המוותר על דברי נביא

מוותר על דברי נביא הוא אדם המיקל בדברי הנביא, ואינו עושה מה שמצווהו בדבר ה'. המוותר על דברי הנביא חייב מיתה בידי שמים.

מקור החיוב לשמוע בקול נביא[עריכה]

התורה, בפרשת שופטים, מביאה את החיוב לשמוע בקול נביא האמת: "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ. וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ. אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא." (דברים י"ח).

הגמרא (סנהדרין פט) לומדת מדברי הפסוק "אנכי אדרוש מעמו" ש"המוותר (עובר) על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו – מיתתו בידי שמים".

העובר על מצוות התורה[עריכה]

המנחת חינוך (תקטז,א) הקשה שהרי כל מצוות התורה נאמרו לנו מפי נבואת משה, אז האם נאמר שכל העובר על מצווה בתורה יהיה חייב מיתה בידי שמיים? ומתרץ שחיוב המיתה שקיים על העובר על דברי הנבואה הוא כאשר עוברים על הציווי משום ביזוי הנבואה ולא משום קושי לכבוש את היצר. לשיטתו, מי שמפקפק בנבואתו של משה ועובר על אחת מהמצוות- אכן יהיה חייב מיתה בידי שמיים, אך מי שעובר מסיבה אחרת- פטור. המנ"ח אף מוכיח כשיטתו מהמסופר בספר שמואל ששאול לא הקשיב לקול שמואל הנביא, ועל כן נענש והורד מכסא המלוכה. לדבריו, שאול לא היה חייב מיתה מכיוון שלא זלזל בנבואתו של שמואל, אלא שהתקשה להתגבר על יצרו.

הסבר אחר לקושיא זו, הציע הגרי"ד סולובייצ'יק בספרו דברי הגות והערכה (מה דודך מדוד). לדבריו, התורה איננה ציוויו של משה לעשות את דבר ה', אלא אלו חוקי הקב"ה הנצחיים המתגלים בעולם. אם מישהו היה ממרה את פיו של משה בנבואה לשעתה, כגון שלא היה מביט בנחש הנחושת במדבר, היה נחשב כעובר על דברי נביא, אך העובר על חוקיו הנצחיים של הקב"ה- אינו נחשב כעובר על דברי נביא.