השם נתן והשם לקח
|
אין ראוי לבכות ולהצטער על המת יותר מדי, כי דומה הוא לפקדון הנלקח בבוא העת על ידי מי שנתנו.
במדרש מובא: "מעשה היה ברבי מאיר שהיה יושב במנחה של שבת ודורש ומתו שני בניו. מה עשתה אמן? הניחה שניהם על המטה ופירסה סדין עליהם. במוצאי שבת בא רבי מאיר מבית המדרש, אמר לה: היכן שני בני? אמרה לו: לבית המדרש הלכו. אמר לה: צפיתי בבית המדרש ולא ראיתים. נתנה לו כוס הבדלה והבדיל. וחזר ואמר לה: היכן שני בני? אמרה לו: פעמים שהלכו למקום פלוני ועכשיו הם באים. הקריבה לפניו לאכול.
לאחר שאכל אמרה לו: רבי, שאלה יש לי לשאול. אמר לה: אמרי שאלתך. אמרה לו: רבי, קודם היום בא אחד ונתן לי פקדון ועכשיו בא ליטול, אחזיר לו או לא? אמר לה: בתי, מי שיש לו פקדון אינו צריך להחזיר לרבו? אמרה לו: חוץ מדעתך לא הייתי מחזרת אותו. מה עשתה? תפשה אותו בידו והעלתו לחדר והקריבה אותו למטה. נטלה הסדין מעליהם וראה שני בניו מתים מונחים על המטה. התחיל בוכה ואומר: בני בני, רבי רבי. בני בדרך ארץ ורבי שהיו מאירין עיני בתורתן. באותה שעה אמרה לו: רבי, לא כך אמרת לי שאנו צריכין להחזיר פקדון לרבו? כך, ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך".
אמר רבי חנינא בדבר זה נחמתו ונתישבה דעתו. לכך נאמר: אשת חיל מי ימצא.
באופן דומה ניחם רבי אלעזר בן ערך את רבי יוחנן בן זכאי לאחר שמת בנו. אמר לו: אמשול לך משל למה הדבר דומה, לאדם שהפקיד אצלו המלך פקדון. בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר: אוי לי, אימתי אצא מן הפקדון הזה בשלום. אף אתה, רבי, היה לך בן, קרא תורה, מקרא, נביאים וכתובים, משנה, הלכות ואגדות ונפטר מן העולם בלא חטא. ויש לך לקבל עליך תנחומים כשהחזרת פקדונך שלם. אמר לו: רבי אלעזר בני, נחמתני כדרך שבני אדם מנחמים.