופות נגד פסיכוזות, תרופות נגד דכאון, ותרופות הרגעה; פסיכותרפיה, הכוללת שיטות פסיכולוגיות התנהגותיות אינדיבידואליות וקבוצתיות שונות, פסיכואנליזה, והיפנוזה; הלם באינסולין; נזע חשמלי; ושיטות ניתוחיות.

הפסיכואנליזה היא שיטת טיפול, שפותחה על ידי זיגמונד פרויד בסוף המאה ה-19, והפכה לענף טיפולי ומחקרי במדעי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. השיטה באה להסביר את המניעים בהתנהגות האדם, ואת מבנה אישיותו על פי ניתוח של חוויות נשכחות ומכאיבות בתת-מודע, וחשיפתם והעלאתם אל המודע. מכאן התפתחו תיאוריות שונות על מקורם של דחפים, יצרים, ומבנה האישיות המחולקת לשלוש: סתמי, אני, ואני עליון. תיאוריה זו זכתה למעריצים רבים בשנותיה הראשונות, ואף התארגנו חברות לאומיות ובינלאומיות של מומחים בפסיכואנליזה. בשנים האחרונות יש ביקורת נוקבת נגד התיאוריות שבבסיס השיטה, ונגד היישומים הקליניים השונים של השיטה הזו.

היפנוזה ^[37] היא השרייה מלאכותית של מצב סביל דמוי שינה, שבו יש נכונות מוגזמת לקבלת מרות ופקודות. כדי להביא למצב של היפנוזה יש ליצור תחילה אווירה של סוגסטיה, היינו נכונות לקבל הנחיה והוראות מצד המהפנט, ועירנות מוגברת כלפי פנים. החולה צריך להיות בשלווה רוחנית, ובעל רצון ומוכנות להיכנע להיפנוזה. היסוד הפיסיולוגי ליכולת ההיפנוזה טרם הוברר. כושר ההיפנוזה כאמצעי ריפוי מוגבל להפרעות פסיכוגניות ופסיכוסומטיות.

נזע חשמלי ^[38] מבוצע על ידי מתן גירוי חשמלי קצר בדרגה המביאה לפרכוס כללי. טיפול זה הוא אחד הטיפולים השנויים ביותר במחלוקת בפסיכיאטריה. בשנות ה-40 של המאה ה-20 היה זה טיפול מקובל בארה"ב, וניתן להרבה חולים, במחלות נפשיות מגוונות, ובמינונים גבוהים. דבר זה גרם לנזקים ולתופעות לוואי רבים. עקב כך היתה ביקורת רבה נגד טיפול זה^[39], ובשנת 1980 ניתן הטיפול רק ל-2.4% מכלל החולים הפסיכיאטריים המאושפזים בארה"ב^[40]. בשלהי המאה ה-20 ניכרת שוב מגמה לחזור ולעודד שיטת טיפול זו, תוך הגבלתו לשימוש במחלות מסויימות ומוגדרות בפסיכיאטריה, כגון מצבי דכאון קשים, ומצבים קשים של סכיזופרניה, וטיפול זה הפך שוב להיות מקובל בהוריות פסיכיאטריות מתאימות^[41]. שכיחות הטיפול הזה בחולים פסיכיאטריים בארה"ב בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 היה 5-4%^[42]. הסיבוכים של הטיפול כוללים בעיקר מצבי בלבול קשים, והפרעות קשות בזכרון^[43]. בישראל קיימים נהלים מסודרים לטיפול בשיטה זו^[44].

פסיכו-כירורגיה אחד הטיפולים הדרמטיים בחולים פסיכיאטריים הוא הפסיכו-כירורגיה^[45], היינו ניתוח נוירו-כירורגי של כריתת חלקי מוח מתאימים, כדי להשפיע לטובה על מחלת הנפש. עידן הניתוחים הללו החל בשנת 1935, כאשר בוצעו לראשונה ניתוחים לכריתת שתי האונות הקדמיות בחולים סכיזופרניים^[46]. בעשור הראשון לאחר המצאת ניתוח זה הוא בוצע באלפי חולים, בעיקר בארה"ב^[47]. במשך הזמן התברר, כי יש לטיפול זה תופעות לוואי ונזקים משמעותיים: חוסר עכבות התנהגותיות, הפרעות חברתיות, חוסר איכפתיות ויוזמה, ופגיעה בתיפקוד השכלי. עקב כך התרבו הביקורות נגד תהליך זה^[48], ובשנים האחרונות אף הגיע הדבר לידי הפגנות אלימות נגד מוסדות רפואיים בארה"ב שעסקו בפסיכו-כירורגיה.

כיום הניתוח המבוסס ביותר בתחום הפסיכו-כירורגיה הוא פגיעה סטראוטקטית במערכת הלימבית במוח^[49]. ניתוחים אלו מבוצעים רק בחולים קשים, לאחר שנכשלו כל הדרכים הטיפוליות המקובלות, ורק בחולים שמסוגלים להבין ולהסכים באופן מודע לניתוח^[50]. מתקבלות תוצאות חיוביות בכמחצית מהחולים המנותחים, ותופעות הלוואי הן מיזעריות^[51].

השוטה במקרא ובחז"ל[עריכה]

אישים מצינו במקרא ובחז"ל מספר אישים שסבלו מהפרעות נפשיות, או שהתנהגו כמי שסובלים מהפרעות כאלו:

שאול המלך סבל מדכאון^[52]. יש מי שכתב, שהוא סבל מפחדים וממחלות רבות, שגרמו לו תחושת מחנק^[53]; יש מי שכתב, שמחלתו היתה בכך שהיה פזיז ונחפז, ועושה דברים ללא שיקול הדעת^[54]. במונחים מודרניים ייתכן שהכוונה לתיסמונת ההפרעה בקשב וברכוז עם פעילות-יתר^[55]; יש מי שכתב, שהוא סבל מהתקפים כפיוניים^[56]; ויש מי שכתבו, שהתנהגותו ותגובותיו היו בהתאמה למצב העניינים בממלכתו, ואין לראות בהם התנהגות פסיכוטית, כמו שאין לראות בהתאבדותו התנהגות פסיכוטית, אלא מותאמת למצב^[57]. מכל מקום אין בתיאור מעשיו והתנהגותו של שאול כדי לענות על ההגדרות ההלכתיות של שוטה^[58]. הטיפול שהוצע לו היה לנגן לו, היינו ריפוי במוזיקה^[59].

דוד המלך חיקה התנהגות של שוטה, כאשר ברח מפני שאול אל אכיש מלך גת. לפי המסופר במדרש, הוא כתב על דלתות השער "איש מלך גת מחוייב לי מאה רבוא, ואשתו חמישים"^[60], והוריד רירו על זקנו^[61].

נבוכדנצר סבל משגעון^[62]. הוא נטרד מחברת בני אדם, ואכל עשב כמו שור, וגופו נתמלא טל השמים, כי ישב ללא מחסה, ושערו גדל כמו נשר, וצפורניו גדלו כצפורני עופות דורסים. מצב זה נמשך שבע שנים. תיאור זה מתאים לפסיכוזה, כנראה מצורה פרנואידית^[63].

רבי יוחנן נטרפה דעתו עליו לאחר מות ריש לקיש^[64].

סיבות אף שאין אנו יודעים מדוע נגזר על בני אדם להיות שוטים, אין עניין השוטים מיותר בעולם, ויש מצבים שבהם התנהגות של שטות מועילה ואף מצילה חיים - "אמר (דוד המלך) לפני הקב"ה, כל מה שעשית בעולמך יפה, חכמה יפה מן הכל, חוץ מן השטות, מה הנאה בשוטה זה, אדם מהלך בשוק וקורע בגדיו והתינוקות משחקין בו ורצין אחריו, והעם משחקין עליו, זה נאה לפניך, אמר לו הקב"ה לדוד, דוד, על שטות אתה קורא תגר, חייך שתצטרך לו"^[65].

יש בחז"ל דעות, שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות^[66].

זנות היא מעשה שטות^[67].

בן סורר ומורה עושה את מעשיו הרעים מתוך שטות^[68].

כל אלו הן התנהגויות סוטות מבחינה מוסרית-הלכתית, אך אינן שייכות להגדרת המושג שוטה מבחינה משפטית-הלכתית, ויתכן שהשימוש שוטה ביחס למצבים אלו הוא בהשאלה לטפשות^[69].

היגדים שונים לפי דעת חז"ל אין בידינו שום רפואה לרפאות שוטה משטותו^[70].

רוח רעה היא אחת משלוש דברים שמעבירים את האדם על דעת קונו, ולפיכך צריך לבקש עליו רחמים^[71].

מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים, וניתנה לשוטים ולתינוקות^[72].

השוטה מלמד את בניו שטויות^[73].

אין שוטה נפגע, כלומר השוטה אינו מכיר בפגעיו^[74].

אין מביאים ראיה מן השוטים^[75].

שוטה בדרך כלל איננו נדבק לדבר אחד של שטות, אלא עושה או אומר דברים שונים של שטות^[76].

מחלות נפשיות מצינו מספר מחלות נפשיות שתוארו על ידי חז"ל^[77]:

גנדריפס^[78] - יש מי שכתב, שהוא חולי האוחז מתוך דאגה, או שנתחמם גופו ויוצא למקום האוויר^[79], והוא חולי של שטות, וכשעובר החולי הרי הוא פיקח^[80]. יש הסבורים, שהמדובר באנשים היוצאים בלילות פברואר, ומייללים בין הקברות כזאבים, או נובחים ככלבים^[81].

טירוף הדעת - הוא מצב זמני של בלבול ושיבוש שכלי בלי תופעה של מחלת שגעון ממש. בדרך כלל הדבר נובע מחמת חולי גופני חריף^[82].

כוליקוס^[83] - הכוונה כנראה לדכאון זמני^[84].

קורדייקוס - הוא מצב בלבולי זמני וחולף, שניתנו לו מספר הסברים^[85].

רוח רעה, או מרה שחורה^[86], או רוח קצרית^[87], או רוח תזזית^[88] - היינו דכאון^[89], שיברח החולה וייבדל מן הטבע האנושי הממוצע כאשר יראה האור, או כשיתחבר עם בני אדם וישתעשע, ותנוח נפשו בחושך ובהתבודדות בעת השתוממות^[90], ואין עושים שום דבר של שגעון, רק יושבים בעצבות ורחוקים מחברת בני אדם, ואינם מבקשים לאכול, וכשנותנים להם לאכול - אוכלים, ואין מתחילים לדבר, וכששואלים אותם, עונים מעט דברים, ואין מדברים דברים של שגעון^[91]. ויש מי שכתב על רוח רעה, שנכנס בו רוח שידה ורץ והולך^[92], ורוח קצרית הוא שד^[93]. רוב הצורות רוח רעה מהוות סכנה^[94], ויש שאינן מסוכנות^[95].

רעיון^[96] - מי שמחפש להמית עצמו מאיזה פחד שנכנס בדמיונו, אבל הוא בעל שכל בריא^[97].

מתוארת מחלת שטות שאדם מרכין ראשו לסימן חיובי או שלילי ללא קשר לשאלה הנשאלת או למציאות שעליה צריך להשיב^[98].

גם בין הפוסקים מצינו תיאורים של מחלות נפש שונות:

הרץ ברשות הרבים הוא מנהג המשוגעים^[99].

המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר, הרי אלו בכלל השוטים^[100], ואלו אנשים שאינם מתונים בענייניהם, אלא כל מעשיהם עושים במהירות, ולא מבינים לסוף העניין ולתכלית המעשה^[101]. ומשמע שהם אנשים עם קווים פסיכופטיים, שאינם מסוגלים לחשב את מעשיהם, ומשום כך מסתכסכים בקלות עם אחרים, עוברים עבירות, ומתנהגים באלימות ובאימפולסיביות.

איש מטורף וטפשות מתווספת עליו מדי יום, וכאשר מרגיזים אותו, מכה והורג ובועט ונושך^[102].

מלנכוליה או מרה שחורה - הוא מצב של דכאון^[103]. שוטה בגלל מרה שחורה שנקראת מלנוכליה הוא בכלל השוטים אם הוא מתנהג בטירוף הדעת ודעתו משובשת תמיד^[104].

