העוסק במצווה פטור מן המצווה
|
|
הגדרה[עריכה]
המקיים מצווה אחת ונזדמנה לו מצווה אחרת - פטור מלקיים את השנייה (הסוגיא בסוכה כה.).
לדוגמא, ההולך ללמוד תורה, להקביל פני רבו או לפדות שבויים, פטור מן הסוכה (סוכה כה. במשנה ורש"י ד"ה שלוחי מצווה).
החולק על דין זה הוא רבי שילא שסובר שהעוסק במצווה אינו פטור מן המצווה (רש"י סוכה כו. ד"ה משום רבי שילא), אמנם תוס' כתבו שלכו"ע פטור מן המצווה (שם ד"ה חתן). וכן להלכה פטור.
מקור וטעם[עריכה]
מקורו משני פסוקים (סוכה כה., ושם בע"ב הגמרא הסבירה את הצריכותא):
- "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" (דברים ו-ז) - פרט לעוסק במצווה ולחתן.
- "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא" (במדבר ט-ו) - עוסקים במת מצווה היו.
במהותו חקרו האחרונים האם הוא פטור לגמרי או שנחשב כאנוס (קובץ שיעורים בבא בתרא מח, קהילות יעקב ברכות טו, עיון בלומדות טז, ברכת אברהם סוכה כה. סימן "עוסק במצווה", שעשועי צבי, ח"א, סי' ט"ז).
דין העוסק במצווה נחלק לשלושה חלקים - המצווה הפוטרת, המצווה הנפטרת, והקשר בין שתי המצוות הללו. ונחלקם לשלושה סעיפים:
המצווה הפוטרת[עריכה]
העוסק במצווה שפטור ממנה, כגון זקן ואינה לפי כבודו שפטור מהשבת אבידה ואעפ"כ משיב אותה, לנתיבות המשפט אינו פטור ממצווה אחרת (רצא-ג), ולר' שמואל מסלנט כן פטור (הובא בשו"ת הר צבי או"ח ח"ב קג, והר צבי עצמו הסתפק בזה שם).
העוסק בספק מצווה, לשאגת אריה אינו פטור ממצווה אחרת (לז), והאמרי בינה הוסיף שאפילו לדעה שספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא[1] אינו פטור, שאין ספק מוציא מידי ודאי (או"ח יג, הובא בשו"ת ה� צבי או"ח ח"ב קד ד"ה אח"כ). אך הר צבי סובר שכן פטור, שהרי עכ"פ חייב לקיים גם ספק מצווה (שם ד"ה בשו"ת וד"ה והנני. והקובץ שיעורים ח"ב לב הסתפק בדין זה).
העוסק במצווה דרבנן פטור אפילו ממצווה דאורייתא (שדי חמד ח"ד ע-מה ד"ה ועוסק, עמוד 436), אך הקובץ שיעורים הסתפק בזה (ח"ב לב).
ההולך לדבר מצווה גם הוא נחשב עוסק במצווה ופטור מן המצווה, ורק לדעת הרשב"ש אינו פטור (שדי חמד ח"ד ע-מה ד"ה ומי שהולך, עמוד 435).
אפילו אם מקבל שכר על המצווה הראשונה פטור מלקיים את השנייה, ולכן סוחרי תפילין פטורים מקריאת שמע (שדי חמד ח"ד ע-מה ד"ה ואם, עמוד 435), אך אם עיקר כוונתו לשכר חייב לקיים את השנייה (משנה ברורה לח-כד).
המצווה הנפטרת[עריכה]
כשקיים את המצווה השנייה, אע"פ שפטור, יצא ידי חובה, שאינו פטור ממש אלא שהוא עסוק במצווה הראשונה. כגון העוסק בצורכי רבים - נחשב למצווה ופטור מקריאת שמע, אך אם פסק וקרא קריאת שמע יצא ידי חובה (משנה ברורה ע-יח).
אינו פטור ממצוות לא תעשה ואפילו אם היא בשב ואל תעשה, ולכן העוסק במצווה אינו פטור מאיסור בל יראה, וחייב לבער את חמצו (שדי חמד ח"ד ע-סז עמוד 441).
הקשר ביניהן[עריכה]
בסעיף זה נדון בקשר בין המצווה הפוטרת למצווה הנפטרת.
כשיכול לקיים את שתי המצוות נחלקו הראשונים: לתוס' (סוכה כה. ד"ה שלוחי) ולרא"ש (סוכה פ"ב סי' ו) אינו פטור מהמצווה השנייה, אך לר"ן ולשאר פוסקים פטור גם במקרה זה (דן בזה שאגת אריה לז ד"ה ואע"פ שהתוס').
מצווה שבין אדם למקום אינה פוטרת ממצווה שבין אדם לחבירו, משום שפטור רק ממצווה שדומה למצווה שעוסק בה (שדי חמד ח"ד ע-מה ד"ה ומי שעוסק, עמוד 435).
ראה גם[עריכה]
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ במחלוקת הראשונים האם ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא או מדרבנן הארכנו בערך ספיקא דאורייתא בסעיף "מקור וטעם" ד"ה במקורו.