הצלת נפשות

מצות חילוץ אדם מישראל מסכנת מוות.

במסכת סנהדרין (עג, א) שנינו: "מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באים עליו, שהוא חייב להצילו, תלמוד לומר: לא תעמוד על דם רעך". וכתב הרמב"ם (הלכות רוצח פ"א הי"ד): "כל היכול להציל ולא הציל, עובר על לא תעמוד על דם רעך. וכן הרואה את חברו טובע בים, או ליסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו... או ששמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בעובד כוכבים או באונס שהוא בא על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו להסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך".

חובת הצלת נפשות קיימת בין בגופו ובין בממונו. וכל מי שבידו לשכור אחרים להציל את חברו מסכנת מוות ולא עשה כן עבר על "לא תעמוד על דם רעיך".

בראשונים מובא, כי על הניצול לפרוע למציל את כל ההוצאות שהוציא למטרת הצלתו "שאין אדם מחוייב להציל חברו בממונו כשיש לניצול ממון".