מי שאמר על עצמו שהוא משיח, וזה גרם לו לעשות עוד מעשי שטות, שדרש לקרוא בתורה ולהיות ש"ץ בכוח, ועלה על אילנות לדרוש דרשות, ולפעמים הלך ערום באומרו שהוא כמו אדם הראשון קודם החטא, ודברים אלו באו בהתקפים, ובין ההתקפות היה בריא ומדבר לעניין^[105].

שיטה פסיכו-סומטית מן הראוי לציין את חידושו וייחודו של הרמב"ם כרופא בהכרתו השיטתית בהשפעת גורמים נפשיים על תהליכי הגוף הפיסיים. הרמב"ם נחשב כאחד ממפלסי הדרך של שיטה זו^[106].

פרטי דינים[עריכה]

גדרי שוטה

מקורות כלליים יסודות גדרי השוטה מצויינים בתלמוד ובראשונים, ונתבארו באריכות בין האחרונים, ובמיוחד נדונה שאלה זו באריכות סביב המחלוקת המפורסמת על הגט מקליווא^[107], ולאחר מכן בפולמוס נרחב בעניין דומה בדור שלפנינו^[108].

המקור התלמודי היסודי ^[109] - איזהו שוטה גמור האמור בכל מקום, שפטור מן המצוות ומן העונש, ואין קניינו קניין, ואין ממכרו ממכר^[110]: היוצא יחידי בלילה, והיינו דווקא שלא במקום יישוב^[111], אבל אם עושה דרך שטות, אפילו אם יוצא יחידי בלילה במקום יישוב^[112]; והלן בבית הקברות, אפילו אם אינו יחידי^[113], ואפילו אם בית הקברות הוא בתוך העיר^[114]; והמקרע את כסותו, שהוא ביטוי לאי-שליטה על דחפים של כעס, ויצר של הרס בלתי מרוסן, ויתכן גם שזה ביטוי לסטיה בהתנהגות מינית של התערטלות^[115]; והמאבד כל מה שנותנים לו - יש הסבורים, שאין הכוונה דווקא שזורק בידים, אלא אף אם אינו מניח את הדבר במקום המשתמר^[116], יש סבורים, שהכוונה דווקא שזורק בידים^[117], ויש מי שחילק, שאם לא מניח במקום המשתמר כי הוא מבוהל ובעל מחשבות וכיו"ב, אין דינו כשוטה, ואם עושה כן מתוך כוונה שלא יטלנו כלל וכיו"ב, הרי זה שוטה^[118].

פרשנות סימני השוטה הגדרה זו של השוטה היא דווקא אם עושה מעשים אלו דרך שטות, אבל אם עושה אותם מתוך סיבה הגיונית, או שיש הסבר למעשיו, אפילו עשה כל הסימנים הללו, אין דינו כשוטה^[119].

ואמנם כל אחד מהסימנים הללו יכול להתפרש בדרך שאיננה מגדירה את האדם כשוטה: הלן בבית הקברות - שמא עושה כך כדי שתשרה עליו רוח טומאה, או שהוא מקטיר לשדים; היוצא יחידי בלילה - אולי גנדריפס אחזו^[120]; מקרע כסותו - אולי בעל מחשבות הוא, או שמא כוליקוס אחזו^[121]. ואפילו אם עשה מעשה שטות חמורים וחריגים מאד, אבל אם ניתן לתלות זאת בהסבר מניח את הדעת, כגון שעושה כן מחמת צער, או מחמת פחד, אינו נחשב כשוטה^[122]. וכן אם עשה מעשים חריגים בגלל איזה חשבון ושיטה שיש לו, אף אם אלו מעשים סכלים ביותר, ובכל שאר הדברים הוא מתנהג כפיקח, אינו נחשב כשוטה, ודינו כפיקח אלא שהוא רשע^[123].

המשותף לכל ההסברים, שאף שהמעשים חריגים, אין הם בהכרח מעידים על שטות מוחלטת, אלא על התנהגות חריגה אשר ניתנת להסבר מסויים, או שהיא רק זמנית וחולפת.

כמו כן לא נאמרו סימנים אלו אלא כשהם מצבי התנהגות חריגים באופן מובהק מהנורמה המקובלת באותה חברה ובאותו זמן, אבל אם בזמן אחר אין זה נחשב כמעשה חריג, וכגון כיום מי שהולך יחידי בלילה איננו עושה מעשה חריג, אין זה מגדיר שוטה.

כמו כן לא נאמרו סימני השוטה אלא במי שאין השטות מתבטאת בכל דרכיו והליכותיו, אלא שהוא שוטה לדבר אחד, או כאשר אין אנו מכירים את האדם הנידון, ואין באפשרותנו לבודקו; אבל מי שמתנהג בעליל כשוטה גמור, והוא מתנהג כמשוגע לעינינו, דינו כשוטה לכל דבר, גם אם אין בו אחד מהסימנים המנויים בחז"ל^[124].

כל הסימנים או חלקם נחלקו האמוראים^[125] אם לצורך הגדרת שוטה צריך שיהיו בו כל הסימנים, או מספיק להגדירו כשוטה באחד מהם. להלכה נפסק שמספיק סימן אחד^[126].

סימנים הכרחיים או דוגמאות הראשונים נחלקו בשאלה אם הסימנים המופיעים בגמרא הם דווקא, או שהם דוגמאות בלבד:

יש הסבורים, שרק מי שיש בו אחד מארבעת הסימנים הללו הרי הוא מוגדר כשוטה, אבל סימני שטות אחרים אינם מגדירים אותו כשוטה^[127], ולפיכך קיימת הגדרה מדוייקת וקבועה לשוטה בהלכה. ובטעם שיטה זו, יש שכתבו שהוא מהלכה למשה מסיני, שכך הוא שיעורו של שוטה^[128]; ויש הסבורים, שכל אדם שנטרפה דעתו, ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים, אף על פי שהוא מדבר ושואל כעניין בשאר דברים, הרי זה נחשב בכלל השוטים, והסימנים המוזכרים בתלמוד אינם אלא דוגמאות בלבד^[129], ולא נאמרו אלא להגדיר את חומרת שיבוש הדעת, לומר שלא כל התנהגות חריגה בהכרח מגדירה את האדם כשוטה^[130]. לפיכך אין דרך להגדיר בדיוק את מצב השוטה, ואמנם לשיטה זו ההגדרה היא "לפי מה שיראה הדיין, שאי אפשר לכוון הדעת בכתב"^[131]. יש מי שכתבו, ששיטה זו נכונה בכל עניני התורה^[132]; ויש מי שכתבו, שדווקא בעדות מוגדר השוטה כשעושה כל דבר שנחשב כשטות, אבל בשאר ענייני הלכה, גם לשיטה זו, צריך שיעשה דווקא מהדברים המוזכרים בתלמוד^[133]; יש מי שכתב, שגם לשיטה זו מה שמספיק להחשיבו כשוטה בדבר אחד, היינו דווקא אם הוא אחד מהדברים המוזכרים בתלמוד^[134]; ועוד יש מי שכתב, שגם לשיטה זו הוא נחשב כשוטה דווקא אם מתחילה סבל מכל הסימנים המוזכרים בתלמוד, אלא שאם נשתפה מכל הדברים, ולא נשאר אלא שעדיין דעתו משובשת בדבר מהדברים, הרי זה מברר שלא הבריא משטותו^[135]; ויש מי שחלק על דבריו, שאין להבדיל בין תחילת שטותו לבין המצב כשנשתפה^[136].

מצבי שטות שונים מצינו בפוסקים ריבוי של שיטות וחילוקי דינים ביחס למצבי שטות שונים:

יש מי שכתבו, שמחלוקת זו היא דווקא באדם שכל מעשיו כבן דעת, רק בדבר אחד דעתו משובשת, אבל מי שדעתו מטורפת ועושה מעשים רבים של שטות, ואיננו בכלל ישוב הדעת, כולם מודים שנחשב כשוטה^[137]; יש מי שכתבו, כי אדם המבולבל בשעתו, ומדבר דברים שאין להם שייכות כדרך המשוגעים, הוא משוגע גמור לכל הדעות, ולזה אין צורך בסימנים, אלא זה בגדר טביעת עין שהוא שוטה^[138]; יש מי שכתבו, שלשתי השיטות היינו דווקא כשעושה מעשה שטות בידיים, אבל אם הוא רק מדבר דברי שטות, אינו נחשב לשוטה^[139], ויש מי שסייג דברים אלו שהוא דווקא כשהוא מדבר דברי שטות בדבר אחד, אבל אם מדבר דברי שטות בכמה עניינים, דינו כשוטה, אף אם לא עשה מעשה שטות^[140], ויש הסבורים, שאין להבדיל בין שני מצבים אלו^[141].

אוטיזם היא הפרעה קשה בתיקשורת, כאשר החולה איננו מסוגל ליצור קשר חברתי ותיקשורתי עם הזולת. יש אוטיסטים שתיפקודם השכלי תקין, ויש הסובלים גם מפיגור שכלי. יש מי שכתב, שהגדרתו ההלכתית של אוטיסט יכולה להיות כשוטה לדבר אחד או כחרש^[142].

מצבים הלכתיים שונים יש מי שחילקו בין ההגדרות של שוטה דלעיל לענייני הלכה שונים:

יש מי שכתב, שמי שהוא שוטה בארבעת הסימנים שבתלמוד, הרי הוא שוטה לכל התורה ולכל דבר, אבל מי שדעתו נטרפת ומשובשת תמיד בדבר אחד, הרי הוא שוטה לאותו דבר, וכל המצוות הקשורות באותו עניין אינן חלות עליו, אבל לשאר דברים איננו נחשב כשוטה^[143].

יש מי שכתב, שמי שהוא שוטה לדבר אחד, אף ששאר הדברים עושה כפיקח, הרי הוא שוטה לגיטין ולקידושין^[144], ויש מי שכתב, שדינו כפיקח לענייני קידושין וגרושין, וכשר לגרש את אשתו^[145].

יש מי שכתבו, ששוטה שיש בו ארבעת הסימנים המוזכרים בתלמוד הוא שוטה מגזרת הכתוב, והוא פטור מכל המצוות, גם אם הוא מבין ושואל כעניין בדברים אחרים, לעומת זאת שוטה שאינו בר-דעת, אבל אין בו הסימנים המוזכרים בתלמוד, יש שהוא פטור ממצוות מסויימות, או שהוא פסול בעניינים שונים מחמת שאינו בר דעת לאותה מצווה או לאותו עניין, ויש לבדוק בכל מקרה לגופו באיזו מידה אותו אדם הוא בר-דעת לאותו עניין, וזהו החילוק בין דינים כמו מצות ראיה, קרבנות, גיטין, וקידושין - שבהם יש צורך בהגדרת שוטה לפי הסימנים שבתלמוד, ומשום גזרת הכתוב, לבין קניינים, כגון מקח וממכר, וכן שחיטה וכתיבת הגט, שבהם קובע אם האדם הוא בר-דעת לאותו עניין^[146].

באופן דומה יש מי שחילק בין מצוות, שבהם הצריכה התורה אישיות שלימה בכל הפרטים, לפיכך מי שהוא שוטה בדבר מן הדברים איננו כשר להם, לבין קניינים וכן גיטין וקידושין, שאין צורך באישיות שלימה בכל הפרטים, ודי אם באותו עניין הוא פיקח, לפיכך אין שוטה פסול לעניינים אלו אלא במידה שדעתו משובשת באותו עניין דווקא^[147]. ועוד יש מי שכתב לחלק בין חיוב במצוות, שאין חיוב לחצאין, ולכן אם הוא שוטה לדבר אחד, אף על פי שהוא כפיקח לשאר דברים, הרי הוא פטור מכל המצוות, וכן פסול הוא לעדות משום שאינו בר מצוות, לבין חיוב בקניינים, ששם תלוי הדבר אם הוא בר-דעת, ולכן שוטה לדבר אחד אבל פיקח בשאר דברים יועיל לשאר הדברים, כגון חלות קניינים, וקידושין וגיטין, ושליחות, תרומה שחיטה וכיו"ב^[148].

יש מי שכתב לחלק בין מי שהוא שוטה לדבר אחד, ולא ידוע בבירור מה מצבו ביחס לשאר דברים, שאז אנו מניחים שמסתמא הוא כשוטה גם לשאר דברים, לבין מי שהוא שוטה לדבר אחד, אבל בשאר דברים ברור ובדוק שהוא כפיקח, שאז אין הוא כשוטה לשאר דברים^[149].

