המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים

כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים הוא ביטוי הלקוח מהגמרא בבא מציעא נח ב המשווה את ביוש האחר לשפיכות דמים. מקור הביטוי הוא בכך שכשאדם מבייש את חברו ברבים, הוא גורם שהמבוייש יחוויר, היינו שיתחלף הצבע הטבעי האדמדם של עורו בצבע לבן- כך שכביכול נשפך דמו.

מקור[עריכה]

מקור הביטוי הוא בגמרא בבבא מציעא:

	כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים א"ל שפיר קא אמרת דחזינא ליה דאזיל סומקא(מסתלק צבע האדום בפניו) ואתי חוורא(בא במקומו צבע לבן)
– בבא מציעא נח ב

.

בעקבות חומרת המעשה, הגמרא גם קובעת כי נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מקור הלימוד הוא ממעשה תמר, כלת יהודה, שבשעה שעמדו לשורפה על שזינתה, העדיפה להישרף, ולא להלבין את פני יהודה באומרה לו ממך אני הרה. לכן אמרה רק ברמז: "לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה", תוך שהיא מסתכנת, שאם יודה יהודה - תינצל, ואם לאו - תישרף.

ממה שנאמר: "היא מוצאת" (בראשית לח, כה), למדו חז"ל שכמעט כבר הציתו אותה, שהיתה קרובה לאש. ובכל זאת לא גילתה תמר שיהודה הוא הגורם בדבר ורק שלחה לו ברמז שהאיש אשר לו הפתילים והחותמת, לו היא הרה, והיתה מוכנה להישרף ובלבד שלא לבייש אותו.

רבינו יונה מבאר ‏^[1] שיש שני חלקים בהלבנת פנים: האחד, בעצם סילוק הדם פניו, והרי זה כמעשה רציחה. והשני, עצם צער ההלבנה, שהוא מר ממוות, ולפיכך אמרו לקמן "לעולם יפיל אדם את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים".

לקריאה נוספת[עריכה]

• איסור הלבנת פנים

הערות שוליים