ויקישיבה:מיזמים/תורנית/טבילה

טבילת אדם או כלים במקווה, לשם טהרה מטומאתם.

כל הטמאים, בין אדם ובין כלים (מלבד כלי חרס ומפץ), בין שנטמאו בטומאה של תורה ובין שנטמאו בטומאה של דברי חכמים, יש להם טהרה בטבילה במקווה.

יש אומרים, שמוטלת מצוה על הטמאים לטבול מיד בהגיע זמן טבילתם. לכן, למשל, טמא שהגיע זמן טבילתו בלילה, לא ימתין עד הבוקר, לפי ש"טבילה בזמנה - מצוה"; ויש סוברים, ש"טבילה בזמנה - אינה מצוה", ורשאי הטמא לאחר את טבילתו.

יש סוברים, שלא אמרו "טבילה בזמנה - מצוה" אלא באדם ולא בכלים, ויש סוברים שאף בכלים טמאים אמרו כן.

אין מקווה כשר לטבילה אלא אם כן יש בו מים כדי טבילת כל הגוף בבת אחת, שנאמר (ויקרא טו, טז): "ורחץ במים את כל בשרו" - ודרשו: מים שכל בשרו (כלומר גופו) עולה בהם. וכמה הם? אמה על אמה ברום שלוש אמות. ושיערו חכמים מי מקווה - ארבעים סאה. הסאה היא 24 לוג, נמצא שיעור המקווה 960 לוג.

שונה הזב מכל הטמאים לענין טהרתו מטומאתו, שצריך טבילה במעיין הנובע. המקור לכך הוא מה שנאמר (ויקרא טו, יג): "ורחץ בשרו במים חיים", ומכאן שאין לו טהרה אלא במעיין, אבל הזבה ושאר כל הטמאים טובלים אף במקווה.