יש מי שכתבו, שרק לעניין חיוב מצוות הוצרכנו לסימני שוטה, אבל לגיטין אפילו בשטות פחותה מסימני השוטה של התלמוד הרי הוא נידון כשוטה^[150], או שסימני השוטה הם דווקא לעניין גיטין וקידושין, אבל לעניין מקח וממכר אף אם אין בו סימני שטות, הרי הואנחשב כשוטה^[151], ולעומתם יש שכתבו שסימני השוטה הם לכל דבר ועניין^[152].

חזקת שטות יש הסבורים, שכדי להחזיק אדם כשוטה צריך שהוא יחזור על סימני שטותו פעמיים או שלוש פעמים, ככל ענייני חזקה^[153]; יש מי שכתבו, שלהחזיק שוטה מספיק גם אם עשה מעשה השטות פעם אחת^[154]; ויש מי שכתבו, שזה דווקא לאחר שעשה מעשה השטות, אך בשעת מעשה, כשפועל בדרך שטות, יש לומר שלכל הדעות נחשב כשוטה אפילו בפעם אחת^[155].

מחלות נפש מוגדרות מצינו בפוסקים דיונים והגדרות המתייחסים למחלות נפשיות מוגדרות:

דכאון^[156] - יש מי שכתבו, שהוא-הוא המצב הכלול בסימני התלמוד של יוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והוא נחשב לשוטה גמור^[157]; יש מי שכתב, שצריך להתיישב אם דינם כשוטה או לאו, ולפי הסברה אין בזה סימני שטות, אלא מחלת העצבות בלבד, ותלוי בראיית עיני בית הדין להבין דרכו ועלילותיו^[158]; יש מי שכתב, שמי שמתמיד זמן ארוך בהתנהגות דכאונית, הוא בוודאי מכלל השוטים^[159]; יש מי שכתב, שהסובל מדכאון הרי הוא לוקה בעצבון רוח, ויש בו התחלת סימנים של טירוף הדעת, אבל איננו בגדר שוטה^[160]; יש מי שכתב, שחולי המרה השחורה אינו נחשב כלל כשוטה^[161]; ויש מי שהבדיל בין צורות שונות של דכאון - יש שדינו כשוטה גמור, ויש שאין זה אלא פחד^[162]. ומבחינה רפואית הצדק עמו בהבחנה זו בין דכאון נוירוטי או תגובתי, לבין דכאון פסיכוטי או אנדוגני.

מי שהיו לו מחשבות גדלות שהוא אחד מהגאונים הקדמונים ופרט לכך התנהג בצלילות הדעה גמורה, אין זה נחשב כשוטה^[163].

טירוף הדעת^[164] - יש מי שכתב, שמצב זה אינו כשוטה גמור, כי שוטה גמור הוא מי שחולה במחלת השגעון, לא כן המטורף בדעתו, שהוא במצב בלבולי חולף, אלא שמכל מקום דינו כשוטה למרות שאיננו ממש שוטה^[165].

המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר, הרי אלו בכלל השוטים^[166].

עתים חלים^[167] ועתים שוטה - כשהוא חלים, הרי הוא כפיקח לכל דבריו, וכשהוא שוטה, הרי הוא שוטה לכל דבריו^[168]. יש מי שכתב, שבשעת בריאותו, אפילו אם אינו שפוי לגמרי, אלא שהוא תשוש, ועדיין ניכרים בו סימני המחלה, ובתנאי שאין בו הסימנים המוזכרים בתלמוד, הרי הוא כפיקח, ולא צריך בדיקה כמו שבודקים אילם^[169]. יש מי שכתב, שהיינו דווקא לשיטת הסוברים שהגדרת השוטה תלויה דווקא בסימנים המוזכרים בתלמוד^[170], אבל לשיטת הסוברים, שבכל דבר נחשב כשוטה^[171], צריך לבודקו היטב בשעת חלימתו, ואין להחשיבו כבריא, אלא אם כן אין בו כלל סימני שטות^[172]. יש מי שכתב, שצריך שיהיה ידוע הזמן שבו הוא חלים, שאם לא כן הרי הוא מיד ספק שוטה, ולא מועילה בדיקה^[173], ויש מי שכתב, שהיינו דווקא במי שהוחזק להיות עתים חלים ועתים שוטה בלא זמן קבוע, אבל אם הדבר קרה רק פעם אחת - מועילה בדיקה, וכן אם בודקים אותו כל הזמן שסביב לפעולה והוא בריא, הרי זה מועיל^[174], ויש חולקים וסוברים שתמיד מועילה בדיקה^[175]. ועוד יש מי שכתב, שדין עתים חלים עתים שוטה הוא דווקא אם הוחזק בזה שלוש פעמים, ודווקא אם שלושת הפעמים היו במרווחי זמנים קבועים^[176].

מי שהוא בדרך כלל שוטה, אלא שמסוגל לדבר לעניין בנוכחות מטפל בשיטה התנהגותית^[177], נחשב כשוטה אם מתנהג כך בדרך כלל, גם אם בנוכחות המטפל הוא מתנהג בצורה סבירה^[178]. ויש מי שכתב, שאם השוטה מקבל טיפול תרופתי, ובהשפעת התרופות הוא מתפקד בצורה תקינה, נחשב כעתים חלים לכל דבר^[179].

עקרונות וכללים[עריכה]

ענישה באופן עקרוני נקבע מעמדו של השוטה בכך שמעשיו משוללים כל תוקף משפטי, הוא פטור מן המצוות, והוא אינו בר-עונשין^[180]. מבחינה מוסרית אין להענישו, כי יש משמעות לשכר ועונש רק למי שיש לו כושר לבחירה חופשית^[181], שכן הענשת אדם על מעשה פלילי שביצע כתוצאה ממחלה נפשית, כמוה כהענשתו על מחלתו, דבר שאין הדעת סובלתו. לפיכך, שוטה אלים וחוטא אינו בר-עונשין מצד 'למען ישמעו ויראו', כי כולם יודעים שאינו בר-דעת, ואינו אחראי למעשיו; וגם אינו בר-עונשין מצד כפרה, כי חטאו אינו חטא, ולכן הוא לא ייענש לא בעולם הזה ולא בעולם הבא^[182]. אבל אם הוא בדרגה כזו שעונשים ירתיעו אותו מלחזור על חטאיו - יש לענשו, כדי להגן על החברה; ואם אינו בדרגה כזו, יש להכניסו אחרי מנעול ובריח, כדי להגן על החברה^[183].

הלכה ופסיכיאטריה ההלכה מתייחסת למצבים פסיכיאטריים ברמה תיפקודית הלכתית-משפטית, ולא ברמה רפואית-טיפולית. כאשר דנה ההלכה בהגדרת שוטה היא מתכוונת לתסמינים שיש להם משמעות משפטית-הלכתית, וזה יכול לקרות בגין הפרעות רפואיות רבות. לפיכך, התיאורים של הפרעות נפשיות שמציבים לפנינו פוסקי ההלכה אינם בהכרח זהים עם התיאורים וההגדרות שנותנים הפסיכיאטרים. כאמור, חכמינו לא עסקו בפסיכיאטריה לשמה, אלא בהשלכות ההלכתיות של התנהגויות ומצבים נפשיים, ודבר זה נכון לגבי כל הנתונים המדעיים שיש להם השלכות להלכה.

פטור ממצוות הטעם הפשוט שהשוטה פטור ממצוות ומחובות הוא לפי אין בו דעת^[184], ולפיכך, אין השוטה פסול בדברים שאינם צריכים מחשבה ודעת כגון טהרות^[185], וכן יש לשוטה מעשה, ואין לו מחשבה^[186]. ולפי זה יש מי שכתב, שחרש שוטה וקטן בני מצוות הם, אלא שאינם בני דעת, ולכן פטורים הם מן המצוות, וגם כשעוברים על לאו אין להם עונש בעולם הזה ובעולם הבא, כי התורה פטרה אנוס. לפיכך ברור שצריך למונעם מלעבור על איסורים, וכגון שחייבים לקחת מנכסי שוטה כדי להאכילו בשר שחוטה, אף על פי שנבלה זולה יותר^[187]. יסוד חוסר הדעת יכול להיות גם במצב שהאדם יודע את הדבר, אלא בגלל שאינו שלם בדעתו, הוא חסר את היכולת לפעול נכונה על פי ידיעתו^[188]. כמו כן חסר לשוטה רצון, כלומר הוא חסר כושר לרצות לכוון מעשיו על פי רצונו^[189].

נימוק נוסף לפטור את השוטה ממצוות ומחיובים הוא שהשוטה אינו בכלל מצוות^[190].

יש מי שכתב, שאף ששוטה פטור מכל המצוות, אבל אם קיים מצווה, כגון שצם ביום-כיפור, יש לו שכר על כך^[191].

יש מי שכתב, ששוטה פטור ממצוות רק בדבר שהוא צריך לעשות, אבל דבר שיכולים לעשות בשבילו, עושים עבורו המצווה^[192].

חינוך אין חיוב חינוך בשוטה, ואין השוטה חייב במצוות אפילו מדרבנן, שכן אין הוא עתיד להיות בר-דעת, ואין סיכוי שישמע לנו^[193].

איסור בידיים יש אומרים, שאסור להאכיל שוטה איסורים בידיים, ואסור להעבירו עבירות^[194]; ויש אומרים, שאין איסור להאכיל שוטה איסורים בידיים^[195].

כבוד הבריות אין להתיר איסור משום כבודו של שוטה, אף שאילו היה פיקח היו מתירים את האיסור משום כבוד הבריות, כי שוטה אין לו גנאי, וכן אין להתיר לבני משפחתו של שוטה לעבור על איסור משום הגנאי שהם מתגנים בזה שיש שוטה במשפחתם^[196].

היחס החיובי לשוטה למרות חריגותו הרבה של השוטה התייחסו אליו חז"ל בצורה חיובית, ודאגו לזכויותיו ולשלומו. להלן מספר דוגמאות:

בית דין מעמידים אפוטרופוס לשוטה לצורך הגנה עליו ועל זכויותיו^[197], אלא שאין זה חובה על בית דין, רק מצווה^[198].

פגיעתו רעה^[199], שכן אם הוא פגע באחרים, הרי הוא פטור, כי אין לו אחריות ודעת, אבל החובל בו - חייב, כי חובת החברה להגן עליו דווקא מפני חולשתו^[200]. אכן, אף ששוטה פגיעתו רעה, יש לדיינים לייסר אותם, כדי להסיר הנזקים מבני אדם^[200].

ההורג שוטה - חייב מיתה, שכן הוא בכלל נפש אדם מישראל^[201].

יש מי שכתב, שאף השוטה יש לו נשמה, ובר מצוות הוא, ופיקחים מוזהרים עליו, ומקיימים בו מצות פריה ורביה^[202].

בדרך כלל קבעו חז"ל שגם את השוטה ברא הקב"ה, ויש בו צורך לעולם, ויש שבזכות מעשי שטות יכול אדם להינצל^[203].

גדר פיקוח נפש מניעת מחלת נפש, והצלה מפני התפתחות מחלה כזו, נחשבת כמצב של פיקוח נפש. לפיכך, מותר לחלל שבת^[204], ולעבור על איסורים^[205], כדי להציל אדם ממחלת נפש. אכן, קיימת חקירה בסיסית בשאלה אם ההיתר לעבור על איסורים מדין פיקוח נפש הוא מפני החשש שחולה במחלה נפשית עלול להגיע למצב של פיקוח נפש גופני, כגון על ידי פגיעה בעצמו עד להתאבדות, או שיכול לטבוע בנהר או ליפול ולמות^[206], או על ידי פגיעה באחרים עד להריגה; או שמותר לעבור על איסורים כדי למנוע מחלת נפש, כדי לאפשר לאדם להיות פיקח ולקיים מצוות בעתיד. ההבדל ביניהם נוגע למחלות נפש שבהן אין חשש לאלימות, אך האדם במצב זה אינו בר-כושר שיפוט^[207]. בין הפוסקים מצינו מי שהדגישו שהגדרת שוטה מבחינת פיקוח נפש הוא דווקא מחמת הסכנה הגופנית שבמצב זה, ומשום חביבות גופו של האדם מישראל^[208]. טעמם: גדר ההיתר בפיקוח נפש הוא משום 'וחי בהם, ולא שימות בהם', ומשמע דווקא מצבים המביאים למיתה; ויש הסוברים, שגם כדי שישמור שבתות ומצוות בעתיד, מותר לעבור על איסורי תורה ולחלל שבת^[209]. טעמם: להלכה נשאר גם הטעם של 'וחי בהם, ולא שימות בהם', וגם הטעם של 'חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה'.

