ווי ליה למאן דכתיב ביה מילתא בישא

אוי לו למי שכתוב עליו במקרא דבר רע.

על שלמה המלך אמרו חכמים: "ווי ליה למאן דכתיב ביה מילתא בישא... נוח לו לשלמה שיהא גורף ביבין ובלבד שלא יכתב עליו: נשיו היטו את לבבו".

שלמה המלך אשר מלך בכיפה בכל הארץ מהקצה עד הקצה, בעליונים ובתחתונים, על כל החיות והעופות, על השדים והרוחות וכו' וכו', כמבואר בחז"ל. ועל הכל מה שנאמר עליו בפסוק: "וישב שלמה על כסא ה'". למרות זאת אומרים חכמים כי עדיף היה לו להיות גורף ביבין - יותר טוב היה לו לוותר על מלכותו, כבודו, חכמתו, עושרו, וגם על ישיבתו על כסא ה', ולהיות גורף ביבין, שאין לך מלאכה בזויה הימנה - ובלבד שלא יכתב עליו "נשיו הטו את לבבו".

ומכיון שכן נכתב עליו פסוק זה, הרי ששלמה עם כל מעלותיו המנויות לעיל הינו במצב גרוע יותר מגורף ביבין. כי אות שנכתבה בתורה היא קיימת לעד ולנצח נצחים. ומה שווים כל העשירות והכבוד שבעולם לגבי בושה זו שמוכרז ועומד בשמים שנשיו היטו את לבבו.

כיוצא בזה מוצאים אנו ברש"י על הפסוק (במדבר כה, טו): "ושם האשה המוכה המדינית כזבי בת צור ראש אומות בית אב במדין הוא", ומפרש רש"י: "ראש אומות - אחד מחמשת מלכי מדין: את אוי ואת רקם ואת צור וגו'. והוא היה חשוב מכולם, שנאמר: ראש אומות. ולפי שנהג בזיון בעצמו להפקיר בתו מנאו שלישי".

ויש לתמוה: מה אכפת לו לצור אם נמנה ראשון או שלישי, הרי כאשר נכתבה פרשה זו כבר לא היה צור בחיים. איזה עונש זה עבורו בכך שמנאו הכתוב שלישי?

התשובה היא: התורה חיה וקיימת לעולם. גם בעולם הזה וגם בעולם העליון. אם צור נכתב בתורה שלישי למנין מלכי מדין, הרי שהוא השלישי בחשיבותו, וידיעה זו משרה עליו צער ועלבון.