ויקישיבה:מיזמים/תורנית/זבחים

קרבנות של בעלי חיים, שצריכים זביחה (שחיטה).

שבעת מיני זבחים הם: א. עולה; ב. חטאת; ג. אשם; ד. שלמים (ובכללם התודה); ה. בכור; ו. מעשר בהמה; ז. קרבן פסח. שלושת הראשונים - עולה, חטאת ואשם - הם קדשי קדשים, ואילו השאר - שלמים (חוץ משני כבשי העצרת הקרבים לזבח שלמים, שהם קדשי קדשים), בכור, מעשר בהמה וקרבן פסח - קדשים קלים הם.

ארבע עבודות הכרחיות ישנן להכשרו וכפרתו של הזבח, ואלו הן: א. שחיטתו; ב. קבלת דמו בכלי שרת; ג. הולכת דמו אל המזבח; ד. זריקת דמו על גבי המזבח.

בקרבנות העוף ישנן רק שתי עבודות, ואלו הן: א. מליקת הראש; ב. מיצוי הדם.

כל העבודות הללו אינן כשרות אלא בכהנים, חוץ מן השחיטה שהיא כשרה גם בזרים (ראה: זר).

אין שוחטים זבחים אלא ביום, ואין זורקים את דמם אלא ביום השחיטה. את האימורים (החלבים והנתחים של הקרבן הנשרפים על גבי המזבח) מותר להקטיר במשך כל הלילה. אם לא הועלו על המזבח עד אחר עלות השחר, הרי הם פסולים.

כל הזבחים, חוץ מן העולה, בשרם נאכל, אלא שיש הבדל בין הקרבנות השונים: חטאת ואשם, שקדשי קדשים הם, בשרם נאכל רק לכהנים (זכרים), ובתוך העזרה, ליום ולילה; ואילו קדשים קלים, בשרם נאכל לבעליהם, בכל ירושלים, לשני ימים ולילה אחד, חוץ מתודה ואיל נזיר, שאינם נאכלים אלא ליום ולילה כקדשי קדשים. קרבן פסח אינו נאכל אלא בליל פסח.

בשר הזבח שנשאר לאחר הזמן הקבוע לאכילתו נקרא "נותר". האוכל נותר - חייב כרת.

בשר הזבח שיצא חוץ למקומו (בקדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה, או בקדשים קלים שיצא חוץ לירושלים), נפסל הבשר ואסור לאוכלו. בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה לפני זריקת הדם, נפסל כל הקרבן.

העושה אחת מארבע עבודות הזבח (שחיטה, קבלת הדם, הולכת הדם, זריקת הדם) במחשבה לזרוק את דמו לאחר הזמן הקבוע לזריקת דמו, או במחשבה להקטיר את אימוריו לאחר הזמן הקבוע להקטרת אימוריו, או במחשבה לאכול את בשרו לאחר הזמן הקבוע לאכילתו, הריהו פוסל את הזבח ועושהו "פיגול". האוכל פיגול - חייב כרת.

וכן אם עשה אחת מארבע עבודות הזבח על מנת לאכול את בשרו חוץ למקומו, או על מנת להקטיר את אימוריו חוץ לעזרה, הרי זה פסל את הזבח. ברם, האוכלו אינו חייב כרת, אלא עובר בלאו.

בשעת ארבע עבודות הזבח, על העובד לכוון מחשבתו לשם אותו הזבח ולשם בעליו.