מניעת טירוף הדעת חולה שיש בו סכנה, שבדרך כלל אינו סובל ממחלת נפש, אבל יש חשש לטירוף דעתו, וטירוף הדעת בעת מחלתו יחמיר את מצבו, מצינו גדרים שונים בהיתר איסורים, כדי למנוע את טירוף הדעת:

יש מי שחילק בין מצב שברור שיהא טירוף הדעת אם לא יעשו רצונו, לבין מצב שיש רק חשש לטירוף הדעת^[210]; ויש מי שחילק בין מצב שטירוף הדעת רק יחמיר את מצבו, לבין מצב שטירוף הדעת יביא לסכנה ממשית^[211].

מצינו דרגות שונות של היתרים למניעת חשש טירוף הדעת: יש שמותר רק לעבור על איסורי דרבנן בשבות שאין בו מעשה; יש שמותר לעבור על איסורי דרבנן גם בשבות שיש בו מעשה; ויש שהתירו אפילו איסורי תורה, כי מצב כזה נחשב כפיקוח נפש^[212].

להלן דוגמאות להקלות שונות באיסורי דרבנן, כדי למנוע טירוף דעת:

חכמים תיקנו שמתנת שכיב מרע קונה באמירה בלבד, כדי שלא תיטרף דעתו עליו^[213]; מותר לקנות קנין משכיב מרע בשבת^[214]; שכיב מרע שכתב גט לאשתו, ולא הספיק לתיתו לה לפני כניסת השבת, התירו לו לגרשה בשבת^[215]; מותר לומר לגוי שילך חוץ לתחום להודיע לקרובי החולה^[216]; אשה במצב של סכנה, מותר לבעלה לנסוע אליה בשבת, מחשש שתסתכן עקב טירוף הדעת^[217]; מותר ללוות יולדת בנסיעה בשבת לבית החולים^[218]; מותר לומר לגוי לכתוב מכתב בשבת בכתב לעז עבור חולה שביקש להודיע על מצבו לקרוביו שיתפללו עליו^[219]; כשיש חשש מבוסס להתפתחות מחלת נפש לאחר הלידה^[220], מותר להשתמש באמצעים למניעת הריון^[221]; יש שהתירו לבעל להיות נוכח בחדר הלידה עם אשתו, כדי שלא תיטרף דעתה^[222]; ננעלה הדלת בפני תינוק, שובר הדלת ומוציאו, שמא יבעת התינוק וימות^[223].

להלן דוגמאות שהתירו אפילו איסורי תורה:

התירו איסורים שונים עבור יולדת כדי ליישב דעתה, ולמנוע ממנה טירוף דעת, כגון להדליק נר כשהיולדת סומא^[224]; מותר לכתחילה לכבות את הנר בשבת עבור חולה שנתפס לרוח רעה, היינו עבור שוטה^[225]; מותר לשחוט לחולה בשבת, אף על פי שיש נבלה, מחשש לטירוף דעתו^[226]; מותר לחלל שבת להקל על צערו ויסוריו של חולה מסוכן, מחשש שהצער יביא לטירוף דעתו^[227]; אם יש חשש שצום יחזיר חולה לשטותו, מותר לו לאכול אפילו ביום-כיפור ובתשעה באב^[228].

מצות ריפוי שוטה יש מי שכתב, שכמו שיש מצווה לרפא כל חולה^[229], כך יש מצווה לרפא חולה נפש, ולפיכך מותר לרפאותו גם בדברים אסורים, כגון מאכלות אסורים, אם יש לכך סיכוי לרפאותו^[230].

אשפוז וטיפול כפוי חולה נפש שיש סכנה שיפגע בזולת, או שיגרום נזק ממוני לזולת - יש רשות, ואף חובה, לאשפזו בכפיה, כדי למנוע סכנה גופנית או ממונית מאחרים^[231].

כאשר נשקפת סכנה לחייו של השוטה, כגון שיש חשש להתאבדות מתוך דכאון, מותר לטפל בו בכפיה, כדי לרפאותו ולהצילו מסכנתו; ואם לא מדובר במצב של חשש סכנת חיים, אסור לכפות עליו טיפול רפואי, אלא אם כן דעתו כה משובשת שאין הוא יכול לשקול בצורה סבירה, שאז מותר לטפל בו בכל הטיפולים המיועדים לטובתו, מתוך הנחה שאילו היה שפוי היה מעוניין ומרוצה בטיפול זה^[232].

כללי רוב ההלכות הנוגעות לשוטה משותפות הן גם לחרש^[233]. בערך הנוכחי יידונו רק ההלכות המיוחדות לשוטה, או השונות מהחרש. שכן אף על פי שבכל מקום נימנו החרש, השוטה והקטן יחד, בכל זאת יש הלכות ומצבים שבהם השוטה גרוע יותר משניהם, כי לשוטה אין כלל דעת, ולחרש יש דעת קלושה^[234], והשוטה פטור מהמצוות אפילו יותר מן הקטן^[235].

בענייני אורח חיים[עריכה]

תפילין - שוטה גמור בוודאי פטור מהנחת תפילין, כמו שהוא פטור מכל המצוות, אלא שגם אסור להחמיר ולהניח לו תפילין, כי הם צריכים גוף נקי, והוא אינו יודע לשמור גופו בנקיות^[236].

זימון ומנין שוטה שיכול לכוון ולהבין, מצטרף לזימון^[237], והיינו דווקא בשוטה שאינו גמור^[238]. דין זה נכון גם לעניין צירוף למנין לתפילה^[239].

שבת חולה רוח נחשב כחולה שיש בו סכנה לגבי טיפול רפואי בשבת, ומותר לחלל שבת עבורו מדין פיקוח נפש^[240].

לא רק מחלת נפש ממש נחשבת כפיקוח נפש, אלא גם כאשר קיים חשש רציני להתהוות מחלה כזו, נחשב המצב כספק סכנה, ומותר לעבור על איסורי תורה כדי למנוע מצב זה^[241].

מי שסובל מרוח רעה, מותר לצעוק ולהתחנן עליו בתפילות בשבת^[242], וביום חול חייבים להתענות עבורו^[243].

מי שנטרפה דעתו ועקב כך יצא מחוץ לתחום בשבת, ואחר כך נשתפה, והרי הוא מחוץ לתחום, אין לו אלא ארבע אמות, אף על פי שיצא באונס^[244].

פסח שוטה שמצא חמץ בערב פסח, הרי זה אינו שלו אפילו מדרבנן, כי אין לו ממון אפילו בדעת אחרת מקנה לו, ולפיכך מותר להאכילו, כי אין כאן איסור כלל^[245].

חמצו של שוטה שעבר עליו הפסח, דנו האחרונים אם הוא אסור בהנאה כדין חמץ ברשותו של ישראל, אף שהוא באונס; או שמותר בהנאה כדין חמץ של גוי, מכיוון שאין לשוטה עבירה בהחזקתו^[246].

יש מי שכתב, שמן הראוי להאכיל שוטה מצה בליל הסדר^[247].

יום-הכיפורים מי שהיה חסר דעת והולך ומתרפא, ויש חשש שהצום עלול להזיק לו ולהחזירו למחלתו, מותר לו לאכול ביום הכיפורים ובתשעה באב, כי טירוף הדעת הוא גדר של פיקוח נפש^[248].

בענייני יורה דעה[עריכה]

שחיטה מעיקר הדין שוטה ששחט, שחיטתו כשרה^[249], אלא שבענייני שחיטה יש חומרות מיוחדות בהגדרת השוטה^[250].

מי שהוא עתים חלים ועתים שוטה, אם מצבו כבריא נמשך כבר זמן רב, הרי הוא כשר לשחיטה; ואם יש ספק במצב בריאותו, צריך היות אחר עומד על גביו^[251].

כשרות שוטה שרפואתו לאכול מאכלים אסורים, כגון תרנגולת נבלה, אם זו רפואה בדוקה, מותר להאכילו לרפואתו^[252].

בעניין נער שוטה אם מותר להכניסו למוסד שמאכילים שם טריפות ונבלות - ראה ערך כשרות

נידה אשה שוטה, או שנטרפה דעתה מחמת מחלה, צריכות פיקחות לבדוק אותה לטהרה מנידתה^[253].

נדרים מי שנדר נדר על דעת רבים בעת פיקחותו שלא ישחק במשחקים שונים, ואחר כך נשתטה, והמשחקים האלו מקילים על מנוחת נפשו, מותר לעבור על נדרו, כי שוטה נחשב כמצב של פיקוח נפש^[254].

הורים בעניין טיפול באביו ואמו שנטרפה דעתם - ראה ערך הורים

גיור שוטה אינו בר גיור, שכן אין אפשרות לחייבו במצוות ובעונשין^[255].

פדיון הבן בכור שוטה חייבים לפדותו, אלא שיעשו הפדיון בלא ברכה^[256].

צדקה מפרישים צדקה עבור שוטה מממונו, ואף על פי שאינו מצווה ועושה, מכל מקום ממונו מגן עליו^[257].

מזוזה יש מי שכתב, שהשוטה פטור ממזוזה, כמו שפטור מכל המצוות שבתורה^[258]; ויש מי שכתב, שקובעים מזוזה על ביתו של שוטה, ומן הראוי לזכותו במצווה זו^[259].

תרומה מי שנישאת לכהן שוטה, אינה אוכלת בתרומה, כי אין כאן קידושין כלל^[260].

אבלות מי שהיה שוטה גמור זמן רב, ולא קיים יחסי אישות עם אשתו, ומן הדין היה לכופו לגרשה, אלא מחמת שטותו לא יכלו לגרש ומת, אין אשתו חייבת להתאבל עליו^[261].

בענייני אבן העזר[עריכה]

מניעת הריון בדין שימוש באמצעי מניעת הריון מחשש לטירוף הדעת - ראה ערך מניעת הריון.

שידוכין משודך או משודכת שנשתטו, יכול הצד השני לחזור בו^[262]. דין זה נכון גם כשאינה שוטה גמורה, או שהיא עתים שוטה עתים בריאה^[263], או שנשתטית וחזרה ונתרפאה^[264].

קידושין ונישואין שוטה ושוטה אין להם קידושין, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, בין אם נישאו לפיקחים, ובין אם נישאו לשוטים כמותם, שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת^[265], ודווקא שוטה גמור, אבל אם דעתו צלולה, אף על פי שהיא דלה וקלושה הרבה, וכן עתים שוטה ועתים צלול, ולא ידענו העת שהוא עומד בדעתו, חוששים לקידושין^[266], והיינו שחוששים לקידושין מדרבנן בלבד, ומן התורה יש לה חזקת פנויה^[267].

אם ידוע שקידש בעת שהיה בריא, קידושיו קידושין גמורים^[268]. ואם קידשה כשהיא פיקחת, ונשתטית קודם הנישואין, או שקידשה אביה עודה קטנה, יש לה קידושין מן התורה, ונחלקו הפוסקים אם במקרה כזה יש לה כתובה^[269].

יחסי אישות אף על פי שאשת שוטה, ושוטה אשת פיקח, אין להם נישואין אפילו מדרבנן, מכל מקום הבא על אשת איש כזו לוקה מכת מרדות, שלא יהא אלא כבא על הפנויה^[270].

ייחוס הוולד אשת שוטה שאין לו דעת, שקידושיו אינם קידושין אפילו מדרבנן, אם ילדה וולד, אין מחזיקים אותו בחזקת אותו שוטה, אם יצא קול שזינתה עם אחר^[271].

יש מי שנסתפק בשוטה שבא על אשת איש אם הוולד ממזר שהרי בן מצוות הוא, או שאין הוא ממזר כי אינו בתורת קידושין^[272]; ויש מי שכתב, שבוודאי הוולד מתייחס אחרי השוטה, ולכן הוא ממזר^[273].

קידושי טעות מי שהיה שוטה גמור בעת הקידושין, אבל הסתירו הדבר ולא גילו לאשה, או אפילו אם ידעה על כך, אך חשבה שנתרפא לחלוטין, ואחר הנישואין נודע שאינו בריא, ואדרבה מצבו הוחמר עד שאין האשה יכולה לדור עמו, הרי זה קידושי טעות, כי שגעון הוא מום גדול, ואם אי אפשר להשיג ממנו גט, יש להתיר את האשה בלא גט כדין קידושי טעות^[274].

