כשרות

כשרות היא ההקפדה על אכילת מאכלים המותרים באכילה.

המזון הכשר הוא אחד מאדני היסוד של עם ישראל בכל דורותיו. בתורה כתובות אזהרות רבות, שמטרתן להרחיקנו מאכילת מזון שאינו כשר.

מלבד חומרת האיסור, קיימות השלכות נוספות לאכילת מזון לא כשר.

הרמב"ם, שנודע גם כרופא דגול בדורו, ניסה לנמק את הלכות הכשרות בהסברים הגיוניים, המבוססים על רקע המציאות הרפואית. הוא קבע כעיקרון, שכל שנאסר באכילה - מזיק הוא לגוף האדם, וכל מה שהותר - אין בו משום נזק; כל זאת - בשמירה מתאימה על כמויות מזון סבירות ותוך הקפדה על אכילה במועדים נאותים, כנדרש לכל אדם ואדם. הרמב"ם טען, למשל, כי העדר הקשקשים בדג (הגורם לאיסור הדג באכילה) הוא סימן ותו היכר לאבחון בעיני בשר ודם, שאין הדג ראוי למאכל. רק הקב"ה, הרופא לכל בשר, הוא היודע אל נכון כי בעל חיים מסויים - במקרה זה: דג חסר קשקשים - מזיק לבריאות האדם, ואילו הדג בעל הקשקשים - ראוי למאכל.

בדרך זו משתדל הרמב"ם להוכיח, כי כל סימני הטהרה והטומאה בבעלי החיים אינם אלא סימני היכר עבורנו, שאיננו בקיאים בתכונות המזון שאנו אוכלים. התורה הקפידה איפוא, באמצעות דיני הכשרות הללו, לתת לנו את המפתח המתאים לדעת מה טוב לנו ומה רע. יצויין כאן, כי הרפואה המודרנית מודה, כי אמת רפואית רבה מונחת ביסודה של שיטת הרמב"ם, והיא אימצה כיום חלק גדול ממנה.

בצד הרמב"ם היו הוגי דעות אחרים, בחלקם בעלי ידע רפואי רב, כמו רבי משה בן נחמן (הרמב"ן), אשר חלקו על שיטתו של הרמב"ם בנימוקים רבים (הם טענו, בין היתר: הרי אומות העולם אוכלים את רוב המאכלות האסורות - האם בריאותם נפגמת בשל כך?...). טענת הרמב"ן הייתה, שבמאכלים האסורים אין נזקים לגוף האוכל, כי אם לנפשו. כך כותב הרמב"ן על בפירושו לויקרא יא: "ורבותינו למדו סימנים בעופות (חולין נט א), והן להכיר בהן שאין בעל אותן הסימנין מן המינין האלה האסורים. והסימן הגדול בעופות היא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס, ומוליד המרירה השרופה השחרחורת, ונותן אכזריות בלב. ואין בכל העולם עוף שידרוס מלבד הנזכרים בפרשה, והנה כל עוף שידרוס נדע שהוא מאלו הנזכרים [...] והנה טעם האיסור בעופות, מפני אכזריות תולדותם, והבהמות יתכן שיהיו כן, מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס, והשאר כולם יטרופו". ניתן לפרש כוונתו, שמאכלים ומשקאות בלתי כשרים, פוגעים בקדושתה של נפש האדם. יראת השמים, אהבת התורה והמצוות ורגשות עדינים של אמונה וקדושה, עלולים להפגע כתוצאה מכך. עם זאת רמב"ן כותב בפירושו לויקרא יא, ט: "וטעם הסנפיר והקשקשת, כי בעליהן שוכנים לעולם בעליון המים ובצלוליהן ויקבלו גידול באויר הנכנס שם, ולכן יש בהם קצת חום דוחה מהם שפעת הליחות כאשר יעשה הצמר והשער וגם הצפרנים באדם ובבהמה, ושאין לו סנפיר וקשקשת ישכון לעולם בתחתיות המים ובעכוריהם ולרוב הלחות ואפיסת החום לא ידחה מהם דבר, ועל כן הם בעלי לחה קרה דבקה קרובה להמית, והיא ממיתה בקצת המימות כאגמים המעופשים". ובפירושו לויקרא יא, יג, כותב במקביל טעמים שקשורים לשתי הגישות הנ"ל: "והנה טעם האיסור בעופות, מפני אכזריות תולדותם, והבהמות יתכן שיהיו כן, מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס, והשאר כולם יטרופו. והנה נמצא בתולדתם שנוי מה שהזכירו חכמים (ע"ז לה ב), שכל חלב הטהורים עומד וחלב הטמאים כולם איננו נקפא ולא יתגבן לעולם, והנה הם משונים, ויתכן מזה שיזיקו באיברי הזרע, ויהיה הזרע המתאסף מן הלחה שבהם קרה ולחה ולא תוליד כלל, או לא תוליד בטוב ונכון, מלבד שיש במותרים טובה ידועה בדרך הרפואות. וראיתי בקצת ספרי הנסיונות, שחלב החזיר אם ינק היונק ממנו יהיה אותו הנער מצורע, וזה לאות שיש בכולם סגולות רעות מאד" .