אשה שסובלת ממחלת נפש גמורה בענייני אישות, ונישאה לאיש, ואחר זמן קצר נפרדה ממנו בערכאות ללא גט, ואחר כך נישאה לאיש אחר ונולדה בת, אין הבת הזו ממזרת, ומותרת אפילו לכהן, כי שטות הוא מום גדול, ולכן היו הקידושין קידושי טעות, ובטלו הקידושין של הראשון^[275].

שוטה שזינתה כל פיתויה אונס הוא, כי אין לה דעת^[276]; ויש מי שכתב, שאם רואים שיש לה תאווה, חוששים שמא יש לה רצון^[277].

שוטה גמורה שזינתה, יש מי שכתב, שמותרת לבעלה ישראל^[278]; ואם היא אשת כהן, אסורה על בעלה, ואפילו שניהם שוטים בזמן הזנות^[279].

אשה שבעת פיקחותה אמרה לבעלה שזינתה בעת שהיתה שוטה, אינה נאמנת לאוסרה על בעלה^[280], אבל אם הבעל מאמין לה, הרי היא נאסרת עליו^[281].

מחלקות אשפוז יש להקפיד על מחלקות אשפוז נפרדות לגברים ולנשים, בין צעירים ובין זקנים, גם ביחס לחולים פסיכיאטריים חריפים וכרוניים^[282].

חרם דרבנו גרשום מי שנשתטית אשתו, ואינו יכול לדור עמה - יש הסבורים, שגם אז חל חרם דרבנו גרשום^[283], וצריך לקיימה, ואין להתיר לו לשאת אשה אחרת^[284]; אך רוב הפוסקים סוברים, שמתירים לו לשאת אשה על אשתו שנשתטית, מפני שזו גזרה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, ויש בזה עיגון רב לאיש, ואין אשה שוטה קרויה אשה כדי להחשיבה כנשואה, וכן מפני שאין לך מום גדול יותר משוטה^[285]; ויש מי שכתב, שאם נשתטתה אשתו, חייב לשאת אשה אחרת, כי אסור לעמוד בלי אשה^[286], ומכל מקום יש מצווה רבה וגדולה להציל את האנשים הללו מידי הרהור עבירה, ולקיים מצות פריה ורביה, ומצות לשבת יצרה^[287]. ואין חילוק בין מי שטרם קיים מצות פריה ורביה, לבין מי שכבר קיים מצווה זו^[288].

כשמתירים לשאת אשה אחרת מחמת שטותה של הראשונה, אין להתיר אלא על ידי מאה רבנים^[289]. יש מי שכתבו, שאם לא קיים עדיין מצות פריה ורביה, מתירים לו אף בלא מאה רבנים^[290], וכן אם נתברר שטותה לכל, כגון שנמצאת בבית חולים לחולי נפש, אין צורך במאה רבנים^[291], וכן אם נתברר שהיתה שוטה קודם הנישואין, והבעל לא ידע על כך^[292].

אם עבר ונשא אשה שניה בלא היתר מאה רבנים, נחלקו הפוסקים מה יעשה, ונטית רוב הפוסקים להתיר בדיעבד את אשתו השניה^[293].

האשה עצמה היא צד בדיון על היתר מאה רבנים, ויש לאפשר לקרוביה להופיע בבית הדין, ולייצג את זכויותיה^[294].

בגדרי השטות שהתירו לשאת אשה על אשתו - יש אומרים, שהוא דווקא באשה שאינה בת גירושין מחמת שטותה, אבל היא בת גירושין, כגון שיודעת לשמור את גיטה ולשמור את עצמה, אין מתירים לו את חרם דרבנו גרשום^[295], שאם לא כן נתת דבריך לשיעורים, ואשה שלא תהא כל כך פיקחת יאמר הבעל התירו לי לשאת אשה, ובמשך איזה שנים לא ישאר שום זכר מאיסור שתי נשים, ויהיו בנות ישראל הפקר^[296]; ויש הסבורים, שאף אם היא בת גירושין, אבל אם היא איננה בת דעת כראוי, ואינה ראויה לדור עם בעלה כדרך כל הארץ, ואינה מסוגלת לעשות את צרכי הבית, מתירים לו לשאת אשה על אחרת אם אינו יכול לגרשה מדעתה, והדבר תלוי באומדנת בית הדין^[297].

ומכל מקום אין מתירים לאיש לשאת אשה אחרת, אלא אם הוחזקה אשתו הראשונה להיות שוטה, היינו שאירעו לה שני התקפים או שלושה^[298]; ויש הסבורים, שבזמן הזה אין אנו בקיאים בבדיקת שוטה^[299].

בעניין פרק הזמן שצריכה להיות שוטה כדי להתיר לו חרם דרבנו גרשום - יש שכתבו, שהוא דווקא אחרי שעברו שנים עשר חודשים^[300]; יש שכתבו זמן של שמונה עשר חודשים^[301]; ויש שכתבו, שצריך שיעברו שנתיים שלימות^[302].

אם אומרים הרופאים שיש רפואה למחלתה - יש מי שכתב, שאינם נאמנים, ואם עבר הזמן הקצוב להגדרת שטותה, מתירים לו לשאת אשה אחרת^[303]; ויש הסבורים, שמאמינים לרופאים, ולא מתירים לו אשה אחרת^[304].

בעניין נאמנות הרופאים לקבוע את מצב השטות - ראה ערך נאמנות הרופאים

אשה שהיא לעתים שוטה ולעתים בריאה - יש אומרים, שאפילו בעת חלימתה מתירים לו לשאת אשה אחרת, וזה עדיף יותר מאשר לגרשה^[305], ואפילו ידע קודם הנישואין שהיא עתים שוטה עתים בריאה^[306]; יש אומרים, שאין מתירים לו אלא בעת שטותה, אבל בעת חלימתה, עדיף יותר לגרשה מדעתה מאשר לשאת אשה אחרת^[307]; יש אומרים, שבכל מקרה עדיף להמתין ולגרשה בעת חלימתה, ואפילו בעל כורחה, מאשר להתיר לו לשאת אשה אחרת^[308]; ויש אומרים, שלא התירו כלל חרם דרבנו גרשום באשה שהיא עתים שוטה עתים בריאה, כי יכול לדור עמה בעת חלימתה^[309].

מי שהתירו לו כדין לשאת אשה על אשתו בגלל שנשתטית - יש הסבורים, שלא צריך לחזור ולברר מצבה של הראשונה לפני שנושא אשה אחרת^[310]; ויש מי שכתב, שצריך לברר היטב לפני הנישואין השניים^[311].

מי שהתירוהו להינשא, ולפני שנשא אשה אחרת הבריאה הראשונה לגמרי - יש הסבורים, שחוזר האיסור למקומו, וצריך לחזור לאשתו הראשונה^[312]; ויש הסבורים, שאף אם נתרפאה הראשונה לגמרי לפני שנשא אשה אחרת, אם אין הראשונה רוצה לקבל גט, מותר לו לשאת אשה אחרת^[313]. ומכל מקום, אם כבר השתדך עם אשה אחרת, לדברי הכל מותר לו לשאתה לאשה, גם אם בינתיים חזרה הראשונה לבריאותה^[314]. ואם נרפאה הראשונה אחרי שכבר נשא אשה אחרת - יש מי שכתב, שחייב לגרש את הראשונה מיד^[315]; ויש מי שהסתפק אם חייב לגרש הראשונה, שאולי במקרה שנשא שתי נשים בהיתר, לא חל חרם דרבנו גרשום שלא תהיינה לו שתי נשים^[316]. ועוד נחלקו הפוסקים אם יכול לגרשה אפילו בעל כורחה, או חייב לגרשה דווקא לרצונה, אלא שיכול למנוע ממנה מזונות עד שתתרצה לקבל גט^[317].

אשה שנשתטית והתירו לבעלה לשאת אשה אחרת בהיתר מאה רבנים, ונשא אשה אחרת, עדיין יש קירבה בין האשה הראשונה לבעלה עד חלות הגט, לכן פסול האיש לעדות בקרובי אשתו הראשונה^[318].

אין מתירים לאיש לשאת אשה אחרת על אשתו השוטה אלא אם כן ניתן להבטיח את מזונותיה של הראשונה^[319]. יש אומרים, שצריך להשליש שטר התחייבות שיזון את שתי הנשים^[320]; ויש אומרים, שאף על פי שחייב במזונותיה, אינו חייב להשליש שטר התחייבות^[321]. צריך להשליש ביד בית הדין את סך הכתובה ותוספת הכתובה ונדוניה של הראשונה^[322]. ואם הוא עני, יתן כמה שידו משגת, והשאר יבטיח בשטר חוב^[323], או שיעמיד ערב בטוח^[324], ומשביעים אותו שכשתשיג ידו יסלק כל כתובתה^[325], אבל אין משביעים אותו שאין לו להשליש באותו זמן^[326].

חייב לייחד לראשונה בית בפני עצמה, וישמרנה ממנהג הפקר^[327], או שיחזיק אותה בבית חולים^[328]. ואם אין ידו משגת, יש שכתבו שאין הדבר מעכב^[329]. ואם אבי האשה הסכים לשמור עליה, יכולים לסמוך עליו, ואין צורך לייחד עוד בית בפני עצמה^[330].

יש הסבורים, שחייב הבעל להשליש גט גם ביד אחר להיות שליח להולכה^[331], ושיהא הגט בידו עד שתשתפה, או שתרצה לקבל הגט^[332], וכבר פשטה ההוראה כשיטה זו^[333]; ויש הסבורים, שאין צריך להשליש גט כלל, אלא שהבעל צריך להתחייב לתת לה גט כשתשתפה ותרצה לקבלו^[334].

יש שכתבו, שמשביעים אותו שיתן קנס אם לא יתן לה הגט כשתשתפה^[335], אבל אין להשביע אותו בפירוש שיגרשנה, כדי שלא יהא גט מעושה, אלא משביעים אותו שאם לא ישלם ייאסר עליו הבשר וכיו"ב^[336]; ויש שכתבו, שאין משביעים אותו כלל^[337], אלא צריך לתת כתב התחייבות שיגרשנה^[338], או שיתן תקיעת כף על כך^[339]; ויש מי שכתב, שצריך רק לתת הבטחה שיתן גט, אבל אין להשליש כל בטחונות מחשש לגט מעושה^[340].

פדיון שבויים יש מי שכתב, שאשה שנשתטית אין בעלה חייב לפדותה אם נשבית, והבעל מפסיד את זכותו בפירות נכסי המלוג שלה^[341].

גט מי שנשא אשה כשהוא פיקח ונשתטה, אינו כשר לתת גט לאשתו עד שיבריא^[342].

היה בריא בשעה שציווה לכתוב את הגט, ואחר כך אחזתו רוח רעה, אין כותבים הגט אלא כשישתפה, לפי שהוא כשוטה בשעה זו, ואפילו אם אמר בשעת חוליו שלא יכתבו, אינו כלום, ואין צריך להימלך בו אחר שהבריא^[343]. ואם כתבו את הגט קודם שהבריא - יש אומרים, שהגט פסול מדרבנן, אבל אינו בטל מן התורה^[344]; יש אומרים, שהגט בטל מן התורה^[345]; ויש מחלקים בין חולי שרפואתו בידינו, שאינו אלא פסול, לבין חולי שאין רפואתו בידינו, שהגט בטל^[346].

איש המשתטה יום יום, ואשתו אומרת שנישאה לו מחמת דוחקה, וסבורה היתה שתוכל לסבול אותו, וכעת אומרת שאינה יכולה לסובלו כי מטורף הוא, ויראה היא פן יהרגנה בכעסו, בכל זאת אין כופים לגרש, שאין כופים אלא באותם שאמרו חכמים^[347]. והיינו דווקא במי שאינו שוטה גמור, אלא שהוא רגזן ויוצא לתרבות רעה^[348].

מי שהוא שוטה גמור, מחלוקת הפוסקים הוא אם זה גדר של מום גדול, ולכן מעיקר הדין כופים אותו לגרש את אשתו אם יש זמן שהוא חלים, או שזה גדר של מום רגיל, ולכן אין כופים לגרש^[349].

אדם שמתנהג ברשעות או בגאווה, כגון שמכריז על עצמו שהוא משיח ומתנהג באלימות, ובשאר דברים מתנהג כפיקח גמור - דינו כפיקח, ובית דין יכולים לכופו לתת גט לאשתו^[350]; ויש מי שחולק וסובר שהמכנה עצמו משיח הוא שוטה גמור^[351].

יש מי שכתבו, שיש לכפות גט בכל חולה נפש אלים, שיש בזה משום 'לא תעמד על דם רעך', ומשום 'לא תסגיר עבד אל אדניו'^[352].

איש שהוא עתים חלים ועתים שוטה, כשהוא בריא יכול לגרש את אשתו^[353]. יש אומרים, שמחייבים אותו להתגרש מאשתו בזמן שהוא חלים^[354]; ויש אומרים, שאין כופים עליו לגרשה, אלא תדור עמו בעת בריאותו, וכאשר יחזור לשטותו, יכולה היא לאשפזו בבית חולים^[355].

מי שהוא עתים חלים ועתים שוטה, ושלח גט לאשתו, אין מעמידים אותו בחזקת שהיה בריא להוציא את אשתו מחזקת אשת איש, כיוון שזה מצב שמשתנה כל הזמן^[356].

מי שהוא עתים חלים עתים שוטה, מותר לאשה לעשות שליח קבלה שיוכל לקבל הגט בעת שפיותו של הבעל, אפילו אם בזמן מינוי השליח היה הבעל במצב של שוטה^[357].

אשה שנשתטית, היינו שאיננה יודעת לשמור את גיטה, ואיננה יודעת לשמור את עצמה, מדין תורה מותר לגרשה, אלא שחכמים אסרו לגרשה עד שתבריא, ודבר זה תקנת חכמים הוא, כדי שלא תהא הפקר לפרוצים, שהרי אינה יכולה לשמור את עצמה^[358], אבל אם היא שוטה שיכולה לשמור את גיטה ואת עצמה, מתגרשת אף לכתחילה^[359].

מי שהיתה שוטה לא גמורה בעת שנישאה, שיש ספק על קידושיה, ובשעת הגירושין היא באותה דרגה של שטות - אפשר לגרשה^[360], וזה עדיף על פני היתר מאה רבנים^[361].

אשה שהיא עתים בריאה ועתים שוטה, אין לגרשה אפילו בעת בריאותה, ויש אומרים שאפילו בדיעבד לא מועיל^[362]. הטעם הוא שגזרו מפני הפקירותה וגרירותה בעת שתחזור לשטותה. ולפיכך, גם אי אפשר לגרש מי שהיא עתים שוטה עתים בריאה, שהרי גם אם יגרשוה בעת בריאותה היא תחזור למחלתה, ואז לא תשמור עצמה ממנהג הפקר; ויש מי שכתבו, שבזמן הזה בגלל חרם דרבנו גרשום מותר לגרשה בעת חלימתה מפי עיגונו של הבעל^[363]. ואם מדובר במחלה נפשית שיש לה טיפול תרופתי יעיל, יש מי שכתב שאפשר לגרשה בעת בריאותה, שכן גם כשתחזור לשטותה, תוכל להשתמש בתרופות^[364].

מי שהיא עתים חלים עתים שוטה, וגם העלימה מבעלה את מחלתה לפני נישואיה, מצרפים הדבר לחייבה לקבל גט בעת חלימתה^[365].

אשה שנשתטית ואינו יכול לגרשה, אם אינה יודעת לשמור עצמה, אבל יודעת לשמור גיטה - יש אומרים, שאין מחייבים אותו במזונות, בשאר, בכסות, ובעונה, ואינו חייב לרפאותה, ולא לפדותה^[366]. טעמם: שהרי הוא רוצה לגרשה, אלא שחכמים מנעוהו כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, אבל לא חייבוהו בחיובי ממון; ויש אומרים, שחייב במזונותיה ורפואתה^[367], וטעמם: אף שבגלל ציווי חכמים לא יכול לגרשה, נסתחפה שדהו, וחייב בכל חיובי הממון. ואם גם אינה יודעת לשמור גיטה, לכל הדעות חייב בכל חיובי הממון^[368]; ויש מי שכתב, שכולם מודים שחייב ברפואתה באותו חולי שהיא שוטה בו, ולא נחלקו אלא ברפואת מחלות אחרות^[369]. ובזמן הזה, שבכל מקרה אינו יכול לגרש את אשתו בעל כורחה, לדברי הכל חייב ברפואתה ובפדיונה^[370].

מזונות מי שנשתטה, בית דין יורדים לנכסיו, וזנים ומפרנסים את אשתו ובניו ובנותיו^[371]. יש מי שכתב, שזנים את בניו ובנותיו שהם בני שש שנים או פחות^[372]. ולשיטה זו יש מי שכתב, שאם הוא אמיד, שיש לו נכסים, מפרנסים גם את ילדיו הגדולים, שאין זה גרוע מצדקה^[373]; ויש מי שכתב, שמפרנסים מנכסיו בניו ובנותיו אפילו הם יתרים על שש שנים, עד שיגדילו^[374]. יש מי שכתב, שאם אין לבעל השוטה נכסים, רשאית אשתו ללוות על מנת שיפרעו מן הבעל לכשישתפה או לכשיפלו לו נכסים^[375].

בעיקר יסוד חיובי המזונות של שוטה, יש מי שתמה למה יורדים לנכסיו מדין צדקה, הרי שוטה פטור מן המצוות^[376]. יש שתירצו זאת בכך, שהחיוב על הבעל לפרנס את אשתו ואת ילדיו חל מרגע הנישואין, ולכן גם אם נשתטה אחר כך, לא פקע ממנו החיוב, ובלידת הילד חל עליו תקנת חז"ל לזונו, ובלידתו הוא מחוייב לפרנסו עד הגיעו לגיל שש שנים, וחיוב זה חל עליו גם אם נפלו לו נכסים אחרי שהוא כבר שוטה, ואם הוא שוטה מעיקרא, חל עליו חיוב מפני שבוודאי נוח לו בכך, אבל דווקא אם אין לילדים ממה להתפרנס^[377]; ויש מי שכתבו, שהחיוב הוא מטעם אבהות, שמרגע שנעשה אב, וכל הזמן שלאחר מכן, יש חיוב על הנכסים לזון מהם את ילדיו, ולכן גם אם נשתטה לא פקע החיוב מהנכסים^[378].

יבום וחליצה אשת שוטה פטורה מן החליצה ומן הייבום^[379], ושוטה שחלץ - אין חליצתו חליצה^[380]. וכן יבמה שוטה אינה חולצת^[381], ואם חלצה - אין זה חליצה כל עיקר, ואינה פוסלת על האחים^[382], ואפילו אם גדול עומד על גביהם, אין זה מועיל כלל^[383].

מי שהיה שוטה בעת קידושיו, אלא שהטעו את האשה, ואחר כך התברר שאינה יכולה לדור עמו, ונהרג, ואחיו אינו רוצה לתת בשום אופן חליצה, יש להתירה לעולם בלא חליצה, כי הקידושין בטלים למפרע^[384].

שוטה שבא על יבימתו - קנאה, ופטר את צרתה, שכן ביאת יבום אינה צריכה דעת^[385]; ויש מי שכתב, שיתכן ששוטה אינו קונה אפילו ביבימתו, שאין לו שום דעת, והוא גרוע מחרש^[386].

האונס שוטה משלם צער בלבד; והמפתה שוטה - פטור מכלום^[387].

בענייני חושן משפט[עריכה]

טוענים לשוטה שוטה גמור טוענים הדיינים עבורו בדיני ממונות, כמו שטוענים ליתומים^[388].

עדות השוטה פסול לעדות^[389], ואפילו אינו שוטה גמור, אלא שאינו מיושב בדעתו^[390].

חזקת ממון אין לשוטה חזקת ממון, לפי שאין תפיסתו ראויה לקנין^[391].

מקח וממכר השוטה אין מקחו מקח, ואין ממכרו ממכר, ואין מתנה ממתנותיו קיימת, לא במטלטלין ולא בקרקע, ובית דין מעמידים להם אפוטרופוס^[392], ואין לו זכיה כלל על ידי עצמו^[393], לא לעצמו ולא לאחרים^[394], הן ממה שמצא בהפקר, והן ממה שאחרים נותנים בידו^[395], ואפילו כשאחרים מקנים לו^[396].

המזכה לשוטה על ידי בן דעת - זכה^[397], משום שזכין לאדם שלא בפניו^[398].

מי שהוא עתים חלים ועתים שוטה, בעת שהוא שפוי, כל מעשיו קיימים, וזוכה לעצמו ולאחרים ככל בן דעת, וצריכים העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף שטותו או בתחילת שטותו עשה מה שעשה^[399].

שכר עבודה שוטה שעבד עבור פיקח - חייבים לשלם לו את שכר עבודתו וטירחתו, וזכה השוטה בשכר ששולם לו^[400].

נזיקין שוטה שהזיק, פטור מתשלום דמי הנזק^[401], ואף לאחר שנשתפה, הרי הוא פטור מלשלם את מה שהזיק בעת שטותו^[402].

שוטה אין לו בושת, ואין אפילו גדר של זלזול במשפחה, שכבר הוא מבוייש ועומד, ולכן המבייש את השוטה פטור מתשלומי בושת^[403].

ירושה שוטה שנשא פיקחת, או פיקח שנשא אשה שוטה - אינו יורשה, שהרי לא תקנו להם חכמים נישואין^[404].

שוטה אפילו לדבר אחד שכתב צוואה במצב כזה, יש לפסול את צוואתו^[405].

הצלת חיים הצלת נפש היא מצווה מן התורה, ואין צורך שיסכים אדם למעשה ההצלה, גם כשפעולת ההצלה כרוכה בפגיעה גופנית או כספית בניצול. לפיכך ברור שגם כשהחולה אינו שפוי בדעתו, ואינו יכול להסכים למעשה ההצלה, חייבים לעשות הכל כדי להצילו, ואין לראות במעשה כזה משום תקיפה.

עונשין שוטה שעבר עבירה כשהוא שפוי, ונשתטה קודם העמדה לדין, אין בית דין דנים אותו, ולא עונשים אותו^[406].

מי שנתחייב מיתה בבית דין כשהוא שפוי, ונגמר דינו למיתה כשהוא שפוי, וקודם ביצוע העונש השתטה - יש מי שסבור, שאינו נהרג בבית דין^[407]. טעמו: מיתת בית דין באה גם לשם כפרה, ושוטה לאו בר-כפרה הוא, כי לאו בר-עונשין הוא; ויש מי שסבור, שאף על פי כן ממיתים אותו^[408]. טעמו: מיתת רוצח בבית דין נובעת מדין 'ובערת הרע מקרבך', וזה חל על כל הרוצחים.

רציחה שוטה שרצח, אפילו אם הוא עדיין בדרגת הבנה לענייני גיטין וקניינים, אבל אם שכלו משובש עליו ואינו ברור, אינו נהרג בבית דין, אלא דווקא כשרצח מתוך שכל ברור^[409].

רודף אם מטורף מסתגר עם אחר ומאיים להורגו, ואין כל דרך לשחרר את הנתקף אלא בהריגת התוקף, חייבים להרוג את השוטה מדין רודף^[410].

הפלה מחשש למחלה נפשית - ראה ערך הפלה

בעניינים עתידיים[עריכה]

עבודה במקדש שוטה הוא מום בכהן, ופוסל אותו מלעבוד בבית המקדש^[411].

אם הוא עתים חלים ועתים שוטה - יש מי שכתב, שאף הוא פסול לעבודה^[412]; ויש מי שכתב, שבעת בריאותו הוא כשר לעבודה^[413].

מתנות כהונה כהן שוטה זוכה במתנות כהונה^[414].

יולדת שוטה - בעלה מביא עליה קרבן יולדת^[415].

קרבנות אכל חלב, והפריש קרבן ונשתטה, וחזר ונשתפה, יכול להקריב את הקרבן לאחר שהבריא^[416].

שוטה בבהמה, אינו מן המובחר^[417].

טיפולים פסיכיאטריים/פסיכולוגיים[עריכה]

צורך בטיפול נפשי מחלות נפש נחשבות בקרב הציבור הרחב, ובעיקר בציבור החרדי, כבעיה חברתית רצינית, המערערת את יסודות המשפחה, והגורמת לתווית חברתית שלילית חמורה. אי לכך יש רתיעה מטיפול נפשי, ואפילו עצם הפגישה עם פסיכיאטר או פסיכולוג מהווה בעיה חברתית. הדבר מביא להזנחת החולה הפסיכיאטרי, עד לנטישתו והרחקתו מחברת בני אדם. דבר זה דורש תיקון, שכן יש מצבים שהפסיכיאטריה והפסיכולוגיה יכולים לסייע ואף לרפא^[418].