הרמב"ן טען, כי אופייני הדבר, שכל העופות שנאסרו באכילה הם עופות טורפים ודורסים, ואילו העופות שהותרו באכילה אינם כאלה. לדעת הרמב"ן נודעת השפעה לאכילת העופות הטורפים ולהתמזגות בשרם בגוף האדם - נותר משקע כלשהו על טבעו, אופיו ומידותיו של האוכל.

בספר מסילת ישרים (פרק יא) מובא: "המאכלות האסורות מכניסים טומאה בלבו ובנפשו של אדם עד שקדושתו של המקום ברוך הוא מסתלקת ממנו. והוא מה שאמרו: "ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג), אל תקרי "ונטמתם" אלא "ונטמתם", שהעבירה מטמטמת לבו של אדם, כי מסלקת ממנו הדעה האמיתית ורוח השכל שהקב"ה נותן לחסידיו, כמו שאמר הכתוב: "כי ה' יתן חכמה" (משלי ב, ו), והנה הוא נשאר חומרי, משוקע בגסות העולם הזה. והמאכלות האסורות יתרות בזה על כל האיסורים, כיון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו. והנה מי שיש לו מוח בקדקדו, יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים (המורעלים) או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי. כי הנה אם דבר זה יארע, היקל אדם על עצמו לאכול ממנו אם ישאר לו בו איזה בית מיחוש ואפילו חששא קטנה? ודאי שלא יקל".

לעומת זאת, יש שנימקו את דיני הכשרות כנובעים לא משום דאגה לנזק גופני או נפשי, אלא משום דאגה לייחודו, ולשמירת קיומו של עם ישראל לבל יתבולל בין הגויים. דברים אלה נרמזים גם בספר ויקרא (פרק כ, כד - כו): "אני ה' אלקיכם, אשר הבדלתי אתכם מן העמים. והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, ובין העוף הטמא לטהור, ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי".

על אף הנסיונות להעניק גושפנקה הגיונית לחוקי הכשרות, עדיין נחשבים הם כגזירות הכתוב, שדווקא בקיומן נבחן היהודי המאמין. ציות מלא, חסר עוררין, למצוות שניתנו בהר סיני. כפי שאומר רבי אלעזר בן עזריה: "אל תאמר אי אפשי לאכול חזיר... אלא אפשי ואפשי, אך מה אעשה והקב"ה אסר על כך?". כלומר: לא אנינות הטעם ולא נימוק סביר אחר ניצב מאחורי אורח החיים, המחייב הקפדה על כשרות המזון, זולת סיבה אחת: רצונו של הקב"ה שנבטל רצונותינו, תשוקותינו ותאוותינו הרגעיים - מפני רצונו.

כיום, עם התפתחות תעשית המזון, מורכבים מוצרי המזון מפריטים רבים מאוד. הם מכילים תמציות שונות, חומרים משמרים, צבעי מאכל ועוד. חלק ניכר ממרכיבי המזון מיוצר מחומרים לא כשרים, כגון משומן או מחלקים אחרים של בעלי חיים האסורים באכילה לפי דיני התורה.

נוכח התפתחות תעשית המזון והסתעפותה, הפכה ההשגחה על כשרות המזון לעבודה מקיפה ואחראית ביותר. השגחה זו דורשת מלבד בקיאות בהלכה, יראת שמים ורגש אחריות עמוק, גם התמצאות רבה בתעשית המזון על שלביה השונים, ידע ניכר במדע המזון וקשרים הדוקים עם מדענים, יצרני חומר גלם ותמציות, רשתות הספקה ועוד. ללא השגחה ברמה גבוהה, עלולות להגרם תקלות הלכתיות חמורות.

הדברים מתייחסים לכל מוצרי המזון המצויים כיום בשוק. גם מוצרים שהמבט השטחי אינו מגלה בהם בעיות כשרות כלשהן, עלולים להכיל חומרים אסורים.

בענפי מזון שונים מצויים מכשולים והערמות בנושא הכשרות. יצרני מזון או מוכרים עלולים להונות ולרמות את הציבור, לספק מזון שאינו כשר ולהציגו ככשר. לכן, אין לסמוך על המילה: "כשר", כאשר היא מופיעה לבדה על שלטי חנויות ודוכנים או על אריזות מזון. יש לודא את הכשרות על ידי ידיעות מעודכנות ממקורות נאמנים או באמצעות תעודת הכשר מוסמכת, חתומה וברת תוקף או כאשר מצויה חותמת וכדומה על המוצר, שהוא עומד תחת השגחה מוסמכת.