בעיות הלכתיות-השקפתיות קיימות בעיות הלכתיות-השקפתיות רבות ביחס לפסיכותרפיה, הן בשיטות טיפול התנהגותיות, והן בשיטות פסיכואנליטיות.

שיטות הטיפול המבוססות על שינויים בדפוסי ההתנהגות^[419] יכולות להוות דרך המנוגדת לתורה, כאשר המטפלים נותנים עצות טיפוליות שמהוות עבירה ברורה, כגון קיום יחסי מין עם גבר זר, או עם אשה זרה, אוננות, הומוסקסואליות, וכיו"ב, או בעצם התיאוריות והערכים בחלק משיטות הטיפול הללו, שיכולים להוות סתירה ממשית להשקפת התורה, כגון יחס שלילי לדת ולמצוות, הכחשת משמעות החטא והאשמה, וכיו"ב.

שיטות פסיכואנליטיות דוגלות בגישה שיש להעלות ולשחרר פחדים ומצוקות הנוגעות למיניות ולאלימות, וכן יש הסבורים שהדת מהווה בעיה במחלתו של החולה, ואף שהדת כשלעצמה היא ביטוי לסטיה נפשית מסוג כפייתיות^[420]. חינוכו של החולה להשתחרר מהדת, להתייחס לחטא ולרגשות אשם על ביצוע עבירות כהתנהגות נוירוטית שלילית, ולהעלות למודע ולחופשי יצרים מיניים ואלימים, כל אלו נוגדים את תורת ישראל^[421].

לפיכך, אין להתרפא מפסיכולוגים שהם כופרים ומינים, שיש לחוש שמא יתנו עצות נגד התורה, ושמא ידברו דברי מינות וניבול פה, וכיוון שהם אינם מרפאים בתרופות אלא רק בדיבורים, שונה דינם מסתם רופאים כופרים. ולכן יש לחפש אחרי פסיכולוגים שומרי תורה; ואם אין כזה, יש להתנות עמם שיבטיחו שלא ידברו עם החולה בענייני אמונה ותורה^[422].

ניתוחים נוירו-פסיכיאטריים יש מי שכתב, שמותר לבצע ניתוח מוח^[423] בחולה רוח קשה ומסוכן לעצמו ולאחרים, שמטרתו לשפר את התנהגותו האלימה של החולה. דבר זה מותר גם אם הניתוח יגרום לשינוי באישיותו של החולה, ובתנאי שהדבר נעשה לאחר התייעצות עם מומחים רבים ומפורסמים. אם יש לחולה קרובים, והם המחזיקים אותו על חשבונם במוסד, צריך להתייעץ אתם ולקבל הסכמתם; ואם אין לו קרובים, או שהוא מוחזק על חשבון המדינה, יכולה הממשלה לחוקק חוק לבצע ניתוחים כאלו^[424]; ויש מי שכתב, שאם מטרת הניתוח היא להגן על הציבור מפניו, עדיף לחובשו בבית האסורים, מאשר לנתחו ולהופכו לנכה כל חייו^[425].

היפנוזה - אין איסור בריפוי על ידי היפנוזה^[426], ואפילו בחולה שאין בו סכנה, כי אין זה גדר כישוף, אלא עניין טבעי. דרך זו מותרת רק בתנאי שאין חשש שהרופא ינצל את מצבו לרעה, שיאמר לו לעשות דבר איסור, וכן מותר להשתמש בשיטה זו רק לצורך רפואה, שאם לא כן יש במעשה זה משום זלזול בעצמו, שיש בזה ריח של איסור^[427].

הורים כאשר פסיכולוג מטפל בילד, ומתברר לו כי יש צורך בהתערבות אצל ההורים, כדי להציל את הילד מנזקים נפשיים בגין התנהגות בלתי נכונה של ההורים, הרי הפסיכולוג מחוייב להתערב במצב בני הזוג לטובת הילד^[428].

בני זוג כאשר יש ריב בין בני זוג, ואין לכך השפעה על אחרים כלל, אלא שההתערבות הפסיכולוגית דרושה למען שלום בית, אם הסכסוך אינו חריף, ואינו חורג הרבה מהמסגרת הרגילה של חיי בני זוג, אסור להתערב; ואם יש ריב רציני, וקיים חשש להתפתחות הפרעות רציניות אצל בני הזוג, כגון דכאון ועגמת נפש רצינית, חייבים להתערב ולנסות להשכין שלום, אפילו נגד רצונם של בני הזוג, ואין להתחשב כלל בבושה של בני הזוג הכרוכה בהתערבות כזו^[429].

בעת טיפול פסיכולוגי בין בני זוג, מותר לעודד בן זוג שידבר על בן זוגו שלא בנוכחותו בצורה חופשית, אף אם יש בזה רכילות ולשון הרע, כדי שהמטפל ילמד מזה כיצד לעזור לבני הזוג, ואין בכך איסור לשון הרע^[430], ובתנאי שתהיה הכוונה לשם שמים ולשם תועלת בלבד, וגם אל יאמין המטפל לדברים בהחלט^[431].

על יחוד בטיפול פסיכולוגי, ועל הבעיות הקשורות בקיום יחסים בין המטפל למטופלת - ראה ערך יחוד

על התאבדות ראה ערך אבוד עצמו לדעת

על השינויים הנפשיים בזיקנה ראה ערך זקן

רקע אתי[עריכה]

הסכמה מדעת אחד הנושאים הנידונים ביותר בקשר לחולה הפסיכיאטרי היא שאלת ההסכמה המודעת לטיפול רפואי^[432].

קיימות שלוש גישות עקרוניות ביחס להסכמה המודעת של חולה פסיכיאטרי לטיפול רפואי: יש מיעוט בין הפסיכיאטרים הסבור כי כל חולה פסיכיאטרי רשאי לסרב כל טיפול, וערך האוטונומיה הוא עליון על כל הערכים האחרים, גם ביחס לחולה פסיכיאטרי^[433]; יש הסבורים, שכל חולה פסיכיאטרי הוא באופן אוטומטי בלתי כשיר לקבלת החלטות, ולכן אין כל משמעות של הסכמה או סירוב בחולים כאלו; ויש הנוקטים בדרך ביניים, וסבורים שיש חולים פסיכיאטריים שאמנם אינם ברי-כושר שיפוט, אך יש חולים פסיכיאטריים שמסוגלים לקבל החלטות הגיוניות ביחס לעצמם^[434].

אוטונומיה/פטרנליזם במשך שנים רבות שלטה הגישה הפטרנליסטית ביחסי חולה-רופא בפסיכיאטריה בצורה מודגשת עוד יותר מאשר ברפואה הכללית. הצידוק לגישה זו היה בעובדה שרבים מחולי הנפש מדגימים פגיעה חמורה ביכולת החשיבה והשיפוט, ולפיכך אין משמעות להסכמתו או אי-הסכמתו להתערבות רפואית. בשנים האחרונות מסתמן שינוי יסודי בגישה זו, וקבוצות רבות של לוחמים למען זכויות הפרט הביאו לגישה יותר אוטונומיסטית גם ביחס לחולים פסיכיאטריים. הדבר נכון בעיקר ביחס לחולים אמבולטוריים וקלים. מאידך, חולם מאושפזים וקשים הם בדרך כלל חסרי כושר שיפוט, ולכן המקובל הוא שהרופא מחליט עבורם על פי עקרון האינטרס הטוב ביותר של החולה, ובהתייעצות עם קרובי משפחתו. במקרים של אי-הסכמה בין הגורמים המטפלים והאחראיים, או כאשר יש צורך בהחלטות קשות מבחינה מוסרית, מומלץ לפנות לבתי המשפט, או להקים גופים מעין שיפוטיים שידונו באופן ייחודי בשאלות אלו^[435].

סודיות רפואית ^[436] - נושא זה כלפי חולה פסיכיאטרי מהווה אף הוא בעיה מיוחדת. מחד גיסא ישנה חובה על המטפל למנוע נזק מצד שלישי, ולפיכך אם ידוע לו שהחולה שבטיפולו עלול לפגוע בצד שלישי עליו לנקוט באמצעים מתאימים לגילוי הסוד ולמניעת הנזק; אך מאידך אם ידעו חולים פסיכיאטריים שסודם יתגלה, קיים חשש לפגיעה משמעותית באימון של החולים הללו כלפי המטפלים בהם, ועקב כך יימנעו החולים מלבוא למטפל, ובכך יגרמו נזק לעצמם ולזולתם.

בעיה זו נידונו בפני בית משפט בארה"ב וזכתה לכינוי 'המקרה של טרסוף'^[437]. בית המשפט קבע, שכאשר מטפל מגיע למסקנה שהחולה שלו מסוכן לזולת ועלול לגרום לו נזק, יש לו חובה לנקוט בכל האמצעים הסבירים להגן על הצד השלישי מפני סכנה כזו. אמצעים אלו כוללים מתן אזהרה לניזוק האפשרי, או לכל מי שיכול להגן עליו; הודעה למשטרה; או נקיטת כל אמצעי זהירות סביר אחר. גישה זו עוררה וויכוחים רבים בקהיליה הרפואית והאתית, והוויכוח לא תם. יחד עם זאת הוצעו הגבלות לחובת ההפרה של הסודיות הרפואית, כגון כאשר מדובר בחשש לנזק לרכוש, או כאשר החשש הוא לניזוק סתמי, בלתי מוגדר ובלתי ידוע; או כאשר החשש הוא רחוק ובלתי סביר; או כאשר יכולת החיזוי לנזק היא מוגבלת בצורה סבירה^[438].

על הבעיות המוסריות-משפטיות הקשורות לאשפוז פסיכיאטרי כפוי ראה להלן ברקע המשפטי^[439].

הפסיכו-כירורגיה עוררו דיונים והסתייגויות אתיות רבות, בעיקר מחשש שטכניקות כאלו יכולות להשפיע בצורה בלתי רצויה על האישיות ועל המחשבה; שניתן להשתמש לרעה בטכניקות כאלו נגד קבוצות חלשות; שיכול להיגרם נזק בלתי הפיך בתיפקודים מוחיים, שהם חשובים מאד מבחינה מעשית ורגשית; ושאין מספיק ידע בהפעלת שיטות דרסטיות כאלו. קיימת גם בעיה של יכולת ההסכמה המודעת של חולים המועמדים לניתוח כזה^[440]. השיטות המודרניות של פסיכו-כירורגיה^[441] פתרו את מרבית הבעיות הללו^[442].

הלם-קרב פסיכיאטרים צבאיים נתקלים בבעיה אתית מיוחדת, והיא ההחזרה לפעילות קרבית של נפגעי 'הלם-קרב'. לעתים הטיפול הראוי לחייל הפגוע בתיסמונת זו הוא אמנם החזרתו המהירה ככל שאפשר לתנאי הקרב, אך לעתים מתקבלת החלטה להחזרה לפעילות קרבית בגלל אילוצים צבאיים ופוליטיים, שלא תמיד הם טובתו של החייל הפגוע^[443].

על ניסויים רפואיים בחולי נפש - ראה ערך נסויים רפואיים בבני אדם

רקע משפטי[עריכה]

אחריות פלילית ואזרחית כל שיטות המשפט הקיימות מסכימות לעקרון, שאין לראות את חולה הנפש אחראי למעשיו. מבחינה משפטית אין אדם אחראי על מעשה שעשה, אלא אם כן נתלוותה למעשה כוונה פלילית מסויימת. לשם קיום עבירה כלשהי על פי המשפט המקובל, יש להוכיח כי התנהגותו של הנאשם היתה בעלת רצון חפשי, ואשר קדמה לה בחירה חפשית. חולה נפש משולל חופש הרצון בגין מחלתו, ופעולתו נחשבת למעשה שנעשה מתוך כפיה ומתוך הכרח פנימי, ללא יכולת לבחירה חפשית.

הגדרות קיימים חילוקי דעות נוקבים בשאלת ההגדרה של מצב משפטי זה, שכן קיים קושי רב בהגדרת מצבי טירוף דעת. אמנם ברור שמצבים קיצוניים אינם מהווים בעיה הגדרתית. הבעיה מתמקדת במצבים גבוליים, כשקו ההפרדה בין 'נורמלי' לבין 'בלתי נורמלי' קשה לזיהוי ולהגדרה. ואמנם הן הפסיכיאטרים המודרניים והן המשפטנים מסכימים ברובם הגדול כי אין אפשרות לכלול בהגדרה ברורה את התופעה המסובכת הקרויה מחלת נפש^[444].

לפיכך, הרבה שיטות משפט מודרניות בעולם נקטו בעמדה, שיש להימנע מלהגדיר באופן מילולי בחוק את המונחים הנוגעים לשגעון ולטירוף הדעת, ולהשאיר זאת לשיקול דעתו של השופט בכל מקרה לגופו ולנסיבותיו^[445].

בישראל קבע בית המשפט העליון, שהגדרת 'מחלת נפש' במובן משפטי איננה בהכרח זהה למובנה הרפואי, ועל השופטים מוטלת החובה לקבוע אם הנאשם אכן סובל ממחלה נפשית במובן המשפטי^[446].

לפיכך, 'חולה נפש', במשמעותו המשפטית הוא מי שבית המשפט הגדירו ככזה, על סמך ראיות רפואיות שהובאו בפניו, ועל פי כללים משפטיים מסויימים^[447].

דוגמאות משפטיות בית המשפט העליון קבע הגדרות שונות הנוגעות לחיובו המשפטי של חולה נפש. להלן מספר פסקי דין של בית המשפט העליון בנידון:

יכול אדם להתנהג בצורה רגילה, ואף על פי כן להיות שרוי במחלת נפש. די בהוכחה שהנאשם היה חולה נפש בתקופה מסויימת לפני ביצוע המעשה הפלילי, ונמצא חולה כזה זמן מה אחרי המעשה, כדי להסיק שהוא היה חולה נפש גם בעת ביצוע המעשה הפלילי^[448].

אדם החולה במחלת נפש, ומבצע פשע בעת התקף הקשור למחלתו, יש להעריך כי בעת ביצוע הפשע לא היה מוכשר להיות מושפע על ידי שיקולים מוסרים, ולא היה בכוחו לשלוט על עצמו, ולפיכך אין לייחס מעשה פלילי לאדם אם בעת ביצוע הפעולה לא היה יכול לכבוש את יצרו או למנוע את המעשה, כלומר במצב שבו אין כושר נפשי הדרוש ליצירת כוונה פלילית^[449].

אדם פטור מאחריות פלילית אם עקב מחלת נפשו אין הוא מסוגל לעמוד בדחף המביאו לביצוע עבירה^[450], ובכך נתקבל בישראל המבחן של 'דחף לאו בר-כיבוש'^[451], אבל דווקא כשמדובר באדם שידוע שיש לו מחלת נפש, אבל אין חשיבות לשאלה אם נאשם פעל מתוך דחף בלתי נשלט כל עוד לא הוכח לבית המשפט שהנאשם סובל ממחלת נפש^[452], ולא כל התפרצות זמנית מקנה את ההגנה של יצר בלתי ניתן לשליטה^[453], וכמו כן צריך להוכיח שהמחלה הנפשית מנעה מאת הנאשם את האפשרות לכבוש את הדחפים הללו ולהתגבר עליהם^[454].

'אוטונומיזם' משמעותו שהאדם הפועל היה נתון במצב שבו לא שלט על תנועות גופו או איבריו, ולכן היה נטול רציה. יש שמקורו של האוטונומיזם הוא במחלה נפשית, והוא מצדיק הגנה של טירוף-דעת, ויש שהוא נובע מגורם חיצוני או ממחלה פיסית, ואז צריך בית המשפט להשתכנע שאמנם נהג הנאשם כאוטומט גמור, מבלי שהיתה לו שליטה על מעשיו ועל מחשבותיו. אבל אם בזמן ביצוע העבירה היה האדם מודע לפרטים שונים בצורה תקינה, לא עומדת לו הגנת האוטומטיזם^[455].

ענישה באופן כללי ממלאים העונשים ארבע תכליות: הגנת הציבור על ידי בידודו של הנאשם; תיקון הפרט והרתעתו ממעשי עבירה נוספים, היינו ערך חינוכי; הרתעת הציבור בכללו, בבחינת למען ישמעו ויראו; מידה כנגד מידה, היינו ביטוי לנקמה על המעשה הרע, שאמנם יש רבים שמסתייגים מתכלית זו. ביחס לחולה נפש לא מתקיימות כל התכליות הללו, למעט הצורך בהגנת הציבור, שניתן להשיגו על ידי אשפוזו של החולה בבית חולים^[456].

הסדרים חוקיים כלליים בישראל קיימים מספר חוקים בסיסיים הנוגעים חולי נפש, ופסקי דין אחדים, אשר באים להסדיר את היחס המשפטי הראוי לחולי נפש^[457]. כמו כן קיים הסדר חוקי הקובע את דרכי פעילותם והכשרתם של הפסיכולוגים^[458].

המחוקק דן בשני דברים עיקריים בעניינו של נאשם שאינו מסוגל לעמוד בדין מחמת מחלה נפשית:

עמידה בדין נדרשת קביעה שהנאשם, מחמת מחלתו, אינו מסוגל לעמוד בדין. קביעה זו נעשית על ידי בית המשפט, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין, ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביוזמתו-שלו^[458]. משקבע בית המשפט כך, מצווה הוא להפסיק את ההליכים נגד הנאשם^[459].

אשפוז בצו בית משפט רשותו של בית המשפט, לאחר שהחליט כי הנאשם אינו מסוגל עתה לעמוד בדין, לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים, אם סבר שמצבו מצריך אשפוז^[460].

נאשם שאושפז בבית חולים על פי צו בית המשפט, וביצע עבירה חדשה בהיותו מאושפז, חייב לעבור בדיקה פסיכיאטרית מחודשת על מנת לקבוע אם בשעת ביצוע העבירה החדשה היה מודע ואחראי למעשיו, ועצם אשפוזו לא מהווה חסינות בפני עבירות נוספות^[461].

אשפוז כפוי שאלה קשה היא אשפוזו הכפוי של חולה נפש. שכן מצד אחד יש צורך לשמור על החברה ועל החולה עצמו מפני נזק אפשרי בגין מחלתו, ומאידך יש כאן פגיעה רצינית בזכויות היסוד של חירות האדם, הן מבחינת ההגבלה בחופש התנועה, והן מבחינת התווית השלילית שלאחר אשפוז במוסד לחולי נפש. מה גם שמחלת נפש נקבעת בעיקר על פי התרשמות קלינית, ללא אפשרות להוכחה מעבדתית אובייקטיבית, ולכן קיים חשש לטעות באבחנה. שיעור האשפוזים הפסיכיאטריים הכפויים שונה מאד ממדינה למדינה^[462].

מספר חוקים ותקנות בישראל באים להסדיר את דרכי האשפוז הכפוי של חולה נפש בבית חולים, וכן דרכי שחרורו ממתקני האשפוז^[463]. החוק עצמו תוקן מספר פעמים^[464], ונוספו לו קבצי תקנות רבים, שתוקנו אף הם פעמים רבות^[465]. כמו כן קיימת אפשרות חוקית לטיפול מרפאתי כפוי, אשר בא למנוע אשפוזים כפויים חוזרים בחולי נפש כרוניים^[466].

הגורם המשפטי-רפואי העיקרי בהסדר האשפוז הכפוי של חולה נפש הוא הפסיכיאטר המחוזי. החוקים, התקנות ומספר פסקי דין של בתי המשפט בארץ באים להסדיר את תיפקודו של הפסיכיאטר המחוזי בתחום האשפוז הכפוי^[467].

פסול דין הינו אדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לענייניו, ובית המשפט רשאי להכריזו פסול דין לבקשת בן זוגו, או קרובו, או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, ולאחר ששמע את האדם או נציגו^[468]. בית המשפט רשאי למנות אפוטרופוס לפסול הדין^[469], ואפוטרופוס זה חייב לדאוג לצרכיו של החסוי כשהוא חולה^[470], ולנהוג לטובת החסוי כדרך שאדם מסור היה נוהג בנסיבות העניין^[471].

הסכמה מדעת פעמים הרבה רשאי הרופא להסתפק בהסכמתו של חולה נפש לטיפול הרפואי. הדבר אמור, בראש וראשונה, בחולה הנפש שלא הוכרז כפסול דין, ובתנאי שהטיפול נחוץ, ושהחולה המביע את הסכמתו אכן מסוגל מבחינה נפשית לתיתה^[472].

אמצעי כפיה טיפוליים השימוש באמצעי כפיה נגד חולה נפש בבית חולים, מותר בהתאם לסייגים הנקובים בחוק. המשתמש באמצעי כפיה בבית חולים כלפי חולה שלא על פי פקודת רופא או באישורו - יאשם בעוון; שימוש באמצעי כפיה כלפי חולה חייב ברישום מיוחד^[473]. מנהל רפואי של בית החולים רשאי להגביל זכויותיו של חולה במידה והדבר דרוש לדעתו מטעמים רפואיים^[474].

היפנוזה - חוק השימוש בהיפנוזה, התשנ"א-1991 מסדיר את השימוש בהיפנוזה בישראל. ההיפנוט מוגדר בחוק כפעולה או הליך המיועדים או עשויים לגרום באמצעות סוגסטיות לשינויים במצב תודעתו ובמודעותו של אדם אחר, וכן לשינויים בגופו, בתחושותיו, ברגשותיו, בחשיבתו, בזכרונו, או בהתנהגותו. החוק מגדיר מי הם המורשים לעסוק בהיפנוט, וכיצד יכול אדם לקבל הרשאה לעסוק בהיפנוט. כמו כן מגדיר החוק מצבים שבהם רשאי שר הבריאות לבטל הרשאה או להתלותה.

פגיעה מינית לאור ריבוי מקרים של פגיעה וניצול מיני בחולי נפש מאושפזים במחלקות מעורבות מינה שר הבריאות מר אהוד אולמרט ביום 7.3.1991 וועדת בירור לבדיקת המצב הקיים ודרכים לשיפורו^[475]. ביום 31.5.91 הגישה הוועדה את מסקנותיה לשר הבריאות, לפיהן חייבת מערכת הבריאות להקים מחלקות חד-מיניות בצד מחלקות מעורבות, על מנת לאפשר הגנה נאותה למאושפזים בעלי התנהגות מינית חסרת-שליטה, ולאפשר אשפוז מתאים למאושפזים הדורשים (הם או משפחותיהם) הגנה מלאה. מסקנות אלו התקבלו פה אחד, ושר הבריאות אימץ אותן^[476]. דו"ח זה עורר וויכוח סוער בקהיליה הפסיכיאטרית בישראל, הסבורה שיש להעניק לחולה פסיכיאטרי מאושפז תנאים 'טבעיים' ככל האפשר, כולל אשפוז דו-מיני^[477]. מכל מקום, קיום יחסי מין עם אשה מוגבלת בשכלה ובכושר שיפוטה עשוי לגרור האשמה פלילית ואזרחית, וקיימת חובה על המוסדות להעניק הגנה נאותה לחולי נפש מאושפזים מפני פגיעה וניצול מיני^[478].

עדות הנושא של קבילות עדותו של חולה נפש נידון במספר פסקי דין בישראל^[479], ונקבע כי השפעתה של מחלת נפש על קבילותה או משקלה של עדות תלויה בנסיבות המקרה, ביכולתו של העד להבין שמוטלת עליו החובה לספר את האמת, ובכושרו למסור עדות בעניין הנושא העומד לדיון. הדבר נתון להתרשמותם ולשיקול דעתם של השופטים בכל מקרה לגופו אם לקבל עדות חולה נפש או לא. נקבעו שלושה מבחנים לקבילות עדות של חולה נפש: מבחן ההתרשמות הבלתי אמצעית של בית המשפט מן העד, ומן האופן בו הוא מוסר את עדותו, תוך נתינת הדעת על חוות הדעת הרפואית; המבחן הפנימי של העדות, היינו בדיקת העדות על פי סימני האמת העולים מתוכה, הגיונה הפנימי וסימנים אחרים של השכל הישר המביאים בר-דעת להתייחס לדברי הזולת באימון; מבחנה של העדות על פי סימני אמת חיצוניים, כאשר יש בהם לפי מבחני השכל הישר כדי להשליך על אמיתותיו.

הערות שוליים